Eruvin 66b

אלא לאו דאתא בשבתא אלמא ביטול רשות לא תקון אלא היכא דחזו לערובי מאתמול:

הא שמעתא דשמואל דאמר בשתי חצירות זו לפנים מזו שיוכל לבטל דריסת רגלם לחיצונה:

את אמרת ניהלן רב יוסף חלה ושכח תלמודו וקא מדכר ליה אביי תלמידו:

אין ביטול רשות בחורבה בית מכאן ובית מכאן וחורבה ביניהן וב' הבתים פתוחים לה ואסור להשתמש בה אא"כ עירבו אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר את האחד להכניס ולהוציא מביתו לחורבה דלא שרו רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דאקילו בה רבנן דהוי עיקר תשמישתייהו התם:

מתוך שאוסרין בני פנימית על בני חיצונה משום דריסת הרגל מבטלין להם דריסת רגלם אם לא עירבו בני פנימית אפילו לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה עד שתבטל:

אנא אמינא משמיה דשמואל הכי בתמיה:

והאמר שמואל אין לנו בעירובין להוסיף היתר:

אלא כלשון משנתנו ובמשנתנו (דף סט:) תנן אנשי חצר ששכח אחד מהם כו' נתנו לו רשותן כו' אלמא בחד חצר תנן ביטול ולא בשתי חצרות והאי סיומא דאנשי חצר ולא אנשי חצירות לאו שמואל קאמר לה אלא רב יוסף קא דייק לה ממילתא דשמואל:

אלא לאו דאתא בשבתא להכי חשיב אין מערבין אפי' עירבו מאתמול לפי שאין הנכרי אוסר כי ליתיה כרבי יהודה מכל מקום כשבא הנכרי נתבטל העירוב לגמרי ושוב אינו חוזר למקומו אע"פ שחזרו ושכרו ממנו אוסרין ואין מערבין קרינא ביה:

שהמבוי לחצירות כחצר לבתים דייקינן מינה בסוף פירקין דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו שתי חצירות למבוי ושני בתים לחצר ומיהו בההוא שמעתא קאמר שמואל אפילו בית אחד וחצר אחת וחד מינייהו באחריתא:

כיצד נתנו עירובן בחיצונה כו' שתיהן אסורות וא"ת אביי היכי פליג עליה ואמר יש בטול מחצר לחצר הא בהדיא תנא הכי לקמן בסוף פירקין וי"ל דאביי הוה מפרש שתיהן אסורות עד שיבטל:

נתנו עירובן בחיצונה כו' האי בר פנימית למאן ניבטיל הא פשיטא לן דכולן יכולין לבטל אצלו דהוא מותר למקומן ורבא לא איירי אלא בשריותא דהנך דעירבו:

ליבטיל לבני פנימית ליתא לעירובייהו גבייהו דכיון שאין יכול לבטל לבני חיצונה משום שאין ביטול רשות מחצר לחצר לא מצי שקלי בני פנימית לעירובייהו בחיצונה דאסרי עלייהו ולא דמי להא דאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מח:) רשות אחת משתמש לשתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת מפרש ר"ת דכשנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו מותרת עם שתיהן ושתיהן אסורות עמה דהתם כל חיצונה וחיצונה לעצמה מותרת במקומה אבל הכא דבני חיצונה נמי אסרי במקומן מפני הפנימית שלא עירבו דאוסרת עליהם אתו אינהו נמי ואסרי חצירן נמי לבני הפנימית כמו שעירבו עמהם ובטל עירובן:

ואע"ג דתהי בה ר' אלעזר הלכתא כר' יוחנן דקיימא לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מסקנא דשמעתין כל פונדק או חצר כיוצא בו דמשכיר יכול לסלוקי הני דדיירי ביה כל אימת [שרוצה] שוכר ישראל מן המשכיר וקני ליה רשותא ושרי להו לכולהו ישראל דדיירי התם לעירובי ולטלטולי ושוכרין אפי' בשבת אי לא הוה נכרי התם מבעו"י כר' יוחנן ואי לא הוה יכיל לסלוקינהו צריך לשכור מן הדיורין.

הא דאמר שמואל אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו ואמרינן לה בה דתנן אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב כו' ש"מ דבחצר אחת יכולין לבטל אבל בב' חצרות זו לפנים מזו ושכח אחד מהן ולא עירב אין יכול לבטל דהא חצר שנינו ולא חצירות ודחינן לא כי אמרה שמואל אהא אמרה דתנן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. פי' בעינן במבוי חצירות להתירו בלחי וקורה. אבל אם אין במבוי אלא חצר אחת לא כלשון משנתנו דתני חצירות:

גופה אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה ור' יוחנן א' יש ביטול רשות מחצר לחצר ויש ביטול רשות בחורבה. וקיימא לן כר' יוחנן. וכי פליגי בב' חצירות ופתח א' ביניהן אבל בב' חצירות זו לפנים מזו מתוך שאוסרין זו על זו מבטלין.

בא רבא ואמר אפילו ב' חצירות זו לפני' מזו פעמי' מבטלין ופעמים אין מבטלין. כיצד נתנו עירובן בחיצונה כו': נשאר לי לכתוב בכאן פירוש הא דאמר רבא פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין כיצד כו' ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות בהא מבטלין בפנימית למאן יבטל בא לפני פנימית ליתיה לעירוב גבייהו יבטל לבני החיצונה אין מבטלין מחצר לחצר. דברי אביי ורבא לפרושי טעמא דשמואל אינון. ויש מי שאומר אדאשקליה וטרו אביי ורבא לתרוצי טעמא דשמואל ש"מ דהלכתא כוותיה. מיהו אנן קבלינן דהלכתא כהני כולהו שמעתא כר' יוחנן שאפילו ב' חצירות שיש בכל אחת מהן כמה בתים וכמה דיורין ופתח א' ביניהן כשם שמבטל אחד מבני חצר רשותו לבני חצירו כך יש לו לבטל אפילו מחצר לחצר אחרת דהא רב חסדא ורב ששת אליבא דר' יוחנן בעו ופשטי.

והאמר שמואל אנו אין לנו אלא כלשון משנתנו עד כאן דברי שמואל, מכאן ואילך אנשי חצר ולא אנשי חצרות פירוש דרב יוסף הוא, דאי דברי שמואל היאך פליג בה אביי ואמרה אמתני' שהמבוי לחצרות כחצר לבתים.

רבא אמר וכו' פעמים אין מבטלין כיצד נתנו עירובן בחיצונה עכשיו מפרש ואזיל כיצד מבטלין וכיצד אין מבטלין, נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית שתיהן אסורות לגמרי, ולא מהני ביטול כלל כדמפרש ואזיל, האי בר פנימית למאן נבטיל נבטיל לבני פנימית כי היכי דתשתרי פנימית מיהא לנפשה ותאסור החיצונה משום דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה.

ליתיה לעירובייהו גבייהו וכי אחדא דשא פנימית ותבדל מן החיצונה הרי אין עירובה גבה ובמאי תשתרי, בני חצרה בעצמן אוסרין זה על זה.

ליבטיל לבני חיצונה כלומר: אף לבני חיצונה ואסתליק האי לגמרי משתי החצרות.

אין ביטול מחצר לחצר אחרת לשמואל ואף ע"ג דאסר עלייהו. וא"ת יבטלו כולהו בני פנימית לאותו יחיד ששכח ולא עירב ויהא הוא מותר בפנימית ותאסר החיצונה. [י"ל] אין הכי נמי, [אלא] שאין אנו מחזרין למצוא היתר לאותו יחיד שלא עירב אלא לאותן שלא עירבו. וא"ת אכתי יבטלו בני הפנימית לאותו היחיד ותהיה החיצונה מותרת לעצמו, דרגל אותו יחיד לא יאסור עוד את החיצונה משום דהוה ליה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. ליתא, חדא דאליבא דר' עקיבא נסיב לה וכמו שנפרש בסמוך. ועוד דאפילו לרבנן נמי אי אפשר, משום דאותן בני הפנימית שבטלו רשותן לגבי היחיד הרי הן אסורין בפנימית, וכדתנן (לקמן עירובין סט, ב) נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, וכיון שכן הן אוסרין את החיצונה דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ואע"פ שהם עירבו עם החיצונה כיון שבטלו רשותן אצל היחיד שלא עירב כבר נתבטל עירובן ונסתלק מן החיצונה. ואם תאמר יבטלו אפילו דריסת רגלם לבני חיצונה, אין ביטול [רשות] מחצר לחצר. והוא הדין והוא הטעם לשכח אחד מן החיצונה ולא עירב שא"א לבני חיצונה לבטל, דאתו בני פנימית ואסרי עלה, ואי מבטל אף לבני פנימית אין ביטול מחצר לחצר. וכן נמי בשנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, וכיון דשתיפו לבני חיצונה בהדייהו והוו להו בני חיצונה כבני פנימית ורגל החיצונה בפנימית היא, והלכך אפילו בטיל להו האי בר פנימית אתו בני חיצונה ואסרו עלה ולא מצי פנימית למימר לחיצונה לעוותי [לא] שתפתיך, דהא עוותה מחמת עצמה בא לה ולא מן החיצונה. וכן נמי ליכא למימר הכא לא אמרו עירוב להחמיר אלא להקל כמו שאמרו בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין מה, ב), גבי שלש חצרות והניחו עירובן באמצעית בשני בתים, דהתם הוא דלא פשעה הפנימית כלל בעצמה אדרבא החיצוניין הן שגרמו איסור לעצמן, אבל הכא האמצעית עוותה של עצמה.

אלא לאו דאתא עכומ״ז בשבת כו׳ פרש״י ז״ל אלמא לא תקון רבנן בטול רשו׳ אלא היכא דחזו לעירוב מאתמל ואיכא דדייק מהכא דכששכרו מן העכו״מז בשב׳ אין העירו׳ חוזר וניעור דאי ס״ד חוזר וניעור היכי קרי להו שאין מערבין דהא יכולין לערב מבעוד יום אע״ג דליתיה עכו״מז וכי אתי עכו״מז מבטל עירוב׳ כי הדר אגרי מיני׳ חזר העירוב לחזקתו וכי תימא דמשו׳ דחוזר וניעור לא קרינן להו מערבין אמאי אוקמ׳ בעכומ״ז לוקמ׳ בישראל שהיה מבני חצר ושכח ולא עירב ונימא דהתם נמי כיון שאין מערבין אע״פ שאוסרין אין מבטלין וכי תימא דאין הכי נמי וחדא מינייהו נקט זה דבר רחוק שיאמר שמואל כן אלא ודאי להכי נקנס׳ עכומ״ז וקרי להו שאין מערבין מפני שאין העירוב חוזר וניעור. זה תורף דבריהם וראיה זו היא לפי פסק ר״י ז״ל והפוסקי׳ הלכ׳ כר׳ יהודה דעכומ״ז היכא דליתיה לא אסר. ועכ״ז אינה ראיה בעיני דלעולם אמ׳ לך שהעירוב חוזר וניעור ואין צריך ביטול ואפ״ה כל לגבי עכומ״ז דלאו בני עירוב וכיון דאתי עכומ״ז מיד מתבטל הערוב ואפשר דלא לבעי למיגר לן שפיר קרינא להו שאין מערבין מה שאין כן בישראל שהוא בר עירוב אלא ששכח ולא עירב.

לא שמיעא ליך פי׳ הא דשמואל דשתי חצרות זו לפנים מזו כיון שאוסרין ומערבין מבטלין. והאמר שמואל אין לנו אלא כלשון משנתנו פי׳ עד כאן דברי שמואל ומאי דאמרי׳ בתר הכין אנשי חצר ולא אנשי חצרות אינו מדברי שמואל דאם כן היכי קאמר אביי דאמתני׳ שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים אתמרא אלא ודאי אין כל זה מעקר דברי שמואל אלא פירושא דרב יוסף דקא מפרש השתא דברי שמואל ולפי׳ הזכירו אביי כי לא כן פי׳ להם כשהיה בריא ואהא הוא דאמר שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים. אין מבטלין מחצר לחצר. פי׳ ס״ל דלא תקון רבנן ביטול אלא בחצר דשכיחי בה דיורין דאקילו רבנן התם משום דהוי עקרי תשמישייהו התם ולהיות להם הרוחה לצורך תשמישי שבת. ואין הלכה כשמואל בשתיהן אלא כר׳ יוחנן דפליג עליה:

אמר אביי כו׳ רבא אמר כו׳. כדמפ׳ ואזיל כיצד נתנו עירובן בחיצונה. פרש״י ז״ל כן דרך כשמערבין שתי חצרות שלא לעשות שתיהן שתוף אחד אלא שנותנת א׳ מהם בחצר חברתה אותו עירוב שעירבה היא לעצמה ע״כ פי׳ והוא שמניחין שתיהן עירובן בבית א׳ או אפי׳ בכלי א׳ לפום מאי דאמרי׳ במכלתין לעיל ולקמן כל היכא דאמר רבא שתיהן אסורות ר״ל דאסורה לגמרי ולא יועיל להם שום ביטול והא דקאמר בסופה פנימית מותרת וחיצונה אסורה ה״פ שהפנימי׳ מותר׳ ע״י ביטול שיבטלו לה בני החיצונה והחיצונה אסורה אף לאחר ביטול וכדבעי׳ לפרושי לקמן לפי שטת רש״י ז״ל והשתא מפ׳ תלמודא ואזיל נתנו עירובן בחיצונה כו׳ ליבטיל לבני פנימית פי׳ דהוי ביטול לאותה חצר עצמה ותשתרי פנימית וחצונה אסורה כי המבטל שהוא אסור בפנימי׳ אוסר על החיצונה דרגל האסורה במקומה אוסר׳ שלא במקומה ואפי׳ לרבנן:

ליתי לעירובייהו גבייהו פרש״י ז״ל דכי אחדא דשא פנימית ותבדל מן החצונה הרי אין עירבה גבה ובמאי תשתרי בחצרה הא בני חצרה עצמה אוסרין זה על זה בחצרן כאנשי חצר שלא עירבו פי׳ לפי׳ דכיון שהניחו עירובן בחיצונה הרי נעשו כלן בני חצר אחת וכיון שלא ביטל זה לכלן הרי אף בני פנימית שביטל להן אסורין הם בחיצונה דסבירא לן שהמבטל צריך לבטל לכל אחת ואחת וכדאסיק רבא בסוף שמעתי׳ וא״כ א״א לבני פנימי׳ להיותן מותרין לעצמן אלא כשיבדילו מן החיצונה וחזרו להיתר חצרות ובהא דקאמר תלמודא דלא אפש׳ להו להבדל כיון דליתי לעירובייהו גבייהו וכי תימא דלשקלו לעירובייהו בהדייהו ולעיל זה לחצרן הא לא אפשר דכיון שהם אסורי׳ עם החיצונה א״א להם להביא העירוב לחצרן והקשו בתוס׳ ומ״ש מהא דאמרי׳ בפ׳ מי שהוציאוהו עכומ״ז משתמשת רשות אחת ופר״ח שהאמצעי יכולה להוציא ולהכניס לחצונות כלים ששבתו באמצעית והא אוקימנא התם בחד לישנא דמיירי בשנתנה אמצעית ערובה בזו וערובה בזו ואמאי לא אמרי׳ נמי החם דליתה לעירוב׳ גבה וכיון שאסור׳ להוצי׳ לרשותה כלים ששבתו בחיצונה במאי תשתרי איהי לעצמ׳ ובחיצונו׳ ותירצו דשאני הת׳ שהחצונו׳ מותרו׳ כל אח׳ לעצמן ואין תרוץ זה מספיק אבל הנכון דשאני הת׳ החיצונ׳ שהי׳ מותר׳ עם החיצונ׳ לכלי׳ ששבתו בחצרה מיהת והויין כלו לדירה כאלו הן חצר אחת ומה שלא הותרה להוצי׳ לחצרות כלים ששבתו בתוכן אינו אלא משום גזר׳ דחצרות שלא יבאו להוציא כלים ששבתו באחת מהן לחיצונה חברתה וכיון דכן לגבי אמצעית הרי זה כאלו ערבה גבה כנ״ל. ולקמן יש לי בזה שטה אחר׳ בהא דאמרינן ליתיה לעירובייהו גבייהו לבטיל לבני חצונה פי׳ שיבטל אף לבני חיצונה דאלו לבני חיצונ׳ לחודה לא מהני שהמבטל צריך לבטל לכל אחת ואחת אלא ה״ק דליבטיל אף לבני חיצונה ונסתלק לגמרי משתי החצרות ושוב אינו אוסר עליהם:

אין ביטול רשות מחצר לחצר פי׳ ואע״פ שיש לפנימי דריסת רגל על החיצונה אינו יכול לבטל רשותו אצלם אליבא דשמואל וא״ת מ״מ יבטלו בני פנימית רשותן לפנימי שלא עירב ויהא הוא מות׳ בפנימית וכי תימא שאין אנו מחזרין למצוא היתר לאותו שלא עירב אלא לאותן שערבו מ״מ הרי בהיתר פנימי יהא היתר לבני חיצונה דאלו זה שלא עירב לא יאסור עליהן דהויא לה רגל המותרת במקומה שאינה אוסרת שלא במקומה כרבנן דהלכתא כרבנן דבהא מסתמא שמואל כרבנן ס״ל ואע״ג דלענין סיפא דהאי מימרא ס״ל כר״ע כדבעי׳ למימ׳ כדפרש״י ז״ל מה בכך דהא ב׳ עניני׳ חלוקי׳ הם ושאר בני הפנימי׳ אע״פ שהם אוסרים בפנימית אינם אוסרים על החצונה כיון שכבר ערבי עמה תירץ רש״י ז״ל דכיון דבטלו בני הפנימית רשותן לפנימית שבאם שלא ערבו עמהם מיד נתבטל ונסתלק עירובן מן החיצונ׳ כלו׳ שהרי ממה ערבו עם החיצונה מן הרשות שהיה להם בחצרם הפנימי׳ וכיון שעכשיו אין להם בו כלום שכבר בטלו רשותם לאותו שלא עירב הוי כמי שלא ערבו עם החצונ׳ כלל וא״ת יבטלו דריסת רגלה לחיצונ׳ ושוב לא יאסרו עליה זה אי אפשר דהא אמרי׳ דאין ביטול רשות מחצר לחצר זה תורף דברי רש״י ז״ל. אבל ר״י ז״ל סובר דמשום דליבטלו בני פנימית רשות׳ לפנימי שלא עירב עמהם לא יבטל העירוב שערבו עם החיצונה ועדיין יועיל ערובם שלא לאסור עליהם בדריס׳ רגלם והא דלא מבטלי ליה לפנימי להתירו בפנימי משום שתהא החיצונה מותרת לבני החיצונה משום דלא איירי׳ לתקוני אלא בדבר ההוא שהיחיד מבטל אצל המרובין ולא שיבטלו המרובין שערבו אצל היחי׳ שלא ערבו:

האי בר חיצונה למאן ליבטיל ליבטיל לבני חיצונה פי׳ שהוא בני חצר אחת אבל בני פנימית אסרי עליה פי׳ שהרי צריך לבטל לכל א׳ ואחד והרי בני הפנימית אסורין בשתיהן ואוסרין על החיצונה וליבטל אף לבני פנימית אין בטול רשות מחצר לחצר פי׳ שאפילו בר פנימית דאית ליה דריסת הרגל על החיצונה לא מצי מבטיל לבני החצונה כדאמרי׳ לעיל וכ״ש בזה דבר החיצונה לא מצי מבטל לבני פנימי׳ שאין לו עמהם לא דריסת הרגל ולא הרגל עירוב שהרי לא עירב עמהם.

נתנו ערובן בפנימית כו׳ דהאי בר פנימית כו׳ ותשתרי איהי לעצמ׳ ותאסר החיצונה כדכתיב׳ לעיל איכא חיצונה דאסרה עלה פי׳ דכיון שעירבו שתיהן הרי נעשו כאלו כלן בני חצר אחת וכיון שבני חיצונה אסורות על הפנימית ואע״ג דעירובייהו גבייהו וא״ת למה הוצרך למר לעיל ליתיה לעירובייהו גבייהו דהא הכא דאיתיה לעירובייהו גבייהו ואפילו הכי לית ליה תקנתא ובתוס׳ פי׳ כי בחנם תפס לעיל ליתיה לעירובייהו גבייהו שכבר נשתתפו עם החיצונ׳ א״א לזה לבני הפנימית לבדם שהמבטל צריך לבטל לכל א׳ ואחד ורב הונא בריה דרב יהושע פריך לקמן דליבטיל לבני פנימית ותהא חיצונה ותשתרי ואמאי אמרי׳ דמשום דליתיה לעירובייהו גבייהו לא מצי מיבטיל להו על הפנימית לימרו לה בני פנימי׳ בעינן לאסתלוקי מינך וניחוד דשא באפך דהא לאתקוני שדרתיך ולא לעוותה כדאמרי׳ לקמן בפרקין ותו נימא אם אמרו עירוב להקל לא אמרו עירוב ששכח אח׳ ולא עירב ליכא למימר שלתקוני שדרתיך לא לעוותי ומהאי טעמא נמי ליכא למימר שלא אמרו עירוב להחמיר כדאמרינן גבי ג׳ חצירות ונתנו ערובן באמצעית בעצמה כלל אדרבה החצונות הן שגרמו האיסור לעצמן מה שאין כן בזו שהפנימית עוותה על עצמה.

שכח אחד כו׳ פריש״י ז״ל פנימית מותרת בשיבטלו להם בני חיצונה רשותן דבלא בטול חצונה א״א להו לאשתרויי דכיון דשתפיה לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואתיא כר׳ עקיבא דאמר הכי לקמן גבי הא דתנן נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא ערב שתיהן אסורות דברי ר׳ עקיבא וחכמים אומרים בזו פנימית מותר׳ וחצונה אסורה: ומפרש טעמא לקמן דלרבנן פנימית מותרת בלא שום ביטול דאחדא דשא ומשתמשא בעירובה דאמר להו לחצונה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל ר׳ עקיבא אומר שתיהן אסורות בלא בטול אבל כי מבטלה חצונה לפנימי׳ משתריא פנימי׳ דאחדא דשא ומשתמשא ואמר׳ לחצונה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואהני ליה טעמא דאחדא דשא ומשתמשא וטעמא דאמרה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דיכלה חיצונה לבטל רשותה אצלה ואע״פ שאין ביטול מחצר לחצר אבל לאשתרויי פנימית בדלא בטילי א״א דכיון דשתפיה לבני חיצונה בהדה אית לה בהדה הרגל עירוב. והא דשמואל אתיא כר׳ עקיבא שא״א לפרש אותה כרבנן דא״כ דלא צריך ביטול הא דאמר רבא פעמים מבטלין היכי משכחת לה דהא בכלהו בבי איכא ביטול רשות מחצר לחצר אלא בזו בלבד. ומיהו ק״ל עד שהוצרך לומר בזו דשמואל ס״ל כר׳ עקיבא. ונ״ל דמשום דמשכח רבא לשמואל דאמר דאפילו בחרבה שהן בני חצר אחת אין מבטלין ואע״פ שאוסרין ומערבין משמע ליה דאיכא מידי דלימא שמואל מבטלין מחצר לחצר זולתי בזו אליבא דר׳ עקיבא דאיכא טעמא דאחדא דשא ומשתמש׳ ויכלה נמי למימ׳ לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כי בא העוות מחמת החיצונה. תו ק״ל ואם איתא דהא אליבא דר׳ עקיבא נסיב לה ה״ל למנקט לישנא דר׳ עקיבא גופיה דקתני לקמן שתיהן אסורות והיכי נקט לישנא דרבנן דקתני פנימית מותרת וחיצונה אסורה. וי״ל דכלפי שהוצרך רבא להאריך ולפרש במה מבטלין ובמה אין מבטלין וכל היכא דאין מבטלין נקט בלישניה שהן אסורות לומר שהן אסורות לגמרי ואין להם תקון כי קאמר דמהני תקון ובטול אצטריך למנקט לישניה לישנא דהיתירא וקאמר פנימית מותרת כלומר מותרת ע״י ביטול כנ״ל. ויש לראב״ד בזה שטה אחרת ואף עליה יש קושיו׳ ולכך אין לנו אלא שטת רש״י ז״ל כי עליה הסכימו בתוספו׳ וליכא למיגרע מינה והא דאמרינן חיצונה אסורה. תמיהא מילתא אמאי דהא לא אסרי עלה בני פנימית דפנימי׳ מותרין בפנימית ודכ״ע רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואי משום בר חיצונה שלא עירב דאסר עלייהו לבטיל רשותי׳ לגבייהו וכי תימא דבטול בר חיצונה אינו מועיל לבני חיצונה לפי שכבר בטלו הם רשותם לפנימית ואיבדו זכותם הניחא לרבי עקיבא דלא שרי לבני פנימית אלא ע״י ביטול חיצונה אבל לרבנן דאמרי לקמן פנימית מותרת בלא ביטול וחיצונ׳ אסורה מאי איכא למימר לבטיל בר חיצונה לבני חיצונה ולישתרו וכי תימא דכיון שאינו יכול לבטל לבני פנימית לפי שלא עירוב עמהם ואין ביטול מחצר לחצר אף לבני חיצונה אינו יכול לבטל דכרבנן ס״ל דצריך לבטל לכל אחד ואחד הא ליתה דכיון דנסתלקה פנימית לעצמה ונבדלה מן החיצונה מפני שמתרת אותה יכול הוא זה לבטל לבני חיצונה חבריו. וי״ל דכיון דנתנה חיצונה ערובה בפנימית והתר הפנימית הוא משום דחזינן כאלו אחדא דשא משתמשא הרי זה כאלו אין לבני חיצונה שום עירוב כלל דהא ליתה לעירבייהו גבייהו ובמאי תשתרי כנ״ל. ומיהו ק״ל אמאי לא אמרינן דלבטיל בר חיצונה לבני חיצונה ותשתרי חיצונ׳ באנפי נפשה ותשתרי פנימית בהדה מפני שהם כבני חצר אחת ולא צריכא פנימי׳ דאחדא דשא ומשתמשא כי היחיד לא יאסור על הפנימי׳ כיון שאין לו עמה לא דריסת הרגל ולא הרגל עירוב וי״ל דהא לא אפשר כיון דסבירא לן שהמבטל רשות צריך לבטל לכל אחד וא׳ והכא בלי פנימית ובני חיצונה כלה כבני חצר אח׳ כיון שנתנה חיצונ׳ עירובה בפנימית וכיון דבר חיצונה לא מצי לבטל לבני פנימית דאין ביטול מחצר לחצר אף לבני חיצונה אינו יכול לבטל וכדכתיבנא לעיל. והא דאקשי ליה רב הונ׳ בריה דרב יהושע לרבא כי שכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב דלבטל בר פנימית לבני פנימית ותשתרי חיצונה בהדה הא נמי הוה מצי לאקשויי גבי שכח א׳ מבני החיצונ׳ ולא ערב דלבטיל לבני חיצונה ותשתרי ותיתי פנימית ותשתרי בהדה אלא דחדא מינייהו נקט.

המבוי לחצרות כחצרות לבתים ר״ל שכמו שצריך לענין הכשר המבוי שיהו שתי חצרות פתוחות כך צריך שיהו שני בתים פתוחות בכל חצר מהם כמו שיתבאר:

מאחר שביארנו שיש בטול רשות מחצר לחצר אף בשתי חצרות ופתח אחד ביניהן ואין צריך לומר בשתי חצרות זו לפנים מזו למדת שזה שאמ׳ רבא בסוגיא זו אפי׳ שתי חצרות זו לפנים מזו פעמים מבטלין פעמים אין מבטלין ופירש בדבריו בנתנו עירובן בחיצונה ששתיהן אסורות שביאורה אף בבטלו ומפני שאין בטול מחצר לחצר אין הלכה כן ולא עוד אלא שאף רבא לא לדעת עצמו אמרה אלא לדעת שמואל שהרי רבא כר׳ יוחנן סבירא ליה וכמו שיתבאר בסוגיא זו בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ויש בטול מחצר לחצר אף בשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים וכל שכן בשתי חצרות הפתוחות זו לזו והלכך נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב ששתיהן אסורות עד שיבטל ובשכח אחד מן החיצונה לר׳ עקיבא אסורות עד שיבטל ולרבנן אין הפנימית ממתנת לבטולה של חיצונה. ואעפ״י שאנו מפרשי׳ בסוגיא זו שלא כהלכה נאמרה אני רואה להעירך מעט בביאורה כדי להודיע בסוף שיטה אחרת שבה והוא שאמרו אמ׳ אביי הא דאמ׳ שמואל אין בטול וכו׳ אבל שתי חצרות זו לפנים מזו מתוך שאוסרין מבטלין ר״ל מתוך שאוסרין אם לא עירבה פנימית לעצמה שהרי היא רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה לדברי הכל מתוך דריסת הרגל שיש לה עליה אף היא מבטלת דריסת רגלה לחיצונה ומותרין בני חיצונה לעצמן ורבא אמ׳ אפי׳ בשתי חצרות זו לפנים מזו פעמים מבטלין פעמים אין מבטלין ר״ל אעפ״י שאוסרין מפני שהוא סובר על שמואל שבכל ענין הוא אומר שאין בטול מחצר לחצר ר״ל אעפ״י שאוסרין ולדעתו זה שאמר שמואל למעלה כל מקום שאוסרין ומערבין ומבטלין ופירש בה שתי חצרות זו לפנים מזו. לא בכל צד נאמרת אלא יש בה צדדים שמבטלין ויש בה צדדין שאין מבטלין ולשון כל מקום אינו מכוון לדעתו אלא פירוש פעמים שבמקום שאוסרין מבטלין אבל רוב הפעמים אף במקום שאוסרין אין מבטלין מפני שאין בטול מחצר לחצר אף בפנימית וחיצונה ופירש את דבריו נתנו עירובן בחיצונה כלומר שעירבו מזו לזו ונתנוהו בחיצונה שזהו כמי שכל דיוריה של פנימית בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות ואין בטול רשות מועיל בה שאם אחד מן הפנימית הוא ששכח למי יבטל את רשותו אם יבטלהו לבני פנימית להתירה לעצמה ותאסר חיצונה מכח דריסת רגלו של זה המבטל הרי אין העירוב בתוכה וכל שיבדלו מן החיצונה הרי הם בלא עירוב שהרי אלו במקום אחד ועירובן במקום אחר ר״ל במקום שאין רגילין ליטלו ולהכניסו שהרי לא בטל רשות לבני חיצונה ר״ל לחיצונה עד שיסתלק הוא לגמרי ואין בטול רשות מחצר לחצר ואפי׳ במקום שאוסרין וכל שכן אם בטלו לבני חיצונה לבד שהרי בני פנימית נאסרו ואוסרין. ושמא תאמר יבטלו בני פנימית רשותם לזה ששכח ונמצא הוא רגל המותרת במקומה ולא יאסור על החיצונה אין זה כלום שהרי ישארו הם אסורים במקומם וכדתנן נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים שאין חמשה אורחים אצל אחד ואעפ״י שעירבו משבטלו רשותם נסתלקו מדין עירובם ואעפ״י שאין להם רשות להוציא מבתים לחצר מכל מקום דריסת הרגל יש להם בפנימית וחיצונה וחוזרת ואוסרת עליהן וכן אם אחד מן החיצונה הוא ששכח למי יבטל את רשותו אם יבטלנו לבני חיצונה להתירה לעצמה הרי מ״מ לא בטלו לבני פנימית שאין עירובם מועיל לחיצונה בשביל זה ונמצאו אסורים במקומם ואוסרים ואם תאמר שיבטלנו אף לבני פנימית אין בטול מחצר לחצר וכל שכן אם בטלו לבני פנימית לבד שהרי אין העירוב לשם וכל שנבדלו מן החצונה נשארו בלא עירוב וכן אם נתנו עירובן בפנימית שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות שאם יבטל לבני פנימית לבד להתירה לעצמה הרי דריסת רגל של בני החיצונה חוזרין ואוסרין להם ואעפ״י שחיצונה אין לה דריסת רגל על הפנימית מכל מקום הואיל ועירבו יש לה דריסת רגל עליה שעירובה מרגילה לתוכה ואין לומר פנימית אחדא דשא הואיל והקלקול בא מחמתה של פנימית ואם תאמר שיבטל אף לחיצונה אין בטול מחצר לחצר. הא אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת וחיצונה אסורה פנימית מותרת על ידי בטול בני חיצונה את רשותם להם ר״ל אותו רשות שהיה להם על הפנימית מצד הרגל עירובם ואעפ״י שאין בטול מחצר לחצר מפני שהפנימית אומרת לתקוני שתפתיך ואף בטול זה אין בו צורך אלא לדעת ר׳ עקיבא הא לרבנן אף בלא בטול הותרה פנימית לעצמה ואין דריסת רגל חיצונה עליה אוסרתה שאף היא אומרת לתקוני שתפתיך ולא לעוותי מה שאין כן בשכח בן פנימית שהרי הקלקול בא מתוכה והיאך תאמר לתקוני שתפתיך וכו׳ וחיצונה אסורה שהרי פנימית פרשה הימנה ולא התרנוה אלא מטעם דאחדא דשא כלומר שאינה רוצה בעירובה של חיצונה מטעם לתקוני שתפתיך וכו׳ והרי נמצאת אחיצונה בלא עירוב ושאל רב הונא בשנתנו עירובין בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב יבטל זה רשותו לבני פנימית ולא להתירה לעצמה לבד אלא שאף חיצונה תהא מותרת עמה שהרי עירובה בפנים וכלן רשות אחת וכשיבטל לבני פנימית יהו אף בני חיצונה מותרין עמהם. ותירץ לו שאין בטול רשות מועיל אלא אם כן יבטל לכל אחד ואחד כמו שביארנו בסוף פרק פסין והרי אין יכול לבטל לבני חיצונה שאין בטול מחצר לחצר. ויש שואלים בה למה לא שאלו גם כן בנתנו עירובם בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה שיבטל לחיצונה שהעירוב לשם ותהא הפנימית מותרת עמה. אלא שגדולי המפרשי׳ כתבו שכונת רב הונא להקשות כן בכלם וחדא מינייהו נקט. ויש מתרצים בענין אחר ואין צורך להזכיר:

זו היא שטתנו ועל יסוד גדולי הרבנים ולמדת שכל הסוגיא שלא כהלכה נאמרה וכן דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה בהלכותיהם אבל גדולי המפרשי׳ יש להם שיטה אחרת בסוגיא זו שמאחר שאי אפשר לדברי רבא שהם דברי עצמו שהרי ראינו לו שסובר יש בטול מחצר לחצר אף אני אומ׳ שלא באו לפרש דברי שמואל שהרי שמואל אמר כל מקום שאוסרין ומערבין ר״ל שתי חצרות זו לפנים מזו אין בטול ומתוך כך פרשו שרבא בא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל ודעתו של רבא הוא ששמואל סובר ששתי חצרות זו לפנים מזו מתוך שאוסרות זו על זו מבטלות מזו לזו ודוקא כגון שעירבו בני חיצונה לעצמן ופנימית לא עירבה כלל שבזה בני פנימית מבטלין רשותם לבני חיצונה ומותרין בני חיצונה בין בחיצונה בין בפנימית שאם לא יבטלו להם נמצאת פנימית אוסרת על החיצונה מצד רגל האסורה במקומה שהרי נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים ומתוך כך צריכים בני חיצונה שיבטלו בני פנימית להם את רשותם ובזו הוא שמבטלין בני פנימית לבני חיצונה שהרי (היו) בני פנימית יכולין לבטלו לאחד מבני הפנימית וניתר אותו שבטלו לו באותה חצר ומתוך שיכולין לבטל לעצמם מבטלין לבני חיצונה הואיל ואוסרין זה על זה דנין אותם כאחד אבל כל שאין בטולם מועיל לעצמם אין להם בטול מחצר לחצר כדי להתיר את שתיהם כגון עירבו זו עם זו ושכח אחד מהם ולא עירב. ומעתה הוא מפרש והולך הדרכים שאין רשאים בהם לבטל אבל הצדדים שהם רשאים לבטל לא הוצרך לפרש שמאחר שפי׳ הדרכים שאין רשאים בהם לבטל נתבררו מאליהם הצדדים שמבטלין והוא שאמרו כיצד נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב והדבר ידוע ששתיהן אסורות שהרי כלן כבני חיצונה ונמצאת אף חיצונה אוסרת על הפנימית אף בבטול אין לה תקנה שאם זה ששכח הוא מן הפנימית אם תאמר שיבטל לבני פנימית הרי לא הותרו בפנימית באותו בטול שהרי אין העירוב אצלם ועל כרחם הם נמנים מבני החיצונה ואין יכולין לסגור בעדם ולהשתמש בשלהם שהרי אין להם עירוב אף בחיצונה וכל שבטל לבני פנימית ולא לבני חיצונה הרי הוא כמבטל לחצאין שהרי צריך לבטל לכל אחד ואחד ואם יבטל לבני חיצונה בטול רשות מחצר לחצר ר״ל בדרך זה הואיל ובטולו בפנימית אינו מועיל אף לחיצונה אינו מועיל ואף אם יבטל לשתיהן הואיל ובטול לעצמה מיהא אינו מועיל אף בטול לשתיהן אינו מועיל ואם זה ששכח הוא בן החיצונה אם יבטל לבני חיצונה הרי בני פנימית אוסרין עליהם ועוד שהרי עירובן בחיצונה ובני חיצונה הם וצריך לבטל לכל אחד ואחד ואם יבטל לבני פנימית אין בטול מחצר לחצר בדרך זה הואיל ובטלו לעצמה אינו מועיל ואם נתנו עירובם בפנימית ובני פנימית הם וצריך לבטל לכל אחד ואחד ואם לבני חיצונה אין בטול מחצר לחצר על הדרך שביארנו אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת בלא שום בטול דאחדא דשא ומשתמשא ואין חיצונה אוסרת שהרי פנימית אומרת לתקוני שתפתיך בעירובי ולא לעוותי וחיצונה אסורה ואין בטול מועיל לה שהרי אין העירוב אצלה וכשפנימית סוגרת בעדה נשארה חיצונה בלא עירוב וקיימא לן עירובי חצרות בבית שבחצר. ושאל רב הונא שבשכח אחד מן הפנימית יבטל לבני פנימית ואחר שנתנו עירובם בפנימית ידונו כלם כבני פנימית ולא יהא כאן דין חילוק רשויות כלל והוא הדין שראוי לשאול באחרות כן וחדא מנייהו נקט. ותירץ בה שמאחר שצריך לבטל לכל אחד ואחד ובבטול פנימית לבד אין פנימית נתרת אף כשנשתתף עמה בטול לחיצונה אינו מועיל:

זהו ביאור הסוגיא לדעת גדולי המפרשי׳ ונמצא רבא כר׳ יוחנן שיש בטול מחצר לחצר אף בשתי חצרות ופתח אחד ביניהן ובכל ענין מבטלין מחצר לחצר חוץ מאותם הפנים שהוזכרו בדברי רבא ומטעם שכל שאין בטולו מועיל לעצמו אינו מועיל לחצר אחרת ואף בשתי חצרות זו לפנים מזו ודברי רבא הלכה הם ולדברי הכל נאמרו. ומכל מקום הם פרשו שאף בדרכים אלו לא אמרו שלא לבטל אלא להתיר את שתיהן בבטול זה אבל אם נתנו עירובם בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב יכולין בני פנימית כלם לבטל רשותם לחיצונה ויהיו חיצונים מותרים בפנימית ופנימיים עצמם יהו אסורים שאין עירבו שתיהם כאחת ושכח אחד מן הפנימית פחות משלש עירבו בני פנימית כלל שיועילו בטול לעצמם בדרך זה אעפ״י שאין העירוב אצלם שאם יבטלו כלם רשותם לאחד אף בלא שום עירוב הוא מותר והם אסורים ואף בכאן אלו שבטלו להם מותרים והם עצמם אסורים אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב אין כאן תקנה שאם תאמ׳ יבטלו בני חיצונה כלם את רשותם לפני פנימית אין בטול מחצר לחצר שהרי אף לעצמם אינו מועיל אם יבטלו רשותם לאחד שהרי בני פנימית שעירובם בכאן אוסר. ואם תאמר שנראה את העירוב כמי שאינו ויבטלו בני חיצונה כלם לפני פנימית ויותרו בני פנימית אין זה כלום שאם אין עירוב כלל כשמבטלים בני חיצונה לבני פנימית למה יותרו והרי בני פנימית אוסרין לעצמם הואיל ואין להם עירוב ותנן [לקמן סט:] אחד נוטל רשות ונותן רשות [שנים נותנים רשות] ואין נוטלין רשות ר״ל שנים שלא עירבו. וכן אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית אין להם תקנה ומטעם שהזכרנו אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הרי פנימית סוגרת בעד עצמה ומשתמשת וחיצונה אסורה לעצמה וכל שכן בפנימית ואם בטלו בני חיצונה כלם רשותם לבני פנימית מותרת הפנימית להשתמש בחיצונה שהרי מועיל בטול לעצמם בדרך זה שהרי כשסגרה פנימית בעדה היתה לה חיצונה כמי שלא עירבה ואם יבטלו בני פנימית רשותם אצל אחד אותו שבטלו לו מותר ואף כאן ר״ל עירוב מחיצונה לגמרי ויבטלו כלם רשות אצל אחד. זהו דעת גדולי המפרשים ונמצאו לדעת זה כל דברי רבא נאמרים לענין פסק והדברים נראין:

גמ' וצריכא דאי אשמועינן מחצר לחצר בהא קאמר שמואל משום דהא תשמישתיה כו' לא איצטריך האי צריכותא אלא לרבא דאפי' בב' חצירות זו לפנים מזו דאוסרין ומערבין לפעמים אין מבטלין אבל לאביי דלא קאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר אלא בב' חצירות ופתח א' ביניהם המ"ל בפשיטות דצריכא דאי אשמועינן מחצר לחצר בהא קאמר שמואל משום דאין אוסרין אבל חורבה דאוסרין אימא מודה ליה לר"י ואי אתמר כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין ביטול רשות מחצר כו' וכיון דפנימית אסורה חיצונה כו' ועוד שאין עירובה אצלה עכ"ל פירושו תמוה דמי הכריח אותו לשנות ולפרש הכא הקושיא ליבטל לבני חיצונה לחוד דאימא לפרש הך קושיא דהכא כאינך קושיות דלעיל גבי נתנו עירובן בחיצונה כו' דפריך ליבטל לבני חיצונה אין ביטול כו' דהיינו ליבטל נמי לבני חיצונה כו' וכן הא דפריך ליבטל לבני פנימית אין ביטול כו' היינו נמי לבני פנימית כפרש"י גופיה וא"כ נפרש נמי הכא ליבטל לבני חיצונה אין ביטול כו' היינו נמי לבני חיצונה והשתא לא תקשי הא שפיר' כיון שפנימית אסורה חיצונה כו' דאמאי תהיה פנימית אסורה טפי מהחיצונה כיון שביטל לשתיהן ולא תקשי נמי שאין עירובה אצלה אבל הוה ליה לפרש כדלעיל אין ביטול רשות מחצר לחצר ודריסת רגלו של זה שאסר במקומו אוסר לבני חיצונה ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא לאו דאתא בשבתא להכי חשיב אין מערבין אפילו עירבו כו' מ"מ כשבא הנכרי נתבטל העירוב כו' עכ"ל מזה ה"מ לדחויי בפשיטות לעיל דליכא לפרושי דעירוב על ידי שכירות מועיל בלא ביטול דאם כן אמאי קרי ליה אין מערבין ודו"ק:

בד"ה שהמבוי לחצרות כו' וחד מינייהו באחריתי עכ"ל הלשון [א] מגומגם לפי מה שפירשו התוס' בפ"ק דבית א' בלא חצר וחצר א' מן הבתים עכ"ל ע"ש ודו"ק:

בד"ה כיצד נתנו עירובן כו' וא"ת אביי היכי פליג ואמר דיש ביטול מחצר כו' עכ"ל מה דלא קשיא להו הכי לר' יוחנן יבואר לקמן בסוף פרקין ע"ש:

בד"ה נתנו עירובן בחיצונה כו' האי בר כו' הא כו' דכולן יכולין לבטל כו' עכ"ל ר"ל כולן בין בני הפנימית בין בני החיצונה שעירבו יכולין לבטל לאותו אחד שלא עירב וק"ל:

גמ' ור"י אמר יש ביטול רשות מחצר לחצר ע"ל דף סד ע"א תוספות ד"ה אם כן: