Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 11b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 11b

    Pesachim 11b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 412 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    על ממונו כהן זה בהול על הבכור שלא ימות:

    כ"ש הואיל ובהול הוא אי לא שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום עובר על דבריך ועושה ושוב אין נזהר בין מקום מום לשלא במקום מום דסבור שהכל שוה:

    מקדרין אשטרלי"ד:

    מקרצפין כדפרשינן בכלי ששיניו גסות ואינו עושה חבורה דחובל בבעלי חיים אב מלאכה היא קתני מיהת אבל מקרצפין אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קירצוף עביד קידור לפי שהטיט מכחיש את הבהמה ומצערה:

    לא מיחלף ורבנן סברי מיחלף:

    מתני' ושורפין בתחלת שש ואע"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא גזור רבנן עלה דילמא טעי וסבור על השביעי' שהיא ששית אבל אחמישי' לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית ומותר:

    תולין כל חמש ואינו אוכל דטעי וסבור על שביעית שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל לבהמתו אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן גזירה משום שביעית:

    שתי חלות של חמץ:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 11b · Sefaria

    Tosafot

    זה ידע בעיבורו של חדש וה"ה דה"מ למימר זה ידע בחסרונו של חדש וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה והקשה ריב"א ומה אלו דייקינן בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעיבורו של חדש וה"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא דהכי פריך בסמוך אע"ג דבפ' בן סורר (סנהד' סט.) דייק מהכא דרובא דאינשי עבידי דטעי בעיבורא דירחא מ"מ מה נפסיד אם נדקדק בהם וי"ל דהכא דייקינן בהו שפיר כיון דשיילי להו באיזה יום וקמיכווני ליום אחד ש"מ שזה לא ידע ומ"מ שפיר מוכיח בבן סורר (שם) מהכא דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות דרובא טעי בעיבורא דירחא דאי לא אזלי' בתר רובא כיון שזה אומר בשנים וזה אומר בשלשה מיד ה"ל מוכחשין וכי הדר מכוונים ליום אחד ה"ל חוזר ומגיד תדע דהא אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטלה אע"פ שמכוונים ליום אחד ולא אמרינן דטעו בשני עיבורים דבתרי עיבורי לא טעו אינשי וחשבינן להו חוזר ומגיד:

    אחד אומר בשתי שעות וא"ת אמאי עדותן קיימת אילו דייקינן בהני סהדי הא דקאמר שתים בתחילת שתים וה"ל קודם הנץ החמה ועדותן בטלה כדאמר לקמן דתחילת שעה שניה קודם הנץ החמה הוא דמהלך אדם ביום עשר פרסה שהן מ' מילין ומעלות השחר עד הנץ החמה מהלך ה' מילין כדאמר במי שהיה טמא (לקמן פסחים צג:) וזה עולה לשעה ומחצה וי"ל כשזה אומר קודם הנץ החמה וזה אומר לאחר הנץ החמה דמדקדקין בהנץ לא טעו אינשי אבל הני לא דקדקו אלא בשעות ואין בני אדם בקיאין בשעות וסבורין שהשניה התחילה אחר הנץ החמה:

    Tosafot on Pesachim 11b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ולרבי יהודה מי אמרינן אדם בהול על ממונו דאי שרית ליה בחדא אתי למעבד טובא והתנן ביום טוב בפ"ב ר' יהודה אומר אין מקרדין ביום טוב מפני שעושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין והתניא איזהו קירוד קטנים ועושין חבורה ואיזהו קרצוף גדולים ואין עושין חבורה פי' קירוד כמו תולעים והן רמש כגון אינבא שנושכין בבשר הבהמה ואין מפרידין הקטנים מבשר הבהמה אלא בעשיית חבורה כגון האלכא שאין שולפין אותה מן השער אלא בקושי אבל הפרדת הגדולים נקראת קרצוף והנה התיר ר' יהודה הקרצוף ולא (התיר) [חשש] מתוך שזה בהול על ממונו כיון שתתיר לו הקרצוף שמא יעשה הוא קירוד ופרקי' התם גבי קירוד דלא מתה הבהמה מנשיכת הרמש הזה אבל צערא בעלמא הוא דאית ליה לא גזר רבי יהודה הקרצוף אטו קירוד דקירוד נמי אפשר דעביד ליה לאורתא אבל הכא גבי בכור אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום כיון שהוא בהול על ממונו אתי למעבד במקום שעושין בו מום וחמץ נמי דמיחלף במצה דכולה פת היא גזר ר' יהודה קרצוף בקירוד דלא מיחלף דהני גדולי' והני קטנים לא גזר: מתני' ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. פי' חייש ר' יהודה דילמא אתי למטעי בין שעה רביעית לששית:

    תנן התם בסנהדרין פ"ה אחד אומר בשתים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת פי שניהם ביום אחד מעידין אלא שהאומר בשנים יודע שהחדש שיצא מעובר היה והאומר שלשה לא היה יודע שהחדש שיצא מעובר היה אלא מחשב לו יום שלשים מן החדש שנכנס ולפיכך אמר שלשה אחד אומר בשתי שעות ביום ואחד אומר בשלש עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה ר' יהודה אומר עדותן קיימת ואתי אביי ואוקמינהו ללישנא קמא דידיה לדברי ר"מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר' יהודה אדם טועה חצי שעה וללישנא בתרא דיליה.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 11b · Sefaria

    Meiri

    מקרדין את הבהמה ביום טוב ואין צריך לומר שמקרצפין והקירוד הוא במגרפת ברזל ושיניה דקות ובאה לפעמים לידי חבורה שכל דבר שאינו מתכוין מותר ואצ"ל שהקרצוף מותר שהיא במגררת של עץ ושיניה רחבות וכבר ביארנוה בשני של יום טוב:

    המשנה השלישית והכונה בה לבאר עניני החלק השני והוא שאמר ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות ומונחות על גב האיצטבא כל זמן שהן מונחות כל העם אוכלין ניטלה אחת מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחילת שש אמר הר"ם צוה השם ית' שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מכאן אנו למדין שצריך להיות ביעור החמץ קודם השבעה בהכרח כדי שיצא כל השבעה ימים מתחלתן עד סופן לא ימצא בהם שאור ומאמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם למדנו שהוא יום ארבעה עשר ויהיה ביעור חמץ בתחילת יום ארבעה עשר לולי אמרו אך ביום הראשון כי אך הוא מלת מיעוט וכאילו מיעט ואמר מה שאמרתי ביום הראשון אינו מתחילת היום אלא מקצתו מכלל הרמיזות לזה העיקר המקובל ר"ל כי ביעור חמץ במקצת ארבעה עשר אמרו ית' לא תשחט על חמץ דם זבחי והקבלה כי אותו המקצת מתחילת שעה שביעית והכל מודים כי מתחילת שעה שישית הוא אסור אבל הוא מדבריהם כדי להרחיק מאיסור תורה ומחלוקת ר' מאיר ור' יהודה כי ר' מאיר אומר אוכל כל זמן שמותר לו לאכול ור' יהודה אומר לא יאכל בחמש שעות גזירה משום יום המעונן שאפשר שיטעה בשעה אחת והלכה כר' יהודה עוד יתבאר לך כי קרבן תודה יש בו ארבעים חלה ולפי שהן רבות נפסלות בלינה והיו לוקחים שתים מאותן החלות והיו עושין בהם מה שאמר ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

    אמר המאירי ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש שאע"פ שאיסורו מן התורה אינו אלא בתחלת שביעית אנו מקדימין לבערו שעה קודם זמן איסורו מפני שהדבר קרוב לטעות על מקצת שביעית שהוא מן הששית ומ"מ אוכלין כל חמישית שאין לטעות מחמישית לשביעית שבחמישית חמה במזרח ובשביעית חמה במערב ואע"פ שבששית נמי חמה במזרח מ"מ בין מקצת ששית למקצת שביעית אינו ניכר כל כך אבל בין חמישית לששית אין לטעות כלל וליום המעונן אינו חושש שדבר שאינו מצוי הוא ור' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש שלא לאכול שמצד שהדבר מסור להמון ולעמי הארץ יש לחוש לטעות גדולה ואע"פ שבחמישית חמה במזרח ובשביעית חמה במערב גזרה משום יום המעונן ומ"מ שעה רביעית זמן סעודה לכל היא והכל בקיאין בה ואף ביום המעונן הא בחמישית אין אוכלין ולא שורפין תרומה ולחמי תודה ובחולין אם רצה לבער יבער ואם רצה ליהנות יהנה אלא שאינו אוכל מגזרת יום המעונן ושורפין בתחלת שש והלכה כר' יהודה:

    ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות פסולות של תודה היו מונחות על גב האיצטבא פי' בגמ' שנוהגים היו להביא תודותיהם בשלשה עשר מפני שבארבעים לחמי תודה היו בהם עשרה של חמץ ותודה ולחמה נאכלין ליום ולילה ואלו היו מביאים אותה בארבעה עשר לא היה חמץ שבה נאכל אלא עד שש שעות ואין מביאין קדשים לבית הפסול ר"ל שאין מקריבין אותם ביום שיתמעט זמן אכילתם שאם עושים כן נמצאנו גורמים להיות בא לידי נותר ומתוך כך כשהיו עולין לרגל כל שהיה לו להקריב תודה היה מקריבה בשלשה עשר ואעפ"כ מתוך שהיו מרובות ביום זה שהיו כל ישראל לשם והיו שם הרבה שכבר נדרו או נדבו שלמי תודה היו מרובות ולא היו הכהנים מספיקים לאכלן והיו קצתם באות לידי נותר וראויות לשריפה והיו לוקחין שתים מהן בארבעה עשר ומעמידין אותן בהר הבית על גב האיצטבא ושאלו בגמ' וכי להצניעם הוא צריך שהרי גב האיצטבא מקום נמוך היה ואינו נראה כל כך ופירשו בה על גג האיצטבא שאיצטבא כפולה היתה ר"ל עשויה מדרגות של אבנים זו למעלה מזו בכל סביבות הבית עד סמוך לשמי קורת העזרה והיו יושבים שם עולי רגלים והיה על כולם גג מכסה את הכל מפני הגשמים והיה הגג גבוה עד שהיה נראה לכל ושם היו מעמידין חלות אלו לסימן שכל זמן ששתיהן היו מונחות לשם כל העם אוכלין ניטלה אחת מהם תולין לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שניהן התחילו הכל שורפין ובגמ' פי' בסימן זה שתי פרות היו חורשות בהר המשחה כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין ניטלה אחת מהן תולין ניטלו שתיהן כל העם שורפין ושאלו עליה בתלמוד המערב חורשות סלקא דעתך כלומר שהרי אסור לעשות מלאכה בארבעה עשר אלא בצרכי יום טוב שכל שבמקדש ודאי מקום שנהגו שלא לעשות הוא אלא כעין חורשות כלומר שעומדות שם כמוכנות ומזדווגות לצורך חרישה:

    רשב"ג אומר חולין נאכלין כל ארבע שלא הוזהרנו בשמירתם כדי שלא לקצר זמן אכילתם אבל תרומה שהוזהרנו בשמירתה אין לנו למעט זמן אכילתה ואוכלין בה כל חמש ומ"מ בששית שורפין אפי' תרומה הואיל וחכמים אסרוה אף בהנאה ומ"מ הלכה כר' יהודה ותולין כל חמש בין בחולין בין בתרומה אע"פ שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אין למדין מכלל זה כמו שיתבאר בסדר נזיקין ואף בספרים מדוייקים מצינו בכאן רבן גמליאל ולא רבן שמעון וכן אע"פ שנראה כמכריע וכבר אמרו הלכה כדברי המכריע אינו כן שאין הכרעת שלישי מכרעת ר"ל שאם היו ר' מאיר ור' יהודה עסוקים בחולין ותרומה ושיהא ר' מאיר אומר אחד תרומה ואחד חולין כל חמש ר' יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ארבעה ור"ג אומר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש היינו אומרים שזו הכרעה אבל עכשו שר' מאיר ור' יהודה לא הזכירו בדבריהם חולין ותרומה יש לך לומר שמה שחלק רבן שמעון בן גמליאל לדבריו בין חולין לתרומה דעת עצמו הוא ולא מתורת הכרעה שזהו בכל מקום ענין הכרעת שלישי אע"פ שרבים פירשוה בענין אחר כמו שביארנו במסכת חולין פרק ראשית הגז:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    לענין חקירת עדים האמורה בדיני נפשות בחקירת איזה יום אחד אומר בשנים ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת הואיל ושניהם ביום אחד הסכימו ר"ל שזה אמר ביום רביעי שהוא שני לחדש וזה אומר גם כן ביום רביעי אלא שאמר שהוא שלישי לחדש שאין זה הטעות אלא שזה חושב שחדש שעבר נתעבר וזה סבור שלא נתעבר אבל אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה ולענין חקירת השעות אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש עדותן קיימת ואפי' בין חמישית לששית או בין ששית לשביעית שממזרח לאמצע רקיע או מאמצע רקיע למערב כדאי לטעות הוא אבל זה אומר בשלש שעות וזה אומר בחמש עדותן בטלה ואין צריך לומר בין חמישית לשביעית שבזו חמה במזרח ובזו חמה במערב הא למדת שאם דקדקנו בהם בשעה ואמר זה בתחלתה וזה בסופה אין כאן הכחשה שהרי אדם טועה בשעה מתחלתה לסופה ואף משניה לחברתה מתחלת ראשונה לסוף שניה ומ"מ אחד אמר קודם היום ואחד אמר אחר היום אין תולין בטעות בין יממא לליליא לא טעו אינשי וכן באחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה או בהנץ החמה עדותן בטלה שזה טעות הניכר הוא כטעות שבין יום ללילה:

    Meiri on Pesachim 11b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אחד אומר כו' וסבורין שהשניה התחיל אחר הנץ החמה עכ"ל משמע מדבריהם דבראשונה דכולה קודם הנץ החמה אין לטעות בה שמתחלת אחר הנץ החמה והיינו לענין ביטול עדות דהויא כמו הכחשה מיהו לענין שהמזימין יוכלו להציל עצמן אמרי' לקמן דהאומר שלש יהבינן ליה משעה ראשונה עד סוף ה' אע"ג דשלישית כולה אחר הנץ החמה וראשונה כולה קודם הנץ החמה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 11b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה זה ידע בעיבורו ולא אמרינן דטעו בשני עיבורין וכו' ר"ל בשני חדשים:

    ד"ה אחד אומר וכו' וסבורין שהשניה התחיל אחר וכו' ר"ל וא"כ שניהם העידו אחר הנץ:

    Maharam on Pesachim 11b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    במשנה ר"מ אומר אוכלין כל ה' כו' ר"י אומר אוכלין כל ד' כו'. בירושלמי מפרש דר"מ סובר דמתחלת ז' עד הלילה לא הוי אלא מדבריהם משום גדר ואסרו בששית מפני שמתחלפת בשביעית ולא משום גדר לגדר ר"י סובר מדאורייתא כו' ע"ש נמצא דלפ"ז מצינן למימר דר"י אוסר בששית מדבריהם משום גדר ואסרו בחמישית מפני שמתחלפת בששית אם כן לפ"ז משמע אליבא תלמודא דידן לא נחית להכי בין שינויא דאביי ובין לשינויא דרבא לקמן דמדברי שניהם נלמד פלוגתא דר"מ ור"י היינו משום טעות לחוד:

    שם ותולין כל חמש כו' פירש"י דהיינו שאינו אוכל אבל מאכיל לבהמתו וקשיא לי כיון דטעמא דר"י משום טעות אם כן מה בין איסור אכילה לאיסור הנאה דהא תרווייהו אסורין מדאוריית' ואין לוקין עליהן עד הלילה וכמ"ש התוס' להדיא לקמן (דף כ"ח ע"ב ד"ה וחד) דאפילו לחזקיה אליבא דר"י לפני זמנו אסור בהנאה מדאורייתא ויש ליישב דנהי דר"י סבר דאדם טועה ב' שעות לאו דרובא דאינשי טעו אלא מיעוטא או מיעוטא דמיעוטא חיישינן לטעות נמצא לפ"ז לא רצו חכמים להחמיר בכה"ג אלא לענין אכילה דהוי כלכתחלה משא"כ לענין איסור הנאה לא החמירו כ"כ כיון דאיכא פסידא אלא דלכאורה דלפ"ז הוי כמו סברות הפוכות דהא בעלמא אשכחן דר"מ חייש טפי למיעוטא ואפשר דבזה אנו צריכים גם כן לשיטת הירושלמי דר"מ סובר דשביעית גופא אינה אלא מדבריהם ומש"ה לא חייש למיעוטא משא"כ לר"י דמתחלת שביעית הוא מדאורייתא מש"ה מחמיר טפי וחייש למיעוטא לענין אכילה דהוי כלכתחילה כדפרישית כן נ"ל ודוק היטב:

    בפירש"י בד"ה ושורפין בתחלת שש דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע עכ"ל. נראה דמ"ש רש"י דהא ודאי רובא טעו מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין לענין עדות אחד אומר בשתי שעות וא' אומר בשלש עדותן קיימת והיינו דקטלינן ליה אם כן ע"כ משום דרובא טעו כדאמרינן לענין דרובא טעו בעיבורא דירחא דמשום מיעוטא לא אמרינן עדותן קיימת למיקטל גברא אם כן יפה כתב רש"י כאן דודאי רובא טעו אלא דאכתי מאי שלא פי' רש"י כן לעיל במילתיה דר"מ ור"י דאמרו נמי דשורפין בתחלת שש אלא דהתם אפשר אפי' משום מיעוטא דטעי אית להו דשורפין משא"כ הכא דאיירי אליבא דר"ג דמחלק בין חולין לתרומה משום דבתרומה אסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיוכל לאוכלן דאפ"ה אמר ר"ג דשורפין אפילו תרומה בתחלת שש א"כ ע"כ היינו משום דרובא טעו דאל"כ לא היינו מפסידין התרומה בידים כנ"ל וק"ל:

    בגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש כו' עדותן קיימת ופירש"י כיון דהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי וכשבודקין איזה יום בחדש כו' עכ"ל. ולכאורה שינה רש"י מסדר לשון המשנה דבתחלה היו בודקין בכמה בחדש ואח"כ באיזה יום הנראה מזה שאין מוקדם ומאוחר בדבריו אלא דרש"י ז"ל בא ליישב קושיית ריב"א דמאי עדותן קיימת הא אילו בדקינן בהני סהדי לכך מפרש רש"י דכיון שהשוו שניהן אח"כ לומר שהיה בשלישי או ברביעי אם כן היינו דיוקא דדייקינן בהנהו סהדי דמסתמא א' מהן טעה בעיבורו של חודש כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בל' התוספות:

    רש"י הואיל ויש טועין בכך כו' לכאורה לשון רש"י אינו מדוקדק דהא לקושטא דמלתא אמרינן בר"פ בן סורר דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דאל"כ לא הוי עדותן קיימת למיקטל גברא מספיקא ואם כן מה זה שכתב רש"י הואיל ויש טועין דמשמע מיעוטא הוא דטעי ונלע"ד הכל עולה בקן א' דהא דאמרינן דרובא דאינשי טעי אי אפשר לפ' הסברא כפשטן דמאי סברא היא זו דמהיכי תיתי יטעו רוב העולם לומר בהיפך ממה שהוא ועוד דאם רוב העולם טועין הו"ל למימר אינו יודע ויהיה עדותן בטילה דמה לי לצרה זאת ואי חשדינן ליה כמשקר במזיד כדי שיהא עדותן קיימת להרוג את חבירו הרי אינו יודע מה בלבו של חבירו אולי יאמר חבירו להיפך כמו שהאמת ואי חשדינן ששניהם קמשקרין אדרבה היה להם לכווין עדותן אע"כ דודאי באמת א' מהן אינו יודע בודאי עיבורא דירחא אלא מאי שאומר בשלישי או ברביעי היינו מפי השמועה דרובא דעלמא שאינן זריזין לא בקיאי כלל ואמרו מאומד אלא דמ"מ דבעדות שמסורה לזריזין מיעוט הוא דטעי אפ"ה עדותן קיימת כיון שכיוונו עדותן ליום א' בג' או בד' לימי השבוע כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

    בתוס' בד"ה זה ידע בעיבורו של חדש כו' והקשה ריב"א מה אילו דייקינן כו' דהכי פריך בסמוך. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דבשלמא לקמן פריך רבא שפיר אמילתא דאביי ומה אילו דייקינן בהני סהדי כו' האיך ניקטול מספיקא כיון שיש תקנה בדבר לשאלו בכמה בשעה לא מיבעיא ללישנא קמא דאביי אליבא דר"מ אין אדם טועה ולא כלום אלא דאין אנו יודעין מה בלבו אם מתכווין לסוף שעה שנייה או לתחלת שעה שלישית אם כן פשיטא שיש לנו לשאלו אלא אפילו לאידך לישנא דטעמא משום דאדם טועה אפ"ה יש לנו לשאלו דשמא יאמר איני יודע ותיבטל העדות וליכא למימר א"כ נפישא ליה טפי מז' חקירות הא ליתא דאכתי תיקשי אקרא גופיה ליבעי שמונה חקירות והיינו בכמה בשעה וטפי הו"ל למימר דבאיזה יום אין צריך לשאלו כיון שכיוונו שניהם בכמה בחדש וטפי הו"ל לאוקמי דז' חקירות בכמה בשעה משא"כ הכא לענין הטעות בעיבור של חדש מה יתן ומה יוסיף הך חקירה כיון דאנו אומרין דבאמת אינו יודע אלא שאומר מאומד א"כ מסתמא אם נשאל אותו יאמר כמו בראשונה (ויש ליישב קצת לשיטת רש"י בסמוך) אלא דבר מן דין יש לתמוה יותר על קושיית ריב"א שיש לשאול אותו אם יודע בעיבורא של חדש ומאי קושיא דלמא אה"נ דשיילינן ליה בתר הכי שהרי כל המרבה לחקור הרי זה משובח ואמרינן נמי מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים אלא כיון דאינה מן מניין החקירות כיון שאין החקירה זו בפני עצמה אלא לפ' דבריו הראשונים ואין בדיקה זו מביאה לידי הזמה יותר ממה שאמר בראשונה כיון דלעולם עדותן קיימת וצ"ע:

    בא"ד מ"מ שפיר מוכיח בפרק בן סורר כו' מיד הו"ל מוכחשים וכי הדר ומכוונים ליום א' הו"ל חוזר ומגיד עכ"ל. ולפ"ז צ"ל מה שמוכח בפ' בן סורר דאזלינן בד"נ בתר רובא לאו מדכתיב בקרא ז' חקירות ילפינן לה דהא איכא למימר דשאלינן להו תחילה באיזה יום ואח"כ בכמה בחדש דבכה"ג לא משכחת דהוו מוכחשין דליהוי חוזר ומגיד אלא ע"כ דדיוקא דרבינא התם דשמעינן מיהו במתני' דהיו בודקין דאזלינן בד"נ בתר רובא מדנקט להו ז' חקירות בהאי סידרא תחלה בכמה בחדש ואח"כ באיזה יום אלמא דפשיטא ליה לתנא דמתניתין דאזלינן בד"נ בתר רובא וכה"ג מייתי נמי התם רבי ירמיה מדפתי ראיה ממתניתין דבת שלש ויום א' וע"כ לאו מקרא דייק לה אלא ממתני' (מיהו לקמן משמע אפי' בלא הכחשה שייך חוזר ומגיד בתוך כדי דיבור ודו"ק):

    בגמרא אמר אביי כשתמצא לומר לדברי ר"מ אין אדם טועה ולא כלום לכאורה יש לתמוה האיך אפשר לומר כן אטו כ"ע אברהם אבינו הוו שאצטגנינות גדולה היתה בלבו לכוין עתות הרגעים הא אפילו משה ודוד לא הוו ידעי כדאיתא בברכות ונראה לי דהא דאמר הכא אין אדם טועה ולא כלום היינו בכה"ג גופא דאיירי בה מתניתין דז' חקירות דאי איתא שא' מן העדים לא היה יכול לכוין השעה או כמה בשעה א"כ היה לו לומר איני יודע ותהיה עדותן בטילה אלא ע"כ שבודאי יודע לכווין קרוב לסוף השעה שנייה קרוב לתחלת שעה שלישית:

    1 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Pesachim 11b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ומ"ש גבי קרצוף ק"ל הא קידור הוא רק דרבנן דהא אינו מתכוין ולא הוי פ"ר כמבואר להדי' בביצה דאמר ר"י לטעמיה דדשא"מ אסור וא"כ הוי רק איסור דרבנן דהא בשבת דף מא ע"ב בתו' ד"ה מיח' כתבו דלר"י דבר שאינו מתכוין בשב' הוי דרבנן וכ"כ תו' ביומא דף לד ע"ב וכ"כ רש"י בשבת דף קכא ע"ב ד"ה לפי תומו ואם כן מש"ה לא גזר קירצוף אטו קידור דקידור גופיה הוא דרבנן אבל בחמץ גזרינן שמא יאכל דהוי דאורייתא וצע"ג. אח"ז מצאתי בעזה"י שהקשו כן בתוס' ישנים יומא דף לד ע"ב:

    Gilyon HaShas on Pesachim 11b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 11, Amud Bet, about 412 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “עַל מָמוֹנוֹ, אָמְרִינַן: אִי שָׁרֵית לֵיהּ בִּמְקוֹם…”

    2. Segment 211 words

      Opens “וְרַבָּנַן — כׇּל שֶׁכֵּן דְּאִי לָא שָׁרֵית…”

    3. Segment 331 words

      Opens “וּמִי אָמְרִינַן לְרַבִּי יְהוּדָה אָדָם בָּהוּל עַל…”

    4. Segment 416 words

      Opens “וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ קִידּוּר וְאֵיזֶהוּ קִרְצוּף? קִידּוּר —…”

    5. Segment 525 words

      Opens “הָתָם, דְּאִי שָׁבֵיק לֵיהּ — מָיֵית, אָמְרִינַן…”

    6. Segment 622 words

      Opens “וְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי שְׁנָא גַּבֵּי חָמֵץ דְּגָזַר,…”

    7. Segment 722 words

      Opens “מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִים כׇּל חָמֵשׁ,…”

    8. Segment 835 words

      Opens “וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל…”

    9. Segment 913 words

      Opens “רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חוּלִּין נֶאֱכָלִין כׇּל אַרְבַּע,…”

    10. Segment 1013 words

      Opens “גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ,…”

    11. Segment 1111 words

      Opens “שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ, וְזֶה אֵינוֹ…”

    12. Segment 1232 words

      Opens “אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה —…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר…”

    14. Segment 1449 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר…”

    15. Segment 1534 words

      Opens “לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה — אָדָם טוֹעֶה חֲצִי…”

    16. Segment 1660 words

      Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר, לְדִבְרֵי…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 11b · Segment 14 — “אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין…

    Original text

    עַל מָמוֹנוֹ, אָמְרִינַן: אִי שָׁרֵית לֵיהּ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ מוּם — אָתֵי לְמֶעְבַּד בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מוּם.

    about his property, as the priest who is watching the firstborn wants to slaughter it before it dies, as if it dies, eating it would be prohibited. Therefore, we say: If you permit him to let blood in a place that does not cause a blemish in the animal, he will come to do so in a place that causes a blemish in it, to save his animal.

    וְרַבָּנַן — כׇּל שֶׁכֵּן דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ כְּלָל אָתֵי לְמֶעְבַּד.

    And the Rabbis respond that if that is the case, all the more so should it be permitted to let blood in a manner that will not cause a blemish, for if you do not permit him to take any steps to save the animal at all, he will come to act in a prohibited manner and cause a blemish. If there is a legitimate alternative, he will not cause a blemish in the firstborn.

    וּמִי אָמְרִינַן לְרַבִּי יְהוּדָה אָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ? וְהָתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין (מְקַדְּרִין) הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב — מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְקַדְּרִין, אַף אֵין מְקַרְצְפִין.

    The Gemara challenges this explanation: And do we say that according to Rabbi Yehuda a person is agitated about his property? But didn’t we learn in a mishna that Rabbi Yehuda says: One may not scrape an animal on a Festival with a fine-tooth comb, because in doing so he inflicts a wound, which is prohibited on Festivals? However, one may scratch an animal with a wide-tooth comb, as this does not inflict a wound. And the Rabbis say: One may neither scrape nor even scratch, for if one were permitted to scratch an animal he might come to scrape it as well.

    וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ קִידּוּר וְאֵיזֶהוּ קִרְצוּף? קִידּוּר — קְטַנִּים, וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה. קִרְצוּף — גְּדוֹלִים, וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה.

    And it was taught in the Tosefta : What is scraping and what is scratching? Scraping is performed with a comb with small teeth and with which one inflicts a wound. Scratching is performed with a comb that has large teeth and with which one does not inflict a wound. Apparently, Rabbi Yehuda does not issue a decree to prohibit scratching lest one come to scrape, even though he is agitated over his property.

    הָתָם, דְּאִי שָׁבֵיק לֵיהּ — מָיֵית, אָמְרִינַן אָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ. הָכָא, אִי שָׁבֵיק לֵיהּ — צַעֲרָא בְּעָלְמָא הוּא, לָא אָמְרִינַן אָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ.

    The Gemara rejects this contention: There, with regard to a firstborn, it is different, for if he leaves it and does nothing the animal will die, and therefore we say that a person is agitated over his property. In his agitated state he will overlook the details of permitted and prohibited actions and violate a prohibition. Here, however, if he leaves his animal and does not comb it, it will merely suffer pain from the stinging insects. In that case we do not say that a person is agitated about his property.

    וְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי שְׁנָא גַּבֵּי חָמֵץ דְּגָזַר, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי קִרְצוּף דְּלָא גָּזַר? לֶחֶם בְּלֶחֶם — מִיחַלַּף. קִידּוּר בְּקִרְצוּף — לָא מִיחַלַּף.

    The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, what is different with regard to leavened bread that he issued a decree lest a person come to eat the prohibited food, and what is different with regard to scraping that he did not issue a comparable decree? The Gemara answers: Rabbi Yehuda maintains that unleavened bread might be interchanged with leavened bread, whereas scraping would not be interchanged with scratching. Since one uses a completely different utensil in the performance of the prohibited action, interchanging the two actions is unlikely.

    מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִים כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

    MISHNA: The tanna’im disagree regarding until what time leaven may be eaten and at what time it must be removed on Passover eve. Rabbi Meir says: One may eat leaven the entire fifth hour of the fourteenth of Nisan, and one must burn it immediately afterward at the beginning of the sixth hour. Rabbi Yehuda says: One may eat the entire fourth hour and one places it in abeyance for the entire fifth hour, and one burns it at the beginning of the sixth hour.

    וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מוּנָּחוֹת עַל גַּב הָאִיצְטְבָא, כׇּל זְמַן שֶׁמּוּנָּחוֹת — כׇּל הָעָם אוֹכְלִין. נִיטְּלָה אַחַת — תּוֹלִין; לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִיטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן — הִתְחִילוּ כׇּל הָעָם שׂוֹרְפִין.

    And furthermore, Rabbi Yehuda said: Two disqualified loaves of a thanks-offering are placed on the bench in the colonnade in the Temple as an indicator. There was a specially designated place for these loaves in the Temple. As long as the loaves are placed there, the entire nation continues to eat leaven. When one of the loaves was taken away, the people know that the time had come to place the leaven in abeyance, meaning that they neither eat nor burn their leaven. When they were both taken away, the entire nation began burning their leaven.

    רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חוּלִּין נֶאֱכָלִין כׇּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

    Rabban Gamliel says that the times are divided differently: Non-sacred foods are eaten the entire fourth hour, and teruma may be eaten during the entire fifth hour. Since it is a mitzva to eat teruma and burning it is prohibited, additional time was allocated for its consumption. And one burns all leaven including teruma at the beginning of the sixth hour.

    גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה — עֵדוּתָן קַיֶּימֶת,

    GEMARA: The Gemara seeks to draw a comparison between this dispute of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and a dispute between them on a different topic. We learned in a mishna there: If one witness says that an incident occurred on the second day of the month and one other witness says that it happened on the third day of that month, their testimony is valid. This minor contradiction does not invalidate the testimony.

    שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ.

    The mishna explains: The reason is that this witness knows about the addition of an extra day to the previous month. Since he knows that the court added a day to the previous month, which lasted thirty days, he testifies that the incident occurred on the second day of the month. And that witness does not know about the addition of an extra day to the previous month, and he therefore thinks that the incident in question occurred on the third of the month.

    אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה — עֵדוּתָן בְּטֵלָה. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת — עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ — עֵדוּתָן בְּטֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

    If one says that the incident occurred on the third day of the month and one says it happened on the fifth, their testimony is void, as there is no way to rationalize this contradiction. Similarly, if one says the incident occurred at two hours of the day and one says it happened at three hours, their testimony is valid, as that discrepancy could be the result of the lack of precision. However, if one says it occurred at three hours and one says it took place at five hours, their testimony is void. This is the statement of Rabbi Meir.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשֶׁבַע — עֵדוּתָן בְּטֵלָה. שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בְּמִזְרַח, וּבְשֶׁבַע חַמָּה בְּמַעֲרָב.

    Rabbi Yehuda says: In the last case, their testimony is valid, as it could be that one is slightly mistaken. However, if one says it happened at five hours and one says at seven hours, everyone agrees that their testimony is void. That is a clear contradiction that cannot be rationalized as a miscalculation, as at five hours of the day the sun is in the east, and at seven hours the sun is already in the west. It is impossible to confuse the fifth hour with the seventh.

    אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין אָדָם טוֹעֶה וְלֹא כְּלוּם; לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה — אָדָם טוֹעֶה חֲצִי שָׁעָה. לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין אָדָם טוֹעֶה וְלֹא כְּלוּם: מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, בְּמִיפַּק תַּרְתֵּי וּמְעַיֵּיל תְּלָת. וְהָא דְּקָאָמַר שְׁתַּיִם — בְּסוֹף שְׁתַּיִם, וְהָא דְּקָאָמַר שָׁלֹשׁ — בִּתְחִלַּת שָׁלֹשׁ.

    Abaye said: When analyzing the matter, you will find that you can say that according to the statement of Rabbi Meir a person does not err at all, as Rabbi Meir assumes that people know the exact time of day. According to the statement of Rabbi Yehuda a person errs up to half an hour. Abaye elaborates: According to the statement of Rabbi Meir, a person does not err at all, and the reason that in the case where one says two hours and one says three the testimony is valid is that the incident actually occurred as the second hour ended and the third hour began. And when this witness said it happened in the second hour he was referring to the end of the second hour. When that witness said the third hour he was referring to the beginning of the third hour. It is possible that both witnesses spoke the truth.

    לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה — אָדָם טוֹעֶה חֲצִי שָׁעָה: מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, בְּפַלְגָא דְאַרְבַּע הֲוָה, וְהַאי דְּקָאָמַר שָׁלֹשׁ — בְּסוֹף שָׁלֹשׁ, וְקָטָעֵי פַּלְגָא דְשַׁעְתָּא לְקַמֵּיהּ. וְהַאי דְּקָאָמַר חָמֵשׁ — בִּתְחִלַּת חָמֵשׁ, וְקָטָעֵי פַּלְגָא דְשַׁעְתָּא לַאֲחוֹרֵיהּ.

    Abaye continues his explanation: According to the statement of Rabbi Yehuda, a person errs by half an hour, as when the incident occurred, it occurred at the midpoint of the fourth hour, at three and a half hours of the day. And this witness, who says three hours, means the end of the third hour, and he errs by saying that it occurred half an hour before the incident actually occurred. And that witness, who says five hours, means the beginning of the fifth hour, i.e., the end of the fourth hour, and he errs by saying that it occurred half an hour after the incident actually occurred. Since it is possible that their testimonies do not conflict, their testimony is valid.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אָדָם טוֹעֶה מַשֶּׁהוּ; לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה — אָדָם טוֹעֶה שָׁעָה וּמַשֶּׁהוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אָדָם טוֹעֶה מַשֶּׁהוּ: מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, אוֹ בְּסוֹף שְׁתַּיִם הֲוָה אוֹ בִּתְחִלַּת שָׁלֹשׁ, וְחַד מִינַּיְיהוּ טוֹעֶה מַשֶּׁהוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה — אָדָם טוֹעֶה שָׁעָה וּמַשֶּׁהוּ: מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה — אוֹ בְּסוֹף שָׁלֹשׁ אוֹ בִּתְחִלַּת חָמֵשׁ,

    Some say a different version of this statement. Abaye said: When analyzing the matter, you will find that you can say that according to Rabbi Meir a person errs a bit, and according to Rabbi Yehuda a person errs by an hour and a bit. Abaye elaborates: According to Rabbi Meir, a person errs a bit, as when the incident occurred, it occurred either at the end of the second hour or at the beginning of the third hour, and one of the two witnesses errs a bit. According to Rabbi Yehuda, a person errs by an hour and a bit, as when the incident occurred, it occurred either at the end of the third hour or at the beginning of the fifth hour,