Commentary page
Pesachim 26b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 26b
Pesachim 26b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 272 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
הא לא דמיא תירוצא הוא:
שכן עליה עוף בפרה אדומה קאי שפרח ונח על גבה אע"ג דכתיב לא עלה עליה עול דמשמע עליה אפילו עליה בעלמא ואי משום דכתיב עול הא מרבינן ביה שאר עבודות במסכת סוטה (דף מו.) אפ"ה בהא עלייה כשרה דלא ניחא ליה והוא הדין להכניסה לרבקה ודשה:
עלה עליה זכר פסולה דניחא ליה והוא הדין לתינק ותידוש:
עובד משמע ממילא עבד משמע בידים ואף על גב דהאי בעגלה כתיב תרווייהו ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול במסכת סוטה (דף מו.):
לא ישטחנה במוצא בגד אבודה קאי:
מגוד קבילי"א:
לצורכה כדי שלא יאכלנו עש:
נזדמנו לו אורחין וכו' אלמא אף על גב דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב ליה גזל ואסיר:
18 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 26b · Sefaria
Tosafot
הא לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף מייתי לה משום דרב פפא אמר מילתיה עלה לפי שהיא משנה:
עלה עליה זכר פסולה וא"ת אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיד פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם נאמר כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשירה וא"ת הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשירה מ"ש מעלה עליה זכר דפסולה וי"ל דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאין מרויח כלום בדישתה דבלאו הכי נידושה התבואה וה"ר יהודה פירש דסתם פרה בחורה היא ומסתמא אין אדם רוצה להטריחה וא"ת והא דתנן פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין והכא אמר עלה עליה זכר פסולה וי"ל דהכא כחכמים דפוסלין דה"נ ר' יהודה פליג ואמר דוקא העלה עליה זכר אבל עלה מעצמו כשירה אי נמי הא דאמר הכא פסולה היינו כשרואה בשעת עלייה וניחא ליה כדאמר גבי הכשר (בפ"ק דחולין) (דף יג.) עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן נגבו אינן בכי יותן דבעינן יותן דומיא דיתן אף על פי שאם היה יודע בעוד הטל עליהן היה שמח והא דאמרינן בפרק עגלה ערופה (סוטה מו.) עול פוסל בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה שאר דברים אינן פוסלין אלא בשעת עבודה מה שהזכר משמש בה חשוב עבודה:
מגוד פירש ר"ת כמו נגוד ליה גלימא (עירובין ד' צד.):
חדש יותץ קסבר יש שבח עצים בפת וה"נ יש שבח עצים בתנור וזה וזה גורם אסור ויש שבח עצים בפת היינו העצים שהן גורמים אפיית הפת כשאבוקה כנגדו ורבנן סברי אין שבח עצים בפת אף על פי שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף וא"כ היא כמו גחלת דאין האיסור בעין וכן פירש"י הקשה ה"ר אהרן לרבי הא דאמר (תרומות פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בשבת ואמאי נימא יש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקנין הן ואומר ר"י דלא שייך אלא באיסורי הנאה דווקא וכן פי' הקונטרס בפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) גבי תנור שהסיקו בכמון של תרומה:
בישלה על גבי גחלים בישלה דווקא בדיעבד אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר אפילו לכתחלה יש לחלק בין אפרן לגחלים:
בין חדש בין ישן יוצן דזה וזה גורם מותר אף על גב דזה וזה גורם דוקא בדיעבד מותר כדמוכח בסוף פרק כל הצלמים (ע"ז מח:) דאמר רבי יוסי אין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר' יוסי שאם נטע שהוא מותר וחשיב ליה זה וזה גורם דהכא הוי כדיעבד דאם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור:
בין חדש ובין ישן יוצן ואף על גב דזה וזה גורם מותר מ"מ ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודה לכך צריך צינון:
Tosafot on Pesachim 26b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ת"ש כסות המופקדת אצלו לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו אבל שטח' לצרכה נזדמנו לו אורחין בין לצורכו בין לצרכה לא ישטחנה הנה אפי' לצרכה אסור ושנינן שאני התם דקא קלא ליה כלומר כיון שרואין אותה האורחין באין בלילה וגונבין אותה נמצא כששוטחה כאלו שורפה באש: ת"ש הכניסה לפרה אדומה בגורן לרבקה. פ' לפטומ' מלשון (ירמיה מו כא) עגלי מרבק ודשה כשרה בשביל שתינק ותדוש פסולה הנה כיון שנתכוין לדוש פסלה ואוקימ' מה עבד דניחא ליה [אף עובד דניחא ליה] אע"פ שעובד בה מלאכה שלא על ידיו אלא ניחא ליה עבודה היא ונפסלת בה ת"ש מהא דתנן בסוף כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן כלומר נושאין בגדי כלאים על כתפיהן ומהנין מהן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל והא הכא דאפשר למעבד כצנועין ואע"ג דלא עביד כצנועין כי לא מיכוין שרי ותיובתא למאן דתאני לישנא קמא דרבא תיובתא וקיימא לן אפי' אפשר ולא קא מיכוין שרי:
ולא יסיק בו תנור וכירים ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת ר' אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת (*פי' יוצאי מותר עצים) איני והתניא אחד ישן ואחד חדש יוצן ושניה הא דתני [אפילו חדש] יוצן רבנן והא דתני [חדש] יותץ רבי.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 26b · Sefaria
Ritva
ת"ש מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד וכו' יש שפי' דכדרכן היינו על כתפין דהשתא אפשר דלא מתהני והטורח מרובה על ההנאה אבל כדרך מלבוש הא ודאי מתהני להתחמם או להגן מן החום שמתכבדין בו וכפסיק רישיה ולא ימות דמי אבל בפירוש התירו אפי' דרך מלבוש עכ"ל הרי"ט ז"ל:
פיסקא לא יסיק בו וכו' תנו רבנן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם. פי' הרי"ט ז"ל ודוקא נקט גבי ערלה קליפין וכלאי הכרם קשין דאלו בערלה לא מיתסרא אלא פריו והנטפל לפניו דהיינו שומרי פירא עד דהוי פירא וכי שקלת ליה לא לאקי פירא כדאיתא פרק כיצד מברכין אבל בכלאי הכרם לא כתב פרי והכל אסור ואפי' העצים ע"כ. חדש יותץ ישן יוצן. אסיקנא דהא דקתני חדש יותץ משום דסבר זה וזה גורם אסור ופי' זה וזה גורם כל מלאכה הנגמרת על ידי שני גורמים חד דהתירא וחד דאיסורא ואיפסקא הלכה בע"ז פ' כל הצלמים כר' יוסי דסבר זה וזה גורם מותר. ויש אומרים דלעולם לא אמרינן זה וזה גורם מותר אלא כששני גורמין עושין פעולה אחת אבל אם אינה עושין פעולה א' אעפ"י שפועלין בדבר אחת חד גורם חשיב ולפי' אשרה שזורעין תחתיה בימות החמה והרי הזרעים נהנין מצילה דכ"ע אסורין דאלו ארעא דהוא גורם דהתירא פעולתה לגדל וצל האשירה מציל מחום השמש שלא יתיבשו וכן כתב הרשב"א ז"ל במס' ע"ז פ' כל הצלמים גבי פלוגתא דר' יוסי ורבנן. והרי"ט ז"ל כתב שאינו נראה כן מפרש"י ז"ל שפי' שם גבי הא דאמרינן ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו וגם הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שפסק למאי דקי"ל זוז"ג מותר שזורעין תחת האשירה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים ע"כ:
והתניא בין חדש בין ישן יוצן ופרקינן הא ר' הא רבנן ואפי' הא (נ"ל דצ"ל ואתיא הא, המעתיק) דתניא יוצן כמאן דאמר זוז"ג מותר. והקשה הרי"ט ז"ל אפי' למ"ד זה וז"ג מותר חדש היכי סגי ליה ביוצן הא מוכח פ' כהצ"ל דלכ"ע זוז"ג לכתחילה אסור והכא לכתחילה גמור הוא שהרי תנור חדש זה שנעשה בעצי איסור והאי בא להסיקו בעצי היתר לאפות בו נראה כמתיר זוז"ג לכתחילה כאילו נוטל שאור של חולין ושל תרומה לתת לתוך עיסתו שהוא ודאי אסור ע"כ. גם הרמב"ן ז"ל הקשה על זה על הרמב"ם ז"ל שפסק שזורעין תחת האשירה בין בימות החמה בין בימות הגשמים דהא הוי ליה זוז"ג ואיך נתיר אותו לכתחילה דהא אפי' מאן דשרי לא שרי אלא בדיעבד והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז דכיון שהאשירה נוטה על השדה אם אתה בא לאסור עליו שלא לזרוע תחתיה נמצא אתה מפסיד ממנו את שדהו והא דיעבד מקרי ולא דמיא למערב שאור של חולין ושל תרומה בידים ומחמיץ בהם את העיסה ואי דמיא להא דמיא הסיק בהם את התנור אם חדש אם ישן יוצן ואע"ג דבהיסק שני זוז"ג מיקרי ואפ"ה מותר לקיימו ולאפות בו לכתחילה דכיון שאם אין אתה מתירו צריך נתיצה לגבי התנור דיעבד מיקרי ע"כ דבריו ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה חלוש מאוד שיתירו ליהנות לכתחילה באיסור הנאה דאורייתא מטעם חשש הפסד התנור. אבל הענין דשאני הכא דאע"ג דתנור ועצים חשיבי ב' גורמין מ"מ גורם העצים שבהן הפת נאפת ניכר יותר. ונראה יותר לעין שבחו ולפיכך התירו חדש על ידי שיוצן כיון שנאפת על ידי עצים דהתירא דהא חשיב כדיעבד וכשהיה ישן הוצרכו שיוצן דכיון דאסור העצים עומד בעין והפת נאפת בו לכתחילה חשיב ואף לשיטה זו יש לדון לזכות הרמב"ם ז"ל בענין האשרה דאילו שבח הקרקע דבר ניכר ושבח הצל אינו ניכר וכן שבח הנמיא מקמיה דהוי זבל לא מהניא ולבתר הכי לא מנכרה וזה טעם נכון וברור ע"כ בשם הרא"ה ז"ל:
Ritva on Pesachim 26b · Sefaria
Meiri
בא עליה זכר ממינה אף שלא כדרך עול כגון שבא עליה דרך ספסלים פסולה ואצ"ל אם בא עליה דרך עול שאע"פ שכל שהוא להנאתה אינו עול וכמו שאמרו פרש טליתו עליה לצרכו כגון להביא טליתו עליה פסולה לצרכה כגון מפני הזבובים כשרה בזו תחלת עלייתו הוא מיהא עול אצלה ולמדת ממילא שהמעוברת פסולה ואי אתה יכול לפרשה בזכר שלא ממינה שהרי פיסולה מצד אחר שהרי נרבעת היא ורביעה פוסלת בה כמו שהתבאר במקומו וי"מ עלה עליה זכר באדם ולרכיבה ואין הדברים נראין שאם כן לא היה מוציאו בלשון זכר ועוד שעליית אדם לרכוב עליה מן הסתם אין זה לרצונו אבל עליית זכר נוח לו כדי לחממה ולהביאה לידי עבור הא אם שכן עליה עוף כשירה שאין זה לרצון:
המוצא אבדה אם היא של בגד צמר וצריך לשטחה לאויר כדי שלא תתקלקל שוטחה הן על גבי מטה הן על גבי מגוד ר"ל יתד וזהו לצרכה אבל לצרכו כגון להתחמם בה או אפי' להתכבד בה לפי שעה לביתו אסור ואפי' היה צריך בזה לצרכה כל שנצטרף בה לצרכו אסור ואם היו אורחים בביתו אסור לשטחה בפניהם אף לצרכה לבד שמא יהא אחד מהם נותן עיניו עליה ויגנבנה וכיוצא בזה וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של מציעא:
אע"פ שלבישת כלאים אסורה מוכרי כסות מוכרין כדרכם ולובשין אותם בשוק להראותם ללוקחים כשהם לבושים בהם כדי שיבואו גוים ויקחו שלא אסרו למכור כלאים לגוי אלא בבגד שאבד בו כלאים שאינו ניכר שם ויש לחוש שמא יחזור ישראל ויקחנו הא כלאים הניכרים מותר למכרם לגוי ומתוך כך מוכרן כדרכו ובלבד שלא יצטרף לאותה לבישה כונת הנאה בחמה מפני החמה להגן עליו ובגשמים מפני הגשמים לחממו או להגן עליו מן הגשמים ומ"מ הצנועים הרוצים להרחיק עצמם מכל לזות שפה ולקדש עצמם אף במותר להם מפשילים אותם במקל לאחוריהם הא מעיקר הדין מותר שכל שאינו מתכוון מותר ומה שיש לפקפק בה מענין פסיק רישיה ולא ימות כבר ביארנוה בשני של שבת:
ערלה אינה נוהגת בעצים שהרי נאמר בה פרי ומ"מ נוהגת היא בקליפת הפרי כגון קליפי אגוזים ורמונים שכל שהוא שומר לפרי הרי הוא כפרי אבל כלאים הואיל ולא נאמר בהם פרי נוהגים הם אף בקשין ותבן שבהם א"כ כל מקום שהוזכרו קליפי ערלה לענין איסור ערלה אינו נאמר אלא בקליפין של פרי ולא בקליפין של עצים וזהו שאמרו בשמועה זו תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם:
כל שהוא נעזר בעשייתו או נשבח בדבר שהוא איסור הנאה ודבר היתר עוזר למציאות אותו דבר או להשבחתו הואיל ויש כאן גורם של היתר מותר אבל אם אין שם אלא גורם של איסור אסור מעתה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם אם התנור חדש שלא הוסק בו עדיין והוא היסק ראשון העשוי לגמר מלאכתו עד שכח היסק זה מסייעו לכל היסק והיסק הבאים לאח"כ אין זה צריך נתיצה אלא יוצן ויסיקוהו בעצי היתר ונמצאת פת זו אפויה בהיסק של היתר עם סיוע היסק של איסור ונמצא זה וזה גורם ומותר ואפי' לכתחילה אינו צריך נתיצה שכל שמצננו נעשה כמבטל את האיסור ומקלישו ועושה עיקר מן הגורם של היתר ואף כשנצטנן במקרה מכל מקום נעשה האיסור כמבוטל מצד הצינון וכן שגורם ההיתר עיקר עד שהאיסור הוא כמעט כמי שאינו ואם אפה את הפת בהיסק זה הראשון שהוא של איסור הרי הפת אסורה ואפי' לא היה אבוקה כנגדו כגון תנור גרוף שהרי אין כאן אלא גורם אחד והוא של איסור היה התנור ישן ר"ל שכבר הוסק היסק ראשון בשל היתר ועכשיו הסיקו בעצי איסור ואפה בו את הפת הפת מותרת שהרי אף היסק ראשון של היתר עוזר באפייתו ובזה מיהא דוקא בדיעבד הא לכתחלה לא שהרי גורם האיסור גדול משל היתר ואף בשוין היה אסור לכתחלה הא בדיעבד מותר בשניהם ודוקא בשנאפה בו בלא אבוקה כנגדו אבל מכל מקום אם אפאו בהיסק זה של איסור ואבוקה כנגדו הפת אסורה מפני שבכל שעה שהיה הפת בתנור נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין והרי הוא כגורם של איסור בלא גורם של היתר ואין לפת זו תקנה בהולכת הנאת העצים לים המלח שכל שנתערב איסור ממש בגופו אין בו דין הולכת הנאה לים המלח וכן אין אומרין בו ימכר כלו לגוים חוץ מדמי איסור שבו מפני שהם דברים הניקחים מן הגוים בצדדים ידועים ויש לחוש שמא יחזור ויקח מהם ישראל וכן היא שנויה בתלמוד המערב בענין בגד שצבעו בקליפי ערלה כמו שכתבנוהו בשלישי של ע"ז וכן התנור עצמו אין בו תקנה בהולכת הנאת העצים לים המלח שכל שעמד גופו באיסור אין אומרין בו יוליך הנאה אא"כ נתערב באחרים וכן יש אומרים שאף לדעת האומר יש פדיון לעבודה זרה דוקא בעבודה זרה שתופסת דמיה אבל ערלה וכלאי הכרם שאין תופשין דמיהם אין להם פדיון וכבר ביארנו דברים אלו במס' עבודה זרה:
בקצת חבורים ראיתי לקצת חכמי הדורות שלא נאמרו דינין אלו אלא בהסיקוהו בעצי אשרה אבל הסיקוהו בעצי ערלה דיו בהולכת הנאה לים המלח שהרי בסתם יינם אמרו באחרון של עבודה זרה שיש לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אפי' יין ביין וכל האיסורין דינן כסתם יינם וא"כ כל שכן בזו שאין מכירה לגוי בהם מפני שהם דברים הנקחים מן הגוי מתירין אותם בהולכת הנאה לים המלח ולדעת זה הם גורסין בפרק השוכר ההוא דאיערבא ליה חביתא דחמרא בחמרא אלמא יין ביין היה מדקאמר בחמריה ולא קאמר ביני דני ואמרו עליה שקול דמי חביתא ושדי בנהרא ולדעת זה מה שאמרו למטה דכוסות וצלוחיות אסירי יש להם תיקון בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ יש מפרשים שם דחבית בחבית הוה אבל יין ביין אינו כלום בהולכת הנאה אלא במכירה לגוי ובזו אין בו דין מכירה לגוי שדברים הנקחים מן הגוי הם וכוסות וצלוחיות אין להם תקנה שכל שיש בו גוף האיסור כיין ביין הוא ובמסכת עבודה זרה יתבארו דינין אלו יותר:
אע"פ שביארנו שאם לא היה אבוקה כנגדו מותרת הפת שהרי יש כאן שני גורמים מ"מ לכתחלה יוצן ואע"פ שבחדש שצננו לא הוצרכנו נתיצה לכתחלה והיה לך לדון נתיצה בחדש כהצנה של ישן מ"מ בחדש כבר כתבנו שעכשיו הוא מקליש את האיסור ועושה גורם של היתר בידים אבל ישן אם אינו מצננו לכתחילה הרי עיקר תשמישו בשל איסור ונמצא גורם האיסור מפורסם ביותר בעשיית מלאכה זו יותר משל היתר והרי זה כעין מה שאמרו שאין נוטעין לכתחילה אגוז של ערלה ואם נטע מותר מצד גורם היתר של קרקע ויש מתרצים שהצנון הפסדו מועט והצריכו לכתחלה מה שאין כן בנתיצה שהפסדו מרובה:
אפה את הפת על הגחלים אפי' בחדש שלא צננו הפת מותרת שהרי איסור תנור אין כאן שעל הגחלים אפאה ואיסור עצים אין כאן שהרי כלה כחם ולא סוף דבר בשהגחלים חוץ לתנור כגון שהוציאם מן התנור והניחם על הקרקע ואפאו שם כמו שפירשו רבים אלא אפילו בתוך התנור עצמו מפני שהגחלים נידונין כאפר וכבר אמרו כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעבודה זרה והקדש שאם אפה פת באפר של איסורי הנאה שנשרפו מותרין הואיל והאפר מותר בהנאה וזהו שבעצי ערלה אמרו בשלה על גבי גחלים ולא אמרוה בתנור שהסיקוהו בעצי אשרה מפני שהאשרה אפרה אסור וכן כתבוה גדולי הדורות ומ"מ צריך שתדע שבגמ' נחלקו בגחלים אלו אם נאמר דוקא באוממות או אף בלוחשות:
6 more comments on this page.
Meiri on Pesachim 26b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה חדש כו' ויש שבח כו' הקשה הר"ר אהרן לר' הא דאמר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל צ"ל לר"י או פי' לר"י דאי לרבי ממש הא אפילו לרבנן קשה דל"פ כו' אבל הכא אף הגחלים מוקצין כו' עכ"ל ע"ש וא"צ לדחוק בשביל זה דלכך נקט לרבי משום דתלמודא הזכיר הך מלתא דשבח עצים לפי סברתו של ר' גבי ערלה ומינה תקשי גם לרבנן באיסור מוקצה ועוד נראה דלרבנן יש להשיב כיון דאפילו בערלה הוה כאילו כלה ונבער האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה דלא הוה רק איסור מדרבנן אית לן למימר נמי הכי דלית כאן שבח עצים אע"ג דהגחלת גופה איסור מוקצה הוא ועיין בזה בתוס' פ"ב דמס' ע"ז וק"ל:
גמ' אימור דשמעת ליה לר' משום דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם כו' למאי דבעי למימר דפליגי בזה וזה גורם ניחא דקאי אפה בו את הפת היינו בתנור אי אחדש בהיסק שני ואי אישן בהיסק ראשון וסיפא דבשל' ע"ג גחלים כו' מצי קאי אישן בהיסק ראשון וכן נראה מפרש"י אבל למאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים בפת ולכ"ע זה וזה גורם שרי קשה דע"כ לא קאי אפה בו [א] את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומאי קאמר עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר דהא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור ודוחק לומר שהחדש אע"ג שנגמר באיסור לא מקרי איסור בעין דא"כ אפילו כשאבוקה כנגדו ובהיסק ראשון אפילו בחדש ה"ל נגמר באיסור ובהיתר באיסור ע"י האבוקה שהאיסור בעין ובהיתר על ידי התנור שאין האיסור בעין וע"כ נראה למאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים דאפה בו הפת מלתא באנפי נפשא הוא ולא קאי כלל אתנור אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום תנור ועלה קאי שפיר בשלה על גבי גחלים כו' וכן נראה מדברי מהרש"ל לקמן ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 26b · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה ויש שבח כו' וד"ה ורבנן סברי וכו' הכל הוא דבור אחד:
ד"ה בישלה על גבי גחלים וכו' אע"ג דכל הנשרפים וכו' ר"ל וערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הן כדאיתא סוף תמורה:
Maharam on Pesachim 26b · Sefaria
Penei Yehoshua
פיסקא ולא יסיק בו וכו' תנו רבנן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו' ופירש רש"י קליפי ערלה קליפי אגוזים ורימונים וכו' עכ"ל. ונראה לכאורה מלישנא דגמרא ומפירש"י דדוקא בהנך קליפין או קשין שעיקרן להסקה קיימי אם כן הוה ליה לגבייהו דרך הנאתן מש"ה אסורין מדאוריי' וכ"ש בכלאי הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה אסורין אף שלא כדרך הנאתן כדאמרי' בגמרא לעיל דף כ"ד ע"ב משו"ה מחמרינן בהו אפילו בדיעבד לאסור הפת לרבי וכן לענין חדש יותץ למ"ד זה וזה גורם אסור ולענין יוצן בין בחדש ובין בישן אליבא דכ"ע משא"כ בשאר איסורי הנאה שאין עומדין להסקה והוה ליה שלא כדרך הנאתן דמסקינן לעיל בדף הקודם ע"ב לענין גוהרקי דערלה דכל שלא כדרך הנאתן לא מיתסר אלא מדרבנן ואם כן נראה דאין סברא להחמיר בכה"ג לאסור בדיעבד במה שנאפה או נתבשל מהם וכ"ש דאין להחמיר בזה וזה גורם. אלא דבאמת בל' הפוסקים לא משמע כן שהרי כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם רבינו יונה דלענין חמץ בפסח לשיטת הפוסקים דקי"ל כרבנן דחמץ בכלל הנקברים הוא שאפרן אסור וכ"ש הגחלים אם כן משמע שרוצה לאסור הפת שנאפה בהם וכמ"ש להדיא הרמב"ם ז"ל בפי' בהלכות חמץ ומצה וכ"כ הטור והש"ע בא"ח סי' תמ"ה הרי לפנינו דאפילו בחמץ דסתמן אין עומדין להסקה והו"ל שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן דהא בחמץ אכילה כתיבא ביה ואפילו הכי אסרינן הפת שנאפה בהם ואדרבא מסתימת לשון הפוסקים שהבאתי משמע דבחמץ מחמרינן טפי אפילו בזה וזה גורם ותדע שכן הוא דהא סתם חמץ אינו ראוי לאפות בהן פת אלא להצטרף עצים אחרים ואפ"ה אסור (ועיין מה שכתב בזה בעל מג"א בסי' הנ"ל ובמה שיש לדקדק בדבריו כמו שאבאר בסמוך) ואם כן לפ"ז אכתי טעמא דמילתא לא ידענא מנ"ל לאסור ולהחמיר בחמץ בפסח כיון דהוי שלא כדרך הנאתן דלא מיתסר אלא מדרבנן וכ"ש להחמיר בהם יותר ולאסור אפילו בזה וזה גורם והתמיה על כל הפוסקים הראשונים והאחרונים שלא הרגישו בזה לחלק בין קליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם דהוי דרך הנאתן לשאר איסורי הנאה דהוי שלא כדרך הנאתן ולא הוי אלא מדרבנן והנלע"ד בזה דהא דפשיטא להו לכל הפוסקים לאסור הפת שנאפה ע"י חמץ בפסח היינו משום דמסוגיא דשמעתין משמע הכי דכיון דמייתי הכא הך ברייתא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה אפיסקא דלא יסיק בו ושקיל וטרי בהך מילתא גופא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בכל חלקי דיניהם אם כן משמע דכל הנך דינים דערלה וכלאי כרם שייכי נמי לענין חמץ בפסח (מיהו מה שהחמירו האחרונים בחמץ בפסח יותר מבערלה וכלאי כרם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קמ"ב ובעל מג"א בא"ח סי' תמ"ה אפילו לענין זה וזה גורם דבערלה וכלאי הכרם שרי ובחמץ אסור ע"ש) אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא כיון דטעמא רבה איכא לחלק בין ערלה וכלאים דהוו דרך הנאתן לחמץ דהוי שלא כדרך הנאתן אם כן כל כה"ג לא הו"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש. והנלע"ד בענין זה משום דבלא"ה איכא למימר דפשיטא לתלמודא דאפילו בהסקה בקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אע"ג דהוו דרך הנאתן אפ"ה לית בהו איסור דאורייתא והיינו כדפרישית לעיל דף כ"ב ע"ב מדאיצטריך קרא בערלה למיסר הדלקה והיינו ע"כ משום דכל כה"ג לא מיקרי הנאה דלאו מילתא היא והיינו נמי טעמא דרבנן דהכא דאמרו אין שבח עצים בפת. ודוקא בשמן הוא דגלי קרא לאיסורא כיון דשמן בעין משא"כ בעצים להסקה וכן כתבו התוס' לעיל שם להדיא וכ"כ התוס' גם כן בפ' במה מדליקין דף כ"ה בד"ה הא בחול ע"ש ואם כן לפ"ז שפיר איכא למימר דאפילו למ"ד יש שבח עצים בפת לא הוי אלא משום חומרא בעלמא מדרבנן והטעם שהחמירו בזה נ"ל מתוך הסוגיא דלאו מטעם הנאה לחוד נגעו בה דא"כ לא הוי שייך שפיר הך פלוגתא בזה וזה גורם אלא דטעם החומרא הוא דהנאת עצים כי האי שניכר בפת ובתנור ונגמר בדבר אסור הוה ליה כאילו האיסור בעין והיינו דמדמה לה בסמוך לשאור של תרומה שהחמירו חכמים במחמץ ומתבל ומדמע כיון שנגמר הדבר על ידיהן ולטעמא עבידי ואם כן הכי נמי בשבח עצים החמירו מה"ט גופא ואם כן לפ"ז תו לא שייך לחלק בין כדרך הנאתן לשלא כדרך הנאתן כיון דלאו מטעם איסור הנאה לחוד אתינן עלה אלא משום שניכר טובא כאילו האיסור בעין כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ובסוף הסוגיא:
בתוספות ד"ה חדש יותץ וכו' הקשה הר"ר אהרן לרבי עיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ונדחקו בל' לרבי ולקמן בסוף הסוגיא אבאר מה שנלע"ד בזה:
שם אימר דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעית ליה. ולכאורה יש לתמוה טובא על קושיית הגמרא דמה"ת נפרש פלוגתא דרבי ורבנן אי יש שבח עצים בפת או לא דלפ"ז פליגי בדבר המוחש ולא אשכחן נמי פלוגתא דתנאי בהך מילתא ועוד דלפ"ז לא מתוקמא מילתא דר' לפי המסקנא אלא כשאבוקה כנגדו ורבנן אפי' כה"ג שרי ולא אשכחן לדידהו עצים דאסירי בהנאה אלא בשרשיפא וכי לא ניחא לן טפי למימר דכ"ע מודו דיש שבח עצים בפת אלא הא דשרי רבנן היינו משום דסברי זה וזה גורם מותר והיינו כשאין אבוקה כנגדו ורבי אוסר אפילו בכה"ג משום דס"ל זה וזה גורם אסור דלפ"ז פליגי רבי ורבנן בפלוגתא דתנאי טובא דאשכחן דפליגי בזה וזה גורם כדמייתי הש"ס בסמוך מהאי דתרומה ומהך דעצי אשירה ופלוגתא דר"י ורבנן ופלוגתא דר"א וחכמים בתמורה שהביאו התוס' לקמן בשמעתין בד"ה וכן היה רבי אליעזר אוסר ועוד דלמאי דמוקי לה דפליגי בשבח עצים הוי הלכה כר' אפי' מחביריו אף על גב דבעלמא קיימא לן מחבירו ולא מחביריו דמהאי טעמא הוצרך שמואל לאפוכי פלוגתייהו דרבי וחכמים כדי לאוקמי הך מילתא דפת אסורה לפסק הלכה ומשום דמשמע ליה הך סברא דיש שבח עצים בפת ואדרבה טפי הוי לן למימר דלכ"ע יש שבח עצים בפת וא"כ כשאבוקה כנגדו הפת אסורה אליבא דכ"ע אבל כשאין אבוקה כנגדו פליגי בזה וזה גורם אית לן למימר דאין הלכה כר' אלא מחבירו ולא מחביריו כיון שכן הוא פסק הלכה נמי לדידן לפי האמת ולא הוי צריך שמואל לאפוכי:
ולכאורה היה נ"ל בזה דהא דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו בזה וזה גורם משום דא"כ הך ברייתא קמייתא דקתני ברישא חדש יותץ דוקא כרבי ולא כרבנן דלדידהו זוז"ג מותר ואם כן תיקשי אמאי לא פליגי רבנן נמי ברישא אלא דאי אפשר לומר כן דהא השתא דמוקמינן פלוגתייהו דרבי ורבנן בשבח עצים אבל זה וז"ג ד"ה מותר אם כן כ"ש דהא דקתני ברישא חדש יותץ הוי דלא כרבי ודלא כחכמים אלא כדמסקינן דר"א היא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דטפי הו"ל לאוקמי פלוגתייהו בזוז"ג דאשכחן פלוגתא דתנאי משא"כ בשבח עצים לא אשכחן:
מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי אשכחן פלוגתא דתנאי דפליגי בהך סברא דשבח עצים והיינו כיון דאשכחן ברייתא דלעיל דף כ"ב ע"ב דדרשינן מדכתיב תלתא זימני ערלים חד להנאה גרידא חד לצביעה וחד להדלקת הנר ואם כן משמע להדיא דאפילו להדלקת הנר איצטריך קרא אע"ג דהשמן בעין כשדולק בנר ואי לאו קרא הו"א דהנאה כה"ג לאו מילתא היא ואם כן משמע להדיא דדוקא הדלקה הוא דאסור אבל עצים להסקה שרי דלאו מלתא הוא משום דאין שבח עצים וכמ"ש התוס' שם ובפ' במה מדליקין ואם כן לפ"ז דאשכחן תנא דסובר בודאי דאין שבח עצים שפיר אית לן למימר דה"ט דרבנן אבל רבי סבר דלשמן להדלקה לא איצטריך קרא דהוי שפיר דרך הנאתן מדאיצטריך קרא להתיר בתרומה טמאה וכמ"ש התוס' בפ' הגוזל דף ק"א ע"ש או שנאמר דר' לא דריש כלל הנך תלתא ערלים לכל חד באנפי נפשיה כדאשכחן בלא"ה תנאי דדרשי להו לדרשא אחריתי בירושלמי (ועיין מ"ש התוס' לעיל שם בד"ה לכם ובחידושינו שם) או משום דמשמע ליה לרבי בפשיטות דהדלקה והסקה תרוייהו מחד קרא נפקא כיון דבכל חד אית ביה חדא למעליותא בשמן מפני שהוא בעין בשעת הדלקה ובעצים מפני שהשבח ניכר בפת וכדפרישית אם כן שפיר מרבינן תרוייהו מחד קרא דהי מינייהו מפקת נמצא דלפ"ז שפיר ניחא ליה להש"ס לומר דפליגי בשבח עצים כיון דבלא"ה א"א לומר דלכ"ע יש שבח עצים משא"כ בזוז"ג סבר הש"ס השתא דלא אשכחן פלוגתא דתנאי דלא דמי לשאר זוז"ג כיון דהכא הך גרמא דשבח עצים לאסור הפת בדיעבד לא הוי אלא מדרבנן מטעם דפרישית וכדמשמע להדיא מל' התוס' ר"פ כיצד צולין דף ע"ה שכתבו כן בשם ר"י (ומ"ש שם דלא משמע כן בשמעתין דהתם כבר כתבתי ליישב פי' ר"י לנכון דאדרבה מסקנא דסוגיא דהתם מסייע ליה וכמו שיבואר בקונטרס אחרון) כיון דמדרבנן הוא משמע ליה לתלמודא מעיקרא דאפילו לר"א דמחמיר לאסור הפת היינו דוקא בעצי אשירה משום חומרא דעבודת כוכבים אי לאו דאשכחן ברייתא דתנא וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד לקמן:
בתוס' בד"ה בין חדש ובין ישן יוצן ואע"ג דזוז"ג מותר וכו' עס"ה נראה דכוונתם בזה דקשיא להו דכיון דמוקמינן להך ברייתא דחדש יוצן ע"כ משום דזוז"ג מותר אם כן אמאי אמרינן בישן יוצן דמשמע דקודם שציננו אסור לאפות בו ותיפוק ליה דאפילו קודם שציננו יש היתר לאפות בו כשאין אבוקה כנגדו דהו"ל שפיר זוז"ג ולא מבעי למ"ד דגחלים לוחשות נמי מותר א"כ פשיטא דהוה ליה זוז"ג כדאמרינן לקמן והיינו עצים דאיסורא קודם שנעשה גחלת וגחלים דהיתירא אלא אפי' למ"ד דלוחשות אסורין אפ"ה יש תקנה לעשות אבוקה כנגדו מעצי היתר וא"כ הו"ל זוז"ג דאדרבה עיקר הגורם לאפייה הוא ע"י האבוקה מעצי היתר כדמשמע מכולהו שמעתין דעיקר שבח העצים בפת הוא ע"י האבוקה שניכר הרבה בפת שהוא בעין וכמ"ש הר"ן ז"ל להדיא בשמעתין ע"ש וע"ז תירצו התוספות שפיר דאפ"ה לכתחלה אסור לעשות זוז"ג כיון דסגיא ליה בצינון כנ"ל בכוונת התוספת ובכוונת לשון הש"ך בי"ד סי' קמ"ב במאי דקשיא ליה על לשון הרמב"ם בענין זה (כמו שיבואר בקונטרס אחרון) ודלא כמהרש"א ז"ל דמשמע ליה דלמאי דקי"ל זוז"ג מותר בתנור ישן לעולם הוה ליה זוז"ג והיינו דהתנור עצמו שנגמר בהיתר הוה ליה גורם היתר אע"ג דעצי איסורא נינהו ומשום כך נדחק לפרש דהא דנקיט אפה בו את הפת מילתא באפי נפשיה היא כגון שלא נאפה בתנור דאי בתנור משמע ליה דאפילו בחדש מותר כיון דהתנור גופא הוה ליה זוז"ג לפי שאין שבח העצים בתנור בעין ע"ש ולע"ד במחילת כבוד תורתו של מהרש"א ז"ל לא דק שפיר בהך מילתא ואגב שיטפא כתב כן דמלבד דל' הברייתא לא משמע כן וגם אין שום סברא לומר כן דאפילו בשאבוקה כנגדו בעצי איסור אעפ"כ יהא התנור עצמו גורם להתיר אלא שדבריו המה נגד כל הפוסקים הקדמונים ואחרונים שכתבו להדיא דאפילו בישן שלא ציננו אם האבוקה כנגדו מעצי האיסור הפת שנאפה בו אסור ולא מצינו שום חולק בדבר זה ולא עוד אלא דלע"ד אישתמיטת למהרש"א ז"ל משנה שלימה וערוכה ששנינו בפ"ג דערלה משנה ה' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה אפה בו את הפת תדלק הפת ואם כן ע"כ לפי המסקנא דשמעתין דזו"ז גורם בערלה מיהו לד"ה מותר ולא אשכחן דאסור אלא כשאבוקה כנגדו דהוה ליה חד גורם כיון דשבח עצים בפת ואם כן ע"כ נמי מוקמינן סתם מתניתין דערלה בכה"ג דאיירי שאבוקה כנגדו נקטינן מיהו דכשאבוקת איסור כנגדו מעצי איסור הפת אסורה אפילו כשנאפה בתנור:
ובאמת שעמדתי משתומם על דברי מהרש"א ז"ל בזה מה ראה לומר כן כיון דבלא"ה לא משמע שום סברא שהתנור עצמו שאין בו ממש מההסקה של היתר יחשב גורם כלפי עצי איסור שעיקר השבח עצים בפת מאותן העצים והתנור עצמו לא מקרי גורם כלל אלא שעשוי לשמור החום שלא יתפזר כמ"ש התוס' להדיא בפ' כיצד צולין בשם הירושלמי לענין צליית פסח דשרי בתנור ע"ש ולענ"ד נראה ברור דלפ"ז אפילו רבנן דשאור בשמעתין מודו דאסור לכל הפירושים אפי' לשיטת התוס' בפ' כל הצלמים שאבאר בסמוך שהרי יש בעצי איסור לחוד כדי לאפות והתנור לחוד בלא עצים ודאי אין בו כדי לאפות ואפילו למ"ד לוחשות מותרין אפ"ה כשאבוקה כנגדו נעשה הכל ע"י אבוקה והיינו כמו שפרש"י שכל שעה שהיתה הפת בתנור היה דולק ואופהו ומשו"ה חשבינהו ליה כהאיסור בעין ומכ"ש לשיטת התוס' דהכא שכתבו בשם הרשב"א עד שנלע"ד ברור דעיקר דברי מהרש"א ז"ל היינו משום שהבין מל' התוס' דהכא דמ"ש ואע"ג דזוז"ג מותר היינו משום דהתנור עצמו מיקרי גורם היתר ולמאי דפרישית אי אפשר לומר כן בכוונת התוס' אלא כדפרישית וכמו שנראה להדיא מל' הר"ן ז"ל בתחילת דבריו ע"ש אף שסוף דבריו מגומגמים קצת וצריכין תיקון כמו שראיתי בספרי הר' אלפס ז"ל שנדפסו מחדש שהוגה בזה ע"פ ספר ד"ת ע"ש כל זה נ"ל ברור ודוק היטיב:
Penei Yehoshua on Pesachim 26b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' בישלה על גבי גחלים עי' לקמן דף עה ע"א תוס' ד"ה וגרפו ובתשובת פני יהושע סי' י"א:
Gilyon HaShas on Pesachim 26b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 26, Amud Bet, about 272 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 117 words
Opens “הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא: שָׁכַן עָלֶיהָ…”
- Segment 222 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: אִי כְּתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן…”
- Segment 317 words
Opens “הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ — עוּבַּד…”
- Segment 440 words
Opens “תָּא שְׁמַע: אֲבֵידָה, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל…”
- Segment 511 words
Opens “שָׁאנֵי הָתָם דְּקָלֵי לַהּ, אִי מִשּׁוּם עֵינָא…”
- Segment 619 words
Opens “תָּא שְׁמַע: מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד…”
- Segment 717 words
Opens “וְהָא הָכָא דְּאֶפְשָׁר לְמֶעְבַּד כִּצְנוּעִין, וְכִי לָא…”
- Segment 821 words
Opens “וְלֹא יַסִּיק בּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּנּוּר…”
- Segment 920 words
Opens “אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת…”
- Segment 1015 words
Opens “וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן!…”
- Segment 1125 words
Opens “אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שֶׁבַח…”
- Segment 1248 words
Opens “הֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּשְׂאוֹר,…”
Original text
הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא: שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף — כְּשֵׁירָה, עָלָה עָלֶיהָ זָכָר — פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא?
The Gemara answers. This case is comparable only to that other case: If a bird landed on the red heifer it remains valid, since this is not considered to be like bearing a yoke. If a male animal mounted it to mate with it, it is unfit and may not be used for the ritual. The same applies in this case: When the owner moves the heifer into a pen and it threshes, since the owner is uninterested in this action, it is like the case of the bird and the heifer remains valid. The Gemara asks: What is the reason for the difference between the case where a bird lands on it and where a male animal attempts to mate with it?
אָמַר רַב פָּפָּא: אִי כְּתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עָבַד״ — עַד דְּעָבֵיד בָּהּ אִיהוּ. אִי כְּתִיב ״עוּבַּד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ — אֲפִילּוּ מִמֵּילָא נָמֵי.
Rav Pappa said that the verse says: “And the elders of that city shall take a heifer of the herd, which has not been used for work, and which has not drawn in the yoke” (Deuteronomy 21:3). If it were written: “He worked [ avad ],” and we read: “He worked [ avad ],” this word choice would indicate that the heifer could still be used until he, the owner of the heifer himself, used it willingly for labor. If it were written: “It was worked [ ubbad ],” and we read: “It was worked [ ubbad ],” it would indicate that even if it performed labor on its own it is also prohibited to use it, since some form of labor had been done with it.
הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ — עוּבַּד דּוּמְיָא דְּעָבַד. מָה עָבַד דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף עוּבַּד דְּנִיחָא לֵיהּ.
Now that it is written: “He worked [ avad ],” but we read this word as: “It was worked [ ubbad ],” both meanings are intended: It is prohibited if it is worked in a similar manner to the way he works. In other words, just as the owner works the animal in a way that is beneficial to him, so too, the animal becomes prohibited only when it is worked in a way that causes him to derive benefit from this labor. Therefore, it still may be used if a bird lands on it, because the owner does not derive benefit from this in any way. However, if a male bull mates with this heifer it is rendered unfit, since the owner generally has an interest in this occurring.
תָּא שְׁמַע: אֲבֵידָה, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד לְצוֹרְכּוֹ, אֲבָל שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה וְעַל גַּבֵּי מַגּוֹד. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִין, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד, בֵּין לְצוֹרְכָּהּ בֵּין לְצוֹרְכּוֹ.
The Gemara cites an additional proof. Come and hear from that which is taught: If one finds a lost item, he may not spread it out over a bed or over a frame for his own purposes, since this is deriving benefit from an object that does not belong to him. However, he may spread it out over a bed or a frame for its own sake if it requires airing. If guests happen to come to him, he may not spread it out, neither for its sake nor for his own purpose. Apparently, the benefit is unavoidable and intended, as there is no other way for him to care for the lost object, and he benefits from having his guests see the item; nonetheless, it is still prohibited. This seems to prove that Rava’s opinion is correct.
שָׁאנֵי הָתָם דְּקָלֵי לַהּ, אִי מִשּׁוּם עֵינָא בִּישָׁא, אִי מִשּׁוּם גַּנָּבֵי.
The Gemara rejects this conclusion: It is different there, as he risks damaging it, either due to the evil eye that he casts upon it or due to the thieves who will now know that this valuable item is in his possession and will attempt to steal it. It is not prohibited because of the benefit; rather, it is prohibited due to the concern that he may damage the item.
תָּא שְׁמַע: מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶם בְּמַקֵּל.
The Gemara offers a final proof. Come and hear a proof based on the following mishna: Clothing merchants who sell garments made of diverse kinds, a prohibited mixture of wool and linen, may sell them as they normally would to gentiles. A merchant may place the garments he is selling on his shoulders and need not be concerned about the prohibition against wearing diverse kinds, provided he does not intend to benefit from the garments in the sun as protection from the sun, or in the rain as protection from the rain. However, the modest people, those who are meticulous in their performance of mitzvot, suspend the wool and linen garments on a stick behind them.
וְהָא הָכָא דְּאֶפְשָׁר לְמֶעְבַּד כִּצְנוּעִין, וְכִי לָא מְכַוֵּין — שְׁרֵי. תְּיוּבְתָּא לְמַאן דְּמַתְנֵי לִישָּׁנָא קַמָּא דְּרָבָא, תְּיוּבְתָּא.
And here, isn’t it a case where it is possible for all clothing merchants to act like the modest people and not derive benefit from the mixture of wool and linen? Nonetheless, the mishna states that when one does not intend to benefit from the prohibited item, it is permitted to do so. This presents a conclusive refutation to he who taught the first version of Rava’s statement. According to this version, one is prohibited from deriving benefit when it is possible to avoid doing so and he does not intend to derive benefit. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.
וְלֹא יַסִּיק בּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן.
It was taught in the mishna that one may not even light the oven with leavened bread. The Sages taught in a baraita : With regard to an oven that one lit with the peels of orla fruit, or with straw of grain that was planted in a prohibited mixture of diverse kinds in a vineyard, if it was a new oven, and by lighting it he hardened the oven and made it stronger for use in the future, then it must be shattered. Since prohibited items were used in the process of forming the oven, one may not derive benefit from the use of the prohibited items. However, if it was an old oven, it may be cooled, and it is prohibited to use the oven only while it is still hot.
אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
With regard to one who baked bread in the oven while it was heated or strengthened by the prohibited items, Rabbi Yehuda HaNasi says: It is prohibited to eat or derive benefit from the bread, since prohibited items were involved in the process of preparation. And the Rabbis say: It is permitted to eat and derive benefit from the bread. If he cooked the bread over the coals that remained from prohibited wood, everyone agrees that it is permitted.
וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי, וְהָא — רַבָּנַן.
The Gemara asks. Wasn’t it taught in a baraita : Whether it was an old oven or a new oven it may be cooled; there is never a need to shatter the oven? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita , which states that one is required to shatter the oven, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. And that baraita , which states that it is sufficient to let the oven cool, is in accordance with the opinion of the Rabbis. Since the prohibited objects merely strengthen the oven, the Rabbis hold that it is enough to let the oven cool. By cooling the oven one no longer derives benefit from the prohibited items used to light it, and there is no need to shatter the oven.
אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שֶׁבַח עֵצִים בַּפַּת. זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא — רַבָּנַן.
The Gemara challenges this answer: Say that you heard that Rabbi Yehuda HaNasi prohibits one from deriving benefit from bread baked using the prohibited objects as kindling because there is improvement from the wood used to light the oven in the bread, and therefore, it is prohibited. However, in a different case, namely, when both this and that cause it, i.e., both permitted and prohibited items contribute to the result, such as when one subsequently bakes in this oven and benefit is derived both from the prohibited wood that strengthened the oven and from permitted wood that is used in subsequent baking, did you hear him say that it is prohibited as well? Rather, reject this explanation and say: This is not difficult. This stringent baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says that in a case where both this and that cause it, it is prohibited. And that lenient baraita is in accordance with the Rabbis, who disagree with regard to that principle.
הֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּשְׂאוֹר, דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִיסָּה, וְאֵין בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְאֵין בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר לְכַתְּחִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר לְבַסּוֹף — לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר
The Gemara asks: Which statement of Rabbi Eliezer serves as the basis for this explanation? If you say that it is the opinion of Rabbi Eliezer with regard to leaven, as we learned in a mishna: In a case where non-sacred leaven and leaven of teruma fell into non-sacred dough, and neither one alone is potent enough to cause the dough to become leavened bread, and they were joined together and caused the dough to become leavened bread, there is a dispute as to whether this dough is considered to be teruma or non-sacred bread. Rabbi Eliezer says: I follow the final element that fell into the dough. If the teruma fell in last, the dough is prohibited to non-priests. And the Rabbis say: Whether the prohibited item, i.e., the teruma , fell in first or the prohibited item fell in last, it never renders the dough prohibited