Talmud Builders

    Commentary page

    Eruvin 73a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Eruvin 73a

    Eruvin 73a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 425 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מקום פיתא שהוא אוכל שם:

    קייצין שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות:

    בזמן שדרכן ללין בעיר במקום שאוכלין אע"פ שקדש עליהן היום בשדה יש להן מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר להן כד' אמות:

    בזמן שדרכן ללין בשדה אע"פ שאוכלין בעיר אין מודדין להן אלא מן השדה:

    ה"ג דאי ממטו להו ריפתא להתם טפי ניחא להו הואיל וצריכין לשמור שהרי ישנים שם כל הלילה:

    לא שמיע לי הא שמעתא דאמר רב מקום פיתא גורם רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו:

    מקבלות פרס וכל אחת יש לה דירה לבדה עמו בחצר:

    אוסר בעבדים שאינן נמשכין אחריו:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    ודניאל בתרע מלכא פי' ר"ח וסימנך בבא שער תרע שער פי' רבי יהודה בן בבא הוא מתיר בעבדים ובבא ותרע הכל שער נראה דמייתי קרא לסימן ולטעם לדבריו:

    בעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו עירובן כו' ואע"ג דאביי ידע להאי ברייתא דלעיל דהא בסוף פרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט:) פריך מינה לרבה דקאמר ליה לדידך קשה לשמואל קשה גבי עירוב משום קנין לא שאל כאן לרבה אלא כדי להקשות לו ממתניתין:

    כרבים דמו או כיחידים דמו פי' בקונטרס לענין ב' חצירות זו לפנים מזו דתנן בסוף פירקין ואם היו של יחידים אין צריכין לערב ומיבעיא ליה אם אב ובנו דרים בפנימית אי חשיבי כיחידים או כרבים תימה לר"י דממתני' שמעינן ליה דמוכחא דאין אב ובנו אוסרים זה על זה וכיון דלא אסרי אם כן הויא לה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה דההיא טעמא דיחידים אין צריכין לערב וי"ל דמקבלי פרס מיבעיא ליה ומספקא ליה אי מתני' בסמוכין על שלחן אביהם ממש והתם הוא דאין צריכין לערב כשאין עמהם דיורין דאהני קצת מה שסמוכים בפת אע"ג דמקום לינה גורם אבל מקבלי פרס אע"ג דאין עמהם דיורין צריכין לערב או דילמא מתניתין במקבלי פרס כדאוקמא רב דאמר התם מקום פיתא גורם ומייתי ראייה מברייתא דסתם האב ובנו הרב ותלמידו מקבלי פרס נינהו כיון שישנים בבתיהם היכא דלא קתני בהדיא אוכלין על שלחן אביהן ומיהו לא משמע כלל לומר כן ונראה לר"י דמיבעיא ליה בדליכא בכל המבוי אלא אב ובנו או הרב ותלמידו דבתים וחצירות שלהם פתוחין למבוי וכיון שכל המבוי שלהם משתכחת תורת עירוב וקמיבעיא ליה נמי דאם תימצי לומר אין צריכין לערב מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או לא:

    Tosafot on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    מאי מקום בית דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה ומותבינן לרב מהא הרועין והקייצין והבורגנין. פי' שומרי הקייצות או שומרי הבורגנין ושומרי פירות תלושין בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח.

    דרכן ללון בשדה אין להן אלא אלפים אמה בלבד פי' ממקום שקנו בו שביתה. ואפילו מדתן כלה בעיר אין להן אלא אלפים אמה בלבד ש"מ מקום לינה גורם. ודחי רב שאני התם אנן סהדי כלומר ברי לן דאי הוו ממטי להו ריפתא התם בשדה התם ניחא להו למיכרך ריפתא הלכך כאלו מקום פיתא דידהו התם בשדה היא.

    ת"ר מי שיש לו [חמש] נשים מקבלות פרס מבעליהן ושוכנות במקום אחד מקום פיתה ומקום לינה. וכן ה' עבדים מקבלי פרס. ר' יהודה בן בתירה מתיר בנשים שיוצאות בעירוב בעליהן ואין צריכות הן עירוב כל אחת ואחת. ואוסר בעבדים. והיה מצריכם עירוב כל אחד ואחד.

    ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים אמר רב מ"ט דר' יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשי' משום (דמשכינים) [דשוכנים] על פתח אדוניהם וכאלו מקום אכילתם ומקום שינה שלהם שם.

    וסימן ודניאל בתרע מלכא כלומר דניאל בשער המלך מקבל פרס היה ופיתה ולינה בביתיה הוה וכתיב ביה ודניאל בתרע מלכא כלומר כאלו שכונתו בשער המלך היא וסימן בבא שער ותרע שער. מאן תני תרע ר' יהודה בן בבא ששמו שער כי היכי דלא תתחלק מי הוא המתיר בעבדים בין ר' יהודה בן בתירה ובין ר' יהודה בן בבא. תרע. מי ששמו שער סמך על השער וא' דניאל בתרע מלכא. וסוגיין דשמעתין כרב וכיון דאוקימנא בן אצל אביו [דמתניתין] במקבל פרס [שנו] אמרינן תלמיד אצל רבו יוצא בעירוב רבו או לא ואסיקנא רב בבית ר' חייא ור' חייא בבית רבי הא אמרי אין צריכין לערב שהרי אנו סמוכין על שלחנו:

    בעא מיניה אביי מרבה ה' שגבו עירובן כשמוליכין עירובן למקום אחד אחד מוליך ע"י כולן או כל אחד ואחד מוליך ע"י עצמו ופשט ליה אחד מוליך ע"י כולן ואקשינן עליה והא אחין כמו שגבו דמו. מדקתני סיפא אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב כלומר הן בלא עירוב מותרין כמו אחרים שעירבו וגיבו את עירובן וקתני צריכין עירוב לכל אחד ומשני התם גבי אחין כגון דאיכא אחריני בהדייהו מגו דהני אסרי אהני הני נמי אסרי אהני הכי נמי מסתברא דאיכא אחריני התם דשמעינן להא מסיפא דמתני' דאחין דקתני סיפא אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחד כו' בעו מיניה מרב ששת בני בי רב דאכלי בבגא פי' בשדה ולנין בי רב מאון מודדין להן התחום. ממקום פיתה או ממקום לינה ופשט להו מבי רב שהוא ממקום לינה ואקשינן עליה והא הנותן עירובו במקום אחד ולא אזיל נכרי התם ונותנין לו מדת התחום ממקום עירובו אע"ג דלא לן שם. ושני להו רב ששת כשיטתיה דרב לעילא התם גבי נותן עירובו אנן סהדי דאי מתדר ליה התם ניחא ליה וכאילו מקום לינה לשם הוא. הכא בבני בי רב אנן סהדי דאי איכא דמייתי להו ריפתא הכא ניחא להו שנמצא כאלו מקום פיתה ומקום לינה במקום אחד הוא ואסיקנא האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה שהרי בתים וחצרות פתוחות לתוכו:

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים פירוש: אפילו אין דיורין עמהם בחצר, דמה שהתיר באחין אסר בעבדים שאפילו הן בעצמן אוסרין זה על זה ואוסרין על האדון. ר' יהודה בן בבא אוסר בנשים ומתיר בעבדים. ופירש הראב"ד ז"ל: דטעמא דר' יהודה בן בתירא משום דנשים הן כאחת יותר, משום דחליצתה של זו או יבומה של זו פוטרת חברתה מה שאין שייך בעבדים. וטעמא דר' יהודה בן בבא משום דעבדים ככיסו הן מה שאין כן בנשים.

    אמר רב מאי טעמא דר' יהודה בן בבא דכתיב ודניאל בתרע מלכא לומר שאע"פ שלא היה יושב כל היום בשער המלך, היה עושה אותו כאילו יושב שם ומשם הוא נחשב כיון שמקבל פרס מבית המלך. ופירשו ז"ל דחדא דאית ביה תרתי קא מייתי, דמכאן ראיה שהעבד אצל רבו כאחד נחשב, ועוד סימן לדברי מי הוא בעל השמועה שמתיר בעבדים תרע מלכא תרע הוא תרגומו של שער ובבא גם כן היינו שער, ולומר דר' יהודה בן בבא הוא שמביא ראיה מתרע מלכא. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יהודה בן בבא, דהא משמע דרב קאי כוותיה מדפריש טעמיה. והתימא מדברי הרב ר' משה שפסק (בפ"ד מהל' עירובין ה"ו) כדברי שניהם להקל. ותלמיד אצל רבו אסיקנא שהוא כבן אצל אביו [שדעת התלמיד קרובה אצל רבו כבן אצל אביו] ותלמידי החכמים נקראים בניהם כמו בני הנביאים.

    הא דבעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן או צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכו'. לאו עיקר בעיא הוא דהא פשיטא ליה נמי לאביי, דברייתא דלעיל דחמשה שגבו את עירובן שמיעא ליה לאביי והוא מותיב מיניה לרבה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מט, א) בפלוגתא דשמואל ורבה בעירוב משום דירה או משום קנין. ורבה נמי לא פשיט ליה הכא מההיא ברייתא, משום דאף אביי הוה ידע ליה, אלא משום דבעי אביי למירמא עליה מתניתין הוא דאמר ליה הכין וכאילו אמר ליה חמשה שגבו את עירובן מהו עירוב אחד לכולן אי הכי קשיא מתניתין. ורש"י זכרונו לברכה פירש בענין אחר.

    הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אימתי וכו' איכא למידק ודקארי לה אביי מאי קארי לה, דהא קתני בהדיא שאם אין עמהן דיורין בחצר אחד אין צריכין לערב. ואפילו תאמר דאביי סבירא ליה דרישא במוליכין עירובן בחצר אחרת ולא באותה חצר, מ"מ הא קתני סיפא בהדיא או שאין דיורין עמהן בחצר אין צריכין עירוב. ואין סברא לומר דאביי היה סבור דבמוליכין לחצר אחרת בין יש עמהן דיורין בחצר בין אין עמהן צריכין עירוב, ואפילו בשעירוב בא אצלן אם יש עמהן דיורין צריכין עירוב לכל אחד ואחד, ולא התירו אלא בעירוב בא אצלן וכשאין דיורין. דהא אי אפשר לומר כן דהא או קתני. ויש לי לומר דאביי היה סבור למידק מתניתין דבשמוליכין צריכין עירוב, דהא קתני אם ישנים בבתיהן צריכין עירוב ואף ע"ג דהוו כמי שגבו את עירובן, מדקתני סיפא אם היה עירוב בא אצלן אין צריכין עירוב. אלא דפירושי דסיפא דקתני או שאין עמהן דיורין לא הוה ידע דלא הוה מסיק אדעתיה האי טעמא דמיגו. ומכל מקום הוה מקשה שפיר ממתניתין לפום מאי דלא הוה סבר דאיכא טעמא דמיגו. ופריש ליה רבה דטעמא דמתניתין רישא וסיפא משום מיגו הוא, ותדע לך מדקתני סיפא וכו', כלומר: דמסיפא שמעינן לה דבהכי מיתבא שפיר כולה מתניתין.

    הא דבעא מיניה חייא בר אבין מרב ששת הני בני בי רב דכרכי פיתא בבאגא ואתו בייתי בי רב מהיכן משחינן להו. לאו במקבלי פרס מרבן היא, ורבן נמי לא הוה דיירי בי רב אלא הרב נמי בבאגא הוה דייר, ולא שייכא האי בעיא בבעיא דלעיל דתלמיד אצל הרב כלל, וענינא אחרינא הוא אי משחינן להו ממקום פיתן או ממקום לינתן. ופשיט ליה ממקום לינתן דהתם עיקר דירתן, אלא משום דליכא מאן דממטי להו התם (אמר) עיילי וכרכו בבאגא. ולענין פסק הלכה במקום פיתא ומקום לינה, קיימא לן דמקום פיתא גורם כרב, דרב ושמואל קיימא לן כרב באיסורי.

    הא דבעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא אב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין עירוב או אין צריכין עירוב. עיקר בעיא הוא אם מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה אם לאו. אבל האב ובנו מפשט פשיטא ליה דכיחידים דמו ממתניתין דהאחין שאוכלין על שלחן אביהם, והרב ותלמידו נמי מברייתא דלעיל. ואדרבא משום דפשיטא ליה הא, קמבעיא ליה מבוי שלהן אם ניתר בלחי וקורה אם לאו, דכיון שאתה עושה אותן כיחידים אם כן אין כאן דין שתי חצרות, ואין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ופשיט ליה דניתר הוא בלחי וקורה דחשיבות מבוי יש כאן, שאילו היו אחרים דרין כאן צריכין עירוב ואפילו הם בעצמן אם אין מקבלין פרס כרבים דמו. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. כתבו בתוספות בשם ר' יצחק ז"ל דבעל הבית שהכניס בביתו סופרים או בחורים ללמוד אע"פ שייחד להן בית לפיתן ולינתן, אין צריכין עירוב ואינן אוסרין על בעל הבית, ואפילו אם יש להן פתח לרשות הרבים, לפי שלא הכניסן בביתו ולא השאיל להן מקום בחצרו לאסור עליו. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק חלון גבי היו חמשה שכירו ולקיטו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר, והתם כשהן מחולקין בעליות ובחדרים דאי לא פשיטא שהאחד נותן ע"י כולן, וכל שכן הכא, דהתם דירת הגוי לא שמיה דירה ואפילו הכי אין השכירין חולקין רשות לעצמן לאסור, כ"ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין אוסרין. ולפי שיטתו מה ששנינו (לעיל עירובין עב, ב) באחין אם ישנין בבתיהן דצריכין עירוב, היינו כשאין אותן בתים פתוחים לבית אביהן, הא אם היו הבתין פתוחין לבית אביהן וסמוכין לו אין צריכין עירוב ואף ע"פ שאינן מקבלין פרס מאביהן. ואינו מחוור כלל, דהא עבדים דקאסרי לדברי ר' יהודה בן בתירה וסתמא דמילתא דרים הן בבית אדוניהם אלא שמייחד להן דירה בתוך ביתו, ועד כאן לא התיר ר' יהודה בן בבא אלא במקבלי פרס הא בשאינן מקבלין פרס כולי עלמא מודו דאסרי. ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו אוסר הוא לכולי עלמא, דהא בתלמיד אצל הרב איבעיא להו, הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב) שנינו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר, אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן הרי זה אוסר עליו. וחמשה שכירו ולקיטו דלעיל אינה ראיה דהתם הגוי דר שם וכל כליו שם ואין לך תפיסת יד גדול מזה. ועוד שכבר כתבתי למעלה (סד, א ד"ה אלא) גבי אותן החמשה שכירו ולקיטו דמדינא בישראל אינו אוסר שהרי אינן דרין שם ואין להם שם לא מקום פיתא ולא מקום לינה אלא מקום בעלמא הוא שהשאיל להן להעמיד שם מעט כלים, אלא דבדירת גוי הוא שהקלו כיון דדירתו כדיר של בהמה, ואחר שהחמירו בו הקלו, אבל בעלמא בישראל לא שייכא ההיא בעיא כלל ואין לו ענין אצל ישראל. וכיון שכן בישראל כל שהוא מייחד דירה לעצמו ואוכל שם אוסר הוא, אלא אם כן יש לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שאי אפשר לטלטל בשבת כדאיתא לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פו, א). וכן מצאתי גם למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ומסתברא דאפילו יכול בעל הבית לדור שם ולאכול ולישן באותו בית שייחד להם, אפילו הכי אוסרין עליו דמ"מ מיוחד הוא אצלם למקום פיתן, והראיה עבדים, דמסתמא האדון יכול לדור ולהשתמש בכל עת שירצה באותו בית המיוחד להן, ואפילו הכי אוסרין עליו. ומ"מ אם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין, שאינן אלא כאורחין אצלן. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן בריש פירקין (ה"ב) תני הקוסטור אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים, אית תני' תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם, מאן דאמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל, מאן דאמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים באילן דעלו ברשות, ואכסניא אינה אוסרת לעולם באילן דעולין בלא רשות.

    Rashba on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    מי שיש לו חמשה נשים כו׳ כרש״י ז״ל ויש לכל א׳ וא׳ דיור בעצמה עמו בחצר שאוכלים וישנים שם ר׳ יהודה בן בתירא כו׳ דקסבר שהנשים נגררות אחר בעליהן שמקבלת ממנו פרס שהן כמותו כגופו וגם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו הבעל מצרפין ולא עוד אלא שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן תי׳ הראב״ד ז״ל. אבל עבדי׳ לא שייכי כולי האי בתר אדון ולא זה עם זה. ר׳ יהודה בן בבא פי׳ דס״ל דעבדים ככיסו הם מה שאין כן בנשים. ורב מפ׳ טעמא דכתיב ודניאל בתרע מלכא לומר שאע״פ שלא היה יושב כל היום בשער עשה אותו הכתוב כמי שיושב שם כיון שמקבל פרס ממנו והוא משרתו ועבדו כן פרש״י ז״ל והוסיף ר״ח ז״ל עד דיהיב סימנ׳ מי הוא המתיר עבדים תרע מלכ׳ דהיינו ר׳ יהודה בן בבא דבב׳ היינו שער ותרע תרגומו של שער ועבדי׳ דנקטי׳ לאו עבדי׳ ממש אלא כל שמשרתים אותו ודעת כל הפוסקים ז״ל דהלכתא כר׳ יהודה בן בבא מדפריש רב טעמיה. ותימה על הרמב״ם ז״ל שפסק כדברי שניהם להקל ואסיקנא דהרב ותלמידו דינים כאב ובנו לענין מקבלי פרס ולמדנו משמועתינו דלא מהני קבלת פרס אלא למי שיש להם צד שטח וחבור כעין אב ובניו או נשים ועבדיו והרב ותלמידו אבל לא לאיניש דעלמא. ומכאן אתה למד למה שכתבנו לעיל בשם ר״י ז״ל לענין בעל הבית שהכניס בחורים לביתו ללמוד וייחד להם בית לדירת׳ ופתם שאינן צריכין ערוב ואין אוסרין עליו ואע״פ שפתוחין בתיהם לחצר כיון שרשותם הוא שלו שהשאיל להם וזה אינו דהא מסתמא נשים ועבדים אותם בתים שישנים ואוכלין בחצר שלו הם ואע״פ כן אוסרין עליו כשיש דיורין אחרי׳ ואע״פ שמקבלי׳ פרס וכשאין מקבלין פרס אוסרין אע״פ שאין דיורין ואלו לגבי בחורים אלו לא מהני קבלת אלא ודאי דאין דינו מחוור וכן השיב עליו רבי׳ מקוצי והראיה שהביא ז״ל משכירו ולקיטו כבר חריט׳ לעיל:

    בעא מיניה אביי כו׳ פי׳ חמשה שדרין בחצר וערבו ביניהם. כשהן מוליכין עירובן למקום אחר פי׳ לחצר אחרת שרוצין לערב עמהם ערוב א׳ לכלם או צריכין עירוב לכ״א וא׳. והא דתניא לעיל שערבו א׳ לכלם פרש״י ז״ל דאביי לא שמיעא ליה ההיא מתניית׳ א״נ דהוא בעי הלכת׳ מאי. ולא דק דהא בפ׳ מי שהוציאוהו אותיב מיניה אביי גופיה. ועוד היכי לא פשוט ליה דבעא מיניה. ודקאמר מרן ז״ל דקא בעי הלכתא מאי כיון דליכא עלה פלוגת׳ אמאי מדחיא ואי משום דבחד לישנא דלעיל מוקמי לה דלא כחד הא ודאי פשיט׳ דלא סמכי׳ אההוא לישנ׳ דדחי מתנייתא ולישנא קמא עיקר דמוקים לה כב״ה אבל הנכון דשפיר ידע אביי עיקר דינא אלא דעביד לה בעיא כהצעא בעלמא משום דבעי למרמי עלה ממתני׳ ודכותה בתלמודא: ה״נ מסתברא כו׳ ק״ל דהא הכרחא הוא ועוד אפ״ה לא חזי האי דיוקא דמתני׳ וכי תימ׳ דאיהו סבר דמתני׳ דחמשה שגבו את עירובן מיירי אפילו בדאיכא דיורין בחצר א״כ מאי אהני לן אכתי דיוקא דמתני׳ והנכון בעיני דלישנא סיפא לא מיחוור כולי האי דהא קתני או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב וה״ל למנקט לישנא דרישא דלימא ערוב א׳ לכלן ומ״ה הוה משמע ליה לאביי דלא מפליג תנא בין שיש דיורין בחצר או שאין דיורין בחצר אלא לענין צורך עירוב בחצר עצמה שדרין בה אבל לא לענין מוליכין עירוב למקום אחר. ורבה סבר דמסתברא דכלה חדא דכיון דקתני אבל אם היה עירוב בא אצלן דבעי לומר דעירוב א׳ לכלן וקתני בהדיא או שהיו דיורין אחרי׳ בחצר אחר עמהם דרבותא נקיט לה דערוב א׳ לכלן אלא דשני הכא בלישניה לאשמעי׳ אגב ארחין כי היא הנותנת דבחצרם אינם צריכים לערב דכלה חד טעמא הוא כנ״ל. כי משוינן להו כו׳ פרש״י ז״ל והוא הנכון דהא מבעיא ליה לגבי הא מילתא אי אזלי׳ בתר מקום פתן או בתר מקום לינתן ואין בזה ענין לתלמיד המקבל פרס מרבו ואפשר דרבו נמי הוה דייר ולא בבי מדרשא. א״ל כו׳ כלומר אלמא לענין מדידת תחומין מבחוץ היא עיקר מדידתן דהתם ניחא ליה טפי א״ל התם אנן סהדי כו׳ ושמעי׳ מכלה שמעתין כי לגבי הא לא סוף דבר גורם מקום פיתן או מקום לינתן אלא היכא דידעי׳ דניחא להו עפי דלהוי מקום פתן או מקום לינתן וכדתריצא נמי לעיל גבי מתנייתא דהרועים והקייצים.

    בעא מיניה רמי כו׳ כיחידים דמי פי׳ לענין הא דתנן לקמן בשתי חצרות זו לפנים מזו שאם הם יחידים שתיהן מותרות אם דרים הרב ותלמידו או האב ובנו בחצר הפנימית כל א׳ אוכל וישן בביתו אלא שמקבל פרס אם הם חשובין כיחידים שלא לאסור על החיצונה דהוו להו רגל המותרות במקומה או לא והא ודאי דהא תליא באידך בעיא אם צריכין או לא וכיון דכן אין אלו עיקר שאלתו של רמי בר חמא דאלו אב ובנו מתני׳ היא שאין צריכין לערב והרב ותלמידו הא ברירנא לה לעיל אלא עיקר השאלה היא השאלה ה״ג שאם הם דרים במבוי כאחד בחצרו אם נדונין כשתי חצרו׳ לענין שיהא המבוי ניתר בלחי וקורה או לא ומשום דפשיטא ליה דינא דשתי שאלות ראשונות שהם חשובים כיחידים ושאין צריכין לערב קא מבעיא ליה אם נאמר דכיון שכן אין כאן שתי חצרות או לא ופשט ליה ממתנייתא דאע״ג דכיחידים דמי להני תרתי שתי חצרות חשבי׳ להו להיות המבוי ניתר בלחי או קורה ואין צריך לחיים או פס ד׳ דמכל מקום חשיבות מבוי יש כאן שאלו היו דרים שם אחרי׳ צריכין ערוב ואפי׳ הם בעצמם אם אינם מקבלין פרס וכן פירשו רבותי.

    Ritva on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain

    Meiri

    לענין עירובי תחומין לידע מי שדר בשני מקומות מהיכן מודדין לו שנינו כאן הקיצין והרועים. ר״ל שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות וכן הבורגנין ושומרי פירות אם דרכן ללון בעיר אעפ״י שקדש עליהם היום בשדה מודדין להם מן העיר וכל העיר להם כארבע אמות ואם דרכן ללון בשדה מודדין להם מן השדה אעפ״י שאוכלין פתא בעיר ולא מפני שמקום לינה עיקר שהרי ביארנו מקום פתא עיקר אף לענין עירובי תחומין למוד לו משם אלא שבזו אנן סהדי שאלו היו מביאים להם שם פתם וסעודתם נוח להם לאכל שם במקום ששומרים גנותיהם ובהמותיהם.

    וכן יתבאר בסוגיא זו על התלמידים שאוכלים חוץ לעיר בבתי אושפיזיהם ובאים ללון בעיר בבית הרב שמבית הרב מודדין להם אנן סהדי שאלו היתה סעודתם מוכנת לשם נוח היה להם בכך והרי בית הרב נידון כמקום פתא ואין דעתם לקנות אלא בבית הרב ואעפ״י שהנותן עירובו בסוף אלפים קונה שביתה במקום פתו אעפ״י שאין נוח לו ללון שם שהרי הולך לישן בביתו. אף זה אינו אלא מטעם שהזכרנו ר״ל דאנן סהדי שאלו היה לו מקום לשם לאכל וללון נוח לו בכך אחר שיש לו לילך דרך שם. לפי דרכך למדת שכל שאנו משערים שהם היו רוצים להיות אכילת פתם במקום לינתם אין אומרי׳ בו מקום פתא גרם אלא מקום לינה כדין רועים ותלמידים לענין מדידת התחומין. ויראה שהדין כן לענין דירה דהא עלה קא אתינן אלא שיש לפקפק בה מעט:

    מי שהיו לו נשים הרבה בחצרו ואין אוכלות על שלחנו אלא שמקבלות פרס הימנו בבתים מיוחדים על הדרך שביארנו בבנים דינם כבנים וכל שהוזקקו לעירוב צריך עירוב לכל אחת ואחת ואוסרות זו על זו הא בשאין דיורין שעירוב בא אצלן פטורות על הדרך שביארנו בבנים. ואם היו לו עבדים הרבה מקבלים פרס על דרך זה מותרין לגמרי שהעבדים בכל מקום שהם נמשכים הם אחר האדון רמז לדבר ודניאל בתרע מלכא שאעפ״י שלא היה יושב שם כל היום שאם כן תורתו אימתי נעשית הוא חושבו כאלו היה דר שם בכל שעה ושעה. ומכל מקום יש מפרשי׳ שבעבדים לא הותר אלא כבנים וכנשים נאסר אעפ״י שאין שם דיורין אחרים או שעירוב בא אצלם. ותלמיד אצל רבו הדר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו הרי הוא כבן אצל אביו במקבל פרס הימנו על הדרך שביארנו. ובסמוך על שלחנו לגמרי הרי הוא כאורח מתכאסן בפריטי:

    אעפ״י שהאב ובנו הרב ותלמידו בקבלת פרס אנו דנין כיחידים לענין עירוב על הדרך שהתבאר אעפ״י שדירותיהם חלוקות לענין מבוי שאנו צריכים להכשירו שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו אין אומרי׳ בית האב ובית בנו אינן אלא כבית אחד ואין מכשירין אותו בלחי וקורה אלא הרי הן לענין זה כדירות חלוקות ומונין אותם לשתים ומתירין על ידם את המבוי בלחי וקורה זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

    ומעתה אף לענין שתי חצרות זו לפנים מזו שדריסת פנימית על החיצונה ואם רבים דרים בפנימית ולא עירבו שנמצאו כלם רגל האסורה במקומה אוסרת החיצונה אעפ״י שערבה ואם אין דר בפנימית אלא יחיד הואיל והוא רגל המותר במקומו אינו אוסר אף לענין זה אב ובנו ורב ותלמידו בקבלת פרס כיחיד הוא נדון:

    חמשה שגבו את עירובן ר״ל חמשה בתים שבחצר אחת שעירבו ביניהן ואחר כך רצו לערב עם אנשי חצר אחרת על ידי שתוף מבוי כשהן מוליכין עירובם אצל החצר האחרת ר״ל כשמערבי׳ עמהם אין כל אחד מהם צריך ליתן חלק בו אלא דיים באחד שהרי כלם כיחיד שהרי אחים שבמשנתנו לא הצרכנו עירוב לכל אחד אלא בזמן שיש עמהם דיורין כמו שביארנו:

    ממה שכתבנו למדת שאם היו אנשי חצר כלם אוכלים על שלחן אחד אעפ״י שחלוקים בדירותיהם אין אוסרים זה על זה ואם רצו לערב עם חצר אחרת עירוב אחד לכלם ואם היה עירוב בא אצלם אין צריכים ליתן בו חלק כלל וכן הדין באנשי חצר שעירבו:

    גדולי המחברים השוו את המדה בנשים ועבדים המקבלים פרס מן הבעל או מן האדון ולא חלקו ביניהם כלל. וכן פרשו בקבלת פרס שאוכלים לפעמים על שלחנו בשכר מלאכה או בטובה ימים ידועים כמי שסועד אצל חברו שבוע או חדש:

    4 more comments on this page.

    Meiri on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה ודניאל כו' דאייתי קרא לסימן ולטעם כו עכ"ל דמשמע מדקאמר מאי טעמא דר' יהודה כו' דלאו לסימן בעלמא לחוד מייתי ועוד אם לסימן בעלמא ליכא סימנא להתיר בעבדים דכך יש לנו למימר איפכא לאסור בעבדים ודו"ק:

    בד"ה כרבים דמו כו' ונראה לר"י כו' פתוחין למבוי וכיון שכל המבוי שלהם משתכחת תורת עירוב כו' עכ"ל וקצת קשה דהא בדרין האחין ואביהן בחצר בהרבה בתים והחצר כולה שלהם קתני דלא צריכין עירוב ולא אמרי' ביה שמא תשתכח תורת עירוב מאותו חצר ולולי פרש"י ותוס' היה נראה לפרש בפשיטות דקמבעיא לראב"י דיחיד במקום נכרי לא אסר והנהו אב ובנו רב ותלמידו כיחידים דמי והנכרי אינו אוסר א"ד הכא הא קדיירי ואוסר ופשט ליה להיתרא משום דלא שכיח כההיא עובדא דהמן בר ריסתק וק"ל:

    Chidushei Halachot on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' ר"י בן בבא מתיר בעבדים עיין לקמן דף עט ע"ב תוס' ד"ה וע"י אשתו:

    Gilyon HaShas on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    תָּנוּ רַבָּנָן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן. י"ל למה נקיט חמש, ודי לומר שתים או שלש נשים דגם כן שייך האי דינא בהו. ונראה לי בס"ד דאיתא בהרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות אישות יד, ד) אף על פי דמן הדין נושא אדם כמה נשים, צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שיגיע להם עונה פעם אחת בחודש יעויין שם. עוד כתב שם (רמב"ם הלכות אישות כא, א) חמשה מלאכות, חייבת האשה לבעלה, הא' טווה צמר או אורגת או רוקמת הכל כמנהג המדינה. הב' רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו. הג' מוזגת לו את הכוס. הד' מצעת לו את המטה. הה' עומדת ומשמשת בפניו כגון שתושיט לו מים או איזה כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו. והמלאכות האלה עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו אך יש מלאכות אחרות שאין האשה עושה לבעלה אלא זמן שהם עניים, כגון אפיה כבוש טחינה בישול וכו'. נמצאו המלאכות שכל אשה עושה לבעלה חמש מלאכות ומלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתם אינן עושות אותם הם שש מלאכות, טוחנת ומבשלת ואופה ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו עכ"ל. ובזה פרשתי בס"ד רמז נכון מה שנתן השם יתברך יו"ד באיש ואות ה"א באשה, כי האיש חייב לאשתו בעשרה דברים, שלשה מן התורה שהם שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ (שמות כא, י), ושבעה מדברי סופרים שהם רפואתה ופדיונה וכו', וכאשר מנאם הרמב"ם (רמב"ם הלכות אישות יב, ב) ולכן ניתנה אות יוד שמספרה עשר באיש כנגד עשרה דברים שחייב בהם לאשתו, וניתנה אות ה"א שמספרה חמשה באשה כנגד חמשה מלאכות שחייבת לעשות לבעלה אפילו אם הכניסה לו מאה שפחות. והשתא בזה יתורץ שפיר דקדוק שדקדקנו לעיל, דנקיט חמש נשים לרבותא דרבי יהודה בן בבא דְמַתִּיר בַּנָּשִׁים, משום דסבר שהם נמשכים כולם אחר הבעל, ואף על גב דהם חמש נשים שאין מגיע לכל אחת עונה בחודש שיש כאן מיעוט קורבה בין האשה לבעלה, עם כל זה חשיבי כולהו ונמשכים אחריו. וגם עוד נקיט חמש נשים לרבותא דרבי יהודה בן בבא דסבירא ליה אין הנשים נמשכים אחר הבעל, והיינו שיש לומר סברה להפך כיון דדברים שהאשה חייבת לבעלה הם חמשה, וזה יש לו חמשה נשים, שורת הדין מחייבת שכל אחת תעשה לו מלאכה אחת אם יבקש שיעשו כל החמשה מלאכות בבת אחת, או אם ירצה מכל אחת שירות אחת מאלו החמש בכל יום, דנמצא יש לכולם התקרבות עם הבעל בבת אחת בכל עת ועת מן היום שיהיו כולם עוסקים במלאכתו בבת אחת, ועם כל זה סבירא ליה אין נמשכים אחריו לענין עירוב. ולפי זה שפיר נקיט מספר חמש בנשים, לרבותא דרבי יהודא בן בתירא ולרבותא דרבי יהודה בן בבא, ואיידי דנקיט חמש בנשים נקיט חמש גם בעבדים.

    אָמַר רַב מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? דִּכְתִיב (דניאל ב, מט) "וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא". מקשים מאי טעמא שאל על רבי יהודה בן בבא ולא שאל על רבי יהודא בן בתירא, ובפרט אחר שכבר מצא טעם לדברי רבי יהודה בן בבא? ועוד רב לא עשה טעם כזה אלא רק על עבדים ולא על מחלקותו בנשים! גם צריכים להבין רבי יהודא בן בתירא ורבי יהודא בן בבא באיזה סברא פליגי? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה בן בבא סבירא ליה שורת הדין מחייבת באהבת האשה לבעלה ראוי שתהיה אהבה דבוקה כמו אהבת האב לבנו, דאפילו אם אינו נהנה ממנו אל אדרבה מיצר לו גם כן אוהבו, וכן ראוי שתהיה אהבת האשה לבעלה, וּלְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה (בראשית ב, כג), ולא תהיה אהבה נפרדת שהיא אוהבתו בעבור שמהנה אותה דנמצא אהבתה היא בגופה ולא בבעלה. מעשה באחד שנכנס לביתו והמקל בידו והכה את אשתו במקלו על כתפה הכאה חשובה, ואף על גב דכאיב לה טובא עם כל זה היא שחקה, ותאמר לו בשחוק למה? והשיב לה כדי לנסות אותיך אם תצעקי אז אדע כי אין את אשתי, ואם לא תצעקי אז אדע כי את אשתי! אמרה לו ועתה מה ידעת? ויאמר ידעתי כי את אשתי ועטרת ראשי, כי עליך יאמר אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, יען דלא די שלא צעקת אך אלא אדרבא שחקת. והנה אחיו היה עומד לצד אחד הוא ואשתו עמו וראה המעשה הזאת, ובראותו כך קם הוא ונשק את אשתו, והיא דחפה אותו בשתי ידיה ואמרה לו בפנים זועפות מה טיבה של נשיקה זו? ויאמר האח השני לאחי: אחי מה אתה אומר על מעשה שלי ומעשה שלך איך הם רחוקים והפכיים זה מזה? אמר לו אחי כבר שלמה המלך ע"ה העיר על זאת בחכמתו, באומרו אֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כז, ו), כי אשתי אשר אהבתה עמי אהבה דבוקה שהיא אהבה אמיתית ההכאה נחשבה בעיניה כמו נשיקה, ולכן לא מבעיא שלא צעקה אך אלא שחקה, ואשתך שאין לה אהבה עמך אלא יש לה שנאה בלבבה הנשיקה נחשבה אצלה נשיכה והכאה, לכך נאמר אֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת. ועל כן אם האדם מתנהג עם אשתו בחיבה וטובה שמהנה אותה ומביא לה כל מה שתרצה, אף על פי שתראה שיש לה אהבה עמו אינו ניכר שיש לה אהבה דבוקה, כי אפשר שאהבתה היא אהבה נפרדת שהיא אוהבת גופה שמקבל הנאה מבעלה, אך אם אינו מהנה אותה אלא אדרבא מצערה ועם כל זה אוהבת אותו, כההיא איתתא שהכה אותה וכאיב לה והיא שחקה ולא צעקה, אך זה מבחן גדול שיש לה אהבה דבוקה עמו, ולזאת יקרא אשה. והנה ידוע שאין צער לאשה בעולם כמו צער שמגיע לה מחמת שנשא בעלה אשה אחרת עליה, כי דבר זה קשה עליה מאד לסבול צרה בצידה ואפילו אחת וכל שכן אם יהיו עמה שלש וארבע צרות בבית לֹא תוּכַל שְׂאֵת, ואם תראה אשה אחת שהביא לה בעלה שלש וארבע צרות בצידה, ועם כל זה היא אינה מריבה עמו ואינה מקניטתו אלא אוהבת אותו הרבה, הנה בזה ניכר שיש לה עמו אהבה דבוקה, ומאחר שיש לה אהבה דבוקה עמו אז ודאי היא נמשכת אחריו אף על פי שאינה אוכלת עמו ביחד ואינו מיוחד לה לבדה. ולכך סבירא ליה לרבי יהודה בן בתירא חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן אין צריכין לערב כל אחד ואחד בפני עצמה, אלא כולם נמשכין אחר הבעל שהוא אחד, יען כיון דהם חמש נשים ודאי יש לכל אחת ואחת צער גדול מחמת הצרות, וראוי שיעשו תמיד קטטות ומריבות עם הבעל, וכיון דחזינן דדיירי בלא קטטה ומריבה שמע מינה שיש להם לכל אחת אהבה דבוקה עם הבעל, ולהכי אין צריכין לערב כל אחת ואחת דנמשכים אחר הבעל, מה שאין כן עֲבָדִים דודאי אין להם אהבה עם אדונם ולכן צריכין לערב כל אחד ואחד. אבל רבי יהודה בן בתירא סבר מה שאין עושין קטטות ומריבות אלא דרים בשתיקה אין מזה הוכחה שיש להם אהבה דבוקה עם הבעל, אלא אדרבא הסברא מחייבת שאין לבם שלם עם הבעל, דכל אחת לא נח לה מבעלה מחמת שיש לה צרות, וכל אחת תתקנא מצרתה אפיל מדבר כל דהו, ואף על פי שדרה בשתיקה טינא עצורה בקרבה ולכך צריכין לערב כל אחת ואחת דאין נמשכים אחר הבעל. אבל עֲבָדִים אין להם קנאה זה מזה כמו קנאת הצרות, דלא אכפת לעבד אם יש לרבו שנים ושלש עבדים אחרים עמו, ואדרבה נח לו ברבוי עבדים עמו כדי להקל עבודתו ושימושו, ואם כן אפשר שיהיה בעבדים אהבה דבוקה ברבם, ולהכי נמשכין אחריו ואין צריך לערב כל אחד ואחד. ועל כן בא רב לבקש טעם על סברת רבי יהודה בן בבא בעבדים דוקא והוא דהן אמת בנשים מצא רבי יהודא בן בתרא סברא נכונה לחלוק, משום דהסברא מחייבת בנשים יותר לומר כל אשה שיש לה צרה רחוק הדבר מן השכל לומר שיש לה אהבה תמה ודבוקה בבעלה, כי קנאת הצרה כל עת תעשה לה פירוד באהבת הלב ואין לבה שלם, ולהכי חמש נשים צרות זו לזו כל אחת תערב דאין נמשכים אחר הבעל, אך מאי דפליג על רבי יהודה בן בתירא בעבדים צריך לזה טעם, דמסתמא עבדים אין להם התקרבות בלב עם אדונם ולהכי הביא לזה אסמכתא בעלמא מן 'וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא'.

    Ben Yehoyada on Eruvin 73a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    What this page contains

    A full text unit for Eruvin, daf 73, Amud Aleph, about 425 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “מְקוֹם פִּיתָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְקוֹם לִינָה.…”

    2. Segment 225 words

      Opens “מֵיתִיבִי: הָרוֹעִים, וְהַקַּיָּיצִין וְהַבּוּרְגָּנִין וְשׁוֹמְרֵי פֵירוֹת, בִּזְמַן…”

    3. Segment 311 words

      Opens “הָתָם אֲנַן סָהֲדִי דְּאִי מַמְטוּ לְהוּ רִיפְתָּא…”

    4. Segment 449 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא…”

    5. Segment 524 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים…”

    6. Segment 68 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּיר בָּעֲבָדִים, וְאוֹסֵר…”

    7. Segment 712 words

      Opens “אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן…”

    8. Segment 824 words

      Opens “פְּשִׁיטָא, בֵּן אֵצֶל אָבִיו, כְּדַאֲמַרַן. אִשָּׁה אֵצֶל…”

    9. Segment 935 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּרַב בֵּי רַבִּי חִיָּיא אָמַר:…”

    10. Segment 1027 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “וְהָא אַחִין, דְּכִי גָּבוּ דָּמוּ, וְקָתָנֵי: צְרִיכִין…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין…”

    13. Segment 1335 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “וַהֲרֵי נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה,…”

    15. Segment 1531 words

      Opens “בְּהָהוּא — אֲנַן סָהֲדִי, וּבְהָדָא — אֲנַן…”

    16. Segment 1631 words

      Opens “בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: אָב…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ,…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “מַתְנִי׳ חָמֵשׁ חֲצֵירוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Judah ben Baba · Tannaim · Tannaim — The Ten Martyrs

      Rabbi Judah ben Baba, one of the Ten Martyrs, defied a Roman decree forbidding rabbinic ordination.

      Source: Eruvin 73a · Segment 6 — “רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּיר בָּעֲבָדִים, וְאוֹסֵר בַּנָּשִׁים.

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Eruvin 73a · Segment 4 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Eruvin 73a · Segment 4 — “…שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַתְּ אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן, וְאַהָא אֲמַרְתְּ…

    Original text

    מְקוֹם פִּיתָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְקוֹם לִינָה.

    The place where he eats his bread, and Shmuel said: His place of sleep.

    מֵיתִיבִי: הָרוֹעִים, וְהַקַּיָּיצִין וְהַבּוּרְגָּנִין וְשׁוֹמְרֵי פֵירוֹת, בִּזְמַן שֶׁדַּרְכָּן לָלִין בָּעִיר — הֲרֵי הֵן כְּאַנְשֵׁי הָעִיר. בִּזְמַן שֶׁדַּרְכָּן לָלִין בַּשָּׂדֶה — יֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם לְכׇל רוּחַ!

    The Gemara raises an objection to Rav’s opinion from a baraita : With regard to shepherds; fig watchmen, who guard figs spread out in the field; guardsmen who sit in small guardhouses; and produce watchmen; when they customarily sleep in the city in addition to eating there, they are like the residents of the city with regard to their Shabbat limit, even though they were in the field when Shabbat began. However, when they customarily sleep in the field, even though they eat in the town, they have only two thousand cubits in each direction from the places where they sleep. This seems to contradict the opinion of Rav, who maintains that a person’s place of dwelling is determined by where he eats, not by where he sleeps.

    הָתָם אֲנַן סָהֲדִי דְּאִי מַמְטוּ לְהוּ רִיפְתָּא הָתָם, טְפֵי נִיחָא לְהוּ.

    The Gemara answers: There, in the case of the people in the field, we are witnesses, i.e., it is clearly evident, that if people would bring them bread there, to the place where they sleep, it would be more convenient for them. Fundamentally, however, a person’s dwelling place is determined by where he eats, rather than where he sleeps.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַתְּ אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן, וְאַהָא אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן: הָאַחִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶן, וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶן — צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְאָמְרִינַן לָךְ: שְׁמַע מִינַּהּ מְקוֹם לִינָה גּוֹרֵם. וַאֲמַרְתְּ לַן עֲלַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּמְקַבְּלֵי פְרָס שָׁנוּ.

    Rav Yosef said: I have not heard this halakha stated by Rav. An illness had caused Rav Yosef to forget his studies. His student, Abaye, said to him: You yourself said it to us, and it was with regard to this that you said it to us: With regard to brothers who were eating at their father’s table and sleeping in their own houses in the same courtyard, a separate contribution to the eiruv is required for each and every one of them. And we said to you: Can one learn from here that a person’s place of sleep determines the location of his Shabbat residence? And you said to us in this regard that Rav Yehuda said that Rav said: They taught this mishna with regard to brothers who receive a portion from their father and are therefore considered as though they eat at his table, whereas in actual fact they eat their meals in their own homes.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן, וַחֲמִשָּׁה עֲבָדִים מְקַבְּלִין פְּרָס מֵרַבֵּיהֶן — רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה מַתִּיר בַּנָּשִׁים, וְאוֹסֵר בָּעֲבָדִים.

    The Sages taught in a baraita : With regard to one who has five wives who receive a portion from their husband while each living in her own quarters in the courtyard, and five slaves who receive a portion from their master while living in their own lodgings in the courtyard, Rabbi Yehuda ben Beteira permits in the case of the wives, i.e., they do not each have to contribute separately to the eiruv , as they are all considered to be residing with their husband. And he prohibits in the case of the slaves, meaning that he holds that as they live in separate houses, each is considered as residing on his own.

    רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּיר בָּעֲבָדִים, וְאוֹסֵר בַּנָּשִׁים.

    Rabbi Yehuda ben Bava permits in the case of the slaves, as a slave necessarily follows his master, and he prohibits in the case of the wives, as each woman is significant in her own right, and is not totally dependent on her husband.

    אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, דִּכְתִיב: ״וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא״.

    Rav said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda ben Bava? As it is written: “But Daniel was in the gate of the king” (Daniel 2:49). The verse refers to Daniel’s function rather than to an actual location, indicating that wherever Daniel went, it was as though he was in the king’s gate. The same applies to any slave vis-à-vis his master.

    פְּשִׁיטָא, בֵּן אֵצֶל אָבִיו, כְּדַאֲמַרַן. אִשָּׁה אֵצֶל בַּעְלָהּ וְעֶבֶד אֵצֶל רַבּוֹ, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. תַּלְמִיד אֵצֶל רַבּוֹ, מַאי?

    The Gemara proceeds to clarify various aspects of this issue, starting with a summary of what has already been stated. The halakha is obvious in the case of a son with his father, as we stated it above the mishna. A wife with her husband and a slave with his master are subject to the dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava. With regard to a student who lives with his master in the same courtyard and receives his sustenance from him, what is his status with regard to eiruv ?

    תָּא שְׁמַע, דְּרַב בֵּי רַבִּי חִיָּיא אָמַר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְעָרֵב, שֶׁהֲרֵי אָנוּ סוֹמְכִין עַל שׁוּלְחָנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּיא. וְרַבִּי חִיָּיא בֵּי רַבִּי אָמַר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְעָרֵב, שֶׁהֲרֵי אָנוּ סוֹמְכִין עַל שׁוּלְחָנוֹ שֶׁל רַבִּי.

    Come and hear a resolution to this question: As Rav, when he was in the school of Rabbi Ḥiyya, said: We do not need to establish an eiruv , as we are dependent upon the table of Rabbi Ḥiyya. And similarly, Rabbi Ḥiyya himself, when he was in the school of Rabbi Yehuda HaNasi, said: We do not need to establish an eiruv , as we are dependent upon the table of Rabbi Yehuda HaNasi.

    בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן, כְּשֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר, עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן, אוֹ צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד? אֲמַר לֵיהּ: עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן.

    Abaye raised a dilemma before Rabba: With regard to five people who live in the same courtyard and collected their eiruv , when they take their eiruv elsewhere in order to merge their courtyard with a different one, is one contribution to the eiruv sufficient for all of them, or do they need a separate contribution to the eiruv for each and every one of them? Rabba said to him: One contribution to the eiruv suffices for all of them.

    וְהָא אַחִין, דְּכִי גָּבוּ דָּמוּ, וְקָתָנֵי: צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּאִיכָּא דָּיוֹרִין בַּהֲדַיְיהוּ. דְּמִגּוֹ דְּהָנֵי אָסְרִי, הָנֵי נָמֵי אָסְרִי.

    Abaye asked: But in the case of brothers, who are comparable to people who collected their eiruv , the mishna nonetheless teaches: They require a separate eiruv for each and every one of them. Rabba responded: With what are we dealing here? We are dealing with a case where there are other residents, in addition to the father and his sons, living with them. In that case, since these additional residents render carrying in the same courtyard prohibited unless they join in an eiruv , those brothers also render it prohibited for one another to carry in the other courtyard unless each of them contributes to the eiruv .

    הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּבָן בָּא אֶצְלָם, אוֹ שֶׁאֵין דָּיוֹרִין עִמָּהֶן בֶּחָצֵר — אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara comments: So too, it is reasonable to understand, as the mishna teaches: When do they state this halakha ? When they bring their eiruv elsewhere in the courtyard. But if their eiruv was coming to them, or if there are no other residents with them in the courtyard, they do not need to establish an eiruv , as they are considered like a single individual living in a courtyard. Learn from this that the preceding ruling refers to a situation where they shared the courtyard with other residents.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב שֵׁשֶׁת: בְּנֵי בֵי רַב, דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּבָאגָא, וְאָתוּ וּבָיְיתִי בְּבֵי רַב, כִּי מָשְׁחִינַן לְהוּ תְּחוּמָא, מִבֵּי רַב מָשְׁחִינַן לְהוּ אוֹ מִבָּאגָא מָשְׁחִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מָשְׁחִינַן מִבֵּי רַב.

    The Gemara addresses a similar issue with regard to a joining of Shabbat boundaries: Rav Ḥiyya bar Avin raised a dilemma before Rav Sheshet: With regard to students in their master’s house who eat their bread in their houses in the field [ baga ] and then come and sleep in their master’s house, when we measure their Shabbat limit for them, do we measure it for them from their master’s house, where they sleep, or do we measure it for them from the field, where they eat? He said to him: We measure it from their master’s house.

    וַהֲרֵי נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאָתֵי וּבָיֵית בְּבֵיתֵיהּ, דְּמָשְׁחִינַן לֵיהּ תְּחוּמָא מֵעֵירוּבֵיהּ!

    Rav Ḥiyya bar Avin asked: But in the case of one who deposits his eiruv , which establishes the location of his meal, within two thousand cubits, and then goes back and sleeps in his house, we measure his Shabbat limit from his eiruv . This implies that the determining factor is where he eats, rather than where he sleeps.

    בְּהָהוּא — אֲנַן סָהֲדִי, וּבְהָדָא — אֲנַן סָהֲדִי. בְּהָהוּא אֲנַן סָהֲדִי — דְּאִי מִיתְּדַר לֵיהּ הָתָם נִיחָא לֵיהּ, וּבַהֲדָא אֲנַן סָהֲדִי — דְּאִי מַיְיתוּ לְהוּ רִיפְתָּא לְבֵי רַב, נִיחָא לְהוּ טְפֵי.

    The Gemara answers: In that case we are witnesses, and in this case we are witnesses, i.e., in both cases the person’s intentions regarding his place of residence are clearly evident. In that case, where the person deposits his eiruv , we are witnesses that if he could reside there, at the site of his eiruv , it would be better for him, i.e., if he could spend the night there he would do so, since he wishes to continue from that place onward on the following day. And in this case of the students in their master’s house, we are witnesses that if people would bring them bread in their master’s house, enabling them to eat there, it would be better for them. Consequently, it is considered their place of residence.

    בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, כְּרַבִּים דָּמוּ אוֹ כִּיחִידִים דָּמוּ? צְרִיכִין עֵירוּב, אוֹ אֵין צְרִיכִין עֵירוּב? מָבוֹי שֶׁלָּהֶן נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, אוֹ אֵין נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה?

    Rami bar Ḥama raised a dilemma before Rav Ḥisda: With regard to a father and his son, or a master and his student, are they considered as many people or as individuals? The practical import of the question is as follows: If they lived together in a courtyard that was within another courtyard, are they considered as many people, who require an eiruv in order to render it permitted to carry in the outer courtyard, or do they not require an eiruv , as they are treated as an individual, who does not render carrying in the outer courtyard prohibited? Is their alleyway rendered permitted for carrying through a side post and a cross beam, like one that has multiple residents, or is it not rendered permitted for carrying through a side post and a cross beam?

    אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, בִּזְמַן שֶׁאֵין עִמָּהֶן דָּיוֹרִין הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים, וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, וּמָבוֹי שֶׁלָּהֶן נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה.

    Rav Ḥisda said to him: You have already learned this in the following baraita : With regard to a father and his son or a master and his student, when there are no other residents with them, they are considered like individuals, and they do not need to establish an eiruv , and their alleyway becomes permitted for carrying through a side post and a cross beam without a merging of alleyways.

    מַתְנִי׳ חָמֵשׁ חֲצֵירוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, עֵירְבוּ בַּחֲצֵירוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי — מוּתָּרִין בַּחֲצֵירוֹת וַאֲסוּרִין בְּמָבוֹי.

    MISHNA: If five courtyards open into one another and also open into an alleyway, the following distinctions apply: If the residents of the courtyard established an eiruv in the courtyards and did not merge the courtyards that open into the alleyway, they are permitted to carry in the courtyards and they are prohibited to carry in the alleyway. The eiruv they established cannot also serve as a merging of the courtyards that open into the alleyway.