Moed Katan 17b

בי קברי דלא שכיחי תמן אינשי:

וקרי ביה כלומר תקע ביה אלפין שיפורי:

מאי תברי למה תוקעין תקיעה ושברים:

תברי בתי רמי כלומר שמתא משבר בתים גבוהים:

בשלא היה להן פנאי דדוקא נקט שעלו מטומאתם ברגל לפיכך מגלחין שלא היה להן פנאי לגלח דעדיין לא עלו מטומאתן:

או דלמא אע"פ שהיה להם פנאי ולא גילחו קודם המועד מותרים לגלח במועד:

שלא ישהו קרבנותיהן בתגלחתן עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנותיהן עד לאחר גילוח כדכתיב בהו קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזימנין דלא עביד קמי רגל ומיאסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קריבין ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר:

איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל דתנן מתניתין (לקמץ דף יט.) הקובר מתו שמונה ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזרת ל' יום ומותר בגילוח הואיל וכבר התחיל יום אחד מן השלשים וזה הואיל ולא גילח ערב הרגל לא יגלח ברגל:

שלא ישהו קרבנותיהן אע"ג דתגלחת דנזיר לא מעכבא. מכל מקום רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד:

כשחל שמיני בשבת כגון שמע שמועה בשבת דקבורתו לא היה בשבת ובירושלמי מוקי לה כשגררתו חיה ונתייאשו לבקש דמונין לו משעה שנתייאשו:

ותנא דידן סבר לה כרבנן ואין להקשות מ"מ יגלח ע"ש כמו חל שבעה שלו בערב שבת ערב הרגל דשרו רבנן לגלח ואע"ג דלית להו מקצת היום ככולו באבילות דהתם נשלם האבילות קודם יו"ט אע"ג דמגלח קודם שנשלם דהא לית להו מקצת היום ככולו באבילות והכא מיהא אית להו משום כבוד יו"ט דאשכחן (יומא דף ו:) בזב וזבה דהויא מקצת היום ככולו אבל כשיש עדיין ימי אבילות לא אבל תימה דהיכי אסרינן מהאי דלא תני מתניתין האבל והכהן מותרים לגלח משום דלית ליה פנאי והא מיבעיא לעיל (מועד קטן דף יד.) באבדה לו אבידה ולא פשיט מדלא תני לה דאיכא למימר תנא ושייר כמו כן הני תני ושייר ויש לומר כיון דאשכחנא פלוגתא דאבא שאול ורבנן באבל אית לן למימר דתנא דמתני' וברייתא בהכי פליגי וכיון דבאבל פליגי בכהן נמי פליגי:

זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת וא"ת פשיטא דהא אפי' שאר מלאכות אסור וי"ל משום דקתני לקמן (מועד קטן דף כא.) אלו דברים שאבל אסור בהן ולא קתני תכבוסת אי נמי תכבוסת (חייב) קאמר:

ה"ג ושמואל אמר הלכה כר' ' יוסי בזו ובזו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. וא"ת בעירובין (דף מו. ושם) דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואמר נמי הלכה כרבי יוחנן בן נורי ומקשה התם תרתי למה לי כו' וי"ל איצטריך הכא לאפוקי מדעולא וא"ת וכיון דאית ליה לשמואל רבי יהודה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי כדאמרינן פרק מי שהוציאוהו (שם:) למה ליה למימר הכא הלכה כרבי יוסי וי"ל לאפוקי מדעולא ואעולא לא קשיא מידי מהתם דהיכא דאתמר אתמר כדאמר התם:

וכד הוה עייל לביתיה הוה שרי ליה ברישא והדר שרי לנפשיה.

אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתנא צורבא מרבנן מעולם כי הא דבני מערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמותיה אלא מכסין אותו. מאי שמתא. רב אמר שם מיתה כלומר מיתה בה ושמואל אמר שם תהא כלומר שם תיתי כדכתיב ובאה אל בית הגנב וגו'. אמר אבוה דשמואל ומהניא כי טחיה בתנורא כלומר אינה יוצאה משם לעולם. ופליגא דר"ל דאמר כשם שנכנס ברמ"ח איברים כדכתיב והיית חרם. חר"ם בגימטריא רמ"ח הוי כך יוצאה ברמ"ח איברים שנאמר ברוגז רחם תזכור. רח"ם בגימטריא רמ"ח הוי. אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבתא והיא דידה עבדה ההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוה ידעי מאן דעבד הא מלתא ושמתו ליה ואתלי נורא בגנובתיה ואכלתיה ההוא אלמא דהוה מצער ההוא צורבא מרבנן כו'. והאידנא נמי מאן דבעי הכי כרב יוסף רשאי. מאי שיפורא אמר רבא שנפרעין ממנו מאי תברי תברי בתי. תניא אמר ר' שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני: ירושלמי ריב"ל זמין ליה לחד בר נש ג' זימני ולא אשגח ביה אמר אילולי דלא חרמית ב"נ מן יומא הוינא מחרים ליה. שעל כ"ד דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהן שנא' וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכתיב ביה יבדל מקהל הגולה. א"ר יצחק אית סגי מינהון מבדרן במתני'. בתעניות (דף יט) שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי שאילו לא נגזרה גזרה בשני אליהו כו'. בר"ה (דף כא) שלח לו ר"ג כל המעכב את הרבים מעשות מצוה צריך נידוי בפסחים (דף נג) אילמלי תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. תנא את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים. הדא אמרה המפקפק אפי' בדבר מדברי סופרים צריך נידוי. בעדיות דכמה השקוה מהו דכמה. דכוותה. פי' גרים שכמותה השקוה. כלומר גינה שמעיה ואבטליון ונידוהו ומת בנדויו וסקלו את ארונו הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי א"ר יוסי נמנו וגמרו לכשיחזור מקרבין אותו. אמתא חזא לחד ספר מהי ינוקא יותר מן צרכיה אמרה יהא ההוא גברא מוחרם. שאלו לר' אחא ואמר צריך למיחש על גרמיה הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי. ר' יעקב בן אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן [ואתייא כי הא דאמר שמואל בשם ר'] (בר) אבהו דאמר זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. וזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו קדושת הארון ששימש הלוחות. ר' חייא בש"ר יוחנן זקן שנידה לעצמו אפי' כהלכה אין נידויו נידוי. בימי ר' ירמיה אתת עקא על טבראי שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב ב"ר אבון שלח ליה עדיין לא שב ר' ירמיה מרעתו ובקש לנדותו. וא"ל ר' חייא בר יצחק עטושיא שמעתי שאין מנדין זקן אא"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו שהעמידו עגלים.

אמר ליה מי שאמר דכמה השקוה ונידוהו כירבעם בן נבט עשה ונדון אילין לאילין. וחששו אילין לאילין. וצרכין למשתריא אילין מן אילין:

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא עד כדי שלא ישהו קרבנותיה פי' ואע"ג דהשתא דשרי' לאו איכא חששא שישהו גלוחן עד המועד וישהו קרבנותיהם אפי' הכי ניחא לן דאינהו לשהו מנפשייהו ולא שנשהה אנו אותן בידים והיינו מאי דהוה אמרי' לעיל אבל העולה מטומאתו לטהרתו ניחוש שמא ישהו קרבנותיה' קמ"ל כלומר קמ"ל דמוטב שישהו הם ולא נשה' אנן:

ומודי' חכמי' לאבא שאול דכשחל שמיני שלו להיות בשבת והוא ערב הרגל שמותר לגלח בע"ש. פי' אע"פ שהוא ז' לאבלו דאע"ג דלית להו לרבנן מקצת ז' ככלו ובעלמא אם חל ז' של ע"ש הרגל אסור לספר שאין הרגל מספיק הכא מודו דכיון דשמיני שלו בערב הרגל ואלו היה חול היה מגלח עליו ז' כח' משום דאונס בשמיני ואומרים בז' מקצת היום ככולו וזה הכלל בידינו לעולם אין רגל מפסיק אלא אבילות שחל עליו קודם הרגל ולפי' כשבא הרגל תוך ז' מפסיק הרגל אבילות ז' או בג' ימים לרבנן או בשעה א' לאבא שאול דהלכתא כוותיה אבל אבילות למד אינו מפסיק וכשהיה ח' שלו קודם הרגל מפסיק אפי' אבלות למד שכבר נהג בו יום ח' אבל כשהרגל בח' שלו וערב הרגל הוא ז' בזה נחלקו דלרבנן כיון דלית להו מקצת היום לכלו ה"ל ז' כלו מגזרת ז' וכיון שלא נהג כלל בגזיר' למד קוד' הרגל אין הרגל מפסיקו אבל לאבא שאול מקצת ז' ככלו ופסק אבלות ז' במקצתו ומקצתו האחר היא מגזר' למד ולפי' הרגל מפסיק אף גזרת למד והלכתא כאבא שאול כדאי' לקמן ובזה ישוב שמועתינו \

והא דאמרי' דתנא דמתני' סבר לה כרבנן כו' פי' משום דלא קתני בהאבל הזה אינו מגלח במועד דאלו ס"ל כאבא שאול למה לא יגלח במועד אי מדין אבלות הרי רגל מפסיקו לאבא שאול אי משום איסור מועד כיון דז' שלו שהוא ערב הרגל שבת היה הרי לא היה לו פנאי לגלח ואנוס הוא וק"ל ודילמא כאבא שאול ס"ל ואבל זה מגלח במועד ואע"ג דלא קתני ליה לאו ראיה היא דהא קתני כל שמגלחי' ונקט מקצתייהו דאי ס"ד דדוקא קתני מאי האי דמיבעיא לן בריש פרקי' גבי אומן שאבדה לו אבדה פשי' דאינו מגלח מדלא קתני לה כך הקשו בתוספות וקושיא גדולה היא והנכון בעיני דלעול' מנינא דמתני' לאו דוקא ומי' אלו ס"ל דאבל זה מגלח לא סגיא דלא למתנייה דמידי דאבל מעקר מכילתן היא וכדקתני ליה גבי מי שהפך את זיתיו לאשמועי' דס"ל כאבא שאול וכיון דלא תני ליה ודאי לית ליה דאבא שאול:

האי כהן ה"ד אלימא דשלים משמרתו ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל. פי' דשלים משמרתו בכניס' ערב הרגל כגון שהיה יום א' בשבת ערב הרגל ושלמות המשמרת בשבת שלפניו כי כל המשמרות מתחדשות בשבת וכיון דכן פושע הוא דה"ל לגלוחי יום א' פי' שהוא ערב הרגל:

ואלא דשלים משמרתו ברגל פי' בכניסת הרגל כי הרגל יום א' בשבת תנא דידן סבר דלא חשיב שלימו' משמרתו ביום כיון שכל המשמרות יש להם ברגלים חלק' בלחם הפני' ובאימורי הרגלים הוה לן כאלו נמשכה משמרתו של זה כל הרגל וקיימא לן דכהן אסור לגלח במשמרתו ואע"ג דבה' מותר מפני כבוד השבת ואי מקלע יום ה' במועד יהא מותר לגלח מ"מ משום חד יומא לא מצי למתני שיהא כהן מותר לגלח וא"ת ואפי' תימא דלא שלימה משמרתו למה יהא אסור לגלח דהאי טעמא דאנשי משמר אסורי' לספר בימי משמרתן אינו אלא כדי שלא יפשעו ויכנסו למשמרתן כשהן מנוולי' וכדאיתא בריש פרקין ובהאי ליתא לההוא טעמא וי"ל דאפי' הכי לא פליג רבנן:

ותנא ברא סבר דאע"ג דשייך בהנך משמרות משמרה דידה שלימה ליה וכיון דכן מותר הוא לגלח במועד כיון שאינה משמרת שלו והקשה רש"י ז"ל דנהי דמדין משמרתו מותר לגלח כדאמרן משום דשלימ' משמרתו מ"מ יהא אסור מדין מועד שהרי היה לו פנאי קודם המועד בשבוע שעברה דקיימא לן ובה' מותרין מפני כבוד השבת ותרץ הוא ז"ל דההוא אכבוס קאי ולכבס להניח עד השבת אבל לגלח בה' אינו כבוד שבת וכההי' דאמרי' גבי ט' באב ובה' מותרין מפני כבוד השבת ואמרי' עלה דהיינו לכבס ולהניח דאלו לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא ואינו נכון דגבי כבוס שלבש אותו בה' ודאי ליכא כבוס שבת שהוא מתלכלך קודם אבל בגלוח ודאי כבוד שבת איכא כשהוא מגלח בה'. ועוד יגלח ביום ו' שהוא ודאי מפני כבוד שבת דהא ודאי ה' דהכא לאו דוקא כי ההיא בט' באב דהוי דוקא דהתם הוא משום דיום ו' ט' באב. ובתוספות פי' דודאי אם חל הרגל יום א' אסור לגלח במועד לדברי הכל דהא היה לו פנאי בה' ובו' והכא שלימות משמרה דאמרי' לאו שלימות ממש אלא כדשלמה ליה לענין איסור גלות ודאמרי' דשלימ' משמרתו ערב הרגל כגון שהיה ערב הרגל יום ס' דקיימא לן בה' מותרין ודאמרי' דשלימא ליה ברגל כגון שהיה הרגל יום ה' ממש ולא היה לו פנאי לגלח באותו שבוע כלל וא"ת ואליבא דתנא דידן נהי דסבר דלא חשיב דשלימ' משמרתו מפני שיש לו חלק באמורי הרגלים ולחם הפנים מ"מ הרי הרגל ביום ה' והוי י"ט ו' חולו של מועד והוא מותר לגלח בו דאי משום מועד אנוס הוא ואי משום משמרה הא אמרי' דבה' מותרי' מפני כבוד השבת וכ"ש בו' כדאמרן. וי"ל דאין ה"נ ומשום התר יום א' לא מצי למתנייה בהדי אידך דקתני שמגלחי' בכל המועד:

דתניא תכפוהו אביליו פי' שבאו עליו אבלות רצופין עד שנתנוול:

הכביד שערי מיקל בתער כו' וקס"ד דתער ובמים כדרכו אמרי' ופרקי' דההיא ע"י שנוי כדאמר רב חסדא שמגלח ראשו בתער שאינו דרך ומכבס כסותו במים צוננין ולא בנתר ולא בחול וכי אמרי' באידך שיצא מבית האסורי' וחביריו ותכפהו אביליו היינו שהן מותרין כדרכן ולא שנוי וכיון דקתני מכבס שמעי' דאפי' בתוך ז' מיירי דהא איסור תכבוסת מאבילות ז' הוא ואין אבלות למד אלא תספורת וגיהוץ ונשואין וכניס' משתה:

כל אלו שאמרנו במשנה שרשאין לגלח בחולו של מועד דוקא בשלא היה להם פנאי לגלח מערב יום טוב אבל אם היה להם פנאי לגלח ולא גלחו אסורים חוץ מהנזיר והמצורע שאע"פ שהיה להם פנאי לגלח ולא גלחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהם שהמצורע אין קרבנות שלאחר ספירו באין עד שיגלה והנזיר אע"פ שמביא קרבנותיו אחר ששלמו ימי נזירותו קידם גלוח מ"מ צריך הוא לגלח עם הבאת קרבנותיו שהרי צריך להשליך שערו תחת הדוד:

כבר ידעת שהרגל מפסיק אותו אבלות שהוא מוצא בו את האבל ר"ל שאם הוא מוצאו בתוך שבעה מפסיקו מאבלות שבעה ונשאר באיסור גלוח וכבוס שהוא אבלות ל' ואם מוצאו בתחלת שלשים מפסיקו מאבלות ל' וכבר ביארנו שכל שיכול לגלח מערב הרגל אינו יכול לגלח בתוך המועד מעתה אבל שחל שמיני שלו ערב הרגל הרי הרגל מפסיקו מאבלות שלשים הואיל וכבר התחיל בו ורשאי לגלח מערב יום טוב ולא עוד אלא אפי' חל שביעי שלו ערב הרגל הרי שביעי זה מקצתו ככלו ונחשב לסוף שבעה ולתחלת ל' ונמצא רגל מוצאו באבלות ל' ומפסיקו ומגלח בשביעי ואם לא גלח הואיל והיה לו פנאי אסור לגלח במועד ומעתה כל שחל שמיני בשבת ערב הרגל היה יכול לגלח בשביעי ואם לא גלח אסור לגלח במועד חל שביעי בשבת ערב הרגל הרי רגל מפסיק אבלות שלשים הואיל ומקצת שביעי ככלו אלא שלא יכול זה לגלח שהרי שבת היה ובששי אי אפשר לו לגלח הילכך אנוס הוא ורשאי הוא לגלח בחולו של מועד:

ולענין ביאור מיהא שמא תאמר היאך איפשר שיחול שמיני בשבת שהרי משעת קבורה מונין ואין קבורה בשבת תדע שבתלמוד המערב הקשו כן ותירצה בשגררתו חיה בשבת שאבלות חל מיד או אפשר זה גם כן בשנסתם הגולל על ידי גוים בין השמשות או שטבע בספינה או שמע שמועה קרובה בשבת ולא נעשית רחוקה במוצאי שבת:

אנשי משמר כבר ביארנו שאסורים להסתפר בתוך משמרותם אא"כ בחמישי או בששי מפני כבוד השבת חל רגל בחמישי בשבת בתוך משמרתם הרי הם אנוסי' ולא הורשו לגלח מערב יום טוב שהרי תוך משמרתם הם לפיכך רשאין לגלח בחולו של מועד אם בשישי אם אחר השבת ואע"פ שכל המשמרות שוות ברגלים ר"ל שכל שיבא מן הכהנים לעבוד עובד ואין אומרין לו לך עד שתגיע משמרתך אלא עובד ונוטל חלק בשוה בקרבנות הרגלים ובחלוק לחם הפנים ובחלוק שתי הלחם בעצרת והיה לנו לומר מתוך כך שעדין הוא בתוך משמרתו ויהא אסור לגלח אינו כן אלא כבר כלתה משמרתו שהרי מ"מ נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא בני משמר אפי' ברגלים:

כל אלו שאמרנו במשנה שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלם אם תכפוהו אבליו כיצד יצא מבית האסורין או בא ממדינת הים ושמע שמת לו מת אינו מגלח בתוך שלשי' אבל אם אירע לו אבל אחר בתוך ל' קודם שיכלו השלשים עומד שבעה ואחר השבעה מגלח ומגלח בתוך השלשים גלוח כדרכו וגיהוץ כדרכו ואפי' בנתר וחול ומ"מ אדם אחר שתכפוהו אבליו בדרך זה אין מתירין לו גלוח כדרכו וגיהוץ כדרכו אלא מיקל בתער שלא בדרך השחתה אחר שבעה ומכבס במים אף תוך שבעה ולא בנתר וחול שאם תפרש את הכבוס לאחר שבעה הרי אף בשלא תכפוהו אבליו כן כמו שיתבאר וי"מ כן אף במיקל בתער:

גמרא איבעי ליה לגלוחי ע"ש דאמר רב חסדא כו' כצ"ל:

בפרש"י אחר ד"ה הלכה כאבא שאול כו' צ"ל ד"ה שמותר לגלח בע"ש כו' ואח"כ ד"ה כשחל שביעי כו' ואח"כ ד"ה האי תנא כו':

בד"ה סבר כיון כו' כל המשמרות שוים אכתי כו' בד"ה אע"ג כו' שלים עיקר משמרתו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ותנא דידן כו' מ"מ יגלח ע"ש כמו חל ז' שלו בע"ש ערב הרגל כו' עכ"ל אין זה מובן דהך מלתא גופא בחל ז' שלו בע"ש ערב הרגל היינו פלוגתייהו דרבנן על אבא שאול ואסרי לגלח ועוד היאך יגלח היום בע"ש בששי מימי אבלו דהא [אפי'] אפשר בע"ש בז' מימי אבלו בערב הרגל לא יגלח לרבנן ונ"ל להגיה חל ז' שלו בע"ש והשבת חל בערב הרגל דשרו רבנן לגלח בע"ש שלו משום דאנוס הוא דלא יכול לגלח למחר ביום השבת ומדרבנן נשמע לאבא שאול דה"נ הכא כיון דאנוס הוא ולא יוכל לגלח למחר ביום השבת ערב הרגל יגלח בע"ש בששי מימי אבלו ותירצו דאינו דומה דהכא לרבנן כיון דאנוס הוא אית להו מקצת היום ככולו משום כבוד י"ט כיון שנשלם האבילות קודם י"ט משא"כ לאבא שאול הכא שיש עדיין אבילות בע"ש שהוא יום הששי מימי אבלו ואסור לגלח אע"ג דאנוס הוא ודו"ק:

בא"ד דהיכא אסרינן כו' מהאי דלא תני כו' כצ"ל:

בד"ה זאת אומרת כו' פשיטא דהא אפילו שאר מלאכות אסור כו' אלו דברים שאבל אסור כו' ולא קתני תכבוסת כו' עכ"ל לא ידענו מה תיקנו בזה דהא קא חשיב נמי באלו דברים שאבל אסור בהן מלאכה וא"כ תכבוסת נמי בכלל ועיין לקמן בתוס' עוד בזה אמאי לא קתני נמי תכבוסת ודו"ק:

בא"ד א"נ תכבוסת מים קאמר עכ"ל כצ"ל נ"ל ופי' דמדקתני בתכפוהו אבליו מכבס כסותו במים למדנו דאבל אסור בתכבוסת מים לחוד אף בלא נתר ואהל ודו"ק:

בד"ה ושמואל כו' ומקשי התם תרתי למה לי כו' וי"ל כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ותנא דידן וכו' דאיכא למימר תנא ושייר עיין שבת דף עה ע"ב תוספות ד"ה חסר אחת ובכתובות רפ"ג תוספות ד"ה ועל הכותית: