Commentary page
Moed Katan 2b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerMoed Katan 2b
Moed Katan 2b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 343 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
דלמא אתי לאינפולי אבל ממעיין שלא יצא בתחילה אפילו בית הבעל נמי שרי רבי יהודה ומתניתין דקתני נמי ממעיין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא לאו רבי יהודה היא:
אם כן מתניתין אמאן תרמייה לא ר"א בן יעקב כדאמרן ולא כר"מ דשרי אפילו בית הבעל ולא כר' אלעזר בן עזריה דאפילו בית השלחין לא שרי ממעיין שיצא בתחילה:
אלא לרבי יהודה ולא שנא כו' ומתניתין ר' יהודה היא:
להודיעך כחו דרבי מאיר דאפילו ממעיין שיצא בתחילה שרי אפילו לבית הבעל:
מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי:
משקה מים בזרעים שזורק מים בעיקרי העשבים:
משום מאי מתרינן ביה דמאי מלאכה קא חשבינן ליה דודאי קוצר לא חשבינן שאינו מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן עשבים הטובים שבשדה:
חורש וזורע וקוצר אבות מלאכות הן בפרק כלל גדול (שבת דף עג.):
21 more comments on this page.
Rashi on Moed Katan 2b · Sefaria
Tosafot
אם כן אמאן תרמייה ואם נפשך לומר ממאי דרמינן אליבא דר' יהודה יותר מר"א כמו דאקשינן לעיל לר"א הכי נמי פרכינן אליבא דרבי יהודה ומאי אלימא להש"ס מילתא דרבי יהודה דמוכח מיניה דמתניתין אתיא אליביה יותר מדרבי אליעזר איכא למימר משום דבתרתי מילי אשכחן בהדיא במילתיה דר"י כמו במתניתין דפסידא אין הרווחה לא ובמקום פסידא נמי מיטרח לא טרח אבל לר"א ליכא לאוכוחי ממילתיה אלא חד מילתא כדלעיל דהרווחה אסיר הלכך ניחא ליה לאוקמי כר' יהודה ולא כרבי אליעזר:
כחו דר' מאיר דמיקל ואם תאמר וליתני שלא יצאו בתחילה להודיעך כחו דר' יהודה דמחמיר כח דהתירא עדיף:
משום מאי מתרינן דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרינן בו לא תעשה הך איסורא כדמפקינן בסנהדרין (דף מא.) מקרא דצריך לפרש שם האיסור בהדיא:
קא מרפויי ארעא דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ורב יוסף אע"ג דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון:
וצריך לעצים אבל אם אין צריך לעצים לא נאמר בו דחייב משום קצירה דלא דמיא לקצירה דקוצרין למאכל או מידי שצריכין לאיזה דבר כגון רפואה וכיוצא בהן ואי לאו שקוצרין לצורך גופו פטור דלא מיחייב אפילו משום תולדה דתולדה צריך שתהא דמי לאב מלאכה:
חייב שתים קשיא לרבה דאזיל בתר הדמיון דהכא זומר לא דמי כלל לנוטע ואעפ"כ חייב משום נוטע וקשיא לרב יוסף דאפילי אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחה מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפילו לא חישב ליטע ואי קשיא הא דאמרינן בדוכתא אחריתי (כתובות דף לז.) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות תריץ הכי כגון דאיכא מיתה ומלקות אבל תרתי מילי דאסירן דדמיין להדדי בשתי מלקיות תרוייהו חד רשעה הוא ולא ממעטי מרשעתו דכל שם מלקות חד רשעה הוא והכי נמי אמר במס' פסחים בפ' כל שעה (פסחים דף כד. ושם) אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע ואע"ג דרב כהנא אמורא הוא מקשי מיניה לרבה ורב יוסף משום דגברא רבה הוה כדאשכחן (ב"ק דף קיז.) במעשה דר' יוחנן דהוה חריף טובא וקשיא ל"ג כיון דלאו תנא הוא לא חשיב לה כל כך ופליגי עליה:
Tosafot on Moed Katan 2b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
אתמר המנכש פי' החופר בית הזרעים והממשיך מים לזרעי' בשבת משום מאי מתרינן ביה. רבה אמר משום חורש מה דרך החורש לרפויי ארעא הכא נמי מרפי ארעא נינהו. ורב יוסף אמר משום זורע.
מה דרך הזורע לאצמוחי פירא הכא נמי קא מצמחי פירא ומקשי אביי לתרווייהו ואמאי לא מתרינן ביה משום חורש ומשום זורע דהא דמיא להא ודמיא נמי להא.
וכי תימא כל היכא דאיכא מלאכה מעין שתים לא מחייבינן אלא חדא והאמר רב כהנא הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום זורע ואחת משום קוצר ולאפירקו לנפשייהו איתיביה רב יוסף לרבה המנכש פי' חופר אצל הכלאים ולוקח העפר ומחפה בו את הכלאים כדי שיצמח והמחפה בכלאים לוקה.
ר' עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לרב יוסף דא' מנכש משום זורע חייב היינו דאסירא זריעה בכלאים. אלא לרבה דאמר משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא. ופריק רבה מאי לוקה דקתני משום מקיים בכלאים וכולה ר' עקיבא היא.
ומה טעם קאמר והכי קתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה מ"ט משום מקיים שר' עקיבא אומר אף המקיים בכלאים לוקה. פי' מקיים בכלאים שמצא שדה זרועה כלאים ועבדה הוא וצמחה ונתקיים הכלאים בעבודתו שגורם לו הצמחה והפרחת פירי. מ"ט אמר קרא לא תזרע כרמך כלאים.
אין לי אלא זורע תבואה בכרם מקיים מנין תלמוד לומר לא כלאים כלומר האי לא דכתב רחמנא דרוש אותו בזרוע דהוה ליה למכתב לא תזרע כרמך ולישתוק. ואנא ידענא דאין זריעה אלא בתבואה פי' וממילא שמעינן שאסר זריעת התבואה בכלאים. למה עוד אמר כלאים כדכתיב וזרעתם את השנה ההיא וגו' אבל באילנות נטיעה היא כדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל. כלאים דכתב רחמנא למה לי לרבות המקיים בכלאים בלאו. ומקשינן לרבה ורב יוסף ממתניתין דתנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית.
בשלמא מועד משום טירחא הוא דאסורה וכל מקום פסידא שרו רבנן אלא בשביעית בין למ"ד משקה מים לזרעים חייב משום זורע. ובין למ"ד חייב משום חורש תרווייהו חרישה וזריעה בשביעית אסירי היכי שרו ופירק אביי בשביעית בזמן הזה. ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט כתיב שמיטה וכתיב שמוט בב' שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע כו' והאידנא דאין שמיטה בקרקע שא"י בידי עובדי כוכבים היא.
שביעית בזמן הזה דרבנן ובמקום פסידא שרו רבנן.
1 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Moed Katan 2b · Sefaria
Ritva
א”כ מתני' אמאן תרמייה פי' דמשום סרכא כל דהו לית לן לאפוקי מתני' מהלכתא וכו':
והא דקתני מעיין שיצא בתחלה להודיעך כחו דרבי מאיר וא"ת ולימא משום כחו דר' יהודה דשרי לה בבית השלחין י"ל דכיון דרבי יהודה לא אדכריה מעיקרא אלא דסרכא דר' מאיר נקיט לית למתלייה טעמא דנקט מעיין שיוצא בתחל' בדידיה אלא בדר' מאיר:
איתמר המנכשו וכו' אמר רבא כותי דידי מסתברא מתני' וכו' פי' מר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר בסוף ומהאי לישנא פרישו לנא דפליגי ולא מצי' למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והיינו דפריך עלייהו אביי וכי תימא דכל היכא דכי עביד תרתי מחייב תרתי כי עביד להו כחדא מלאכה לא מחייב אלא חדא והאמר רב כהנא לענין שבת זמר וצריך לעצים חייב שתי חטאות משום קוצר ומשום נוטע וליכא למימר גברא אגברא קא רמית דהא קים לן דהלכתא כרב כהנא וליכא דפליג עלה ואפי' רב יוסף עצמו אמר לה האי מאן דקטיל אספסתא חייב שתים ומשום דרב כהנא איירי בה התם בעיקרא נקטיה:
וגרסי' ז"ל וספרי דוקאי קשיא ומסתבר דלהכי לא הויא תיובתא משום דאשכחן לרבה בפסחים ומכות דאית ליה שאין חלוק מלאכות לי"ט ורב יוסף נמי אזיל בשטתיה ומיהו הוי האי קושיא דהתם איכא מתני' דהמבשל גיד הנשה בי"ט דמצטריך רבא לדוחקא טובא וקשיא לי דאפי' סביר להו דלא מחייב אלא חדא אמאי לא מתרינן ביה בין בזו ובין בזו י"ל דליכא לאתרוייה ביה אלא בההוא דהוי עקר טפי ועלה מלקי' ליה. כצ"ל:
רבי עקיבא אומר אף המקיים פי' כשעושה גדר או שום מעשה דאלו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כבר פירשתיה במקומ':
כלאים שדך לא פירוש דלהכי לא כתב לא תרביע כלאים בהמתך למסמך כלאים על שדך לדרש' ורבנן לא ניחא להו דארחא דקרא למילקט הכי ולא מסרסינן לקרא כולי האי ולא דמי כלל לההיא דאת כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ולא לההיא דמפני שיבה תקום והדרת פני זקן דהתם ליכא שום סירוס במקרא:
חרישה וזריעה בשביעית מי שרי פי' מדאורייתא ואפי' למ"ד החורש בז' אינו לוקה מודה דאפי' בערב שביעית למד יום איסור תורה או מהלכה אי מקראי כדאיתא לקמן וכ"ש בשביעית עצמה דאתי בק"ו:
אמר אביי בשביעית בזמן הזה דהוה דרבנן ור' היא דתניא כו' כבר פרשתיה בארוכה במס' גיטין:
1 more comments on this page.
Ritva on Moed Katan 2b · Sefaria
Meiri
המנכש בשבת חייב משום חורש והמשקה מים בשבת חייב משום זורע שהנכוש תולדת חורש וההשקאה תולדת זורע ואע"פ שהנכוש דומה לקצירה תדע שאין התלישה תולדה של קצירה אלא במי שצריך לדבר הנקצר אבל מי שקוצר לצורך הקרקע אין זה קוצר ומתוך שהוא מרפה את הארץ נקרא חורש ואע"פ שדומה גם כן לזריעה מצד שהוא מצמיח מ"מ אין לתולדה אחת אלא אב אחד אחר שאינו מכוין אלא לדבר אחד ואע"פ שהנמשך ממנו דומה לזריעה מ"מ המעשה דומה לחרישה אבל מלאכה הדומה לשתי מלאכות והוא מכוין בה לשתיהן חייב בשתי חטאות בשוגג כגון שזימר כרמו והוא צריך לעצים שנמצא שהוא מכוין להצמחת הכרם ולקצירת העצים ומפני זה חייב שתים משום נוטע ומשום קוצר ואם אינו צריך לעצים אינו חייב אלא משום נוטע עשה בדומה לזה שתי מלאכות שהן מין אחד שבמלאכה אינו חייב אלא אחת ויש בהן שהוא חייב שתים והם הזורה והבורר והמרקד ששלשתן ממלאכה אחת ולא מנו כל אחת ואחת בפני עצמה אלא מפני שהיו כלן במשכן וכל מלאכה שהיתה במשכן נמנית בפני עצמה ומכאן אתה למד להשוות שאין הדבר שוה לכל המלאכות ודברים אלו אינן מתבארין אלא במקומן:
הזורע את הכלאים והוא שזרע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל או שנזרעו ונכש בהם והוא ענין ליקוט העשבי' הרעים כדי שיצמיחו האחרים ביותר או שחפה בהן כגון שהיתה חטה ושעורה או שני מינין אחרים מונחים בארץ וחפה אותם בעפר בין ביד בין ברגל בין בכלי בין בחרישה לוקה מן התורה משום זורע ואע"פ שבארנו במנכש בשבת שהוא חייב משום חורש בזו אלו אתה בא מצד החרישה לא היה שם חיוב שהחורש לצורך כלאים אינו לוקה ומתוך שאינו חייב מצד החרישה חייב משום זורע שהנמשך מהניכוש דומה הוא לזריעה אבל המקיימן אע"פ שעשה מעשה כגון שגדר לפניו כדי לשמרו הואיל ולא עשה מעשה בגוף הכלאים אינו לוקה אלא שמ"מ אסור לקיימן וכן החורש לצורך זריעת הכלאים אינו חייב על החרישה למדת שהמקיים בכלאים פירושו במעשה כגון שגדר לפניו ואעפ"כ לדעת חכמים שהלכה כמותם אינו לוקה אלא שאסור וי"מ שהמקיים בכלאים שרואה אותם ואינו עוקרם ואי אפשר לפרש כן שאם כן היאך עלה על דעת ר' עקיבא לומר שלוקה וכי יש לך אדם לוקה בראיית איסור:
קדוש שנת היובל והיא שנת החמשים הסמוכה לשנת השמטה השביעית לא היתה נוהגת אלא בזמן שכל יושביה עליה והוא זמן בית ראשון וכשהיה נוהג היה נוהג אף בחוצה לארץ מן התורה לדין עבד עברי ולדין שדה חרמים ולקבלת גר תושב וכן לשאר דברים התלויים ביובל חוץ מהחזרת קרקע שלא היה נוהג לעולם אלא בארץ ובאותו זמן היה השמטת כספים נוהגת בכל מקום מן התורה בכל שביעית אבל איסור עבודת קרקע שבכל שביעית וכן הפקר הצמחים והפירות בכל שביעית לא היה נוהג מן התורה אלא בארץ ישראל אבל חוצה לארץ לא היה נוהג אלא מדברי סופרים ואף זו דוקא בקצת מקומות שבה הקרובים לארץ כגון סוריא ועבר הירדן וכל שהחזיקו בה עולי בבל והחזרת קרקע לא היה נוהג לעולם אלא בארץ:
משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה לא נהגו יובלות ולא חזר קרקע לבעלים אף בבית שני אחר שלא היו כל יושביה עליה והוא הדין שלא היו נוהגים איסור עבודת קרקע והשמטת כספים מן התורה שהרי אמרו בזמן שאתה משמט קרקע ר"ל השמטה גמורה להחזירה לבעלים אתה משמט כספים פי' אף בחוצה לארץ בזמן שאי אתה משמט קרקע דהיינו בבית שני אי אתה משמט כספי' אפי' בארץ והוא הדין לאיסור עבודת קרקע אלא שהשמטת כספים ואיסור עבודת קרקע היו נוהגות בארץ מדברי סופרים ולא מן התורה מפני שהשביעית תלויה ביובל וחוצה לה מותר וי"א שעבודת קרקע אף בזמן בית שני היתה אסורה מן התורה בארץ שהרי מנו שמטין ומ"מ שמטת כספים היתה נוהגת מדברי סופרים בכל מקום ולא מן התורה והם מפרשים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ ישראל ר"ל בזמן בית שני אתה משמט כספים אף בחוצה לארץ בזמן שאי אתה משמט קרקע ר"ל אחר בית שני אין שמטת כספים נוהגת אף בארץ ומ"מ איסור עבודת קרקע היתה נוהגת בה אף מן התורה ונראה כדעת ראשון שהרי בסוגיא זו הביאו שמועה זו של ר' על איסור עבודת קרקע ולענין שמטת כספים מיהא מדברי סופרים שתהא נוהגת אף בזמן בית שני ולא זמן בית שני בלבד אלא אף בזמן הזה שאחר חורבן בית שני ובכל מקום וי"א שלא תקנו סופרים כך אלא בזמן בית שני אבל בזמן הזה אין שמטת כספים נוהגת אף מדברי סופרים וכן כתבנוה ברביעי של גיטין וקצת מקומות נוהגין להחמיר אבל איסור עבודת קרקע היה נוהג כל זמן שקבעו חכמי ישראל ישיבה בסמוך לאותם המקומות ודינים אלו מבולבלים ביד מפרשים ומחלוקות רבות עליהם וכבר כתבנו מהם ברביעי של גיטין:
ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בשביעית בזמן הזה ורבי היא לפי אחת מן הדיעות שכתבנו אתה מפרשה על זמן בית שני ואחת שמטת קרקע דקאמר פירושו החזרת קרקע דהיינו בבית ראשון וקאמר בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים והוא הדין לשאר דיני שביעית כגון איסור עבודת קרקע ושמטת כספים ולרבנן אית להו שמטת כספים ועבודת קרקע מדאוריתא בכל זמן בית שני ולא נשתנה אלא בהחזרת קרקע אלא שהלכה כר' ולדעת האחרת אתה מפרש בזמן הזה לאחר חורבן בית שני ומפרשים אחת שמטת קרקע השמטת עבודת קרקע דהיינו אף בבית שני שהרי מנו שמטין בימי עזרא כדאיתא בערכין וקאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט עבודת קרקע דהיינו לאחר חורבן בית שני דהא מצוה התלויה בארץ היא ואינה נוהגת אלא בארץ ובקדושת הארץ ר"ל בזמן שבית המקדש קיים אי אתה משמט כספים אע"פ שהוא חובת הגוף וכיון דשמעינן ליה דקאמר בזמן שאי אתה משמט קרקע אלמא לית ליה איסור עבודת קרקע בזמן הזה אלא דרבנן גזור:
ויש לשאול והא רבנן נמי לא פליגי אלא בהשמטת כספים ומשום דחובת הגוף הוא אבל בהשמטת עבודת קרקע אף הם מודים דהא תלויה בארץ היא ומאי הא דקאמר על עבודת קרקע ור' היא אפשר דרבנן מקשו כספים לקרקע וסברי דעבודת קרקע נוהגת מן התורה דקדשה ראשונה קדשה לעתיד לבא ואף למאן דאמר לא קדשה הני מילי מבית ראשון לשני אבל קדשה שניה שבימי עזרא קדשה לדורות וכדאמרינן שלישית אין להם כלום שאין צריכין לקדושה שלישית וכל קדושת הארץ נוהגת בארץ לדורות ור' סבירא ליה שלישית יש להן וכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת לאחר חורבן מן התורה ובמסכת גיטין ל"ו א' משמע דבזמן הזה על זמן בית שני נאמר כפי' ראשון שהקשו שם ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואתא הלל ותקון שלא תשמט ותירץ בשביעית בזמן הזה ור' היא והלל בבית שני היה שהרי אמרו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת גיטין:
Meiri on Moed Katan 2b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה א"כ מתני' כו' ולא כראב"ע דאפי' כו' ממעין שיצא בתחלה עכ"ל [א] אין זה מדוקדק דאפי' ממעין שלא יצא בתחלה אסר ראב"ע כדקאמר לא כך ולא כך כפרש"י לעיל וצ"ע ודו"ק:
בד"ה חרישה בשביעית כו' ענין לשביעית הס"ד ואח"כ מ"ה בשביעית כו' ובד"ה ורבי היא דאמר דהוא מדרבנן כו' כצ"ל:
תוספות בד"ה וצריך לעצים כו' ואי לא קוצרין לצורך כו' כצ"ל:
בד"ה חייב שתים קשיא לרבה כו' דהכא זומר לא דמי כו' וקשיא לרב יוסף כו' חייב משום נוטע כו' עכ"ל פירושם דחוק דא"כ למה ליה למימר וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי כו' דא"נ דלא הוה מיחייב אלא משום חדא דהיינו נוטע בפשיטות ה"ל למפרך לתרוייהו ובהדיא בפרק כלל גדול תנא הזורע והזומר והנוטע כו' כולן מלאכה אחת הן דמוכח בהדיא דזומר חייב משום נוטע ולולי דברי התוס' היה נראה דזומר ודאי דומה לנוטע ומש"ה חייב משום נוטע ומשום דאזלינן נמי בתר מחשבתו דצריך לעצים חייב נמי משום קוצר והשתא שפיר פריך לתרוייהו מדמחייב תרתי חדא אדמיון וחדא אמחשבתו וק"ל:
Chidushei Halachot on Moed Katan 2b · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה חייב שתים וכו' וקשיא ל"ג עיין ב"ב דף נב ע"ב:
Gilyon HaShas on Moed Katan 2b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא, איתביה ר"י לרבה [המנכש והמחפה לכלאים לוקה, ר"ע אומר אף המקיים, בשלמא לדידי במנכש מתרינן ביה משום זורע, היינו דאסורה זריעה בכלאים, אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא, אמר ליה משום מקיים והא מדקתני סיפא ר"ע אמר אף המקיים] מכלל דת"ק לאו משום מקיים:
קשה לי, דלמא הת"ק ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואינו חייב במקיים בעלמא אא"כ ע"י מעשה כגון נכוש וחיפוי, ור"ע הוסיף דאף מקיים בעלמא לוקה, דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה. ולשיטת התוס' מכות (דף ד' ע"ב ד"ה הא ל"ק) דגם ר"ע לא מחייב אלא במקיים ע"י מעשה ניחא, אבל לפי' הערוך שם בתוס' דלרע"ק חייב גם בלא עשה מעשה קשיא, [אב"ה עיין לאבא מארי נ"י בכתביו]:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Moed Katan 2b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Moed Katan, daf 2, Amud Bet, about 343 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 116 words
Opens “דִּלְמָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא…”
- Segment 247 words
Opens “אִם כֵּן — מַתְנִיתִין אַמַּאן תִּרְמְיַיהּ? אֶלָּא:…”
- Segment 319 words
Opens “אִתְּמַר: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמַּשְׁקֶה מַיִם לִזְרָעִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם…”
- Segment 433 words
Opens “אָמַר רַבָּה, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ…”
- Segment 526 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב…”
- Segment 625 words
Opens “וְכִי תֵּימָא: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לָא…”
- Segment 71 words
Opens “קַשְׁיָא.…”
- Segment 813 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם…”
- Segment 920 words
Opens “בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם זוֹרֵעַ — הַיְינוּ…”
- Segment 104 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם מְקַיֵּים.…”
- Segment 1115 words
Opens “וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף…”
- Segment 1221 words
Opens “כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּ״מַאי טַעַם״ קָאָמַר:…”
- Segment 1315 words
Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא…”
- Segment 145 words
Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא״.…”
- Segment 156 words
Opens “תְּנַן: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית.…”
- Segment 1626 words
Opens “בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד, מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא…”
- Segment 1724 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא.…”
- Segment 1818 words
Opens “בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אַתָּה מְשַׁמֵּט…”
- Segment 199 words
Opens “רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — אָבוֹת…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Moed Katan 2b · Segment 8 — “…וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Moed Katan 2b · Segment 3 — “…אָמַר: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ.”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Moed Katan 2b · Segment 6 — “…אֶלָּא חֲדָא, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים —…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Moed Katan 2b · Segment 5 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא.…”
Original text
דִּלְמָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי — אֲפִילּוּ בֵּית הַבַּעַל נָמֵי!
as it is likely to collapse. But in the case of a spring that did not just emerge, which is not likely to collapse because its walls have already stabilized, even a field that ordinarily suffices with rainwater may be irrigated.
אִם כֵּן — מַתְנִיתִין אַמַּאן תִּרְמְיַיהּ? אֶלָּא: לְרַבִּי יְהוּדָה לָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, וְלָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, בֵּית הַשְּׁלָחִין — אִין, בֵּית הַבַּעַל — לָא. וְהַאי דְּקָתָנֵי מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּאֲפִילּוּ מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה — מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה הַבַּעַל.
The Gemara asks: If that were so, then to whom, i.e., to which tanna , would you attribute the mishna? According to this interpretation, the mishna does not correspond to any opinion, while according to the previous interpretation, it corresponds to the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, it must be that according to the opinion of Rabbi Yehuda, a newly emerged spring is no different from a spring that did not just emerge. A field that requires irrigation, yes, it may be irrigated, while a field that suffices with rainwater, no, it may not be irrigated. And the baraita opted to teach this dispute in the case of a newly emerged spring in order to convey the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Meir, which states that one may irrigate even from a newly emerged spring, and even a field that suffices with rainwater.
אִתְּמַר: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמַּשְׁקֶה מַיִם לִזְרָעִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם מַאי מַתְרִינַן בֵּיהּ? רַבָּה אָמַר: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ.
§ It was stated that the amora’im disputed the following question: With regard to one who weeds or one who waters seedlings on Shabbat, for what prohibited labor do we forewarn him? Judicial punishment may be administered to a sinner only if he has been forewarned by two witnesses prior to the commission of his offense. This forewarning must include the specific transgression being violated, and on Shabbat it must include the specific category of prohibited labor that the action involves. Rabba said: It is due to the prohibition against plowing. Rav Yosef said: It is due to the prohibition against sowing.
אָמַר רַבָּה, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹרֵשׁ — לְרַפּוֹיֵי אַרְעָא, הַאי נָמֵי מְרַפֵּויי אַרְעָא. אָמַר רַב יוֹסֵף, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זוֹרֵעַ — לְצַמּוֹחֵי פֵּירָא, הָכָא נָמֵי מְצַמַּח פֵּירָא.
Rabba said: According to my opinion it is reasonable. Just as the usual objective of plowing is to loosen the earth, so too, this, weeding or watering, loosens the earth. Rav Yosef said: According to my opinion, it is reasonable. Just as the usual objective of sowing is to cause the fruit to grow, here too, weeding or watering causes the fruit to grow.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ אִין, מִשּׁוּם זוֹרֵעַ לָא? לְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ אִין, מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ לָא?
Abaye said to Rabba: According to your opinion, it is difficult, and according to the opinion of Rav Yosef, it is difficult. Abaye explains: According to your opinion, it is difficult: Is it true that for the prohibition against plowing, yes, he is forewarned, but for the prohibition against sowing, no, he is not forewarned? Similarly, according to the opinion of Rav Yosef, it is difficult: Can it be that for the prohibition against sowing, yes, he is forewarned, but for the prohibition against plowing, no, he is not forewarned? Everyone should agree that weeding and watering fall under the categories of both plowing and sowing.
וְכִי תֵּימָא: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים — חַיָּיב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ, וְאַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר.
And if you say that anywhere that there are two possible categories of prohibited labor into which a particular action might fall, one is liable to be punished for only one of them, didn’t Rav Kahana say: If one prunes the branches of a vine on Shabbat and he needs the wood for firewood or any other purpose, he is liable to bring two sin-offerings? He is liable to bring one sin-offering for violating the primary category of sowing, as pruning vines facilitates their growth, and so it is a sub-category of sowing. And he is liable to bring one sin-offering for violating the primary category of reaping, as the essence of reaping is detaching that which one needs from the ground. Since he needs the wood that he is detaching from the vine, his action is considered reaping. Consequently, one action that incorporates two prohibited labors causes liability for both.
אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.
Rav Yosef raised an objection to the opinion of Rabba from what is taught in the following baraita : One who weeds in proximity to diverse kinds of seeds, or covers with earth the exposed roots of diverse kinds, is flogged for transgressing the prohibition against diverse kinds, i.e., tending different species of crops in one area of the same field, as it is stated: “You shall not sow your field with two kinds of seed” (Leviticus 19:19). Rabbi Akiva says: Even one who maintains in his field a mixture of species that he could have uprooted is flogged for violating the prohibition against diverse kinds of seeds.
בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם זוֹרֵעַ — הַיְינוּ דַּאֲסִירָא זְרִיעָה בְּכִלְאַיִם, אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ — חֲרִישָׁה בְּכִלְאַיִם מִי אֲסִירָא?
Rav Yosef explains: Granted, according to my opinion, that I say that one who weeds on Shabbat is forewarned for the prohibited labor of sowing, this is the reason he is liable to be punished with flogging for weeding diverse seeds: Sowing diverse kinds is prohibited. But according to you, who said that one who weeds on Shabbat is forewarned for plowing, why is one liable to be flogged for weeding in proximity to diverse kinds? Is plowing prohibited in connection with diverse kinds? At the time of plowing, there is no mixture of different species of crops, so plowing cannot be prohibited in this case.
אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם מְקַיֵּים.
Rabba said to him: According to my opinion, one who weeds a field of diverse kinds is flogged not because he is guilty of plowing, but for violating the prohibition against maintaining a mixture of species in his field.
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף הַמְקַיֵּים, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא לָאו מִשּׁוּם מְקַיֵּים הוּא!
The Gemara objects: However, from the fact that it teaches in the latter clause of the baraita that Rabbi Akiva says: Even one who maintains in his field a mixture of species is liable to be flogged, it may be inferred that according to the anonymous first tanna , the liability for weeding is not for maintaining diverse kinds, but for performing some other prohibited labor.
כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּ״מַאי טַעַם״ קָאָמַר: מַאי טַעַם הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה מִשּׁוּם מְקַיֵּים — שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.
The Gemara rejects this opinion: In fact, the entire baraita reflects the opinion of Rabbi Akiva, and it is stated in the style of what is the reason. The baraita should be understood as follows: What is the reason that one who weeds and one who covers the exposed roots of diverse kinds with earth is flogged? He is flogged for maintaining diverse kinds in his field, as Rabbi Akiva says: Even one who maintains in his field a mixture of species is flogged.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״, אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִין?
With regard to Rabbi Akiva’s opinion, the Gemara asks: What is the reason for Rabbi Akiva’s opinion? How did he derive this prohibition from the verses? The Gemara answers: As it is taught in a baraita : “You shall not sow your field with mingled seed” (Leviticus 19:19). I have derived from this verse that only sowing diverse kinds is prohibited. From where is it derived that maintaining diverse kinds, which does not involve any positive action, is also prohibited?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא״.
The verse states: “Diverse kinds, you shall not sow your field with mingled seed” (Leviticus 19:19). The prohibition against planting different species of a crop in one area of the same field is preceded in the verse by the prohibition against crossbreeding livestock: “You shall not let your cattle gender with a diverse kind.” A slight change in punctuation yields the phrase: Diverse kinds in your field, you shall not, indicating that merely preserving diverse kinds in one’s field is prohibited.
תְּנַן: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית.
§ The Gemara returns to the original topic of discussion: We learned in the mishna: One may irrigate a field that requires irrigation on the intermediate days of a Festival as well as during the Sabbatical Year.
בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד, מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן. אֶלָּא שְׁבִיעִית, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם זוֹרֵעַ וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ, זְרִיעָה וַחֲרִישָׁה בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי?
The Gemara asks: Granted, with regard to the intermediate days of a Festival, where the prohibition against irrigation is due to the mandate to avoid excessive exertion on the Festival, in a case of considerable loss, the Sages permitted one to exert himself. However, during the Sabbatical Year, both according to the one who said that one who waters is liable due to the prohibition against sowing, and according to the one who said that one is liable due to the prohibition against plowing, are sowing and plowing permitted during the Sabbatical Year? How can these actions be permitted when the Torah explicitly renders prohibited working the land during the Sabbatical Year?
אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט״. בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע, וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים.
Abaye said: The mishna is referring to the Sabbatical Year in the present time, when its prohibitions are only by rabbinic decree, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: When the verse states: “And this is the manner of the release, every creditor will release that which he has lent to his neighbor” (Deuteronomy 15:2), the verse speaks of two releases: One is the release of land, that one must refrain from working the land, and the other is the release of money, that one must refrain from collecting debts.
בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים.
This verse equates these two releases, indicating that when you are mandated by Torah law to release land, you must release money, and when you are not mandated to release land, you need not release money. This indicates that according to Rabbi Yehuda HaNasi, at the present time, the release of land is not mandated by Torah law. Therefore, observance of the Sabbatical Year is mandated only by rabbinic law, and the Sages were lenient in a case of significant loss.
רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — אָבוֹת אָסַר רַחֲמָנָא,
Rava said: Even if you say that the mishna was taught in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi and maintain that the observance of the Sabbatical Year, even at the present time, is mandated by Torah law, one can understand the leniency in the mishna. The reason for the leniency with regard to irrigation is because only primary categories of labor were prohibited by the Merciful One, i.e., by Torah law,