Commentary page
Eruvin 37b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerEruvin 37b
Eruvin 37b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 411 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אלא אי בלקיחת בעלים שאמרו בשעת לקיחה זו אני לוקח לעולה וזו לחטאת:
או בעשיית כהן אבל אם לקחום סתם ואחר כך קרא עליהן שם אין השם חל עליהן ויכול הכהן לשנותן וקרא דריש רב חסדא בסדר יומא ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב גבי כהן ועשה הכהן את האחד חטאת והאחד עולה אלמא אין שם עולה וחטאת חל עליהן אלא בלקיחה או בעשייה:
עם הארץ שאמר לחבר שהיה חבר הולך לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי אגודת ירק אין צריך חבר לעשר דמאי מאותה שנתן לעם הארץ אע"פ שלקח שלו ושל עם הארץ סתם ולא פירש כשקנאן זה לי וזה לעם הארץ והוא מעם הארץ לקחן יש ברירה כשנותנו לעם הארץ שזו לצורכו לוקחה ואין חבר זה מוכרה לו:
וחכמים אומרים צריך לעשר דאין ברירה וי"ל זו לצורך חבר לוקחה והוא חוזר ומחליפה לעם הארץ וחבר אינו רשאי למכור לעם הארץ דבר שאינו מתוקן:
רבי יוסי אומר חילל וכי סליק סלע בידיה אמרינן יש ברירה שזה שחילל מעשר שני עליה דאי אין ברירה לא אמר מידי אלא אמרינן דהא סלע דסלקא בידיה השתא לא הוה דעתיה להחליף ואישתכח דקא אכיל מעשר שני בלא פדיה:
דאפכת תרתי אגודה וחילול:
מקמי חדא יין מבין הכותים:
דקתני סיפא דהך דחילול:
18 more comments on this page.
Rashi on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
אלא דליכא אלא חדא וקמ"ל דלא גזרינן אטו היכא דאיכא תרתי או תלת:
מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה הוי מצי למימר רבי יוסי דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא כדפ"ל (דף לב. בד"ה תאנים) גבי לקט תאנים מתאנתי:
אלא איפוך בלא איפוך הוה אשכחן תנא דבדרבנן לית ליה ברירה רבנן דר"ש אלא דבעי לאוכוחי בהדיא שם התנא ולהכי מוכח דמבעיא לן למימר איפוך ולכך קאמר אלא ומיהו לפי זה לא אתי שפיר הא דקאמר בסמוך קסבר מאן דלית ליה ברירה לא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא:
קסבר רב יוסף וא"ת דהכא מסיק רב יוסף דלרבי שמעון אין ברירה ובריש כל הגט (גיטין דף כה.) אית ליה ברירה גבי הריני בועליך על מנת שירצה אבא וי"ל דרב יוסף מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כרב משרשיא דהתם ורבא דלא מחלק התם מסיק הכא דלרבי שמעון יש ברירה וטעמא דאסר משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין:
אלא מעתה היו לפניו שני רמונים וא"ת וליפרוך ה"נ אי הוי טעמא משום דאין ברירה וי"ל דאי טעמא משום דאין ברירה הוא אין תימ' דודאי כיון דאין ברירה הכי נמי דלא הויא תרומה אבל אי מטעמא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ה"נ דבשני רמונין לא הויא תרומה והא בשני רמונים לא מסתברא שפיר האי טעמא ומיהו אי אמר התם האי טעמא דראשית ה"נ אית לן למימר גבי רמונים דלא מסתבר לפלוגי בהו והא דמייתי מתרומת הכרי בתוכו ר' שמעון אומר קרא שם למאי דלא ידע דאיכא סביביו הוי מצי לאקשויי נמי לטעמא דאין ברירה ומהר"י מפרש דאי טעמא דרבי שמעון משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היתה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאכלן ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי כלל תרומה ויהיה כהן אסור לאכלן וכן בההיא דתרומת הכרי בתוכו קרא שם וכהן מצי אכיל לכל מה שבתוך הכרי אע"ג דאין ברירה:
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעיא ראשית ששיריה ניכרין הכי נמי הוה מצי למימרא לטעמא דברירה:
Tosafot on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
ומאי אתא לאשמעינן כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן קמ"ל ר' יוסי כרב חסדא דמעשיית כהן הקינין מתפרשות ולעולם בשהתנו כי עשיית כהן תזכה כל אחת בשלה אבל ברירה לית ליה.
ת"ש עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת אוכל ואינו צריך לעשר. דברי ר' יוסי כו' פי' ע"ה שאמ' לחבר קנה לי כמו שתקנה לעצמך והלך וקנה ב' ועישר על אחת מהן ואחרי כן נתן לע"ה אחת הנשארת לו א"ר יוסי אוכל ואינו צריך לעשר עליה נתברר כיון שלקחה כי המעשר שהוציא מקודם על זו הוציאו והנה אית ליה ברירה ופרקינן איפוך [ותריץ] הכי אינו אוכל עד שיעשר וחכמים פוטרין.
ת"ש האומר מעשר שני שיש לי יהא מחולל על המעות כו' ואמרי' אפיך ואימא לא חלל דברי ר' יוסי ממאי מדקתני סיפא מודה ר' יוסי דאומר מעשר שני שיש לי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס שחילל מדקתני סיפא חילל מכלל דרישא לא חילל קאמר ואיך קאתיא סיפא בדלית ליה בכיס אלא אותה סלע חדשה בלבד ואיידי דתני רישא תעלה תנא סיפא נמי תעלה [ואף] דלא הוה צריך.
א"ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו דעירוב דהוא מדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר הריני מערב לחמשה על איזה מהן שארצה רצה מבעו"י עירובו עירוב רצה משחשכה אין עירובו עירוב. ואין ברירא.
אישתיק ולימא ליה איו הוא לא שמיעא ליה הא מתניתא דהוא תני לה איו.
רב יוסף אמר תנאי (דרישא) הריני מערב לרוח אחת לכל שבתות השנה רציתי אלך [לא] רציתי לא אלך אלא הריני כבני עירי רצה מבעו"י עירובו עירוב משחשכה ר' שמעון אומר עירובו עירוב וחכ"א אין עירובו עירוב והא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר בהלוקח יין מבין הכותים שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ר' שמעון אסר דלית ליה ברירא. ופרקינן אפיך ואימא ר' שמעון אומר אין עירובו עירוב וחכ"א אומרים עירובו עירוב ואמרינן אמאי אפכת דלמא כי לית ליה לר' שמעון ברירה בתרומה דהיא דאורייתא אבל בעירוב דהוא מדרבנן אית ליה ברירה ודחינן לא מאן דלית ליה ברירה לא שנא בין דאורייתא בין דרבנן לית ליה ברירה ומאן דתני דאית ליה בין בדאורייתא בין בדרבנן אית ליה.
רבא אמר היינו טעמא דר' שמעון דהלוקח יין מבין הכותים וקסבר תרומה אקרי ראשית וכל ראשית יש לו אחרית ידוע הלכך בעינן תרומה ששיריה נכרין וכיון שהנוד היין שיש בתוכו כולו מעורב ואינו ניכר בין ראשית לשיריה אע"פ שא' תרומה ולאו משום דלית ליה ברירא.
אלא מעתה היה לפניו ב' רמונים ואמר אם ירדו גשמים היום זה תרומה על זה ואם לא ירדו היום יהא זה תרומה על זה הכי נמי כיון דבעת אמירתו אינה נבררת התרומה ולא שיריה הכי נמי דלא הוי תרומה.
4 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
עם הארץ שאמר לחבר וכו' ר"ח ז"ל גריס: אוכל ואין צריך לעשר. פירוש: כגון שעישר חבר על שלו מתוך ביתו, והלכך כשנתן הככר האחד לעם הארץ אמרינן דשלו כבר מתוקן שכבר עישר עליו מתוך ביתו דיש ברירה. ואין הגירסא הזאת מחוורת, דהא משמע דלרבנן דאמרי אינו אוכל עד שיעשר דלית להו ברירה, מ"מ מה שהוא נותן לעם הארץ אינו צריך לעשר, וזה אי אפשר דהא כיון דלית ליה ברירה הו"ל כמוכר לעם הארץ את שלו, ואין יכול למכור לו עד שיעשר. לפיכך נראה יותר כגירסת רש"י ז"ל דגריס: אין צריך לעשר וחכמים אומרים צריך לעשר. ומה שהוא נותן לעם הארץ קאמר.
אלא איפוך ובלא איפוך אשכח רב יוסף תנא דאית ליה בדרבנן אין ברירה, אלא דרבה תנא מבורר בעי מאן ניהו, דהא נמי ברייתא ידע ואברייתא דאמר לחמשה קאי, אלא דבעי מאן ניהו האי תנא, ומשום הכי קא מהדר רב יוסף לאוקומה כר"ש. ואקשינן עליה דרב יוסף אמאי מהפך ליה דדילמא כאן בדאורייתא כאן בדרבנן. ופריק דרב יוסף סבר דמאן דאית ליה ברירה בדאורייתא בדרבנן נמי אית ליה, ומאן דלית ליה בדאורייתא אפילו בדרבנן לית ליה. וקשיא לי אם כן אמאי קא מהדר בתר האי ברייתא, לימא מתני' דהלוקח יין דר' שמעון ור' יוסי לית להו ברירה. וי"ל דאי הוי מייתי ליה מינה לא הוי מקבל מיניה רבא, דאדרבה ס"ל דבדרבנן אית ברירה ובדאורייתא לא. לפיכך קא מהדר רב יוסף דמחלוקת שנויה היא בדרבנן ממש ור"ש קא פליג בה, וכיון דאשכחן דמחלוקת שנויה היא, מעתה נאמר דר"ש הוא דקאמר אפילו בדרבנן אין ברירה, כך נראה לי.
Rashba on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
עם הארץ שאמר לחבר וכו׳ פירש שהחבר היה הולך ליקח גלוסקא מן השוק ומצאו עם הארץ וא״ל שיקח אחרת לעצמו והלך חבר ולקח שתי ככרות סתם אחת לו ואחת לעם הארץ ולא ניכר בשעת המקח איזו מהן שלו ואיזו לעם הארץ ואח״כ נתן אחד מהן לעם הארץ וקי״ל שאסור לחבר למכור לעם הארץ משלו שום דבר שאינו מעושר ודאי: גרסת רוב הספרים שלנו יהיה בפירש״י ז״ל נותן לו ואינו צריך לעשר: פי׳ נותן החבר לעם הארץ אחת מהן ואינו חייב לעשר והיינו מדין ברירה דאמרינן שזו היה של עם הארץ מתחלת המקח ואין החבר הזה מוכר לו כלום וחכמים אומרים לא יתן עד שיעשר דסברי רבנן דאין ברירה ואין החבר מוכר לו זכו׳ שיש לו באותו דבר ויש גורסין אוכל ואינו צריך לעשר וזו גרסת ר״ח ז״ל ומפרשי׳ לה כי החבר הזה הפריש משלו על הככר שלו בכל מקום בעיר שהיו מעורבות ואח״כ נתן נכרו לעם הארץ וקתני שהחבר אוכלת הנשארת לו ואינו צריך לעשר פעם אחרת דיש ברירה והוברר הדבר למפרע שזו היתה שלו וכבר נתקנה ותכמים אומרים אינו אוכל עד שיעשר פעם אחרת דסבי׳ להו דאין ברירה: ואינו נכון דכיון דסבי׳ להו לרבנן דאין ברירה כשם שאסרו על החבר שלא יאכל עד שיעשר היאך לא אסרו עליו שלא יתן לעם הארץ עד שיעשר כדי שלא ימכר לעם הארץ דבר שאינו מעושר ועוד דהא במתניתא לא קתני שכבר עשר החבר והיכי תני אכל ואינו צריך לעשר אי נמי לא יאכל עד שיעשר אלא ודאי הגרסא הראשונה היא הנכונה והא דפרכי׳ מהאי דרבי יוסי לאידך דרבי יוסי דהלוקח יין משום דסבי׳ לן דמאן דלית ליה ברירה בדאורייתא ה״ה בדרבנן דהא הכא דרבנן הוא:
רבי יוסי אומר חולל פי׳ חולל מעכשיו קודם שתעלה הסלע מן הכיס כשתעלה והיינו דאיכא דין ברירה והא דלא מקשי׳ הכא בשמעתי׳ לרבי יהודה או לר׳ יוסי מההיא דהאומר הרי זה גטיך אם מתי דשמעי׳ מינה בפ׳ כל הגט דרבי יוסי ור׳ יהודה לית להו ברירה: י״ל דסוגיין דהכא סביר להו דהתם כיון דאשה אחת היא לא שייך בה דין ברירה לפי שאין שעת חלות הגט מבוררת מעכשיו והתם פרישנא לה בס״ד: ומאי תעלה פי׳ דכיון שאין אחרת בכיס הא בעודה בתוך הכיס יכול לחלל עליה לגמרי ופרקינן איידי דתנ׳ וכו׳ ואשמעי׳ בהך סיפא דלא גזרינן היכא דליכא אלא חדא אטו היכ׳ דאיכא תרתי: מאן האי תנא פי׳ מאן האי תנא מתניתא דבעי׳ למתני השתא דס״ל דבדרבנן נמי אין ברירה דתניא וכו׳ ואשתיק רב נחמן דלא ידעי׳ סתמא דהאי ברייתא מני. ורב יוסף אתא לברורי מדתני׳ האומר הריני מערב וכו׳ ולאו מדקתני וחכמים אומרים דא״כ ערביך ערבא צריך דהנהו רבנן מני דהא רבא תנא מסויים בעי אלא רב יוסף היה סומך על דבעי׳ לאפוכי מתנייתא ור״ש הוא דתני אין עירובו עירוב דס״ל דאפי׳ בדרבנן אין ברירה וכדמפרש תלמוד׳ ואזיל:
א״ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רמונים וכו׳ וכ״ת הכי נמי והתנן תרומת כרי זה לתוכו וכו׳. והא דנקט אביי היו לפניו שני רמונים ולא פריך ליה לאלתר מיהא מתני׳ משום דאביי הוה גמור לההיא דשני רמונים מרבותיו הכי נמי דבין ירדו בין לא ירדו אין בדבריו כלום פי׳ למאן דאית ליה ברירה ומשום שאין שיריה ניכרין בשעת הפרשה. ואי בעית אימא התם כדקתני טעמא וכו׳ ומסקנא דהכא פליגא אמסקנא דפ׳ כל הגט וסוגיי אחריני דאמרינן בתלמודא דטעמא דר׳ יהודה ור׳ יוסי בההיא דלוקח יין משום דאין ברירה וזומן הסוגיו׳ המתחלפו׳ בתלמוד וכבר פירשתיה יפה בארוכה בפ׳ כל הגט בס״ד:
Ritva on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain
Meiri
עם הארץ שנתן דמים לחבר ליקח לו אגודת ירק וחבר זה צריך ליקח גם כן לעצמו ועירב את הדמים ולקח שתי אגודות ולא נודע איזו לקח לעצמו ואיזו לקח לעם הארץ הרי החבר צריך לעשר אגודה שלו וכן מעשר עוד באגודה שלו על של חברו שלא יאכיל לעם הארץ טבלים ואעפ״י שכל בדרבנן יש ברירה והוברר הדבר שזו שנתן לעם הארץ (היא) היא שלקחה לצרכו של עם הארץ ולא שיהא הוא נקרא עכשו כמוכרה לו והרי אם לקח לו סתם אין צריך לעשר מכל מקום הואיל ואין הברירה מבוררת כל כך צריך לעשות כן שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ואם אמ׳ זו אני לוקח לפלוני וזו לעצמי אינו מעשר את של פלוני עם הארץ אלא אם כן חזרו ונתערבו:
מעשר שני צריך לחללו על מעות מצויים לו ושהם ברשותו כמו שיתבאר במקומו. ומכל מקום אם [אמר] מעשר שני זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס הרי זה חלל ואעפ״י שיש הרבה בכיס ואין צריך לומר אם לא היתה שם סלע אלא הוא. וסלע חדשה שהוזכר כאן לאו דוקא:
מאחר שביארנו שכל בדרבנן יש ברירה מי שאמר לחמשה הריני מערב למזרח על איזה מכם שארצה ולמחר את שאברור מכם ילך אעפ״י שלא בירר לו אפי׳ בדעתו איזה מהן ילך עד למחר עירובו עירוב לאותו שיברור וכן מי שאמר הריני מערב לשבתות של כל השנה ר״ל לאחת מכלן ושבת שארצה אלך אפי׳ לא בירר רצונו עד שחשיכה עירובו עירוב אחר שעירובו קיים שכל בדרבנן יש ברירה ולזה שרצה עירב. ויש מי שפי׳ לשבתות כל השנה לכל שבת מהם שירצה ואפי׳ כמה:
התרומה נקראת ראשית וצריך שיהו שיריה נכרים שאם (אם) [אמר] כל גרני תרומה לא אמ׳ כלום שאין ראשית אלא אם כן האחרית ניכר בשעת קביעת הראשית ואם אמ׳ כרי זה תרומתו לתוכו ומעשרותיו לתוכו אינו כלום ואין סביבותיו ניתרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו הא כל שארד לצפונו או לדרומו קרא שם והאוכל משם חייב משום תרומה. היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם יארע כך זו תהא תרומה על זו ואם יארע כך זו תהא תרומה על זו אינה תרומה:
Meiri on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא מאי קושיא דלמא כי לית ליה לר"ש ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן כו' ק"ק אמאי לא מדקדק תלמודא הכי לעיל בריש הסוגיא לרב דאמר ליתא למתני' מקמי דאיו ומייתי ראייה מההיא דהלוקח דלית ליה לר"י ברירה ואימא כי לית ליה ברירה בדאורייתא כההיא דהלוקח אבל בדרבנן כי הכא במתני' אית ליה ברירה ואדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' מיהו רבא דקאמר שאני התם דבעינן ראשית כו' איכא למימר דלאו אר"ש לחוד דקיימינן הכא אלא קאי אכולה סוגיא דלר' יהודה ור' יוסי נמי ליכא לאוכוחי דלית להו ברירה מההיא דהלוקח אלא דטעמייהו דבעינן ראשית כו' וכן הא דקאמר ואי בעית אימא כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד אדר' יהודה ור' יוסי נמי קאי ודו"ק:
תוס' בד"ה אלא איפוך כו' ומיהו לפ"ז לא א"ש הא דקאמר בסמוך קסבר מאן דלית כו' עכ"ל בכוונתן כתב מהרש"ל וזהו תוכן דבריו בקיצור כיון דרבא בעי לאשכוחי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה משמע דאיכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן כו' מה השיב רב יוסף ס"ל כו' שתלה עצמו בחגורתו מאן דלית ליה ברירה כו' ואימא דאיכא לפלוגי כסברת רבא ולא תיפוך הא דר"ש ולא תשכח שום תנא דלית ליה ברירה אפי' בדרבנן ול"ג קסבר רב יוסף כו' כך העלו בישיבה והקשה מהרש"ל לדבריהם ע"ש באורך וכתב דרך אחרת להגיה בדברי התוס' וכצ"ל ומיהו לפ"ז לא א"ש כו' קסבר מאן דל"ל ברירה ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא הל"ל קסבר רב יוסף וא"ת כו' והד"א עכ"ד בקיצור וגם זה הוא דחוק דקסבר סתם נמי אדרב יוסף מצי קאי כיון דאליביה קיימינן בשקלא וטריא ולפי הדקדוק בדבריהם דנקטו החלוקה השניה דקאמר מאן דלית ליה ברירה ל"ש כו' ולא נקטו החלוקה הראשונה דקא' מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא כו' אבל ר"ל דלפ"ז לא א"ש החלוקה השניה דקאמר מאן דל"ל ברירה ל"ש כו' כיון דאדר' יוסף קאי ועיקר מלתיה לאוכוחי בהך ברייתא דר"ש לא קאמר עירובו עירוב אלא אין עירובו עירוב וסגי ליה למימר בהא דקסבר ר"י מאן דאית ליה ברירה הכא בדרבנן ועירובו עירוב אית ליה נמי ברירה בדאורייתא ותקשי לך ההיא דהלוקח אלא ע"כ איפוך ור"ש ס"ל הכא לית ליה ברירה ולא איצטריך ליה להזכיר חלוקה שניה דמאן דלית ליה ברירה כו' אבל אי הא דקאמר קשיא דר"ש אדר"ש לאו מלתיה דר"י היא אלא מלתיה באנפי נפשיה הוא דתלמודא מקשה דר"ש אדר"ש דהשתא הא דקאמר איפוך לא מסיימא אי הך דהכא דעירובו עירוב אי הך דהלוקח וניחא דנקט ב' חלוקות דאי הך דהלוקח תיפוך היינו משום מאן דאית ליה (עירוב) [צ"ל ברירה] ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא ואי הך דעירובו עירוב תיפוך היינו משום דלית ליה (עירוב) [צ"ל ברירה] ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן ודו"ק:
Chidushei Halachot on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
בתוס' ד"ה אלא איפוך בלא איפוך וכו' פי' דהתוס' ס"ל דהאי קושיא והא שמעינן לר"ש רב יוסף קאמר לה ולכן כתבו ולכך קאמר אלא פי' כיון דהמשך דברי רב יוסף הן שייך לומר אלא אבל אי הוה קושיא אחרת ממקשה אחר לא שייך לומר אלא וק"ל:
בא"ד ומיהו לפי זה לא א"ש וכו' פי' משום דאי המשך דברי רב יוסף הן דבעי לאשכוחי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ע"כ צ"ל דס"ל דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן דאל"כ לימא דאתי ככל הנהו תנאי לעיל דס"ל דלא אמרינן ברירה ואם כן איך אמר אח"כ קסבר מאן דאית ליה ברירה לא שנא בדרבנן ל"ש בדאורייתא דהא ע"כ שנא ושנא הוא אלא משמע דהוי קושיא אחרת בפני עצמה ולא מדברי רב יוסף הוא וצ"ל דלא גרסינן בגמרא קסבר רב יוסף אלא סתם קסבר מאן דאית ליה וכו' דאל"כ ע"כ צ"ל דמדברי רב יוסף הוא כיון דמסיק קסבר רב יוסף וכו' אלא ע"כ לא גרסינן ליה והא דמתחיל דבור אח"כ קסבר רב יוסף היינו לפירוש הראשון דס"ל דהקושיא דמקשה והא שמעינן וכו' מדברי רב יוסף היא וק"ל:
Maharam on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' שאני התם דבעינן ראשית ששיריה ניכרין עי' מכות דף יט ע"ב ברש"י ד"ה תרומה בעוקציה:
Gilyon HaShas on Eruvin 37b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Eruvin, daf 37, Amud Bet, about 411 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 17 words
Opens “אֶלָּא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים, אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן.…”
- Segment 227 words
Opens “וְאַכַּתִּי: סָבַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין בְּרֵירָה? וְהָתַנְיָא:…”
- Segment 35 words
Opens “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. אֵיפוֹךְ.…”
- Segment 418 words
Opens “תָּא שְׁמַע, הָאוֹמֵר: ״מַעֲשֵׂר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי…”
- Segment 517 words
Opens “אֵיפוֹךְ, אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא חִילֵּל.…”
- Segment 634 words
Opens “הָא וַדַּאי אִיפְּכָא תַּנְיָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וּמוֹדֶה…”
- Segment 721 words
Opens “הַאי סֶלַע חֲדָשָׁה הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא…”
- Segment 88 words
Opens “אַיְּידֵי דְּתָנֵי רֵישָׁא ״תַּעֲלֶה״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי…”
- Segment 941 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאן הַאי…”
- Segment 1015 words
Opens “אִישְׁתִּיק, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. וְלֵימָא…”
- Segment 1140 words
Opens “רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא? תַּנָּאֵי…”
- Segment 1214 words
Opens “וְהָא שָׁמְעִינַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה,…”
- Segment 1316 words
Opens “מַאי קַשְׁיָא? דִּילְמָא כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי…”
- Segment 1429 words
Opens “קָסָבַר רַב יוֹסֵף: מַאן דְּאִית לֵיהּ בְּרֵירָה,…”
- Segment 158 words
Opens “רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן ״רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ…”
- Segment 1641 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיוּ לְפָנָיו…”
- Segment 1719 words
Opens “וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: תְּרוּמַת הַכְּרִי…”
- Segment 185 words
Opens “שָׁאנֵי הָתָם — דְּאִיכָּא סְבִיבָיו.…”
- Segment 1924 words
Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא — כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, אָמְרוּ…”
- Segment 2011 words
Opens “וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּבָעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ…”
- Segment 2111 words
Opens “הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: לְדִידַן — בָּעִינַן רֵאשִׁית…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Eruvin 37b · Segment 11 — “רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא? תַּנָּאֵי הִיא! דְּתַנְיָא:…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Eruvin 37b · Segment 16 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי רִמּוֹנִים…”
Original text
אֶלָּא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים, אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן.
when they are purchased by their owner, if the owner explicitly consecrated it as a burnt-offering or sin-offering when he purchased it, or through the actions of the priest when he offers the birds as sacrifices. Therefore, even if the women did not verbalize their intentions, it is considered as if they had made a stipulation from the outset. Therefore, this case is not an instance of retroactive designation.
וְאַכַּתִּי: סָבַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין בְּרֵירָה? וְהָתַנְיָא: עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר ״קַח לִי אֲגוּדָּה אַחַת שֶׁל יָרָק אוֹ גְּלוּסְקָא אַחַת״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
And still the question may be raised: Does Rabbi Yosei really hold that there is no retroactive designation? Wasn’t it taught in a baraita : If an am ha’aretz , who is not known to be scrupulous in separating tithes, said to a ḥaver , one known to be meticulous in his observance of halakha and especially the laws of teruma and tithes, before the ḥaver went to the market to buy himself vegetables from another am ha’aretz : Buy for me as well a bundle of vegetables or a cake [ geluska ], the ḥaver does not need to tithe the food that he gives to the am ha’aretz . The only reason the food needs to be tithed is because it is demai , and an am ha’aretz is not particular about that issue. This is the statement of Rabbi Yosei. It can be deduced from this ruling that Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation, as the ḥaver purchased bundles of vegetables without specifying which was for himself and which was for the am ha’aretz , and when he gave one to the am ha’aretz , it became retroactively clear that he had purchased that bundle for the am ha’aretz from the start, and therefore he does not need to separate tithes from it as demai .
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. אֵיפוֹךְ.
And the Rabbis say: He must tithe it. Since we do not accept the principle of retroactive designation, everything that the ḥaver bought was bought for himself, and the fact that he later gave part of it to the am ha’aretz does not exempt him from his original obligation to separate tithes from the demai . In any case, it seems that Rabbi Yosei’s opinion in this baraita contradicts his opinion in the Tosefta cited above with regard to wine. The Gemara answers: Reverse the opinions in the baraita and say that according to Rabbi Yosei he must tithe the produce he gives to the am ha’aretz , while the Rabbis permit him to proceed without tithing.
תָּא שְׁמַע, הָאוֹמֵר: ״מַעֲשֵׂר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי מְחוּלָּל עַל סֶלַע שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי מִן הַכִּיס״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְחוּלָּל!
The Gemara attempts to bring another proof. Come and hear a proof from a different Tosefta : In the case of one who says: The second tithe that I have in my house shall be redeemed upon the sela coin that will happen to come up in my hand when I remove it from the pouch, i.e., he did not have a particular coin in mind, Rabbi Yosei says: The second tithe is redeemed. When the coin is removed from the pouch, it is retroactively clarified that this is the coin that he had in his mind from the outset. This indicates that Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation.
אֵיפוֹךְ, אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא חִילֵּל. וּמַאי חֲזֵית דְּאָפְכַתְּ תַּרְתֵּי מִקַּמֵּי חֲדָא, אֵיפוֹךְ חֲדָא מִקַּמֵּי תַּרְתֵּי!
The Gemara answers again: Reverse the attributions, and say that Rabbi Yosei says: He has not redeemed the second tithe. The Gemara raises a difficulty: What did you see that you reversed two sources because of one, and made the two baraitot conform to the mishna, which indicates that Rabbi Yosei holds that there is no retroactive designation? Perhaps I should reverse one source, i.e., the mishna, because of the two baraitot and say that in fact Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation, and it is the lone source that indicates otherwise that must be revised.
הָא וַדַּאי אִיפְּכָא תַּנְיָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״מַעֲשֵׂר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי יְהֵא מְחוּלָּל עַל סֶלַע חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי מִן הַכִּיס״ — שֶׁחִילֵּל. מִדְּקָאָמַר הָכָא שֶׁחִילֵּל, מִכְּלָל דְּהָתָם — לֹא חִילֵּל.
The Gemara answers: This Tosefta was certainly taught in reverse, as the latter clause states: And Rabbi Yosei concedes with regard to one who says: The second tithe that I have in my house shall be redeemed with the new sela coin that will happen to come up in my hand when I remove it from the pouch, that he has redeemed the second tithe. The Gemara makes the following inference: From the fact that it said here that he has redeemed the second tithe, it can be proven by inference that there, in the first clause of the Tosefta , he did not redeem the second tithe. Therefore, the wording found in the earlier part of the baraita is clearly incorrect and must be reversed.
הַאי סֶלַע חֲדָשָׁה הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי תְּלָת, דְּיֵשׁ בְּרֵירָה — הַיְינוּ קַמַּיְיתָא? אֶלָּא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חֲדָא — מַאי ״תַּעֲלֶה״?
The Gemara raises a question with regard to the halakha cited in the Tosefta : This new sela , what are its circumstances? If it is referring to a situation where there are two or three coins in his pouch, so that it is not clear which coin he is referring to, and there is the possibility of retroactive designation, this is exactly the same as the first case. Why does he rule here, as opposed to the earlier case, that there is retroactive designation? Rather, it must refer to a situation where he has only one coin in his pouch. But if so, what is the meaning of the expression: Will happen to come up?
אַיְּידֵי דְּתָנֵי רֵישָׁא ״תַּעֲלֶה״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״תַּעֲלֶה״.
The Gemara answers: In fact, it is referring to a case where one has only one coin in his pouch, and the wording of the latter clause is imprecise. Since the first clause taught the halakha using this expression: Will happen to come up, the latter clause also taught the halakha using this same expression: Will happen to come up, even though he was referring to the only new coin that he has in his pouch.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאן הַאי תַּנָּא דַּאֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה? דְּתַנְיָא: אָמַר לַחֲמִשָּׁה הֲרֵינִי מְעָרֵב עַל אֵיזֶה מִכֶּם שֶׁאֶרְצֶה, רָצִיתִי — יֵלֵךְ, לֹא רָצִיתִי — לֹא יֵלֵךְ. רָצָה מִבְּעוֹד יוֹם — עֵירוּבוֹ עֵירוּב, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
Rava said to Rav Naḥman: Who is this tanna who does not accept the principle of retroactive designation even concerning rabbinic decrees? As it was taught in a baraita : If one person said to five people: I am hereby establishing an eiruv for whichever one of you I will choose, so that the person I have chosen will be able to walk two thousand cubits from the spot of the eiruv , whereas whomever I have not chosen will not be able to walk two thousand cubits from the location of the eiruv , the following distinction applies: If he chose the person for whom he was making the eiruv before Shabbat, while it was still day, his eiruv is a valid eiruv ; but if he only chose him after nightfall, his eiruv is not a valid eiruv . The tanna of this baraita apparently rejects the principle of retroactive designation, even with regard to rabbinic enactments, as if that were not the case, the eiruv should be valid even if he only chose the person for whom he was making the eiruv after nightfall.
אִישְׁתִּיק, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. וְלֵימָא לֵיהּ תַּנָּא דְּבֵי אַיּוֹ הוּא! לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.
Rav Naḥman was silent and did not say anything to Rava. The Gemara asks: And let Rav Naḥman say to him that the baraita is the opinion of a Sage of the school of Ayo, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, which maintains that even with regard to an eiruv there is no retroactive designation. The Gemara answers: He did not accept Ayo’s version of Rabbi Yehuda’s opinion and considered it incorrect.
רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא? תַּנָּאֵי הִיא! דְּתַנְיָא: הֲרֵינִי מְעָרֵב לְשַׁבָּתוֹת שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה, רָצִיתִי — אֵלֵךְ, לֹא רָצִיתִי — לֹא אֵלֵךְ. רָצָה מִבְּעוֹד יוֹם — עֵירוּבוֹ עֵירוּב. מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
Rav Yosef said, in his unique style: Have you removed the tanna’im from the world? Is there no tanna who holds this position? The possibility of retroactive designation with regard to rabbinic enactments is a dispute among tanna’im , as it was taught in a baraita : One said: I am hereby establishing an eiruv for the Shabbatot of the entire year, so that if I want to make use of it, I will be able to walk two thousand cubits from the eiruv , and if I do not want to do so, I will not walk. If he wanted to make use of the eiruv for a particular Shabbat while it was still day, his eiruv is a valid eiruv for that Shabbat. However, if he only decided after nightfall that he wanted the eiruv to be in effect, the tanna’im disagree: Rabbi Shimon says: His eiruv is a valid eiruv ; and the Rabbis say: His eiruv is not a valid eiruv . This indicates that according to the Rabbis there is no retroactive designation, even with regard to eiruvin , while Rabbi Shimon holds that his eiruv is in effect because of the principle of retroactive designation.
וְהָא שָׁמְעִינַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה, קַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! אֶלָּא אֵיפוֹךְ.
The Gemara asks: Didn’t we hear that Rabbi Shimon does not accept the principle of retroactive designation in the case of wine from Kutim ? The contradiction between one ruling of Rabbi Shimon and another ruling of Rabbi Shimon himself is difficult. The Gemara answers: Rather, reverse the opinions and say that it is Rabbi Shimon who holds that his eiruv is not valid, and therefore he can be identified as the tanna who holds that there is no retroactive designation at all, even with regard to rabbinic decrees.
מַאי קַשְׁיָא? דִּילְמָא כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵירָה — בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ!
The Gemara asks: What is the difficulty here? Perhaps it is with regard to Torah law that Rabbi Shimon does not accept the principle of retroactive designation, but with regard to rabbinic decrees, he does accept the principle of retroactive designation. Therefore, it is not necessary to reverse the opinions.
קָסָבַר רַב יוֹסֵף: מַאן דְּאִית לֵיהּ בְּרֵירָה, לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא, לָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ. וּמַאן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה, לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא וְלָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן — לֵית לֵיהּ.
The Gemara answers: Rav Yosef holds that one who accepts the principle of retroactive designation accepts it in all cases; there is no difference between Torah law and rabbinic decrees. And one who does not accept the principle of retroactive designation does not accept it at all; there is no difference between Torah law and rabbinic decrees.
רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן ״רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין״.
Rava said: The distinction between the case of the wine and the other cases is not related to the principle of retroactive designation. Rather, there, the case of the wine of a Kuti , is different, as we require that the teruma be the first of your produce, whose remnants are recognizable. Since teruma is called the first, if it is not clear which portion was separated and which portion is left over, the designation of part of the wine as teruma is not effective, despite the fact that Rabbi Shimon accepts the principle of retroactive designation.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי רִמּוֹנִים שֶׁל טֶבֶל, וְאָמַר: אִם יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה, וְאִם לֹא יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה, הָכִי נָמֵי בֵּין יָרְדוּ בֵּין לֹא יָרְדוּ דְּאֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם?
Abaye said to him: Do you really think that this ruling is correct? But if that is so, if there were two pomegranates that were tevel before him, and he said: If rain falls today, this pomegranate shall be teruma for that other pomegranate, and if rain does not fall today, that second pomegranate shall be teruma for this first one, so too, whether rain fell or did not fall, there is no significance to his statement because the remnants that are not teruma are not immediately recognizable.
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: תְּרוּמַת הַכְּרִי הַזֶּה וּמַעְשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָרָא הַשֵּׁם!
And if you say that indeed, it is so, there is a difficulty. Didn’t we learn in a mishna that if one says: The teruma of this pile of produce and its tithes shall be inside it, without specifying the location of the produce that he is designating for these purposes, and similarly, if one says about a pile of first-tithe produce: The teruma of this tithe shall be inside it, without specifying the location, Rabbi Shimon says: He has given it a name, i.e., the designation of the teruma and tithes take effect, even though it is impossible to distinguish between them and the permitted portion of the produce? Therefore, it is not necessary for the remnants of the act of separation to be recognizable.
שָׁאנֵי הָתָם — דְּאִיכָּא סְבִיבָיו.
Rava refutes this argument: There, with regard to a pile of produce, it is different because there are recognizable remnants around it. He specified that the teruma should be inside the heap, which indicates that it is in the middle of the pile, and therefore the produce on the perimeter of the pile is certainly not teruma , and some of the remnants of the act of separation are recognizable.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא — כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד, וְנִמְצָא זֶה שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ! אָמַר לָהֶן: לִכְשֶׁיִּבָּקַע!
And if you wish, you can reconcile the difference between the case of separating teruma from wine and the other cases and say in accordance with the reason that was taught in the case of the wine: The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the leather flask will burst before he manages to separate the teruma , and retroactively this person would have been drinking tevel ? Since he never ended up separating teruma , the wine remained tevel all along. Rabbi Meir said to them: When it bursts, I will consider the matter, but presently I am not concerned that the bottle might burst. Therefore, we see that these tanna’im do not disagree about the principle of retroactive designation but over the likelihood that the flask will burst.
וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּבָעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין, מַאי קָאָמְרִי לֵיהּ?
The Gemara now asks: And according to what initially entered our minds, which is that we require teruma that is the first, whose remnants are recognizable what did the Rabbis say to Rabbi Meir about that? That is the objection they should have raised against him.
הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: לְדִידַן — בָּעִינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין. לְדִידָךְ —
The Gemara answers: This is what they said to him: According to our own opinion, we require teruma that is the first, whose remnants are recognizable; according to your opinion,