Talmud Builders

    Commentary page

    Megillah 7a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Megillah 7a

    Megillah 7a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 541 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    Three times- In three places we have to remember the war with Amalek. [First] in Shmot and Devarim and in the book of Shmuel. And this is what it means that it was completed with three [retellings], and you are not permitted to have a fourth.

    Rashi on Megillah 7a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    נאמרה לקרות ולא לכתוב משמע דסבר דמותר לקרותה ע"פ וקשה דהיכי פליג על סתם משנה דלקמן דפ"ב (דף יז:) דתני קראה על פה לא יצא ורב נמי הוא דאמר לקמן (מגילה דף יט.) שצריך לכותבה ולתופר' בגידין ור' יוחנן נמי [אמר] (שם:) דאם קראה בין הכתובים לא יצא לכך נר' לפר' דהא דקאמר לא ניתנה ליכתב ברוח הקודש אבל מדרבנן ניתנה ליכתב ולקרות ואכתי קשיא דהא אמרינן בפ' הממונה במסכת יומא (דף כט.) נמשלה אסתר לאילת השחר מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף הנסים ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתן ליכתב קאמר ופריך הניחא למאן דאמר ניתן ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתן ליכתב מאי איכא למימר ואין לומר דהא דניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה דאם כן הדרא קושיין לדוכתא דהא איכא חנוכה שניתנה לכתוב מדרבנן במגילת תענית ותירץ הר"ר אלחנן דכתיבה דמגילה מהניא טפי דהא צריכה גידין ושרטוט וכמה דברים דלא צריכי במגילת תענית:

    לכולהו איכא פירכא בר מדשמואל וקשה דלשמואל מי ליכא פירכא דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פח. ושם). (מכאן מודעא רבה לאורייתא) שקבלו שנית בימי אחשורוש אלמא דאיצטריך קרא לדרשא אחרינא ויש לומר דלא חשיב האי פירכא דהא שפיר שמעינן מינה תרתי ולא דמי האי פירכא לשאר פירכות דאינך דסתר סברתם לגמרי:

    ורב נחמן אמר מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו הדור:

    Tosafot on Megillah 7a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    קנאה את מעוררת עלינו כלומר כיון שתיכתב ותיקבע לדורות יהיו האומות שומעין הדבר הזה ומתקנאין ואומרים נשלם גמולכם.

    שלישים ולא רבעים פי' לא נתן להיכתב זכרון עמלק פעמים אמור בתורה ויבא עמלק. וקי"ל כר' אלעזר המודעי דאמר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. זכרון מה שכתוב בנביאים. בספר [מה] שכתוב במגילה:

    אסתר מטמא את הידים דברי רשב"י פי' כל כתבי הקדש מטמאין את הנוגע בהן כדתנן בסוף מסכת ידים תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמאין את הידים תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום [וכתב עברי] אין מטמאין את הידים (וכתב עברי) לעולם אין מטמא עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו אומרים צדוקים קובלים אנחנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וכתבי המירם אינן מטמאין את הידים אמר להם ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד הרי הן אומרים עצמות חמור טהורין ועצמות יוחנן כה"ג טמאין. א"ל לפי חיבתן הן טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן הן טומאתן כו' כלומר גזרו עליהן טומאה שלא יהיו מצויין לנגיעתן בכל עת ומפורש במס' שבת פ"א [ד' י"ד] ובספר מ"ט גזרו ביה [טומאה] דאמר רב משרשיא בתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת אמרי האי קדש והאי קדש כיון דחזו דאתו לידי פסידא שהיו העכברים אוכלים הספרים גזרו ביה רבנן [טומאה] ואף אסתר מטמאה את הידים:

    ברוה"ק נאמרה שנא' קיימו וקבלו היהודים (מכלל שיש בה קדושה) קיימו למעלה מה שקבלו עליהם למטה וכל אלו הפסוקים כגון ויאמר המן בלבו וכיוצא בו מי מודע מה היה בלבו אלא הקב"ה:

    Rabbeinu Chananel on Megillah 7a · Sefaria

    Rashba

    ניתנה לקרות ולא ניתנה ליכתב ואוקימנא דשמואל כרבי יהושע דאמר כתוב זאת (שמות יז, יד) כתוב מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים, אלמא לרבי יהושע לא ניתנה ליכתב כלל. ובריש פרק אמר להם הממונה ביומא (כט, א עיי"ש) אמרינן מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קאמרינן הניחא למאן דאמר ניתנה ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר, דאלמא לרבי יהושע ולשמואל לא ניתנה ליכתב כלל, ומתניתין (לקמן מגילה יז, א) דהקורא את המגילה על פה לא יצא דלא כרבי יהושע ודלא כשמואל. ואיכא למידק דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרקין דלקמן (מגילה יט, א) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ואם איתא דאין צריך לקרותה מתוך הכתב כתובה בין הכתובים מאי הוי והא לא בעיא קריאה מן הכתב כלל. ועוד הקשו בשם הרב ר' אלחנן זצ"ל מדאמרינן לקמן בריש פרק שני (מגילה יח, א) רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (לקמן ח, ב) אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית, ואקשינן ולימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומשני אי אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי שאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם אימא לא קא משמע לן. ואינה קושיא בעיני, דלא משום כתיבה קאמר אלא משום לשון, וקא משמע לן דאפילו במגילה דכתיב בה כלשונם אם שמעה בלעז יוני יצא ואפילו מי שאינו יוני כרבי שמעון בן גמליאל דאסר כל הלשונות בכל הספרים ואפילו הכי התיר יוני דאלמא יוני כשר כאשורי. אבל עדיין קשה מההיא דמגילה הכתובה בין הכתובים. והם תירצו דמודה שמואל דצריכה כתיבה מדרבנן, וההיא דריש פרק אמר להם הממונה לא ניתנה ליכתב וניתנה ליכתב מדאורייתא קאמר. ועוד היא צריכה לפנים.

    Rashba on Megillah 7a · Sefaria

    Ritva

    הכי דאמרי שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים ולא רביעים ופרש"י ז"ל בג' מקומות יש לנו לכתוב מחיית זכר עמלק ולא יתר ולא נתיר' דמה ענין עמלק לפסוק זה לפי' פירושו וכו' כי שלמה אמר שכתב ג' ספרים ולא היה איפשר לו לכתוב יותר וכיון שהוא לא היה איפשר לו להוסיף עוד על כתב הקדש היאך נכתב אנו ספר שלך וכן דרשו במדרש פסוק זה על שיר השירים וקהלת ומשלי:

    א"ר יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים פי' שאינה מכלל כתבי הקדש שגזרו חכמים האוחז אותם ערומים אפי' ידיו רחוצות יהיו ידיו שניות לטומא' לענין תרומה כדאי' בפ"ק דשבת ופרכי' למיימרא דסבר אסתר לאו בר"הק נאמרה והא איהו קאמר דבר"הק נאמר' ופרקי' נאמר' לקרות ולא נאמרה ליכתב ואוקימנ' כרבי יהושע ופרש"י שלא ניתנה ליכתב כלל אלא לקרותה על פה וא"ת הא תנן קראה על פה לא יצא יש לומר דההיא דר"מ ואידך תנאי היא ור' יהושע ור' שמואל לא סברי לה מי' ק"ל הא דאמרינן בפרק הקורא רב ושמואל דאמרי תרויהו לעז יונית לכל כשר ואינהו דאמור כרשב"ג ומהדרינן דאי הוה אומר הל' כרשב"ג הייתי או' ה"מ ספרים אבל מגלה דכתיב ככתבם וכלשונם לא כלומר הייתי אומר לא הוה שרי שתכתב יונית בספרים קמ"ל אלמא רב ושמואל כתיבא בעו והא לא קשיא כלל דא"כ ה"ק דאי אמרי' הלכה כרשב"ג ה"א דוקא בספרים עביד יוני כאשורי בין ללשון בין לכתב אבל לענין מגלה הרי יונית כשאר לשונות קמ"ל לעז יונית לכל כשר ויוצא כל אדם בשמיעתו אבל כתי' לא בעינן כלל מיהו הא ודאי קשיא דאמר שמו' בההוא פירקא הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ואי לא בעי כתיבה אמאי לא יצא לא תהא אלא קריאה על פה ויש לומר דשמואל ה"ק שלא ניתנה ליכתב בכלל ספרי הקדש עד שתה' כמותה לטמא את הידים אבל מ"מ ניתנה ליכתב שלא תהא ע"פ והקוראה ע"פ לא יצא ומאי דאוקימנא כר' והושע משום דר' יהושע נמי ה"ק שלא תהא בכלל ספרי הקדש כדאמרינן שלשים ולא רבעים ולא חשיב רביעי אלא כשנמנה עם הג' ואסתר היתה רוצה שיכתבנ' לדורות עם כתבי הקדש ואי ק"ל הא דאמרינן מסכת יומא פרק אמר להם הממונה מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר זה סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים ופרכי' והא איכא חנוכה ופריק ניתנה ליכתב קאמרי' הניחא למ"ד ניתנה אלא למ"ד לא ניתנה ליכת' מאי איכא למי' דאלמא מ"ד שלא ניתנ' ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב כלל דומיא דחנוכה דאי נתנה למכת' מה שאין כן בחנוכה שאסור לכותבה (א"ה נר' דצ"ל מאי קשיא ליה או דאימא וכו' ) וי"ל דכל שלא ניתנה ליכתב בכתבי הקדש ובקדושת' לא חשיבא כתיב' עד דנימ' בה שהיא סוף כל הניסי' וליכ' שבחא בהא כולי האי א"נ מסתבר לי דהא מקשינן דודאי לישנא דסוף כל הניסים לא שייך שנכתבה לעצמה אלא כשהיא בכלל כל כתבי הקדש והיא סוף להם ודומיא דשחר זה שהוא מכלל לילה והוא סוף לה ואינה חלוק לעצמו:

    אמר שמואל דידי עדיפא מכלהו קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה ומנא ידעינן אלמלא שנאמרה ברוח הקדש ובמסכת שבת דרשי לה מדרש' אחרינ' תרתי ש"מ:

    תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו ב' מנות לאדם א' כלומר לרעהו העשיר ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' בני אדם ר' יהודא נשיאה שדר ליה לרב הושעיא אטמא דעגלא תליתא וגרבא דחמרא גרש"י שלח לו קיימ' בנו רבי' ומשלוח מנות ופי' דהכא מנות איכא ול"ג הדר שלח ליה איהו אבל בכלהו נסחי גרסינן קיימת בנו רבי' ומתנות לאביונים פי' שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאד' כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו הדר שלח ליה כלומר ר' יהודא נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין שלח ליה קיימת בנו רבי' ומשלוח מנות איש לרעהו כלומר שזו התשורה הראויה לך ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפי' בב' פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחו' כדאיתא בגטין ובדוכתי אחריתי:

    גרסינן בגמ' דב"מ פרק השוכר את הפועלין מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליטול מהם רצועה לסנדלו וה"פ כל מה שגבו ביום פורי' סתם הרי זה כמפור' ואין הגבאין רשאין לחלקו לעניים ולקנות דבר אחר אלא לצורך סעודת פורים של עניים וקתני עלה בתוספתא ומגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקים בדבר פירשו בירוש' שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו לומ' שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות ולפי' נהגו ליתן מעות פורים לגוים ואפי' עשירים שכיון שאנו נותנים לכל אדם אם לא ניתן להם יהא שם איבה וכדתנן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ויש ג"כ בכלל אין מדקדקין בדבר שאין נותנים להם צורך סעודת פורי' בדקדוק וצימצום אלא בהעדפה וכמ"ש בתוספת' אין מדקדקין במגבת פורים אלא שוחטין את העגלים לרוב ושוחטין אותם ואוכלין ואם יותר ימכר ויפול לקופה של צדקה ומאי דקתני סיפא ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אוקימנא כר"מ דאמר כל המעביר על דעתו של ב"ה נקרא גזלן וכאידך דתניא הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית וכו' ולית הלכתא כוותיה בחד מהני אלא רשאי העני לעשות מהם כל צרכו דנותן לא קפיד כהאי ומראה מקום הוא לו דאיהו לצדקה נתכוון ולעשו' מצות בוראו ועני ליעביד בנפשיה הרי זה כנותן מעות לביתו או לאחרים לקנות בו קרקע או להנש' בהם שאין קפיד' בדבר מן הדבר עד שיתננה בפי' אלא תעשה מהם מה שתרצה וכן דעת רבותינו נר"ו וכבר כתבתי במס' כתובות ושכיב מרע שהקדיש לעניים וצוה שיחלוקו פירותיו על יד קרוביו בזמן ידוע בשנה ודאי קרובים הוי קפידא אבל זמן ידוע לא היא מסתמא דניחא ליה לאיניש שיחלקו אותם בזמן אחר שיראו קרובים שהוא הגון יותר ואין כזה משום מצוה לקיים דברי המת הרי הוא כאותה שאמר האומר תנו לבני שקל בשבת והם ראויים לתת להם סלע שנותני' להם סלע דלזרוזינהו הוא דעבד וכן כל כיוצא בזה מפי רבי' נר"ו:

    Ritva on Megillah 7a · Sefaria

    Meiri

    זהו ביאור המשנה על הדרך שנתישבו עניניה בגמרא ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

    מגלת אסתר הרי היא בכלל ספרי הקדש ומטמאה את הידים ומוחזקת היא אצלנו שברוח הקודש נאמרה מעתה הרי קדושתה כקדושת ספרי הקדש ומטמאה את הידים וענין טומאה זו הוא שגזרו על כל ידים הנוגעות בספר שיהיו טמאות לתרומה ותקנו דבר זה מפני מעלת הספר שלא יתעסקו בו הידים יותר מדאי ויניחו שם דברים שבסבתם יבואו הספרים לידי קלקול או הפסד ואף ספר שאינו שלם יראה לי שמטמא את הידים ממה שראיתי בתלמוד המערב במסכת סוטה שמגלת סוטה הואיל וניתנה לימחק אין מטמאה את הידים אלמא שאם לא ניתנה לימחק מטמאה:

    מתנות לאביונים שהוזכרו במשנתנו די לו שיתן מתנה אחת לכל אחד מהם אבל מנות שהוא שולח לחבירו צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו והוא שנ' ומשלוח מנות איש לרעהו יש במשמע שתי מנות לחבר אחד ומתנות לאביונים יש במשמע שתי מתנות לשני אביונים התבאר בתוספתא שאין מדקדקין במעות פורים ואין בודקין בהם כלל אלא כל הרוצה ליטול מהם יטול:

    Meiri on Megillah 7a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה נאמרה לקרות ולא לכתוב כו' ור' יוחנן נמי אמר דאם קראה בין הכתובים לא יצא כו' עכ"ל צ"ע אמאי לא הביאו מדברי רב יהודה אמר שמואל גופיה דאית ליה נמי הכי בפ"ב דאם קראה בין הכתובים דלא יצא ונראה לפרש משום דמלתא דשמואל איכא לפרושי דקראה בין הכתובים גרע מקראה בע"פ אבל בההיא דאר"י קראה בין הכתובים לא יצא א"א לפרש דגרע מקראה בע"פ דקאמר בצבור שנו ואי גרע מקראה בע"פ יחיד נמי לא יצא דיחיד לא יצא בע"פ וק"ל:

    בא"ד ואכתי קשיא כו' ואין לומר דהא דניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה כו' עכ"ל פי' כיון דמדרבנן ניתן לכתב ולקרות אכתי קשיא אההיא דפ' אמר להם הממונה דקאמר הניחא למ"ד כו' אלא למ"ד לא ניתן ליכתב מא"ל כיון דניתן לכתוב מדרבנן לא ה"ל לסתום דבריו למקרי לא ניתן ליכתב סתמא וא"ל דאה"נ הא דקאמר הניחא למ"ד ניתן ליכתב היינו נמי מדרבנן דקרי כתיבה ואלא למ"ד לא ניתן ליכתב היינו נמי אפי' מדרבנן דאם כן הדרא קושיין לדוכתין האיכא נמי חנוכה כו' ולא הל"ל הניחא למ"ד ניתן ליכתב ותירץ הרר"א דזו הסברא קיימת הא דמגילה ניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה ושפיר קאמר [א] הניחא למ"ד ניתן לכתב משום דכתיבה דמגילה מהניא טפי כו' [ב] וק"ק לפי דרך זה הא דקאמר אלא למ"ד לא ניתן לכתב היינו אפי' מדרבנן ולא אשכחן הך דעת שלישית הכא ובשום דוכתא דאיכא מאן דאית ליה הכי ודו"ק:

    בד"ה לכולהו איכא פירכא כו' דלשמואל נמי איכא פירכא כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Megillah 7a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמ' דאמר רב שמואל ב"י בתחלה קבעוהו בשושן ולסוף בכל העולם כולו ואע"ג דמקמי הכי נמי אחר האגרת הראשון שכתב מרדכי כתיב קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וסמיך ליה והימים האלה נזכרים ונעשים מ"מ פשטא דקרא משמע דעיקר הקבלה לא הוי אלא לענין עשיה והא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים אינן מדברי האגרת הראשון אלא שהכתוב בעצמו מעיד על זה והן מדברי רוח הקדש ובהאי קרא גופא כתיב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם ומהנך קראי גופייהו ילפי רב יוסף ורב נחמן ב"י בסמוך דאסתר ברוח הקדש נאמרה וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר שמה שקיבלוהו בכל העולם כולו היינו לענין קריאת המגילה ולאחר האגרת השנית. ועי"ל דאע"ג שכבר קימו וקבלו לאחר האגרת הראשון היינו ע"פ צווי מרדכי או מאהבת הנס וא"כ לפ"ז עדיין לא הוקבע הדבר לחובה לדורות ומכש"כ במקום דאיכא צד חשש סכנה כדאמר רב שמואל ב"י גופא בסמוך דשלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות ושלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות א"כ נהי דבאותו הדור לא הוו מתיראין משום קנאה מאימת מרדכי ואסתר ואחשורוש וכמו ששלחה אסתר ואמרה כבר כתובה אני בספר דברי הימים כו' מ"מ אפשר שהדורות הבאים יבטלו הדבר מחמת קנאת האומות ואפשר גם כן כשכתבו האגרת הראשון עדיין לא הסכימו חכמים בדבר כמו שהשיבו לה שלישים ולא רביעים אלא דלאחר שמצאו מקרא כתוב בתורה כדאי' בסמוך אז כתבו האגרת השני' ע"פ חכמים וכן פרש"י להדיא בפי' המגילה על פסוק ומאמר אסתר קים והיינו על תשובת האגרת השנית הרי להדיא כמ"ש ואפשר שזה כוונת הפסוק שלאחר אגרת הראשון כתיב קימו וקיבל בלא וא"ו והקריאה היא בוא"ו והיינו כדפרישית דמעיקרא לא היה הסכמה וקבלה בכולם כיון שלא נעשה ברצון חכמים כ"א ע"פ צווי מרדכי ויתכן יותר לפי מאי דמסקינן בסמוך דלענין קריאה ודאי ברוח הקדש נאמרה אבל לא ניתן ליכתב ברוח הקדש כ"א לאחר שמצאו מקרא כתוב בתורה ולפ"ז א"ש טובא דהקרי הוא וקיבלו כיון שהיה ברוח הקודש והכתיב הוא וקיבל כיון דהכתיבה לאו ברה"ק נאמרה מש"ה לא קיבלו כולם אלא מקצתן והיינו דכתיב וקיבל בלשון יחיד משא"כ בשני דקבלו כולם ולזה נתכוין רש"י בעצמו בד"ה לבסוף קבעו כו' וקבעו עליהם חובה והיינו כדפרישית דבתחלה לא שייך לשון חובה כיון שלא היה ברצון חכמים. ובזה נתיישב לי ג"כ שאחר אגרת השני דכתיב ותכתוב אסתר את כל תוקף לקיים ימי פורים האלה בזמניהם ודרשינן לה בר"פ דזמנים הרבה קבעו להם חכמים ומדלא כתיב הכי לעיל באגרת הראשון דלא כתיב אלא כזמנם והיינו משום דמרדכי ודאי לא צוה אלא י"ד וט"ו בעצמו שהן ימי הנס משא"כ באגרת השני' שנעשה ברצון חכמים כתיב זמניהם דהיינו טובא י"א י"ב י"ג שתקנו אנשי כה"ג בעצמם כדאי' להדיא בר"פ כנ"ל נכון:

    שם רב ור"ח ור"י ור' חביבא מתנו כו' שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים עד שמצאו כו'. ושמעתי מקשים ממ"נ מעיקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי אי פשיטא להו דתורה ומשנה תורה חשיבי חדא כר"א המודעי בסמוך א"כ מאי שלחו מעיקרא שלישים ולא רביעים ות"ל שעדיין לא נכתב כ"א שני פעמים ואי ס"ל תורה ומשנה תורה חשיבי תרתי כרבי יהושע בסמוך א"כ מאי עד שמצאו מקרא כתוב דקאמרי אדרבה מהאי קרא נמי משמע שאין לכתוב עוד יותר במגילה כדקאמר ר' יהושע להדיא ושמעתי ליישב בדרכים שונים אמנם כן באתי לדון בדבר חדש במאי דפרש"י ז"ל דשלישים ולא רביעים אמלחמת עמלק קאי יש לתמוה שמלחמת עמלק לא נזכר' כלל בהאי ענינא דפסוקי משלי לא לפניו ולא לאחריו רק בעניני שבח כל התורה כולה איירי קראי ואם נאמר באמת בכוונת רש"י ז"ל דלאו אמלחמת עמלק לחוד קאי אלא על כל התורה כדמשמע מסיום לשונו שכתב בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו אלא דממילא שמעינן נמי למלחמת עמלק דקיימינן ביה אלא דבזה נמי קשה הא אשכחן כמה דברים בתורה שנאמרו כמה וכמה פעמים כיציאת מצרים והרבה כיוצא ומ"ש מלחמת עמלק מהנך והנלע"ד בזה דודאי הלא כתבתי לך שלישים אכל התורה כולה קאי וכמו שפרש"י להדיא במשלי דשלישים היינו תורה נביאים וכתובים וכן הוא במדרש וזה ברור דבהכי איירי פשטא דקרא וענינו שהתורה משולשת ואלו לבד ניתנו ליכתב ולא יותר והיינו תורה מפי משה ונביאים כתבו ספריהם וכתובים היינו מה שכתבו ג"כ נביאים שביניהם או ע"פ רה"ק ומיקרו דברי קבלה ועליהם אין להוסיף שום דבר בכתב כדקיי"ל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב והיינו דשלחו לה תחלה שלישים ולא רביעים דכיון שעדיין לא הופיע רוח הקדש עליהם שיש לקבוע מגלה זו בין הכתובים יפה השיבו דאיכא איסורא בדבר עד שמצאו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת והיינו כדאיתא בירושלמי בפירקין כתוב זאת אין זאת אלא תורה דכתיב וזאת התורה אשר שם משה וממילא דמשנה תורה נמי מיקרי זאת דהאי קרא וזאת התורה עלה קאי זכרון זו נביאים כמה דאת אומר ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון בספר אלו כתובים וכיון שלא מצאו מלחמת עמלק בכתובים על כן למדנו מכאן שעתידה מגילה זו ליכתב בין הכתובים לקיים מה דכתיב בספר כן נ"ל נכון וברור בעז"ה:

    בתוספות בד"ה נאמרה לקרות כו' וקשה דהאיך פליג על סתם משנה כו' ואע"ג דבלא"ה לא ס"ל לשמואל כי האי סתם משנה בהאי דקתני נמי קראה בכל לשון לא יצא ורב ושמואל סברי דלעז יווני לכל כשר ומסקינן התם אינהו דאמרו כרשב"ג מ"מ לא ניחא להו לתוספות לומר דפליג נמי ברישא והא דלא מייתי מהאי גופא דקאמר שמואל לעז יווני לכל כשר כרשב"ג א"כ משמע דשאר לשונות פסולין דלא ניתנו ליכתב אלא אשורית ויוונית אלא דכבר תירצה הרשב"א ז"ל דמהא לא איריא דאיכא למימר דאקריאה לחוד קאי לשון יווני לכל כשר ולעולם בע"פ ולא בכתב מיהו בהא דמייתי מדר' יוחנן דאמר קראה במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא והקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מייתי מדשמואל גופא דאמר נמי התם קראה בין הכתובים לא יצא ותירץ דאיכא למימר דבין הכתובים גרע טפי מבע"פ וזה דוחק גדול וכן במ"ש דלר' יוחנן ליכא למימר דגרע מבע"פ מדקאמר בציבור שנו ואי גרע מבע"פ מאי איריא ציבור אפילו יחיד נמי דהא קראה בע"פ לא יצא ויש לתמוה על דבריו דהא עיקר קושית התוספות דלא משמע להו לומר דפליגי שמואל ור' יוחנן וא"כ לפ"ז סבר ר' יוחנן נמי דקראה בע"פ יצא בין ביחיד בין בציבור ובין הכתובים דגרע טפי לא מיתסר אלא בציבור ואדרבה מהכא הוי סייעתא לומר דר"י סבר נמי לא ניתן ניכתוב מש"ה מחלק בין יחיד לציבור דאי ניתן ליכתב מ"ש יחיד מצבור והנלע"ד דלא פסיקא להו להקשות מדשמואל אדשמואל דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת ידים פסק כר"י דאפושי טומאה לא מפשינן מספיקא במידי דרבנן משא"כ לענין מגילה גופא חייש לדר' אלעזר המודעי וכולהו תנאי דבסמוך ומספיקא צריך לחזור ולקרות משא"כ ר' יוחנן דאמר בציבור שנו א"כ מספיקא לא הוי מטרחינן ציבורא כדאשכחן בכמה דוכתי ועי"ל דלשמואל איכא למימר דהא דקאמר התם לא יצא היינו אליבא דהאי תנא דאמר ניתנ' ליכתוב ואיהו לא ס"ל והא דלא קאמר בהדיא הכי היינו משום דסמיך אהאי מימרא דהכא משא"כ ר' יוחנן דסתמא קאמר ומסיק עלה נמי בציבור שנו משמע דהכי ס"ל כן נ"ל ודו"ק:

    בא"ד לכך נראה לפרש כו' אבל מדרבנן ניתנה ליכתוב ולקרות קשיא לי כיון דמדאורייתא לא ניתן ליכתוב א"כ האיך שרו רבנן הא קיי"ל דברים שבע"פ אסור לאומרן בכתב ואפשר כיון דניתן לקרות ברוח הקודש התירו נמי ליכתוב דלאו הכל בקיאין לקרות בע"פ ולא גרע מהא דאמרינן בגיטין דרבה ורב יוסף מעייני באגדתא משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך. מיהו אכתי קשה כיון דשמואל ס"ל כר"י דלא דריש בספר אמגילה א"כ הא אסור לכתבן מקרא דהלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים כדשלחו מעיקרא ובשלמא למאי דפרישית דהאי קרא אכל התורה קאי והיינו נמי משום דדברים שבע"פ אין לאמרן בכתב א"כ איכא למימר כדפרישית משא"כ למאי דמשמע לכאורה מפרש"י דאמלחמת עמלק קאי א"כ קשה אין הותר ליכתב מדרבנן מה שאסרה התורה בפירוש ויש ליישב:

    מיהו יש ליישב בהערה זו מה שהניח מהרש"א ז"ל בקושיא בסוף דברי התוס' היאך מצינו שום תנא דסובר דמגלת אסתר לא ניתן ליכתב אפילו מדרבנן ולמאי דפרישית נתבאר דאדרבא מסברא משמע דמאן דאמר לאו ברוח הקדש נאמרה לא ניתן ליכתב כלל אפילו מדרבנן וכדשלחו מעיקרא הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים ואפשר דר' יהושע גופא סבר נמי הכי דלא ניתן ליכתב כלל כדין ספר בגידין ושרטוט אלא משום פרסומי ניסא ומשום עת לעשות לה' ניתן ליכתב כדי לקרות ובהכי לא עדיפא ממגילת חנוכה ומקשו התם שפיר למ"ד לא ניתן ליכתב מאי איכא למימר כן נ"ל ליישב דברי התוספות וכפירוש מהרש"א ז"ל ודו"ק:

    בד"ה לכולהו איכא פירכא כו' וקשה דהא רבא גופא הוא דאמר בפרק ר"ע דמכאן מודע' רבא כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושיתם בענין אחר דאדרבא למאי דדריש רבא גופא להאי קרא דקימו וקיבלו דהדר קיבלוהו בימי אחשורוש א"כ כ"ש דמוכח טפי דברה"ק נאמרה דהא ע"כ עיקרא דמילתא דהאי דרשא דהדר קיבלוהו היינו שקיבלו בלב שלם ברצון עצמם וא"כ אכתי היכי ידעינן שכל אחד ואחד מכל ישראל שהיו מפוזרים בקכ"ז מדינות ומנא ידעינן דלא הוי בהו חד שלא קיבל בלב שלם דהא בכה"ג גופא יליף ר"ע דברוח הקודש נאמרה מקרא דויהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ורבי יוסי מקרא דובביזה לא שלחו עי' פרש"י. ואם נאמר דמרדכי ואסתר פריסתיקות שדרו כדאמרינן בסמוך לענין הביזה והשיבו לו דבר בכל המקומות הרחוקים שכולם כאחד קיבלו עליהם התורה בלב שלם אכתי כ"ש דקשה מנא ידעו שעשו כן בלב שלם שמא עשו כן מאימה יתירה ממרדכי ואסתר וא"כ אדרבה הוי מודעא טפי שהרי כתבו התוס' שם בפרק ר"ע אהא דאמרינן מכאן מודעא רבא דאע"ג שכרתו בהר גריזים אפ"ה כיון דע"פ הדיבור היה אכתי הוי מודעא א"כ כ"ש אם נאמר שעשו כן מאימת מרדכי ואסתר ואף שכתבו התוס' שם שבימי אחשורוש עשו כן מאהבת הנס אכתי הא גופא קשיא מאן יימר דהכי הוא שמא מיראת מרדכי ואסתר עשו ועוד התינח אותן שהיו באותו הדור אבל הדורות הבאים אחריהם מאי איכא למימר ואדרבה כיון דעיקר המודעא היינו שיפרקו מעליהם עול העונש וכדאשכחן בימי יחזקאל שהשיבו תשובה נצחת בענין הזה כדאיתא בפרק חלק וא"כ כ"ש בימי אחשורוש שנתחייבו כליה באותה שעה מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר אע"ג דאנדרטא בעלמא הוי ולא עשו אלא לפנים כדאיתא לקמן א"כ מה"ט גופא יחזיקו במודעא על הקבלה כדי שלא יבואו לידי עונש כזה שאין יכולים לעמוד בהם ויצטרכו תמיד לנס ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא אלא ע"כ מדהעיד הכתוב שקימו וקיבלו בלב שלם שפיר שמעינן דברוח הקודש נאמרה והיינו דאמר רבא דלשמואל לית ליה פירכא דממ"נ ידעינן דברוח הקודש נאמרה אי משום דדרשינן מיניה קימו למעלה כדשמואל או משום דרשא גופא היינו משום דהדר קיבלוהו כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Megillah 7a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    שָׁלְחוּ לָהּ (משלי כב, כ) 'הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת', שָׁלִישִׁים וְלֹא רְבָעִים. נראה לי בס"ד הטעם דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' דאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק, וחסרון הוא באותיות או"ה שהם שלשה אותיות, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (תהלים קלב, יג) כִּי בָחַר הֳ' בְּצִיּוֹן 'אִוָּהּ' לְמוֹשָׁב לוֹ, לכך נכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים כדי שנזכור תיקון אותיות או"ה התלוים במחיית עמלק. ולזה סיים הכתוב (משלי כב, כא) ' לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת ' כלומר כתבתי לך שלשה פעמים כדי להודיעך הדבר התלוי במחיית עמלק, והיינו שבזה תדע ' לְהָשִׁיב אֲמָרִים לְשֹׁלְחֶיךָ ', אמרים הם שלשה אותיות 'אִוָּהּ' שהם אותיות חשובים, דאמרים הוא לשון חשיבות כמו (דברים כו, יז) 'אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם', (דברים כו, יח) 'וַהֳ' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם' כדי שתשיב אותם לשלחך הוא הקב"ה. עוד נראה לי בס"ד שנכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים, לרמוז כי מחייתו תלויה בביטול (בראשית לו, מג) 'אַלּוּף מַגְדִּיאֵל' שהוא רומי. וידוע מה שכתב הרב ז"ל בסוד האלופים של עשו דאלוף מגדיאל הוא כנגד 'יְסוֹד' [80] דטומאה שמספרו שמונים, ומספר זה הוא שליש מספר שם עֲמָלֵק [240], ואומרו 'בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת' כי כתיבת מחייתו שלשה פעמים היא עיצה נכונה מאתו יתברך, כדי שעל ידי הקריאה שקורין ישראל בפרשת מחיית עמלק בבית הכנסת ובבית המדרש יהיה מחייה במקצת בקליפתו בכל פעם, לכן זו הכתיבה שנכפלה שלשה פעמים היתה 'בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת' מאתו יתברך.

    עַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות יז, יד) 'כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר' כְּתֹב זֹאת מַה שֶׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנָה תּוֹרָה. הקשה טורי אבן ז"ל היכן מצאו טעם לדבר זה לחשוב כאן ומשנה תורה בפעם אחת הפך ממה שחשבו בתחלה לחשבם בשתים? עיין שם. ונראה לי בס"ד שהם ראו בפרשת בשלח כתיב (שמות יז, יד) 'מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק', דהכונה הקב"ה ימחהו מלמעלה, ובמשנה תורה כתיב (דברים כה, יט) 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק' רוצה לומר ימחו אותו ישראל מלמטה, ולכך הבינו דחדא מלתא היא, דכשימחהו הקב"ה מלמעלה ימחוהו ישראל מלמטה, ולכך כאן נקיט זֵכֶר עֲמָלֵק וכאן נקיט זֵכֶר עֲמָלֵק שהוא ז' אותיות, ולזה אמר 'כְּתֹב זֹאת בַּסֵּפֶר' תיבת 'זֹאת' יוצא בחול"ם שהוא במקום וא"ו וקרי בה ' ז ' אוֹת ' שהוא המחיה הרמוזה בשבעה אותיות של זֵכֶר עֲמָלֵק. ועוד משמע ליה מדכתיב 'כְּתֹב' ואי קאי על פרשת בשלח למאי אצטריך למימר כְּתֹב, וכי מצוהו על כל דבר 'כְּתֹב' ומאי שנא הא? אלא ודאי הכי קאמר לו כְּתֹב בְּמִשְׁנָה תּוֹרָה שהוא לאחר ארבעים שנה. נמצא מחיית עמלק נכתבה בתורה בנביאים בכתובים, ולזה אמר 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם' והיינו תַּחַת אותיות שְׁמִי יש אותיות תְּנַךְ שהם ראשי תיבות 'תורה נביאים כתובים' כי אות מ"ם אחרונה היא כפולה.

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ו, ו) 'וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ'. קשה מנא ליה הא? ודילמא כשבא המן לביתו הוכיחו אותו אוהביו וזרש אשתו למה אמרת למלך כן לעשות לו גדולה כזאת? והשיב להם: אמרתי בלבי באותה העת למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, ולכך חשבתי לעצמי אני מכין גדולה זו! ואחר כך נודע לכותב המגילה שאמר המן לאוהביו: כך אמרתי בלבי, וכתב כן, דהא בלאו הכי כתב במגילה עוד דברים מה שדבר המן ומה שדברו אוהביו עמו כשבא לביתו, ומוכרח לומר דאלו הדברים נודעו לכותב המגילה מאנשים אחרים שהיו שם, וגם דבר זה נודע לו בכלל אותם הדברים. ונראה לי בס"ד אם לא היה כותב המגילה מתברר אצלו דבר זה ברוח הקודש שכך אמר המן בלבו, לא היה כותב דבר זה במגילה מכח דבריו של המן שעשה התנצלות לעצמו בתוכחת אוהביו שאמר להם כך אמרתי בלבי, ולכך הצעתי סדר הגדולה הזאת לפני המלך, דאפשר המן שיקר בזה כי בוש מאוהביו על שטות שלו שגרם בהצעת הגדולה הזאת, והוכרח לעשות התנצלות לומר שכך אמרתי בלבי, על כן ודאי כותב המגילה נודע לו זה ברוח הקודש.

    רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ב, כב) 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי'. הקשה הגאון טורי אבן אף על גב דמשמע דברוח הקודש נודע לו משום דכתיב וַיִּוָּדַע בסתם, עם כל זה מנא ליה דהמגילה נכתבה ברוח הקודש? דהא מפורש בכתובים דשרתה על שלמה המלך ע"ה רוח הקודש, ואפילו הכי סבירא ליה לרבי מאיר דקהלת לא נאמרה ברוח הקודש, ואם כן גם הכא אפילו שברור לנו דשרתה רוח הקודש על מרדכי וברור לנו שהוא כתב את המגילה, מנא ליה דכתבה ברוח הקודש? והניח זה בקושיא יעוין שם. ונראה לי בס"ד מאחר שזה הכתוב ד'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' מגיד דנודע לו ברוח הקודש, וקיימא לן דמרדכי עצמו כתב המגילה, אם נאמר שהדברים כתבם וסידרם מדעתו ולא כתבם על פי רוח הקודש לא היה כותב דבר זה של 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' שהוא מודיע שנודע לו ברוח הקודש, כי ידוע דמרדכי היה עניו גדול והיה כמשה רבינו ע"ה בדורו, ובודאי לא היה מגלה שבח עצמו שהשיג רוח הקודש! אבל אם נאמר ברוח הקודש נאמרה היה מוכרח לכתוב דבר זה של וַיִּוָּדַע הַדָּבָר אף על גב דמוכח שנודע לו ברוח הקודש, יען כי הוא אינו כותב הדברים כפי רצונו, אלא רוח הקודש אומרת לו שיכתוב כך וכך, ואין בידו לבטל אפילו אות אחת, כאשר נמצא דמשה רבינו ע"ה היה כותב בתורה שבחים שלו בעל כרחו כי שכינה אומרת לו שיכתוב כך וכך, וכן הנביאים כותבים שבחים שלהם בספריהם, שהם מוכרחים לכתוב הדברים אשר רוח הקודש אומרת להם לכתוב, ולכך גם מרדכי כתב 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' אף על פי שבזה גילה שבח עצמו שזכה לרוח הקודש.

    קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה נראה לי בס"ד דקשה ליה דהוה ליה למימר 'קִבְּלוּ וְקִיְּמוּ' כי הקיום יהיה אחר הקבלה אבל אחר הקיום קבלה מאן דכר שמא?! ולכן דריש קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה. ונראה לי בס"ד הקיום של מעלה קאי על ההארה שהיא שורש נשמת מרדכי, שרצה השם יתברך שתתגלה הארה זו בכל שנה בימי הפורים, ולא תתבטל אלא תשאר קיימת ונרשמת ברחל עקרת הבית גם אחר הסתלקות המוחין ממנה ויחזרו בז"א [בזעיר אנפין], ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל כדי לקיים ההארה הגדולה הזאת למעלה צריכין אנחנו לעשות שלשה מצות, והם מקרא מגילה ומתנות לאביונים וסעודת פורים יעוין שם. ולזה אמר קִיְּמוּ לְמַעְלָה בגילוי וקיום הארה הגדולה הנזכר, מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה לעשות שלשה מצות הנזכר בכל שנה ושנה.

    רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר מֵהָכָא (אסתר ט, כח) וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. פירשו התוספות ז"ל דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו הדור והקשה הגאון טורי אבן ז"ל, כיון דמדבר על העתיד הא משמע דברוח הקודש נאמרה, דהלא דבר עתיד אפילו לזמן קרוב אי אפשר לידע אלא ברוח הקודש יעוין שם. ונראה לי בס"ד כונתם דעל רישא דקרא קשיא להו, דילמא מסברא אמר כותב המגילה את הדבר הזה, דמסתברא אותו הדור שראו הנס הנפלא שניצולו ממות לחיים יקבעו ימים אלו לזכרון בכל שנה ליום טוב, וכהאי גונא פריך הש"ס על ראיה של רבי אליעזר סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב וכו', ולכן יליף רב נחמן מסוף הפסוק דכתיב 'לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם' דקאי על דורות הבאים שלא ראו הנס בעיניהם, ולגבי דידהו ליכא הכרח מצד הסברא אלא ודאי ברוח הקודש נאמרה. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שפירש 'וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם' קאי על אותה ההארה הגדולה אשר למעלה עיין שם, השתא בזה נתיישב דקדוק התוספות ז"ל, דרב נחמן בא להוכיח מסוף הפסוק כיון דאיירי על ענין הנעשה למעלה ואם לא נאמרה ברוח הקודש מהיכן ידעו מה שנעשה למעלה?! ודו"ק.

    טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְּקָרֵי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות] נראה לי דאין כונתו לגנות שאר הטעמים במשל זה, אלא רוצה לומר על כל הטעמים יתעורר רוח באנוש לדחותם מאיזה טעם, אך טעם של שמואל לא יתעורר רוח באדם לדבר בו כלום, ולכן המשיל אותם הטעמים לקרא אשר אכילתו מעוררת רוחות בבטן האדם, אך מאכל החריף עוצר הרוחות ועשה בו דמיון לטעם של שמואל.

    Ben Yehoyada on Megillah 7a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Megillah, daf 7, Amud Aleph, about 541 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 132 words

      Opens “״הַשֵּׁנִית״ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״. דְּאִי…”

    2. Segment 227 words

      Opens “וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי הַאי ״הַשֵּׁנִית״ מַאי…”

    3. Segment 330 words

      Opens “אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: שָׁלְחָה לָהֶם…”

    4. Segment 436 words

      Opens “רַב וְרַב חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא…”

    5. Segment 528 words

      Opens “עַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״כְּתֹב…”

    6. Segment 643 words

      Opens “כְּתַנָּאֵי: ״כְּתֹב זֹאת״ — מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן,…”

    7. Segment 710 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶסְתֵּר אֵינָהּ…”

    8. Segment 819 words

      Opens “לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל אֶסְתֵּר לָאו בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ…”

    9. Segment 944 words

      Opens “מֵיתִיבִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא…”

    10. Segment 1034 words

      Opens “תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: קֹהֶלֶת…”

    11. Segment 1122 words

      Opens “מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: מֵימָר טוּבָא אֲמַר,…”

    12. Segment 1227 words

      Opens “תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ…”

    13. Segment 1326 words

      Opens “רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה,…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה אָמֵינָא…”

    15. Segment 1532 words

      Opens “אָמַר רָבָא: לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא, לְבַר…”

    16. Segment 1614 words

      Opens “דְּרַבִּי עֲקִיבָא — דִּלְמָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר:…”

    17. Segment 1715 words

      Opens “וְהָא דְּרַבִּי מֵאִיר — דִּלְמָא כְּרַבִּי חִיָּיא…”

    18. Segment 1826 words

      Opens “וְהָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית — דִּלְמָא…”

    19. Segment 1921 words

      Opens “רַב יוֹסֵף אָמַר מֵהָכָא: ״וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה…”

    20. Segment 2022 words

      Opens “וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת…”

    21. Segment 2114 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה שַׁדַּר לֵיהּ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Megillah 7a · Segment 12 — “…״וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Megillah 7a · Segment 19 — “רַב יוֹסֵף אָמַר מֵהָכָא: ״וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Megillah 7a · Segment 18 — “…לֵיהּ פִּירְכָא. אָמַר רָבִינָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: טָבָא חֲדָא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Megillah 7a · Segment 2 — “…מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל…

    Original text

    ״הַשֵּׁנִית״ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״. דְּאִי מִ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״ הֲוָה אָמֵינָא כִּי קוּשְׁיַן, קָא מַשְׁמַע לַן ״הַשֵּׁנִית״. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן ״הַשֵּׁנִית״ הֲוָה אָמֵינָא בַּתְּחִילָּה בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי, קָא מַשְׁמַע לַן ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״.

    the term: The second, and it was also necessary to write the phrase: In each and every year; proof from one of the verses would have been insufficient. As, if I had derived the halakha only from the phrase: In each and every year, I would have said my conclusion according to our question raised earlier: Why not celebrate Purim in the Adar adjacent to Shevat? Therefore, it teaches us using the term: The second. And had it taught us only the term: The second, I would have said that Purim must be celebrated both in the first Adar and in the second Adar, ab initio . Therefore, it teaches us: In each and every year, indicating that even in an intercalated year, just as in an ordinary year, Purim is to be celebrated only once.

    וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי הַאי ״הַשֵּׁנִית״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: בַּתְּחִילָּה קְבָעוּהָ בְּשׁוּשַׁן, וּלְבַסּוֹף בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

    The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, what does he do with this term: The second? Since he holds that the Megilla is read in the first Adar, what does he derive from the verse? The Gemara answers: He requires the term to derive that statement of Rav Shmuel bar Yehuda, as Rav Shmuel bar Yehuda said: Initially, they established the observance of Purim in the city of Shushan alone, and ultimately they established it throughout the world, according to the second letter of Purim.

    אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִים: קִבְעוּנִי לְדוֹרוֹת! שָׁלְחוּ לָהּ: קִנְאָה אַתְּ מְעוֹרֶרֶת עָלֵינוּ לְבֵין הָאוּמּוֹת. שָׁלְחָה לָהֶם: כְּבָר כְּתוּבָה אֲנִי עַל דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס.

    Apropos the statement of Rav Shmuel bar Yehuda with regard to the establishment of the holiday of Purim, the Gemara cites a related statement. Rav Shmuel bar Yehuda said: Esther sent to the Sages: Establish me for future generations. Esther requested that the observance of Purim and the reading of the Megilla be instituted as an ordinance for all generations. They sent to her: You will thereby arouse the wrath of the nations upon us, as the Megilla recounts the victory of the Jews over the gentiles, and it is best not to publicize that victory. She sent back to them: I am already written in the chronicles of the kings of Media and Persia, and so the Megilla will not publicize anything that is not already known worldwide.

    רַב וְרַב חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ. בְּכוּלֵּיהּ סֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאי זוּגָא חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן. שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִים: כִּתְבוּנִי לְדוֹרוֹת. שָׁלְחוּ לָהּ: ״הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים״, שִׁלֵּישִׁים וְלֹא רִבֵּעִים,

    It was related that Rav and Rabbi Ḥanina and Rabbi Yoḥanan and Rav Ḥaviva taught the statement cited below. The Gemara comments: Throughout the order of Moed , wherever this latter pair of Sages is mentioned, exchange Rabbi Yoḥanan and insert Rabbi Yonatan in his place. They said: Esther sent to the Sages: Write me for future generations and canonize my book as part of the Bible. They sent to her that it is written: “Have I not written for you three times” (Proverbs 22:20), indicating that Israel’s battle with Amalek is to be mentioned three times in the Bible and not four times? Since it is already mentioned three times (Exodus 17:8–16; Deuteronomy 25:17–19; I Samuel 15), there is no need to add a fourth source.

    עַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר״. ״כְּתֹב זֹאת״ — מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה. ״זִכָּרוֹן״ — מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים, ״בַּסֵּפֶר״ — מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִלָּה.

    The Sages did not accede to Esther’s request until they found a verse written in the Torah: “Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: That I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under the heavens” (Exodus 17:14). The Sages interpreted the verse: “Write this,” that which is written in the Torah here in Exodus, and in Deuteronomy; “a memorial,” that which is written in the Prophets, i.e., in I Samuel, on this matter; “in the book,” that which is written in the Megilla. The Megilla is the third mention of Amalek and not the fourth, as both mentions in the Torah pertaining to Amalek are considered one; therefore, Esther would be the third, not the fourth source.

    כְּתַנָּאֵי: ״כְּתֹב זֹאת״ — מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן, ״זִכָּרוֹן״ — מַה שֶּׁכָּתוּב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, ״בַּסֵּפֶר״ — מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: ״כְּתֹב זֹאת״ — מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה, ״זִכָּרוֹן״ — מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים, ״בְּסֵפֶר״ — מַה שֶּׁכָּתוּב בִּמְגִילָּה.

    The Gemara comments: This matter is parallel to a dispute between the tanna’im , as it was taught in a baraita : “Write this,” that which is written here, in the book of Exodus; “a memorial,” that which is written in Deuteronomy; “in the book,” that which is written in the Prophets; this is the statement of Rabbi Yehoshua. Rabbi Elazar HaModa’i disagrees and says: “Write this,” that which is written in the Torah here in Exodus, and in Deuteronomy; “a memorial,” that which is written in the Prophets on this matter; “in the book,” that which is written in the Megilla. Here too, the tanna’im disagreed whether or not the book of Esther has the same force and sanctity as that of the canonized books of the Bible.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶסְתֵּר אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת הַיָּדַיִם.

    Rav Yehuda said that Shmuel said: The book of Esther does not render the hands ritually impure. Although the Sages issued a decree that sacred scrolls render hands ritually impure, the book of Esther was not accorded the sanctity of sacred scrolls.

    לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל אֶסְתֵּר לָאו בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה! נֶאֶמְרָה לִקְרוֹת, וְלֹא נֶאֶמְרָה לִיכְתּוֹב.

    The Gemara asks: Is this to say that Shmuel maintains that the book of Esther was not stated with the inspiration of the Divine Spirit? But didn’t Shmuel himself say elsewhere that the book of Esther was stated with the inspiration of the Divine Spirit? The Gemara answers: It was stated with the Divine Spirit that it is to be read in public; however, it was not stated that it is to be written. Therefore, the text was not accorded the sanctity of sacred scrolls.

    מֵיתִיבִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וּמַחְלוֹקֶת בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וּמַחְלוֹקֶת בְּקֹהֶלֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֹהֶלֶת מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, אֲבָל רוּת וְשִׁיר הַשִּׁירִים וְאֶסְתֵּר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

    The Gemara raises an objection from a baraita . Rabbi Meir says: The book of Ecclesiastes does not render the hands ritually impure, as it was not accorded the sanctity of sacred scrolls; however, there is a dispute with regard to whether or not the Song of Songs renders the hands impure. Rabbi Yosei says: The Song of Songs renders the hands ritually impure, but there is a dispute with regard to the book of Ecclesiastes. Rabbi Shimon says: The ruling with regard to Ecclesiastes is among the leniencies of Beit Shammai and among the stringencies of Beit Hillel, as according to Beit Hillel it renders the hands impure and according to Beit Shammai it does not. However, everyone agrees that the books of Ruth, and the Song of Songs, and Esther render the hands ritually impure, contrary to the opinion of Shmuel. The Gemara answers: It was Shmuel who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua cited earlier that the book of Esther was not accorded the sanctity of sacred scrolls.

    תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, מִפְּנֵי שֶׁחׇכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הִיא. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ בִּלְבַד אָמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל״, וְאוֹמֵר: ״אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו״.

    It is taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Menasya says: The book of Ecclesiastes does not render the hands ritually impure because it is the wisdom of Solomon, and not divinely inspired. They said to him: It was certainly divinely inspired and that is the reason that the book of Ecclesiastes was added to the canon; as was it this alone that Solomon said? Wasn’t it already stated: “And he spoke three thousand proverbs, and his poems were a thousand and five” (I Kings 5:12)? Solomon spoke many proverbs, but only a portion of them were canonized in the Bible. Apparently, what is unique about those in Ecclesiastes is that they were divinely inspired. And it says: “Add you not unto his words” (Proverbs 30:6).

    מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: מֵימָר טוּבָא אֲמַר, דְּאִי בָּעֵי — אִיכְּתִיב, וּדְאִי בָּעֵי — לָא אִיכְּתִיב. תָּא שְׁמַע: ״אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו״.

    The Gemara asks: What is added by the proof introduced with the phrase: And it says? Why wasn’t the first proof sufficient? The Gemara answers: And if you would say that in terms of what he said, he said a great deal, with regard to which, if he so desired, it was written, and if he so desired, it was not written; then that is why not all of his statements were preserved. Therefore, come and hear: Add you not unto his words. Apparently, the reason that it is prohibited to add to the proverbs is that the book of Ecclesiastes was divinely inspired.

    תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כׇּל רוֹאֶיהָ״.

    It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “And Haman thought in his heart” (Esther 6:6). If the book of Esther was not divinely inspired, how was it known what Haman thought in his heart? Rabbi Akiva says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “And Esther obtained favor in the sight of all those who looked upon her” (Esther 2:15); this could have been known only through divine inspiration.

    רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמׇרְדֳּכַי״. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם״.

    Rabbi Meir says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated with regard to the conspiracy of Bigtan and Teresh against Ahasuerus: “And the thing became known to Mordecai” (Esther 2:22). This too could have been known only through divine inspiration. Rabbi Yosei ben Durmaskit says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “But they did not lay their hands on the plunder” (Esther 9:15). The only way that could have been stated with certainty is through divine inspiration.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מִלְּתָא דַּעֲדִיפָא מִכּוּלְּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ״ — קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ לְמַטָּה.

    Shmuel said: Had I been there among the tanna’im , I would have stated a matter that is superior to them all, as it is stated: “They confirmed, and took upon themselves” (Esther 9:27), which was interpreted to mean: They confirmed above in heaven what they took upon themselves below on earth. Clearly, it is only through divine inspiration that this could have been ascertained.

    אָמַר רָבָא: לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא, לְבַר מִדִּשְׁמוּאֵל דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — סְבָרָא הוּא דְּלָא הֲוָה אִינִישׁ דַּחֲשִׁיב לְמַלְכָּא כְּווֹתֵיהּ, וְהַאי כִּי קָא מַפֵּישׁ טוּבָא וְאָמַר — אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.

    Rava said: There is a refutation for all of these proofs, except for the proof cited by Shmuel, for which there is no refutation. The Gemara elaborates. That which Rabbi Eliezer said with regard to knowledge of what Haman was thinking in his heart can be refuted, as it is based on logical reasoning to conclude that this was his thinking. There was no other person as important to the king as he was; and the fact is that when he elaborated extensively and said: “Let the royal apparel be brought” (Esther 6:8), he said it with himself in mind.

    דְּרַבִּי עֲקִיבָא — דִּלְמָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נִדְמְתָה לוֹ כְּאוּמָּתוֹ.

    That which Rabbi Akiva said with regard to the knowledge that Esther found favor in the eyes of all, perhaps it can be understood and refuted in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said: This teaches that she appeared to each and every one as one of his nation, and they expressed that sentiment aloud.

    וְהָא דְּרַבִּי מֵאִיר — דִּלְמָא כְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְשִׂיִּים הָיוּ.

    And that which Rabbi Meir said, i.e., that the divine inspiration of the book of Esther is clear from the fact that Mordecai exposed the conspiracy against Ahasuerus, perhaps this can be explained and refuted in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba, who said: Bigtan and Teresh were both members of the Tarsi people and conversed in their own language. Mordecai, who was a member of the Sanhedrin and therefore fluent in many languages, understood what they were saying.

    וְהָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית — דִּלְמָא פְּרִיסְתָּקֵי שַׁדּוּר. דִּשְׁמוּאֵל, וַדַּאי לֵית לֵיהּ פִּירְכָא. אָמַר רָבִינָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנֵּי קָרֵי.

    And that which Rabbi Yosei ben Durmaskit said with regard to the knowledge that no spoils were taken, perhaps this can be explained and refuted by the fact that they dispatched messengers who informed them of the situation. However, with regard to Shmuel’s proof from the fact that they confirmed above what they took upon themselves below, there is certainly no refutation. Ravina said: This explains the folk saying that people say: One sharp pepper is better than a basketful of pumpkins, as the quality of the pepper’s taste is more significant than the quantity of the pumpkins.

    רַב יוֹסֵף אָמַר מֵהָכָא: ״וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר מֵהָכָא: ״וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם״.

    Rav Yosef said: Proof that the book of Esther was divinely inspired may be cited from here: “And these days of Purim shall not cease from among the Jews” (Esther 9:28), an assertion that could have been made only with divine inspiration. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Proof may be cited from here, at the end of that verse: “Nor the memorial of them perish from their seed” (Esther 9:28).

    וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ״ — שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. ״וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים״ — שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

    The mishna mentions: And gifts distributed to the poor. Rav Yosef taught a baraita that the verse states: “And of sending portions one to another” (Esther 9:22), indicating two portions to one person. The verse continues: “And gifts to the poor” (Esther 9:22), indicating two gifts to two people.

    רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה שַׁדַּר לֵיהּ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אַטְמָא דְּעִיגְלָא תִּלְתָּא וְגַרְבָּא דְחַמְרָא, שְׁלַח לֵיהּ:

    The Gemara relates that, on Purim, Rabbi Yehuda Nesia sent to Rabbi Oshaya the leg of a third- born calf and a jug of wine. Rabbi Oshaya sent him a message of gratitude: