Eruvin 19b

שהן כעשר אמות ששה בקר ולקמן פריך מאי כעשר הא עשר מכוונות הן:

כי"ג וי"ד שמונה בקר יצאו מכלל שלש עשרה ולכלל י"ד לא באו די"ג אמה ושליש הן:

בבור רחב שמונה אפי' לר"מ לא בעינן פשוטין דכי מרחיק כדי ראשה ורובה דהיינו שתי אמות לכל רוח נמצא החלל שבין ב' המחיצות שתים עשרה אמה והפסין רחבן אמה לכל רוח זה כנגד זה נמצא בין פס לפס שיעור פתח עשר אמות ור' מאיר בהכי שרי:

בבור שתים עשרה דכי מרחיק שתי אמות מכאן וכנגדם מכאן יש חלל המחיצה י"ו אמה ומהן שתי אמות עומד הרי בין זה לזה י"ד פרוץ וכולי האי לא שרי רבי יהודה ובעינן פשוטין לכל צד דמכל צד וצד איכא י"ד אמות ולקמן מפרש היכא משוי להו:

תנינא לדרב פפא במתני'. דקתני לר' מאיר ששה בקר ולרבי יהודה שמונה בקר וממילא שמעינן דר"מ שרי בהבדלת עשר ור' יהודה שרי בהבדלת שלש עשרה אמה ושליש וכי קבעי ר' מאיר פשוטין ביותר מעשר קאמר:

רב פפא הך ברייתא דתנא שיעורא דעובי הפרות לא שמיע ליה ובמתני' לא פריש להו ואתא רב פפא לפרושי לך מתניתין דשיעורא דר' מאיר עשר אמות ודר' יהודה שלש עשרה אמה ושליש והסכים רב פפא מדעתו למה ששנינו בברייתא דראשה ורובה שתי אמו' ועוביה אמה ושני שלישי אמה:

האריך בדיומדיין יותר מאמה לכל צד עד שהעמיד ריוח שבינתים על עשר אמות:

מהו דווקא פשוטין קאמר דכיון דהרחיקן יותר משיעור חכמים בעינן היכר ביני ביני ולא סגי בהארכת דיומדין אלא מרחיק פורתא מן הפס ונותן שם פשוט וכן לאידך גיסא משום דליהוי היכירא או דילמא כיון דסוף סוף עשר ריוח הוא דאיכא לא מיתסר:

שהן כעשר אמות לא שייך למיפרך מניינא אתא לאשמעינן כדפריך בפ"ק דקדושין (דף יז.) כיון דלא השמיענו מנין פרות:

בבור שתים עשרה כ"ע לא פליגי הוה מצי למנקט בבור אחת עשרה ושליש ומשהו ולא דק:

רב פפא ברייתא לא שמיע ליה והא דמשני לעיל אברייתא יתירות על שלש עשרה היינו בתר דשמעה:

ואם איתא זו היא מחיצה וזו היא מחיצה מיבעי ליה קשה דהכא פשיטא ליה דהארכת דיומדין עדיפי מפשוטין ולעיל אליבא דר"מ משמע ליה איפכא וי"ל דלעיל בעי היכי דכי נמי נאריך בדיומדין יהיה פרוץ מרובה דאז פשוטין עדיפי דאיכא היכר טפי אבל הכא איירי ברחב הרבה שאם נאריך הדיומדין יהיה עומד מרובה כדקתני אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שאפילו בית י' כורין או יותר מותר לכך פריך שפיר זו מחיצה וזו מחיצה מבעי ליה:

ר' יהודה אומר של ד' ד' בקר תנא רבקה נכנסת רבקה יוצא'. ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה אמתים. וכמה עוביה של פרה אמה וב' שלישי אמה שהן כעשר אמות. ר' יהודה אומר כי"ג וכי"ד נמצא לר"מ עובי שש פרות כל פרה אמה וב' שלישי אמה עשר אמות. ולר' יהודה דתני ח' פרות י"ג אמה ושליש.

אמר רב פפא בבור שמונה דברי הכל [דלא בעינן] פשוטין דהא אפילו לרבי מאיר דאית ליה עשר אמות בין הדיומד פש ליה תרתי אמתי ריוח לכל רוח דמעייל ליה לפרה ראשה ורובה התם ומשקה לה. דדיומדין הללו יש להם ו' טפחים אילך וו' טפחים אילך נמצא לר' מאיר שיעור הדיומדין ב' אמות ובין הדיומדין כעשר אמות הרי י"ב אמות על י"ב אמות. וכ"ש לר' יהודה דפש ליה ה' אמות ושליש.

בבור י"ב אמות דברי הכל בעינן פשוטי' דאפילו לר' יהודה [לא] פש ליה אלא אמתא ושליש כי פליגי בבור דאית ביה יתר מח' אמות עד י"ב אמה. ולא כל י"ב אמה בכלל אלא י"א אמה ושליש לר"מ בעי פשוטין לר' יהודה לא בעי פשוטין. פשיטא ופריק:

רב פפא לא שמיעא ליה הא ברייתא דיהיב שיעור דפרה בארכיה ועביה וקא מפרש כי הא ברייתא.

בעא מניה אביי מרבה האריך בדיומדין הקבועין בזויות כשיעור פשוטין פי' הפסין העומדין בזויות נקראין דיומדין מפני שהן מרובעים ונראין ששה טפחים לזה הצד וששה טפחים לצד האחר. והפס העומד באמצע נקרא פשוט עתה אם האריך בפס שבזויות כשיעור י"ב טפחים מהו ואסיקנא ללישנא קמא דלא כדיומדין דמו.

ועוד בעא מיניה יתר מג' אמה ושליש אמה לר' יהודה במה ממעט פשוטין עביד או מאריך בדיומדין ואתא למיפשטה מהא דתניא וכמה הן הפסים מקורבין לבאר כדי ראשה ורובה של פרה.

וכמה הן מרוחקין מן הבאר אפי' כור ואפילו כורים.

ר' יהודה אומר בית סאתי' מותר יתר מבית סאתים אסור. אמרו לו אי אתה מודה בדיר או בסהר מוקצה וחצר אפי' בית י' כורין שמותר.

שהן כעשר אמות דברי ר' מאיר והא דקתני בדר' מאיר כעשר ולא קתני עשר, איכא למימר משום דבעי למיתני בדר' יהודה כשלש עשרה כארבע עשרה, תנא נמי בדר' מאיר כעשר. ויש ספרים דמקשו בהדיא כעשר אמות עשר הויין, משום דקא בעי למיתני סיפא כשלש עשרה כארבע עשרה תני נמי כעשר.

רב פפא ברייתא לא שמיע ליה ואף על גב דמפרש לה רב פפא לעיל כדאמרינן אמר רב פפא יתירות על שלש עשרה ואין מגיעות לארבע עשרה. איכא למימר דלבתר דשמעה הוה. אי נמי לאו רב פפא גופיה הוא דמפרש לה אלא אנן הוא דמיפרשא לן מדברי רב פפא, וכיון דמדידיה מיפרשא לן תלינן בדרב פפא כן תירץ הראב"ד ז"ל.

בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין מהו כלומר: כיון דשמעינן ליה לר' מאיר דתנא בהדיא שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין, דלמא פשוטין דוקא קאמר ומשום דכי מפיש ועבד פשוטין הוי חומרא דקא ממעט באוירא דאפילו עשר לא הוי, אבל כי מאריך בדיומדין לעולם אשתאר ביה אוירא עשר, וכל היכא דאפשר למעוטי באוירא טפי עדיף. ואע"ג דזימנין דהוו פשוטין לקולא והארכת דיומדין לחומרא, בבור שמונה עשר דאיכא רווחא בין דיומד לדיומד עשרים ושנים, דכי ממעט אוירא ומעמידו בעשר מאריך בחד מן הדיומדין עשר הוה ליה דיומד אחד עשר, והויא מחיצה גמורה מרובה על הפרוץ והויא עומד ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע (לעיל עירובין טו, ב), ואי נמי בבור שבעה עשר לרב פפא דאמר פרוץ כעומד והויא עומד ועל הדרך שאמרנו. מכל מקום אפשר דר' מאיר חייש טפי לבור משמונה ועד שבעה עשר דשכיח טפי. וכיון דתוך השיעור הוו פשוטין להחמיר הכין עדיף, אע"ג דמשיעור זה ואילך הויא הארכת דיומדין לחומרא ועדיף טפי דהויא מחיצה גמורה. או דילמא בדיומדין מאריך, כלומר: אילו רצה להאריך בדיומדין מאריך, וכל שכן דעדיף משום דזימנין דהויא מחיצה גמורה כדאמרן. ופשוטין דקאמר ר' מאיר לאו דוקא אלא להקל קאמר, כלומר: אילו רצה למעט באוירא על ידי פשוטין עביד ולא מטרחינן ליה להאריך בדיומדין.

אמר ליה תנינא ובלבד שירבה בפסין מאי לאו דמאריך בדיומדין ומתניתין ר' מאיר היא דסתם מתניתין ר' מאיר היא. ועוד דקתני מותר להרחיק כל שהוא ועלה קאמר ובלבד שירבה בפסין וההיא ר' מאיר היא, דאילו לר' יהודה אינו מאריך אלא בית סאתים וכדפליג לה בהדיא. ואסיקנא: דמאריך בדיומדין ללישנא בתרא, ואיהו עדיף מלישנא קמא ומדקתני שירבה בפסין ולא תני שירבה פסין ולא נצטרך לשבושי לישנא דמתני' (ולא תני) [וליתני] שירבה פסין. והלכך אילו רצה להרבות בפשוטין לר' מאיר עושה ואילו רצה להאריך בדיומדין כל שכן דעדיף טפי וכדאמרן. ומשום הכי הדר ובעא מיניה אביי מרבה לר' יהודה דלא שמענו לו שהזכיר פשוטין, בדיומדין דוקא מאריך או דלמא אפילו בפשוטין סגי ליה כר' מאיר. ואתי למפשטה מדקתני בברייתא זו מחיצה ואלו פסין, דאלמא לא פליג בהא אדר' מאיר ולדידיה נמי אי בעי פשוטין עביד, דאי אמרת בדיומדין דוקא מאריך אף זו מחיצה היא ביתר מבית סאתים דאיירי ביה, ואפילו בבור עשרים וארבעה דבבור עשרים וארבעה הוי בין דיומד לדיומד עשרים וששה ריוח, והלכך כי מוקמת לאויר על שלש עשרה אמה ושליש נמצאת מוסיף באחד מן הדיומדין על השאר דהיינו י"ב אמה ושני שלישים, הוי ליה דיומד שלש עשרה אמה ושני שלישים והוה ליה עומד מרובה על הפרוץ אפילו לרב הונא בריה דרב יהושע. אלא ודאי מדלא קתני זו מחיצה וזו מחיצה וקתני זו מחיצה ואלו פסין, שמעת מינה דאפילו רצה לעשות פסין עושה ולא פליג בהא אדר' מאיר. כנ"ל.

הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר ואלו תורת פסין עליהן ופרצתן בשלש עשרה אמה ושליש. ואיכא למידק היכי קאמר ר' יהודה זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר, והא קתני בפרק קמא (י, א) הרחב מעשר ימעט ור' יהודה אומר אינו צריך למעט. מסתברא דר' יהודה לא קאמר אלא במקום שיש שתי מחיצות גמורות כמבוי המפולש או שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דכיון דאיכא שתי מחיצות הוה ליה לר' יהודה רשות היחיד גמורה, והלכך מכאן ומכאן דאינו צריך אלא לחי וקורה מדרבנן אפילו ביתר מעשר נמי, ואפילו עד שלש עשרה אמה ושליש סגי ליה בלחי וקורה דומיא דפסי ביראות. אבל הכא דאיכא לשתי המחיצות פרצות, ואתה צריך להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ שאין אנו מתירין אלא פרצה כעין פתח, לעולם אין מתירין בהן פרצה יתירה על עשר, דכל שהיא יתירה על עשר נפקא לה לכולי עלמא מתורת פתח ואין עומד מרובה מתיר כנגד הפרצה. ותדע לך דאפילו ר' יהודה מודה בדבר זה, מדתנן בפרק קמא (טו, ב) שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהו פרצות [יתירות] על הבנין, כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכן אסור, והא מתני' משמע דדברי הכל [היא], מדלא פליג בה ר' יהודה. ומשמע נמי לכאורה דר' יהודה תני לה מדקתני בסיפא בשיירא דברי ר' יהודה, אלמא כולה מתני' עד הכא ר' יהודה תני לה. ובמתני' דחלון (להלן עירובין עו, ב) נמי לא פליג בה ר' יהודה, וקתני נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, יתר מכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. דאלמא לכ"ע פרצה יתירה על עשר אינה נידונית משום פתח ואין עומד מרובה מבטלה. ומתני' דשלש מדות במחיצה נמי ראייתי, לעיל בפרק קמא (עירובין טז, א) דקתני ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר. משמע דכולי עלמא היא דלא מפקינן כל הני מדר' יהודה, אלא מסתברא כדאמרן. ולענין בעיין, כיון דפשיט ליה רבה לאביי דעביד אפילו פשוטין מדקתני זו מחיצה ואלו פסין, מסתברא דהכין הלכתא. דאע"ג דפריק אביי דאלו תורת פסין עליהן קאמר דחייה בעלמא היא וקיי"ל כרבה. ועוד דלרבה קיימי בהא ר' מאיר ור' יהודה בחדא שיטתא ולאביי פליגי אפילו בהא, וכיון שכן כל היכא דאפשר למימר דלא פליגי טפי עדיף. ובירושלמי (כאן ה"ב) גרסינן בהדיא, על דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין על דעתיה דר' יהודה דיומדין אבל פשוטין לא. ואם תאמר כי עביד פשוטין מאי אהני, לימא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. נראה לי דמקולי פסי ביראות שנו כאן, וכי היכי דשרו בהו פרוץ מרובה על העומד והעמידוהו אדאורייתא לגבי הא נמי הלכו בדאורייתא. ואויר דמבטל לאו דאורייתא, דהא לענין כלאים תניא (לעיל עירובין טז, א) כל שהיא ארבעה ומארבעה ועד עשר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד העומד מותר, ומפרש רב פפא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא, ומי לא עסקינן אפילו בשהפס באמצע שיש ריוח מכאן ומכאן, אלמא אף על פי דאויר דמהאי גיסא ודהאי גיסא רבה על העומד לא מבטל ליה לעומד לענין כלאים. הלכך לענין שבת דמבטל ליה לחומרא הוא שהלכו לענין שבת החמורה ומדבריהם, והלכך לגבי פסי ביראות העמידו אותו על דין תורה והתירו. וי"ל דדוקא פשוטין רחבין ארבעה שהן חשובין כענין שאמרו לגבי כלאים, ואי נמי אפילו רחבין שלשה כדעת רבא (לעיל עירובין טז, ב) דאוקי מתני' דשלש מדות רישא וסיפא כרשב"ג, ולומר דלרבנן כל שלשה חשובין למישרא כנגדן, כיון שהן חשובין דנפקי מתורת לבוד כדאיתא לעיל גבי ההיא דשלש מדות במחיצה, אבל פחות מכן אפילו לגבי פסי ביראות לא חשיבי ואוירא דהכא ודהכא מבטל להו. ומיהו אין נראה כן מתוך משנתינו, דכיון שנתנה משנתינו שיעור לדיומדין ולא נתנה שיעור לפשוטין, משמע דפשוטין כל שהן בין רחבין בין שאינן רחבין, וזה נראה עיקר. וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור, ומשמע אין להם שיעור כלל אלא אפילו כל שהוא.

מר סבר חד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן ומר סבר תרי רואין נמי אמרינן. פירש רש"י ז"ל: ותל כאבן עגולה. והראב"ד ז"ל פירש: שהיא כאבן מרובעת. ונראין דבריו, דלפי דברי רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר תניתוה דמשמע לדברי הכל היא אלא הוה ליה למימר פלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא.

ירושלמי (ה"א) היתה אבן אחת גדולה רואין שאם תחלק ויש בה ששה לכאן וששה לכאן נדונית משום דיומד, אית תניי תני שאם תיחקק הוי בעיין מימר מאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים מאן דמר שאם תחלק מודד מבחוץ, אמר ר' יוסי ולא עוד בקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה, הוי לא שנייה בין כמאן דמר שאם תחלק בין כמאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים, מאן דמר שאם תיחקק בעגולה ומאן דמר שאם תחלק במרובעת, תדע לך שהוא דכן תניה מתיב לחבריא אין בין דברי לדבריך אלא שאתה אומר בעגולה ואני אומר במרובעת ע"כ.

אמר רב פפא בבור ח׳ כולי עלמא לא פליגי דלא בעי׳ פשוטין פי׳ פשוטין דנקטי׳ לרבי יהודא לאו דוקא דהא לקמן מיבעי׳ לן ולא איפשיט׳ לן שפיר אלא הכא לא דק ומשום ר׳ מאיר נקט לה ואין הכוונ׳ לומר אלא דמיעוט החלל או בפשוטים או בדיומדין וכשחלל הבור ח׳ אמות והוא נותן ב׳ אמות לכל צד כדי ראש׳ ורובה של פרה נמצא בין הכל י״ב עשר׳ אמות וכשנותן דיומר אמה מכאן ודיומר אמה מכאן נמצא שבין הדיומרין עשר אמות בלבד ואינו צריך שום פשוטין ושו׳ מיעוט שאף ר״מ מתיר לתת חלל עשר בין הדיומרין. בור י״ב פי׳ שיש בחללו י״ב אמות דכ״ע צא פליגי דבעי׳ פשוטין פי׳ דבעי׳ למעט החלל כי כשחלל הבור י״ב ואת׳ נותן לכל צד אמות בין הדיומר לבור הרי הכל י״ו אמות הילכך כשהדיומר מכאן אמה ודיומר מכאן אמה נשארו ד׳ אמות ריוח בנתים ואפי׳ לרבי יהודא צריך למעט שלא הת ר רבי יהודה אלא י״ג אמה ושליש ריוח בלבד שזהו רחב ב׳ רבקות של ח׳ בהמות כי פליגי מח׳ ועד י״ב. פי׳ כי פליגי כשיש בחלל הביר מח׳ אמות ולמעלה ועד י״ב אמות ולא י״ב אמות שלימות דכל שיש בו יותר מא׳ כלל צריך מיעוט לרבי מאיר כי בח׳ אמות מצומצמות יש חלל עשר בין דיומר לדיומד כדפריש לעיל וכל שתוסיף על חלל א׳ שום דבר כשיעור מה שתוסיף בזה יתרבה הריוח שבין דיומר ודיומר ויהא ביניהם יותר מעשר:

ואלו לרבי יהודא אפילו יש בחלל הבור י״א אמה ושליש אין צריך למעט כי כשחלל הבו׳ י״א אמות ושליש ותתן לכל צד ב׳ אמות יהיה בין הכל ט״ו אמה ושליש הן לשני הדיומרין ב׳ אמות יהא ריוח שביניהן י״ג אמה ושליש ובשיעור הזה מתיר ר׳ יהודה ומיהו ודאי כל שיש יותר מי״א אמה ושליש ברוחב הבור יתרבה האויר שבין הדיומרין לרבי יהודא וצריך למעטו ולכך אני מפרש לך בכאן מח׳ ועד י״ב ולא י״ב שלמות כלל דלרבי מאיר בעינן פשוטין ולר׳ יהודה לא בעינן מיעוט כלל ופרכינן מאי קמ״ל רב פפא פשיט׳ פי׳ דמברייתא דלעיל שמעינן הכי דהא פירש לן ברייתא דשיעור רחב בהמה הוא אמה ושני שלישין. וממילא ידעי׳ דרבקות דרבי מאיר הם עשר אמות ורבקות דרבי יהודא י״ג אמה ושליש ומינה שמעינן ממילא שלא התיר א׳ מהם לתת בין הדיומרין ריוח יותר מזה השיעור ומברייתא נמי דלעיל שמעי׳ דבין הפסין וחלל הבור לכל צד יש שתי אמות דהיינו שיעור ראש׳ ורובה של פר׳ וא״כ מה אנו למדין מדברי רב פפא וכי חושיבנ׳ אתא לאשמועי׳ ופרקי׳ דרב פפא ברייתא לא שמיעא ליה ופירשה למתני׳ מסברא דנפשיה ומיהו בתר הכי שמעא לברייתא דלעיל דהא פירשה לנו כדאי׳ לעיל בהדיא. אמר רב פפא יתרות על י״ג כו׳ כן פי׳ בתוספת או אפשר דרב פפא לא שמיעא ליה ברייתא לעולם ולישנא דלעיל לישנא דתלמודא דפריש לה מכלל דברי רב פפא דהכא ויש כיוצא בזה בתלמוד וכן פי׳ הראב״ד ז״ל.

בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומרין כשיעור פשוטין לרבי מאיר מהו כשיש בין דיומר לדיומר יותר מעשר אמות וצריך למעטו בפשוטין כדאמרן אם רצה למעט אותו כשיאריך א׳ מן הדיומרין או שניהם עד שיעמידנו כעשר מצומצמו׳ או פחות אפשר לו לעשות כן או על כל פנים בעי לעשות פשוטין בנתים ומשום דלרבי מאיר לא שמעי ליה במתני׳ אלא פשוטין לא ידעינן אי קפידא הוא או מראה מקום הוא בעלמא ולאו דווקא. וא״ת ומאי מספקא לן פשיטא דפשוטין לאו דוקא דמאי רבותא דפשוטין כי מה שפירש״י ז״ל דדילמא פשוטין נקט דוקא משום דבעינן היכירא אין זה מספיק כי מה היכירא בעינן בכאן אלא למעט החלל שלא יהא בו יותר מן השיעור ויותר נראה מה שפירשו בזה כי בפשוטין בהרחבת כל אחד מהם יש גריעותא ומעליותא כי כשיעור כל בין הפסין היא עד עשרים ושתים אמות ואתה נותן פשוטין בנתים לא ישאר שם אויר עשר ותתמעט הפרצה כי בכ״ב אמות כשנתן לדיומרין ב׳ אמות ישאר בחלל שבנתים כ׳ אמות תתן באמצעותן פשוט א׳ ולא ישארו לכאן ולכאן י׳ אמות שלמות ואלו לא ניתן פשוטין בנתים אלא שהארכת הדיומרין תוכל להאריכן בצמצום עד שישארו שם י׳ אמות שלימות של אויר וזו היא למעליותא כפשוטין לרבי מאיר והגריעותא הוא בפשוטין לעולם יהיה הפרוץ מרובה על העומד שהרי אין לנו עומד אלא שתי אמות של דיומרין ורח׳ הפשוטין לעול׳ והשאר פרוץ כולו ואלו בהארכת הדיומרין אפשר שיהא העומד כפרוץ שהוא כשר מן התורה בכל מקום לרב פפא ואפשר ג״כ שיהא העומד יותר על הפרוץ שהוא כעומד אפי׳ לרב הונא בריה דרב יהושע אבל זה אינו נמצא עד עשרים אמות בלבד אלא כשבין הפסי׳ הוא למעלה מכ׳ ואם הוא כא׳ תניח בין הדיומרין עשר ריוח ומן הי״א הנשארי׳ תעשה דיומר אמה מכאן ודיומר עשר אמות מכאן והרי עומד כפרוץ לרב פפא ואם הוא יותר מכ״א אמות תתן אותו יותר על א׳ מן הדיומרין ויהא עומד מרובה על הפרוץ נמצאת אומר כי עד עשרים יש בפשוטין מעליותא למעט החלל ואין בו מעליותא דדיומרין להיות העומד אפי׳ כפרוץ ובכ״ב אמות יש מעליותא בפשוטין עדיין למעט החלל כדכתיב לעיל ויש כאן מעליותא בדיומרין או לפרוץ כעומד בכ״א או אפי׳ לעומד מרוב׳ מכ״ב. ומכ״ב ולמעל׳ יהא מעליותא דדיומרי׳ שיהא העומד מרובה והפסד פשוטין כי הריוח לא יתמעט ויהא פרוץ מרובה על העומד. ומשום הכי מספקא לן מי אמרי׳ כיון דרוב פסי ביראו׳. הן עד כ״ב פשוטין עדיפי ליה לר״מ ולא חשש לריוח של דיומרין שיש מכ״ב ולעיל דרוחא לא שכיחא או דילמא פשוטין לאו דוקא מכ״ב ויתיר ג״כ בדיומרין שיש בהם הרוחה מכ״ב ועד אלף שהיא מניין מרובה ואלו דפשוטין אינו אלא עד כ״ב וגם בכ״א וכ״ב ממש עדיפי דיומרין בפשוטין ואסיקנא דפשוטין לאו דוקא:

תנינא ובלבד שירבה בפסין פי׳ והא מתני׳ לרבי מאיר היא חדא משום דהויא סתם מתני׳ ועוד דליכא לאוקמה כרבי יהודה דהא קתני שיכול להרחיק מן הפסין לבור כל שהוא ואלו לרבי יהודא לא שרי אלא בי׳ סאתים: מאי לאו דמאריך בדיומרין פי׳ דלישנא דדיירא לשון הגדלה ותוספת הוא ודחי׳ לא דמפיש בפסין לעשות פשיטין וירבה לשון רבוי מנין הוא והדר מכרחים דכיון דלא קתני שירבה פסין וקתני שירבה בפסין על כרחי׳ לשון תוספ׳ והגדלה הוא:

בעא מיניה אביי מרבה יותר מי״ג אמה ושליש לרבי יהודא מהו פשוטין עביד או דיומרין עביד נראין דברי האומרין דבדיומרין לא מספקא ליה דמסתמא כיון שלא הזכיר פשוטין לא סגיא אלא בהארכת הדיומרין וזהו ודאת ומן הסתם ולא מספקא לן אם הוא מודה בפשוטין וה״פ פשוטין נמי עביד אדדילמא דיומרין דוקא עביד ויש מפרש אפי׳ בדיומרין נמי מספקא לן דדילמא דוקא פשוטין ולא דיומרין אבל זה אינו מחוור דהא אפי׳ לרבי מאיר דנקט פשוטין בהדי׳ פשט ליה רבא דה״ה בדיומרין והא דמספק׳ ליה לאביי בדברי ר׳ יהודה הוא מן הטעם שכתבנו למעלה כייש בפשוטין לפעמים הרוחה בלא הפסד ולפעמם הפסד בלא הרוחה וכן בדיומרין וזה כי עד כ״ח אמות יש מעליותא בפשוטין למעט החלל כי כשנתן ב׳ אמות לב׳ דיומרין וישארו בנתים כ״ו אמות ואתה נותן פשוט בנתים לא ישאר שם ריוח לכל צד י״ג שלימות אפילו בכ״ח אמות ושני שלישים נרויח שלא ישאר שם ריוח י״ג אמה ושליש אבל בכ״ט אמות שלימות או משם ולמעלה אין מיעוט אויר בפשוטין ששיעורן משהו ולפעמים אפילו שיעורין ד׳ טפחים או יותר כפי מה שיהא בין הפסין יותר מעשרים ותשעה ואלו בדיומרין לעולם אין בין מיעוט אויר מן הסתם כי יוכל לצמצם ולהרחיבם עד שיניח ריוח י״ג אמה ושליש בנתים דהא קיימא לן דאפשר לצמצם בידי אדם וגם אין בהם הרוחת לעשות אפי׳ עומד כפרוץ עד כ״א וכ״א בכלל כי כשנעשה דיומר אמה מכאן ונניח ריוח י״ג אמה ושליש לא ישארו שם לדיומר השני אלא י״ב אמה ושני שלישים יהא בדיומר השני י״ג ושליש ויהא עומד כפרוץ מרוח אחת שהוא עומד לדברי הכל ואם יהיו כ״ח שלמים יהא עומד מרובה על הפרוץ שליש א׳ נמצאת אומר כי עד כ״ז פשוטין עדיפי מדיומרין וכ״ז ושני שלישין או כ״ח איכא עדיפותו לפשוטין ועדיפותו גם לדיומרין בכ״ז ושני שלישין לרב פפא שמכשי׳ פרוץ כעומד ובכ״ח לדברי הכל שיהא העומד מרובה ומכ״א ולמעלה איכא עדיפותא דדיומרין שיהא לעולם עומד מרובה על הפרוץ וגם בכ״ח ושני׳ שלישי׳ יש עדיין הרוחה לפשוטין למעט אויר מכאן ואמה מכאן ישארו בנתים כו׳ ושני שלישי׳ תן פשוט ביניה׳ לא ישארו י״ג ושליש שלמים לשום צד אבל בכ״ט שלמים אין בפשוטן משהו שום הרוחה ומשום הכי מספקא לן דדילמא לרבי יהודא דיומרין דוקא שיש בהם עדיפיתא לדברי הכל מכ״ח ולמעל׳ ולא חייש להרוחה דפשוטין כיון שאין הרוחות אלא עד כ״ח אידך הרוחה דנפישא עדיפא ליה או דלמא כיון דרוב ביראות אינם מכ״ח ולעיל לא חשיב ליה הרוחה: א״ל תניתוה כו׳ ואם איתא זו מחיצה וזו מחיצה מיבעי ליה פ׳ דכל שיש שם כ״ח אמות יש בו עומד מרובה על הפרוץ כ״ח אמות יש לו עומד וכ״ש בזה שיש בו סאתי׳ וכל שהעומד מרובה על הפרוץ מחיצה גמור׳ חשיבא אלא ודאי משו׳ דר׳ יהודא מכשר בפשוטין פעמי׳ שלא יהא כאן מחיצ׳ אי עביד פשוטין והיינו דאמ׳ להם זו מחיצ׳ וזו פסין ותפשוט ממנה דמכשיר ר׳ יהודא בפשוטין ולפירושא דידן תפשוט כולה בעיין ולאידך פירושא תפשוט פשוטין מיהת ודחיא דלעולם רבי יהודא לא מכשר פשוטין והא דקתני זו מחיצה וזו פסין הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה שלא הכשירו שם אלא פרצה בעשר ויש לה מחיצות שלימות וזו תורת פסין שהרי הכשירו שם פרצה י״ג ושליש ופרוץ מרובה על העומד והקשו בתוס׳ היכי אמרינן לרבי יהודא דבעלמא פרצה בעשר בלחוד והא קתני בברייתא דכל שהוא יותר מעשר אינו צריך למעט ותרצו דהתם הוא במחיצה רביעית דמבוי סתום או אפי׳ במבוי מפולש בשתי רוחות כשהוא מערב רשות הרבי׳ בי׳ בקורא או בלחי מכאן ומכאן ויש שם שתי מחיצות שלימות ולרבי יהודא שתי מחיצות דאורייתא ואנו בפסי ביראות הכשירו פרוץ מרוב׳ על העומד בכל ד׳ דיומרין ומסתברא דהא דחייה בעלמא הוא דעבי׳ אביי וכפשיטותא דרבה קי״ל והכי מסתבר דכיון דלר׳ מאיר פשטות׳ דמכשר בין בפשוטין בין בדיומרין סברא הוא דאכשרינהו לר׳ יהוד׳ כל מאי דאפשר דלא נפיש פלוגתא בינייהו:

תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד׳ אמות פי׳ כי כשעלה גוב׳ הכל לעשרה טפחים אין המודרין אלא ד׳ אמות שאלו היה בו יותר מד׳ אמות עליתו קלה וכארעא סמיכתא הוא ולא חשיב בעלמא רשות היחיד כדאיתא במסכת שבת: נדון משום דיומר או לא פירש כשיש ברחבו למעלה כדי לחוק בו דיומר אמה על אמה ואפ״ה מספקא לן ואף על גב דדיומר העשוי מאליו דיומר כדמוכח מההוא דהיה שם גדר וכו׳ דמייתי בסמוך מ״מ מספקא לן בכל זה משום דלא עביד היכירא וא״ל תניתוה כו׳ ופרש״י ז״ל דהאי כל דין אבן עגולה יש לו וא״כ הוי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן תרי רואין: ויש שהקשו דא״כ היכי קאמר תניתוה דאכתי לא ידעינן הלכה כמאן ולאו קושיא הוא דאינהו ידיע להו הלכה כמאן: ויש שתים דכל זה הוי כאבן מרובעת ולדברי הכל נדון משום דיומר. וכן פי׳ הראב״ד ז״ל ואינו נכון שאי אפשר לשום תל בלא מורשי דקרותא בכל צדדיו או במקצת׳ ואיכא תרי רואין. והנכון כפרש״י ז״ל:

מחיצת הקנים קנה קנה פחות ג׳ טפחים פי׳ ואע״ג דכה״ג עומד גמור הוא כדמוכחא מתני׳ ושמעתא דחבלים דשיירא. דילמא הבא גבי פסין דפרוץ מרובה על העומדי בעי׳ שיהא עומד מרובה או מחיצת שתי וערב. דאלו מחיצות שתי לבדו מחיצה גרועה. וגורדייתא קתני הם מחוברים יפה למטה עדעשרה גובה אבל מעשרה ולמעלה מתפרדין יותר מג׳ והיינו דמספקא לן בהו בלישנא בתרא. היינו גדר פי׳ שאף של שתי לבדו נקרא גדר. ומי יימר לן דבגדר שתי וערב מיירי.

כבר ביארנו במשנה שכל שאנו צריכי׳ לפסי ביראות למעט את האויר שבין הדיומדי׳ לא סוף דבר שיכול למעטו בפסין אלא אף בהארכת הדיומדין ושמא תאמר והלא בבריתא השיבו לר׳ יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר שאפי׳ בית עשרת כורים ואמ׳ להם זו מחיצה ואלו פסין ואם תמצא לומר שבדיומדין הוא מאריך הרי אף זו מחיצה. אינו כן שמכל מקום הואיל ודין פרצת חצר ביתר מעשר וזו אינה אלא ביותר משלש עשרה ושליש תורת פסין עליהן ולא תורת חצר. ולענין זה מיהא כבר ביארנו שהלכה כחכמי׳:

ולענין ביאור מה שהיה סבור להפריש בין תוספת פשוטים להארכת דיומדין הוא שפעמים שהדיומדין חומרא ופעמים שהם קולא שבבור שנים עשר אמה בתוספת הפשוטים מתמעט האויר שבמקום אחד ובהארכת הדיומדין הרי האויר נשאר באמצע כלו ביחד וכשהבור רחב הרבה בהארכת הדיומדין עושה העומד מרובה על הפרוץ וכבר פרשו גדולי המפרשי׳ את הענין בפרטיו על דרך זה שרמזנו:

קולא יתרה הקלו בפסין אלו שאפי׳ היה שם תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות כגון גדר שעומד בצד הבאר במקום הדיומד והוא משופע במדרון עד שאם תמדוד משיפוליו עד מקום גבהו תמצא בו שפוע ד׳ אמות לבד מצד שהוא מתאלכסן והולך ומתלקט עד שכלה בראשו לעשרה טפחים ובמקום שמגיע גבהו לעשרה טפחי׳ יש משם עד לארץ ארבע אמות וכגון זה אם היה ברשות הרבים נדון כרשות היחיד כמו שהתבאר בפרק הזורק שאם זרק ונח על גביו חייב מפני שאין תשמישו נוח לבריות הואיל ואין אלכסונו יתר שלשה חלקים על גבהו מה שאין כן אם היה שפועו חמש אמות שכל שאלכסונו שלשה חלקי׳ על גבהו כבש הוא ונדון כקרקע וכמו שאמרו בכבש המקדש כל כבשים שהיו במקדש אמה לשלש אמות וכל שיצא מארבע נדון כחמש וכן הדין בכל תל העשוי במדרון שהוא לפי שיעור זה. ונאמר על תל זה שאם הוא רחב בראשו אמה מרובעת עד שלאחר שיחלק תשאר אמה לכאן ואמה לכאן נדון משום דיומד שרואין אותו כאלו הוא נחלק ואין צריך לומר בתל שאינו מתלקט כל כך אלא מתוך שלש או שתים שהרי כל עוד שהוא זקוף ביותר אין תשמישו נ׳וח לפני רשות הרבים ונעשה יותר רשות היחיד והוא הדין באבן מרובעת רואין בה כל שאלו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נדון משום דיומד הואיל ורחבה אמה ברבוע ולא עוד אלא אפי׳ עגלה שאתה צריך לומר בה רואין אותה כאלו נטלה בליטת עגולה ותהא מרובעת ואחר כך רואין אותה כאלו תחלק הואיל ויש מתוך רבוען שיעור אמה לכל רוח נדון משום דיומד וכן אם היה שם אילן או גדר או מחיצת קנים מחוברים זה לזה ועשויה כמו דיומד הרי זה נדון משום דיומד וכן קנים מחוברים הרבה בגבעול אחד והוא הנקרא גדודיתא דקני הואיל ותחתיו מיהא אחד נדון משום דיומד. ויש מפרשים חבלה של קנים סמוכה לארץ ואינו כן שאם כן היאך הקשה היינו אילן. אבל קנים הסמוכים בפחות משלשה אינו נדון משום דיומד שלמחובר אנו צריכים. וגדולי המחברים מכשירין אף בזו והוציאוה מן הירושלמי שאמרו שם היו חמשה קנים ואין ביניהן שלשה ויש בהן ששה לכאן וששה לכאן נדון משום דיומד. ולענין אילן מיהא פירשוה בשני של סוכה באילן עבה וגס ושמלא בתבן בין הענפים וכיוצא בו כדי שלא תתנדנד על ידי הרוח [שכל] שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה:

גמ' אמר רב פפא יתירות על י"ג כו' כצ"ל:

שם הנ"מ מדקתני ובלבד שירבה בפסין ש"מ אין זה מדברי אביי אלא מלשון התלמוד דאל"כ לא הוה קמבעיא ליה לר"י אי פשוטין עדיפי כיון דאפילו לר"מ לא עדיפי פשוטין כדמסיק הנ"מ וק"ל:

בפרש"י בד"ה מהו דוקא פשוטין כו' אלא מרחיק פורתא מן הפס ונותן שם כו' עכ"ל אין לפרש דנקט הכי מרחיק פורתא מן הפס כו' דאי הוה מרחיק הרבה הוה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ובטליה לפס דא"כ מאי קמבעיא ליה לקמן לרבי יהודה בהרחיק הרבה כיון דאפילו לר' מאיר דנקט פשוטין עדיף הארכת דיומדין בהרחיק הרבה מטעמא דאתי אוירא כו' ואם לר"מ נמי איכא לספוקי בהרחיק הרבה איזה עדיף א"כ אמאי נקט לה למבעי הכי לרבי יהודה כיון דלר"מ נמי איכא למבעי הכי וע"כ נראה לומר שדקדק לפרש כן לר"מ בהרחיק פורתא כו' לרבותא לאידך גיסא דאפילו היכא דאיכא להרחיק פורתא וליכא למיחש דאתי אוירא כו' מ"מ אם האריך בדיומדין לא מתסר מיהו אם הרחיק נמי הרבה ודאי דלר"מ ליכא לספוקי ומצי למעבד נמי בפשוטין כיון דנקט במלתיה פשוטין אלא לרבי יהודה דלא נקט פשוטין קמבעיא ליה דאימא היכא דהרחיק הרבה איכא לספוקי דאיכא למיחש דאתי אוירא כו' והארכת דיומדין עדיפא ליה ודו"ק:

תוס' בד"ה ואם איתא כו' יהיה עומד מרובה כדקתני אי אתה מודה בדיר כו' עכ"ל ר"ל דומיא דדיר וסהר ומוקצה דסתמן עומד מרובה מיירי נמי בפסין לביראות ומיהו אביי דקמבעי ליה לרבה לר"י ודאי דלא איירי בעומד מרובה דאל"כ לר"מ נמי ה"מ למבעי הכי בעומד מרובה דלא קאמרינן לעיל לר"מ דפשוטין עדיפי אלא בפרוץ מרובה ומיהו לכאורה רבה דמסברא קאמר דזו מחיצה וזו מחיצה וטפי מבית סאתים נמי תשתרי לר"י אמאי לא פשיט ליה הכי בלאו ברייתא דמייתא מגופה דמתני' דדומיא דדיר וסהר דהיינו בעומד מרובה קאמר לר"י במתני' דלא שרי אלא בית סאתים וע"כ נראה הא דקאמר דזו מחיצה וזו מחיצה לא בעי למימר וטפי מבית סאתים דתשתרי אלא אלישנא דזו מחיצה ואלו פסין קשיא ליה דזו נמי מחיצה מקרי כיון דעומד מרובה והתוספות שדקדקו מהכא דפשיטא ליה דהארכת דיומדין עדיף היינו נמי מלישנא דקרי ליה מחיצה ודו"ק: