Eruvin 11b

פיאה קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחבירו ודוגמתו פיאה נכרית במסכת שבת (ד' סד:):

הא דרביה הך בתרייתא משום ר' יהודה בר' חנינא אמרה וליה לא סבירא ליה:

אי אמרת בשלמא קמייתא על גבן משום הכי שרי לענין כלאים וביותר מעשר דאי בעשר לא מצי למימר אבל לא לשבת ועל כרחיך כרב סבירא ליה שפיר:

ומנא תימרא דשני לן בכלאים בין עשר ליותר מעשר מן הצד:

אע"פ שבקי רבי יהושע בהלכות כלאים שאל ממנו דבר זה:

קנים הדוקרנין משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע:

כדי להעמיד בה דלת כל שהוא ואפילו יכול להעמיד בה דלת של קשין דיה קשין של שבלים:

אבקתא חור שציר הדלת סובב בו ואע"פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן:

הכא ביתר מעשר והשתא לא צריכי לשנויי לריש לקיש הא דידיה הא דרביה:

כי פליגי בשיש ברגליה שלשה וגבוהה עשרה והא דאמרינן בפרק קמא דשבת (ד' ז:) זרק למעלה מי' והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן דפליגי בחוקקין להשלים אומר ר"י דמיירי בחורין שדרכן לעשות בשעת בנין שמפולשין לרשות הרבים ולצד רשות היחיד רחבין ארבעה על ארבעה דבענין אחר לא הוה אמרינן לרבי מאיר חוקקין כדמשמע הכא:

ר"ל לית ליה וכיון דאסיקנא דבפתח מן הצד פליגי אמרי איני והאמר ר"ל משום ר' יהודה בן חנינא פיאה מתרת לענין כלאים אבל לא לשבת.

ור' יוחנן אמר כשם שאינן מחיצו' לשבת כך אינן מחיצות לכלאים בשלמא ר"ל לא קשיא הא דידיה הא דרביה אלא ר' יוחנן הכא אמר מתרת לכלאים והכא אמר אפילו לכלאים אינה מתרת בשלמא אי אמרת הכא דקאמר מתרת לכלאים בשעשה צורת הפתח על גבן והכא עשה מן הצד לפיכך זה שעל גבן מתרת וזה שמן הצד אינה מתרת.

אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד קשיא ושנינן לעולם תרווייהו מן הצד והא דאמר [דמתרת לכלאים] בפתח שהוא בעשר. והא דאמר אינה מתרת ביותר מעשר. והיינו דא"ל ר' יוחנן לר"ל לא כך היה המעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אע"פ שהיה בקי בהלכות כלאים ומצאו יושב בין האילנות כו' ואסיקנא אלא לאו מן הצד וש"מ עשר מותר יתר מי' אסור: ירושלמי (בפירקין הל"ט) ר"ל בשם רבי יהודה בן חנינא נעץ ד' קנים בד' זויות הכרם. וקשר גמי מלמעלה מציל משום פיאה.

א"ר יוחנן כמחיצות שבת כך מחיצות כלאים.

א"ר יוחנן מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי והראהו שדה אחת (וחוותתה) [ובית חבירתא] היתה נקראת והיו שם פרצות יתר מעשר והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר. אמר כזו כך מחיצות שבת ואסיקנא א"ר אבהו כל אילין מיליא לענין מיסב ומיתן הא להורות אסירי.

תניא היו שם קנין דוקרנין פי' נעוצין ועשה להן פיאה מלמעלה אפי' ביתר מעשר מותר:

גופא אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד פי' בלא תקרה ולא משקוף אלא מזוזות בלבד לא עשה כלום ויש שמפרש פתחא מן הצד כגון קנה עומד כנגד הקונדס הנעוץ בזויות ונתן קנה על גביהן צדו אחד על הקנה וצדו אחד על הקונדס שנמצא כצורת פירצה ולא כצורת פתח שהרי לא עשה לה מזוזות אלא הקונדס נתן במקום מזוזות: תנא קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן ואמר רב חסדא צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפי' של קשין. וא"ר ינאי צריכה היכר ציר והיא (אבקתין) [אבקתא] פי' ידות כדמתרגמינן שתי ידות תרתין צירין וכתיב הדלת תסוב על צירה והוא החלל החקוק על המשקוף להכניס בו ציר הדלת כדגרסינן (במכות כג) בענין הרצועה שמלקין בה.

אלא אמר רבא אבקתא אית בה פי' נקבין שמקויצין בהן הרצועה כי בעו מרפו בה מפקי לה. וכי בעו (מלקט) [מיקטר] בה לפום גבראי: איבעיא להו צריכין ליגע או לא. פי' הקנים העשויין במזוזות צריכין ליגע בקנה שעל גביהן הנתון במשקוף או כיון שהקנים הללו הוו יתר מי' טפחים ולמעלה והקנה שהוא במשקוף אינן נוגעין בו אלא הוא [מונח] על אחרים גבוהין מאלו והם מופרדין זה מזה יתר מד' אמות או קרובים פחות מד' טפחים מאי אמר רב נחמן אין צריכין ליגע.

אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצורת הפתח. כתבו בתוס': שהדבר מסופק על איזו שאלו אם על ראויה לקבל דלת או צריכה היכר ציר, וכיון דלא ידעינן מאי, אזלינן בתרווייהו לחומרא וצריכה שתהא בריאה לקבל דלת וצריכה היכר ציר. אבל רבנו אלפסי ז"ל נראה שפירשה אהיכר ציר דסמוך לה, ועל כן השמיט לההיא דר"ל והביא אותה של רב חסדא דאמר צריכה שתהא בריאה לקבל דלת. ומסתברא דבין על זו ובין על זו, דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הא משמע שאינה יכולה לקבל שום דלת. ובירושלמי מצאתי שהיא מחלוקת שנויה בין ר' שמעון בן לקיש ובין ר' יוחנן דגרסינן התם (ה"א): צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ר' ינאי ב"ר ישמעאל בשם ר' שמעון בן לקיש ציר ובן ציר ולא יהא מחוסר אלא דלת וכו', אמרה ר' ירמיה קמי דר' זירא א"ל ומה בידך ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ע"כ. וכיון דפלוגתא דר' יוחנן ודריש לקיש היא הא קיי"ל כר' יוחנן. והראב"ד ז"ל כתב דצורת פתח צריך לו היכר ציר ושתהא בריאה לקבל דלת. ובפלוגתא דרב נחמן ודרב ששת דצריך ליגע או אין צריך ליגע, איכא מאן דפסק כרב ששת דאמר צריך ליגע דרב ששת ורב נחמן הלכה כרב ששת. והא (דמסייע) [דמשייל] מיניה רב ששת מרבה בר שמואל ואהדר ליה איהו מכיפה לא תליא בהא אלא לענין חוקקין אמר ליה, אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב נחמן ממתני' דכיפא דלענין נגיעה קא מייתי לה, וכן פרש"י והראב"ד ז"ל. ויש ספרים דגרסי בהדיא אמר ליה אי משכחת להו לא תימא להו, ואף בפירושי רש"י ז"ל איתא, והיא מכרעת בפירוש כדבריהם ז"ל, וכן הלכה.

גירסת הספרים שלנו לימא קא סברי בית שמאי ד' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע בית הלל אומרים לחי או קורה לימא קא סברי בית הלל ג' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש. ולפי גירסא זו לזרוק היינו לדאורייתא ולטלטל היינו לדרבנן. ונראה לי פירושא דהא הכין, מדקתני ב"ש אומרים לחי וקורה ולא סגי ליה בחד מינייהו אלמא לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה, דאלמא ארבע מחיצות דאורייתא, דאי אמרת שלש א"כ ברביעית לסגי ליה בלחי או בקורה להיכירא, ומהדרינן לב"ש שלש מחיצות נמי דאורייתא והזורק מתוכן לרה"ר או מרה"ר לתוכן חייב, אלא מדרבנן החמירו עליו שלא לטלטל אפילו בתוכה עד דאיכא ארבע מחיצות גמורות. והדר בעי לב"ה דאמרי בדופן רביעית לחי או קורה דכיון דמשום היכר בחד סגי, א"כ שמעת מינה דשלש מחיצות מדאורייתא דכיון דלא שרי לחי או קורה אלא בדופן רביעית לבד אלמא השלש מדאורייתא, דאי לא אפילו בשלישי לסגי ליה בלחי או בקורה, דכל שהוא מדרבנן בהיכר לחי או קורה סגי ליה לב"ה. ומהדר ליה בדאורייתא ולחייב את הזורק אפילו בשתים מחייב, אבל לטלטל אסרוהו רבנן עד דאיכא שלש גמורות, ולא התירו לחי או קורה להיתר אלא ברביעית בלבד. ולהדין גירסא מסתברא דדחיה בעלמא הוא דקא דחו ליה למימר דאי משום הא לא איריא, אלא מיהו קושטא דמילתא הכין דאסיקנא לב"ה שלש מחיצות דאורייתא, דליכא מ"ד שתי מחיצות דאורייתא אלא ר' יהודה בלבד דאמר (לעיל עירובין ו, א) מי שיש לו שני בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן וכו' ונושא ונותן באמצע, וכולהו אמוראי נמי לקמן (עירובין יב, ב) הכין אית להו דשלש מחיצות מיהא בעינן מדאורייתא. ור"ח ז"ל לא גריס לזרוק משתים מחייב אלא משתים אסור וכן בדבית שמאי לזרוק משלש אסור. ופירש לב"ש אע"ג דאינה מחיצה גמורה מדאורייתא לטלטל בה עד דאיכא ארבע, לזרוק מיהא הויא מחיצה מדרבנן ואסור לזרוק ממנה לרה"ר ומרה"ר לתוכה ולב"ה אינה מחיצה גמורה לטלטל ומדאורייתא עד דאיכא שלש וכדתניא לקמן בסמוך (עירובין יב, ב) חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכו חייב, והענין נכון אלא שאין לשון הגמרא מתיישב בו כל כך.

אשכחינהו רב אחא בריה דרבא לרב אשי אמר לי׳ אמר מר מידי בצ״פ יש שפירשו בתוס׳ דקא בעי ליה למידע אם היה מצריך היכר ציר או בריא׳ לקבל דלת של קשים או לא אמר לי׳ לא ואית דגרסי לא אמר כלו׳ והכל דרך אחד. תנא צורת הפתח שאמרו כו׳ ומילתא באנפי נפשיה היא ויש גירסין אמר להו תנא כו׳ אמר להו אנא תנינ׳ צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותפשוט לן מינה דלכל הפחות אינה צריכה היכר ציר דבקנים אלו סתמן ליכא היכר ציר וזה נראה דעת רי״ף ז״ל שפסק כרב חסדא ולא הביא דר״ל דבקנים אפשר הוא לקבל דלת של קשים וכן נראה פירוש׳ דעביד לה פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן וריש לקיש בעי היכר ציר ורבי יוחנן אמר היכר מבוי כו׳ למימרא דלא בעי היכר ציר כו׳ ובודאי דלישנא דלא אמר כלום הכי משמע שאלו היה צריך כלום לא סגי דלא הוה מפרש להו לתלמידיה ואף לנוסחי דגרסי אמר ליה לא כך נראה פירוש׳ דלא אמר להו מידי בצורת פתח כלומר שלא אמר בו שום חידוש ומיהו סתם קנים יכולים לקבל דלת של קשים וכדרב חסדא וזה לא היה צריך להם וי״א דאפי׳ דרב חסדא תפשוט דלא צריכי׳ אבל מצינו לראב״ד ז״ל שפוסק כרב חסדא וריש לקיש נראה שהוא סובר שלא ירד רב אחא לכל זה אלא שהיה רוצה לדעת שום חדוש אחר בצורת הפתח ולעול׳ אימא לך דבעי׳ היכר ציר ובריאות אלא דתנא לא נחת אלא צורת פתח גרידתא ונכון הוא וא״ת בקנה מכאן וקנה מכאן היכי איכא שקפי והיינו מזוזות אפי׳ יהיו פני הכותל שוין אינו נראה אלא כפרצה אבל בקנים או קונדרסין שפיר אתחזי צורת הפתח בלא שקפי ומלשון רש״י ז״ל שפי׳ לעיל נראה דפתח שאין לו שקפי היינו שהצדדים אינם שוין אלא אבן נכנסת ואבן יוצאת ולמעלה הוא גם כן פרוץ הא כל שהם שוין מן הצד למעלה שוב אינו צריך ואתא שפיר הא דקנים ומיהו פיר׳ שקפי אינו מוכיח כן בפרק הקומץ רבה אלא כפיר׳ הראשון וכן היה מפרש מורי הרב ז״ל ה״ה:

א״ל תניא כיפה פי׳ בנין שיש פתח עשוי עגול שאנו קורין בלע״ז ארק״ו רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת פי׳ עיקרא דמילתא דלא חשיב פתח לעניין מזוזה אנא כשיש מזוזות עומדות שוות מן הצד גבוהות עשרה לכל הפחות ובין מזוזה למזוזה ארבעה טפתם אויר לכל הפחות כשיעור פתח ושיהא למעלה סף שוה נתון עליהם כעין משקוף וכל שהוא עשוי ככיפה זו יש עליה בנין עומד פשוט על פני כולה ואותו בנין עומד במקום סף ולפי׳ כשיש ברגליה גובה עשרה ברחב ד׳ כשיעור פתח מודים חכמים שהוא חייב במזוזות שהרי יש לנו מזוזות וסף ואותו עגול יהא כמי שאינו וי״מ דמיהא דמודו רבנן תפשוט לן שאין צריכין ליגע שהרי בכאן אין המזוזות מגיעין בסף לפי מה שפירשנו שאין העגול חשוב לנו לא מזוזה ולא סף אלא הבנין שעליו ומה שהביאו בתלמודא מימרא דאביי בפי׳ דמתני׳ אינו אלא לברורה דעלמ׳ דלא תימא שמא יש שום חסרון אחר בברייתא דלא תפשוט לן מיניה מידי ועוד שדרך התלמוד הוא כשמביא ברייתא לפעמים שמביא טעם פירושא שנאמר עליה במקומה והא ברייתא ופירוש דאביי איתא בפ״ק דיומא גם בפרק הקומץ ולפי׳ זה לא גרסי׳ ואמר אביי אלא גורסין ואמר אביי דצריכין בהא לפי׳ דאביי כי שמא תאמר לעולם צריכין ליגע ומה ששוין חכמי׳ בזו אינו אלא משום דמודו דאמר בהא חוקקי׳ להשלים ומיירי כשיש בכיפה כדי לחוק להשלים ומעתה הרי הם נוגעים קמ״ל מדברי אביי דלרבנן אין א ומרי׳ חוקקים להשלים והרי אין צריכין ליגע ואין פי׳ זה מחוור מ״מ לפי מה שפירשנו נרא׳ דפשטי׳ שפיר שאין צריכין ליגע והיינו דאיכא במקצת ניסחי א״ל אי תשכחינהו לדבי ריש גלות׳ לא תימא להו ולא מידי ולפי זה אין הלכ׳ כרב ששת וי״מ דממתנית׳ ולא מפי׳ דאביי לאפשטיה מידי בהא אלא מתנייתא בעלמא הוא דאמר ליה בצורת פתח דדילמא שאני הכ׳ שאין אויר מפסיק הא כל שיש אויר מפסיק אינו פתח דצריכין הם ליגעי ולא גרסי הא דאמר ליה אי תשכחינהו כו׳ ולפי זה הלכה כרב ששת במקום רב נחמן:

אמר אביי כו׳ פירוש אביי פירש לך כי אפי׳ לרבי מאיר אין חוקקין להשלים אלא א״כ יש לנו קצת הכשר פתח שיהא בו לכל הפחות מזוזות שוות ברחב ד׳ רגלים גבוהים ג׳ וביניהם ד׳ טפחים רחב וכל שאין ברגליה גבוה לא כלום הוא דארעא סמיכתא הוא וכאלו אין לנו רגלים כלל ואפי׳ יש ברגלי הג׳ אם ביניהם רחב ד׳ טפחים אינו כלום ואינו פתח בפחות מד׳ ויש גורסים עוד שאע״פ שיש ברגליה ג׳ ברחב ד׳ טפחים אם אין הכיפה גבוה עשרה אינו כלום לדברי הכל דבעי כולא גובהה ועיקר היא זאת הגרסא ומאן דלא גריס לה הכי נמי קא אמרי דאנן לא אמרי׳ חוקקין להשלים בגובה לא למעלה ולא למטה ומההיא דבי׳ שאין בתוכה עשרה וקירויו משלימו לעשרה שנדון תוכו ככרמלית לדברי הכל תפשוט לן שפיר שאין אומרין חוקקין להשלים למטה מיהת דאלו למעלה דילמא שאני התם שאין בו מקום לחוק שאם אתה חוקק להשלים תסתר כל קרויו לגמרי ומ״ה ה״ה והוא הטעם וכן פירשו בתו׳ וכן פרש״י ז״ל.

כי פליגי בשיש ברגליה שלשה ורחבה ד׳ בין רגליה לכל הפחו׳ ויש בה בכיפה מקום לחוק להשלים לעשרה כי הכיפה רחבה בכתלי עצמה ואינן מתקצרין ומפירוש רש״י והתוספ׳ ז״ל נראה דכיון דכן אפי׳ אינה רחבה ד׳ טפחים למעלה מן הרגלים אין בכך כלום לר׳ מאיר שהרי חוקקין להשלים הכל הגובה והרחב ונמצא מרובה. ויש נסחא דגרסי׳ לה להדיא שאינה רחבה ד׳ טפחים אבל יש שאינם גורסי׳ כן אלא דפליגי ברחבה ד׳ טפחים ומפרשי לה דמיירי בין הרגלים. ומורי הר״א ז״ל היה מפרש שצריך שתהא רחבה גם למעלה עד עשרה כדי שיהא לנו למראי׳ העין קודם חקיקה מראית פתח בגובה ורחב מ״מ לכולהו פירושי צריך אתה לידע דנקטי׳ אינה רחבה ד׳ לאשמעי׳ דאפי׳ בהא אומר ר׳ מאיר חוקקי׳ להשלים ומיהו אפי׳ היא רחבה הרבה צריך לנו לומר שיש בעובי כותלי כיפ׳ רחב כדי לחוק להשלי׳ הרגלים לגובה י׳ כי רגלים י׳ שוים אנו צריכים לדברי הכל כדמוכח מדרבנן אלא שר׳ מאיר עושה אותו במחשבה ע״י שרואי׳ כאלו חוקקין כיון שיש מקום לחוק והקשו בתוס׳ דהכא משמע דאפי׳ לר׳ מאיר אין לו חוקקי׳ להשלי׳ אלא א״כ יש לנו קצת מאותו דבר בלא חקיקה כדאמר הכא. ואלו בפ״ק דשבת אמר זרק ונח בלחוד כל שהוא באנו למחלוקת ר״מ ורבנן. ותרצו דכל שהוא לאו דוקא אלא כשיש בראשו רחב ד׳ כשיעור רשות היחיד אלא שמתקצר והולך בעובי הכותל ויש ג״כ בחללו טפח בפחות מטפח אינו כלום: ואינו משלימין לר׳ מאיר לחוק במחשבה להשלימו לד׳ על ד׳ דבהא סגי כיון שיש כבר הכותל גבוה עשר׳ עד החור שיעור גובה רשות היחיד:

לימא קא סברי ב״ש ד׳ מחיצות דאורייתא פי׳ דאי סבירא להו ג׳ מחיצו׳ דאוריית׳ למה לי לחי וקורה ברוח רביעית הא ודאי משום היכירא דרבנן בלחי או קורה סגי׳ אלא ודאי לחי או קורה משום מחיצה דאורייתא משוי ליה. וא״ת ואידך מחיצו׳ דאוריית׳ היכי סגי במחיצה רביעית בלחי וקורה תרצו בתוס׳ דה״ה דקא סברי ב״ש דמדאורייתא בעי׳ שם ד׳ מחיצות ג׳ מחיצות גמורות ומחיצ׳ רביעית בכל דהו. ומיהו בפחות מלחי וקורה לא אפשר ומהדרי׳ דלעולם ג׳ מחיצות דאורייתא אבל לזרוק בג׳ מחיצו׳ חייב אבל חכמי׳ אסרו לטלטל עד דאיכא ברוח רביעית היכר גמור ולחי או קורה לא עבדי היכר גמור: הדר אמרינן לימא קסברי ב״ה ג׳ מחיצות דאורייתא פי׳ ולא סגי בשתי מחיצות לא זו כנגד זו ולא כמין גם דעתם מדלא שרו בלחי או קורה אלא ברוח רביעית דאי רוח שלישית דרבנן ליסגי ליה בלחי או קורה או בלחי וקורה משום היכירא כדאמרי׳ ברוח רביעית ודחי׳ דלעול׳ אימא לך שתי ומיחייב בהו הזורק אבל רבנן אסרו לטלטל עד דאיכא ג׳ מחיצות שלימות ולחי או קורה ברוח רביעית להיכר׳ משו׳ דלא מיחזי להו לאינשי רשות היחיד אם אין שום היכירא אף ברוח רביעי׳ היינו דאמרי׳ ליה לא לסותמו אני צריך. וא״ת אי ר׳ אליעזר לחיים וקורה בעי הוה ליה למימ׳ עשה לו לחי או קורה כי התלמיד הזה לא הניח שם אלא לחי או אחר: ועוד זה התלמיד שהיה תלמידו של ר׳ אלעזר שהוא מתלמידי ב״ש היאך לא עשה אלא לחי אחד אם כן כב״ה. עשה ואי סבירא ליה כב״ה למה לא אמר לר׳ אליעזר אלא כב״ה סביר׳ לי׳ והנכון כי זה התלמוד לחי וקורה עשה כב״ש והיה סבור כי ר״א רבו הכי קאמר אף לחיים וקורה וה״ה ללחי וקורה והיינו דא״ל עשה לו לחי אחר. ומהדרינן דלעולם לר׳ אליעזר לחיים דווקא וה״ק עשה לו לחי אחר כי הקודם אינו תועלת כלום. וא״ת ור׳ אליעזר היאך חולק על ב״ש וב״ה ועוד והלא שמותי הוא. י״ל כי רבי אליעזר אומר שכך אמר ב״ש לחיים דווקא:

ואחר כך מקשה לר׳ יוחנן ולריש לקיש מדי דהו אדידהו ממה שאמרו פאה מותרת לענין כלאים אבל לא לשבת ופאה היא אותה זמורה המתוחה על ארבע קונדיסין וקורא לה פאה על שם שמקפת את כלה ואינה מכסה את כלה ואמר שמתרת בכלאים לזרוע בחוצה להם אעפ״י שיש גפנים בתוכה אבל לא לשבת לטלטל בתוכה ור׳ יוחנן אמר אף לכלאים אינה מחיצה. ולריש לקיש מיהא אתה יכול לתרצה שזו השניה לדעת רבותי׳ אמרה וכדקאמר בהדיא משום ר׳ יהודה (בין) [בן] חנינא. ואף לר׳ יוחנן אם תפרש בראשונה על גבן ובשניה מן הצד ניחא אלא אי תרוייהו מן הצד קשיא דידה אדידיה ופירש שזה שאסר אף כלאים ביתר מעשר. והוא שואלו (נימנא) [ומנא] תימרא דשני לן בין עשר ליתר מעשר ר״ל לענין כלאים ומן הצד והביאה ממעשה בר׳ יהושע שהלך אצל ר׳ יוחנן ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן ושאלו אם גפנים כאן מהו לזרוע כאן ואמ׳ לו בעשר מותר ביתר מעשר אסור ואי בעל גבן ביתר מעשר אמאי אסור והתניא היו שם גפנים הדוקרנים פי׳ המתפצלים כגון שפצל קנה ונתן אחד לכאן ואחד לכאן וקנה על גביהן כקונדסין שהזכרנו למעלה ואמר שאם עשה להם פאה ר״ל אף ביתר מעשר מותר אלא מן הצד ובעשר מותר יתר מעשר אסור ולמדת שהזמורה בין אילן לאילן או בין קונדס לקונדיס על גבן הוי צורת פתח ואעפ״י שהמבוי כשמשים הקורה על שני הכותלים אינו צורת פתח אינו דומה לזו שהאילנות והקונדסין דומין הם לקנה מכאן וקנה מכאן מה שאין כן בכותלים:

זהו ביאור הסוגיא וכבר הרגשת מדברינו מה שראינו לפסוק מתוכה ולפי דרכך יש לך ללמוד הימנה שאעפ״י שהחכם מרגיש בעצמו שהוא בקי ראוי הוא שיחזר להיות הדברים אצלו בקבלת חכם שאין ראוי לו לסמוך על עצמו אלא בקבלה והוא שאמרו שהלך ר׳ יהושע בן קרחא אצל ר׳ יוחנן בן נורי ללמוד תורה אעפ״י שבקי בהלכות כלאים:

זה שייעדנו לבאר בצורת פתח שעשאה מן הצד שלא עשה כלום פרשו גאוני הראשונים שעשאה בצד הכותל סמוך לקרן ובאים עליה משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן פירשוה גדולי הפוסקי׳ והמחברים. ואין הדברים נראין שאם כן היה לו לומר צורת פתח שעשאה בקרן זוית ועוד שאף רב הונא בריה דרב יהושע שהוא מריה דשמעתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי לא אמרה אלא באוכלת משתי רוחות וכמו שביארנו למעלה במחלקתם של אביי ורב יוסף במשך מבוי ולא עוד אלא שלא נאמרה אלא בנפרצה הא כל שהוא עשאה ובצורת פתח ודאי פתחא הוא ואעפ״י שאמ׳ לא עבדי אינשי פירושו הואיל ואין דרך בני אדם לעשותה אף כשנפרצה מאליה לא יהא קרוי פתח וכן יראה ממבוי שצדו אחד ארוך וכו׳ שרבא אמ׳ אחד זה ואחד זה אינו מניחו אלא כנגד הקצר וטעמא קורה משום היכר ואין היכר באלכסון ואלכסון הוא קרן זוית וצורת פתח ודאי משום מחיצה הוא ונמצא שהוא מכשיר בקרן זוית וגדולי הרבנים פרשוה בשקשר הקנה הראוי להיות על גביהן מצדן ומשום דעל גבן ממש בעינן ולא מצדן וגדולי המפרשי׳ פרשוה שנעץ קנה באמצע המבוי וקנה אחד בצד הכותל וקנה על גביהן והניח שאר המבוי פרוץ בלא לחי וקורה שזה ודאי אסור ואפי׳ נכנס רוב המבוי בפתח זה רואין אותו כסתום עד שיהא עומד מרובה על הפרוץ ובשמועת קונדיסין אתה מפרש לדעת זה מן הצד שמתח זמורה בין קונדס לקונדס ונעץ ראש הזמורה בקרקע כעין קנה ונמצא הקונדיס קנה אחד והזמורה שבאמצע קנה אחר ומתיחת הזמורה למעלה קנה שעל גביהן ונשאר השאר בלא זמורה. וגאוני הראשונים פירשו פתח׳ בלא צדדין. ואין זה כלום שאין צורת פתח בלא שיקפי כמו שביארנו למעלה. ויש מי שכתב שלא נאמר שאין פתח שבקרן זוית פתח אלא דוקא בקנים וכיוצא בהן הא בבנין הגמור בכל מקום הוי פתח וכן מה שאמרנו שאם נתן הקנה העליון באמצע אינו פתח דוקא בקנים וכיוצא בהן אבל בבנין או מחיצה גמורה אף בדרך זה הוא חשוב פתח. וכן יש מי שכתב שאף בכותלים שצריכין צורת פתח או קורה על גביו לאו דוקא תקרה אלא איזה בנין על עומד שבצדדין ואם הי׳ פרוץ על גביו ואין בו אלא עומד שבצדדין צריך שיהו בו מזוזות ר״ל שלא תהא הכותל שוה במקום המזוזות ובזה הוא נדון בצורת פתח וכל שאין בו אחת מאלו אינו אלא פירצה בעלמא:

צורת פתח צריכה שתהא בריאה לקבל דלת [כל] דהו אפי׳ של קשין ואפי׳ קנה העליון דיו בכך הואיל ויש עומד מכאן ומכאן סותמין מעט במבוי אעפ״י שהקורה המונחת עליהם דקה מן הדקה ושאינה בריאה לקבל אריח בבנין עם הטיט ואינה רחבה טפח שלא הצרכנו כל אלה (בקורה) אלא בקורה הנכנסת בכותלים ואין שם צורת פתח כגון במבוי שאינו רחב יתר מעשר:

צורת פתח צריכה היכר ציר שהרואים יכירו בקנה שמכאן ומכאן שיש שם מקום מוכן ליכנס בו דלת ומפני שבקנה מיהא אין מקום לציר הוא מפרש בכאן אבקתא כלומ׳ כעין עניבה של חבל או של גמי ודבר זה לא הזכירוהו גדולי הפוסקי׳ והמחברים מפני שהם גורסי׳ אשכחינהו רב אחא לתלמידיה דרב אשי אמ׳ להו אמר מר מידי בצורת פתח אמרו לא כלום והם מפרשי׳ שאינה צריכה כלום ולדעתם על זו של היכר ציר נאמרה ולפיכך לא הזכירוה. ובתוספות כתבו שהדבר ספק אם על היכר ציר שאלוה אם על ראויה לקבל דלת שאלוה ומחמירין מספק וגדולי הדור נוטים לפרש שעל שתיהן שאלו ועל שתיהן השיבם ולא כלום. ולדעתם אין צריך לראויות לקבל דלת ולא להיכר ציר שהרי אחר כך אמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן וקנה אינו בר קבלת דלת ולא כן היכר ציר וכן שבירושלמי אמרו קנה מכאן ומכאן וגמי על גביהן ומכל מקום יש מפרשי׳ ולא כלום כלומר אינו אומר בה כלום אלא שהדברים מוכיחים שזה שאמר אחר כן צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן נאמרה כנגד אלו כלומר ואחר שכן אין כאן קבלת דלת ולא היכר ציר אלא שראוי להחמיר בה:

קנה שעל גביהן אינו צריך שיהא נוגע בקנים שבצדדין אלא כיון שגבוהות עשרה אומרים גוד אסיק:

כפה הוא ענין שיש מזוזות ישרות מכאן ומכאן ומתעגלות בראשיהן ואותו עגול נעשה להם כמין (סריף) [צריף] והעגול שלמעלה נקרא כפה וממקום שממנו ולמעלה מתחיל להתעגל היא מתקצר ואין בו רחב ארבעה והעמודים הישרים שמכאן ומכאן קודם שיתחיל להתעגל קרוים רגלים וכל שאין רחבה ארבעה בין עמוד לעמוד אינו פתח לא לענין שבת ולא לענין חיוב מזוזה ואם יש ברחבה ארבעה ואין רגליה גבוהים עשרה אינו פתח גם כן שאין פתח אלא ברחב ארבעה וגובה עשרה. ולא סוף דבר בשאין רגליה גבוהים ג׳ שהוא כארעא סמיכתא אלא אפי׳ גבוהי׳ ג׳ אע״פ שיש בכפה עובי גדול שאלו ירצו לחוק בו כדי להגביה יושר רגליה עד עשרה ישלימוהו לעשרה ועדיין כיפה תשאר קיימת אינו כלום שאין רואין את הסתום כחקוק כדי להשלים אבל כל שרחבה ארבעה בגובה עשרה ר״ל שרגליה גבוהים עשרה חייבת במזוזה אעפ״י שלמעלה מעשרה היא מתעגלת וכן לענין שבת פתח הוא ולפי דרכך למדת מה שכתבנו שאין הקנה העליון צריך ליגע לקנים שבצדדים שהרי הכשר הפתח ברגליה הוא והעגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזות:

המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון והוא שאמר הכשר מבוי וכו׳ והיו סוברים בגמרא שהוא אמר כן אפי׳ על מבוי מפלש עד שהיו מקשים עליה כמו שיראה לך שם. והעלו בגמרא שמבוי סתום אמרה ואינו מפלש אלא מרוח רביעית ונחלקו בהכשר אותו רוח שלבית שמאי צריך לחי וקורה שהם סוברים שמן התורה אין רשות היחיד אלא בארבע מחיצות אפי׳ לזרוק אעפ״י שמדברי סופרים לזרוק מתוכו לרשות הרבים מתחייב בשלש ולהיתר טלטול מן התורה גם כן צריך ארבע והלכות סיני הידועה במחיצין באה להקל לטלטול ולהחמיר לזריקה והעמידה את הרביעית ללחי וקורה ולבית הלל שלש מחיצות רשות היחיד מן התורה ומדברי סופרי׳ מיהא בשתים חייב בזריקה ולטלטל שלש בדין תורה ובאה הלכת סיני להחמיר בטלטול ודיה שתעמידנה בלחי או קורה והלכה כבית הלל כמו שיתבאר. ולמדת שכל שאמרו בית שמאי לחייב הזורק משלש ולבית הלל משתים אין זה דוקא מן התורה אלא לבית שמאי מן התורה ארבע מחיצות בעינן ולבית הלל שלש אפי׳ לזרוק. ומה שאמרו בגמרא לבית שמאי לזרוק משלש מיחייב ולבית הלל לזרוק משתים מיחייב כך פירושו לימא לבית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא ואף לזרוק לא נחמיר בהן ותירץ לזרוק מיהא מחמירין בהן ולא מיחייב דוקא. וכן ראיתי לגדולי הדור שגורסין לבית שמאי לזרוק משלש אסור לטלטל עד דאיכא ארבע ולבית הלל לזרוק משתים אסור לטלטל עד דאיכא שלש ושתים אלו דוקא בעריבן ר״ל שנוגעות זו לזו שאם מכוונות זו כנגד זו הרי רשות הרבים כך הוא ור׳ אליעזר נוטה לדעת בית שמאי אלא שמיקל מלחי וקורה לשני לחיים.

בד"ה כי פליגי כו' והא דאמרינן פ"ק דשבת כו' ובצד רה"י רחבן ד' על ד' כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה ע"ש בחידושינו באורך:

גמ' נפק ואתא אשכחי' רב ששת כעין זה לקמן דף לט ע"ב ובב"ק דף צח ע"ב: