Commentary page
Chagigah 3a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChagigah 3a
Chagigah 3a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 475 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
חייב בשמחה לשמוח בחג דכתיב ושמחת בחגך (דברים ט״ז:י״ד) ואמרינן לקמן (חגיגה דף ח.) דשמחה בשלמים לאכול את הבשר וילפינן לה (פסחים דף קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולקמן פריך: מ"ש לענין ראייה דפטור ולענין שמחה דמחייב:
ושאינו לא שומע ולא מדבר היינו חרש דמתניתין שסמכו לשוטה וקטן:
ראייה מהקהל דכתיב בפרשת הקהל בבוא כל ישראל לראות וגו' ופרשת הקהל המלך היה קורא משנה תורה בעזרה בכל מוצאי שמטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' (דברים ל״א:י׳):
פרט לשומע ואינו מדבר השתא משמע שאין זה ראוי ללמוד:
הלכתא משניות:
למען ילמדו ואין זה ראוי ללמד אחרים:
רב אשי אמר ודאי למען ילמדו כלומר בלאו קושיא דהנך תרי אילמי ליכא לאוקמי לדרשה דתנא דמעיט מהכא שומע ואינו מדבר אלא מלמען ילמדו:
דאי סלקא דעתך מלמען ילמדו הוא דמשמע ליה אלמא סבירא ליה לתנא דכיון דלא מישתעי לא גמיר לנפשיה:
12 more comments on this page.
Rashi on Chagigah 3a · Sefaria
Tosafot
גמר ראיה ראיה מהקהל ונשים ליכא לחיובי דקא ממעטו ליה לקמן מזכורך וכן אמרינן: לקמן הא למה לי קרא תיפוק לי דמצות עשה שהזמן גרמא מהו דתימא נילף ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות וטפלים לא מחייבינן כמו בהקהל וליתן שכר למביאיהם כי התם דמקל וחומר פטרינן ליה כדפרישית לעיל דנשים פטורות טפלים לא כל שכן ולקמן דמרבינן קטן שהגיע לחינוך מדכתיב כל ולא גמרינן מהקהל התם אסמכתא בעלמא הוא כדמסיק ומהאי ק"ו נמי פטור וכי פריך דרבנן הוא מצי לאקשויי למה לי קרא ליגמר מהקהל אלא. עדיפא מינה פריך:
מלמען ישמעו נפקא דפשטיה דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו הלכך מה לנו שישמע כיון דלא גמיר ממעטינן ליה שפיר:
אלא קרי ביה למען ילמדו ואף על גב דלא משתעי גמיר ולהכי לא נפקא להו מלמען ישמעו וכן מדבר ואינו שומע אפילו שמע עד השתא דמצי גמיר לאחריני כיון דלא מצי גמיר בהאי הליכה מה לו ללכת וכיון דלא שמע לא גמיר מכאן ולהבא אע"ג דגמיר לאחריני עד האידנא לא יזיל השתא כיון דלא יועיל לו הליכה זו דהא לא קאמר קרא הקהל אלא שישמעו בקריאת המלך ויבינו מהשתא ויבאו לידי יראת הצור דכתיב בסיפיה דקרא ויראו את ה' והש"ס לא חש להביאו דפשיטא ליה דמשתעי בהני אבל מלמען ילמדו לא מצי מפיק בלא ישמעו דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע כיון דשמע מקמי הכי ושפיר גמיר אף לאחריני וגם יבין למה נקהלו עכשיו וגם יצטרך ישמעו כדאמרינן לקמן:
חרש באזנו אחת בירושלמי אמר ר' יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו א"ר יוסי בר בון פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דתני רבי יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות (שמות כ״ח:מ׳) רבנן אמרי שתי כתונות לכל אחד רבי יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד הכי נמי רבנן אמרי באזניהם שתי אזנים לכל אחד ורבי יוסי אמר אזן לכל אחד ואחד:
אף על גב דלא שמעי מחמת שהן רחוקים אבל אם היו חרשין ממעטינן מבאזניהם:
מפעמים נפקא וכי אמרינן לקמן רגלים פרט לבעלי קבין אסמכתא בעלמא הוא דמפעמים נפקא וכי פריך במצות חליצה (יבמות דף קג. ושם) ובערכין פרק האומר משקלי (דף יט: ושם) ורמינהי רגלים פרט לבעלי קבין ההיא מדסמכיה רגלים קאמר ולא משום שהוא עיקר דרשה:
תחילה לגרים שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו:
נשים לשמוע אמר בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה:
1 more comments on this page.
Tosafot on Chagigah 3a · Sefaria · CC0
Rabbeinu Chananel
ואקשינן איני והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה ואתא רבינא ותרצה ואמר חסורי מחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה וחרש שאינו שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה. ומנא לן דהני פטורין מן הראיה דגמר ראיה ראיה מהקהל וכתיב ביה בהקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע שפטור למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. ומקשינן איני דכל מאן דלא ממלל לא גמר והא הנהו תרי אילמי דבעא רבי רחמי עלייהו ואתפתחו ואשתכחו דהוו גמירי הלכתא וסיפרי וסיפרא ותוספתא וכולה תלמודא ופריק מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו הן לאחרים ורב אשי קאי כוותיה דודאי ילמדו פשטיה וכיון דאילמא הוא אע"ג דגמירי לא מצי לאגמורי הוא לאחריני. הא דא"ר תנחום חיגר ברגלו אחת וחרש באזנו אחת פטורין מן הראיה פשוטות הן.
בת נדיב בת אברהם שנקרא נדיב כו'.
והבור רק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:
ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין ואמרו כי ר' אלעזר בן עזריה דרש הקהל את העם האנשים והנשים והטף הא תינח אנשים ונשים וטף למה לי כו'.
ועוד דרש את ה' האמרת היום וכו'.
אתם עשיתוני חטיבה אחת כו':
Rabbeinu Chananel on Chagigah 3a · Sefaria
Meiri
כשם שלמדנו בסוגיא זו ראיה מהקהל כך נראה ללמוד הקהל מראיה וכל הפטור מראיה פטור מהקהל חוץ מהנשים וטף שהוזכרו בו בהדיא וחוץ מטומטום ואנדרוגינוס שחייבים בו אם מתורת זכר אם מתורת נקבה וכן כתבוה גדולי המחברים:
לענין ביאור זה שאמר רב אשי ודאי למען ילמדו הוא פירושו בלאו פירכא דהנהו דבעי רחמי עלייהו ולמאן דסליק אדעתך דמאן דלא משתעי לא גמר ואע"ג דשמע אתה מוכרח לומר דילמדו קאמר מבנין הקל וילפת מנה דשומע ואינו מדבר פטור ובדקא סלקא דעתך דשומע ואינו מדבר לא גמיר מאי אצטריך למען ישמעו הא מאן דלא שמע אע"פ שמדבר לא גמיר והילכך מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדו נפקא ואת מפקת לה מלמען ישמעו אלמא מדאצטריך למען ישמעו ש"מ דהאי ילמדו יש בו אם למסורת וילמדו קאמר מבנין הדגוש ואע"ג דשומע ואינו מדבר מצי גמיר ומפקינן ליה מילמדו מבנין הדגוש דאגמורי מיהא לא מצי ומדבר ואינו שומע דודאי לא מצי גמיר מפקא לה מלמען ישמעו וא"ת השתא נמי מדבר ואינו שומע נפיק ליה דהא מדלא שמע לא גמיר ומדלא גמיר לא מגמר יש לומר דאי לאו ישמעו הוה אמינא ילמדו דוקא מבנין הקל ומדבר ואינו שומע הוא דלא הא שומע ואינו מדבר חייב להכי אצטריך ישמעו למעוטי מדבר ואינו שומע כי היכי דנפיק ילמדו למעוטי שומע ואינו מדבר:
Meiri on Chagigah 3a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אלא קרי ביה למען ילמדו כו' וגם יבין למה נקהלו עכשיו כו' עכ"ל הוצרכו לזה דודאי למען ילמדו נמי על ידי הליכה זו קאמר כדכתיב בסיפיה דקרא ומש"ה קאמרי דשפיר גמיר לאחריני ע"י הליכה זו דיבין למה נקהלו עכשיו ושפיר קרינן ביה למען ילמדו וק"ל:
גמ' חרש באזנו אחת פטור מן הראייה שנאמר באזניהם כו' האי קרא גבי הקהל כתיב ונקט פטור מן הראייה דקיימינן ביה הכא וסמיך אהא דגמיר ראיה ראיה מהקהל ומיהו למאי דיליף הכא מבאזניהם למעוטי אפילו חרש באזנו אחת לא איצטריך הא דתני לעיל למעוטי חרש המדבר ואינו שומע מלמען ישמעון ולזה כתבו התוספות אבל אם היו חרשין ממעטין מבאזניהם היינו למאי דמסיק למעוטי חרש באזנו אחת מבאזניהם ולמען ישמעו איצטריך להו דשמעי כדמסיק הכא וק"ל:
Chidushei Halachot on Chagigah 3a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוספות ד"ה חרש וכו' אזן לכל אחד ואחד עיין יומא דף לז ע"א וביבמות דף קא ע"ב תוספות ד"ה ש"מ:
ד"ה מפעמים נפקא וכו' דמפעמים נפקא עיין תוס' ר"ה דף ה ע"א ד"ה שלמי פסח:
Gilyon HaShas on Chagigah 3a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
תד"ה אלא קרי, קשה לי למאי הוצרכו לדחוק הא בפשוטו י"ל דמה דאמרינן קרי למען ילמדו היינו מכח יתורא, דאינו שומע נפקא מלמען ישמעו וכיון דבאמת גמיר מה ממעט הקרא דלא ילמדו יתורא דקרי ביה לא ילמדו, אבל אלו לא כתיב למען ישמעו הוי אמרינן לא ילמדו כפשוטו ובא למעט אינו שומע דלא מצי גמיר, אבל אינו מדבר דמצי גמיר לא היה ממעט:
תד"ה גמיר, הו"מ לאקשויי למ"ל קרא לא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם, הא כמו דחזינן דלפי האמת דהוי דרבנן ולא ילפינן מהקהל, וע"כ משום דנשים פטורות טפלים לכ"ש, א"כ ה"נ להמקשן אם היה דאורייתא היה צריך קרא דכל לרבות קטנים, דמהקהל לא מצי למילף מכח ק"ו הנ"ל:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Chagigah 3a · Sefaria
Ben Yehoyada
מַאי דִּכְתִיב "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב", כַּמָּה יָפִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וכו'. נראה לי בס"ד שישראל עושים בירור בניצוצי קדושה הנקראים מיין נוקבין בהליכתם בלבד כמו שאמרו המקובלים במאמר הוו שקלי ואזלי (בבא קמא פא:), לכך מיחס היופי שהוא הבירור לרגלים ונדרש תיבת בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז, ב) על עליית מיין נוקבין והיינו בנעלים אותיות עלי במ " ן [מיין נוקבין].
(שיר השירים ז, ב) 'בַּת נָדִיב'; בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא 'נָדִיב' נראה לי הטעם שקרא את אברהם בשם נָדִיב שהוא 'בן יד' אותיות 'נָדִיב' מפני שהוא אחוז בחסד דרועא ימינא. ומה שקרא את ישראל בשם בַּת ולא בשם בן לרמוז כי עתה יש להם דין בת שנוטלת עישור נכסי דוקא לכך מן השבעים אומות לקחו עישור שהם שבעה עממין אך לעתיד יהיה להם דין בן וירשו הכל ולכן עתה ניתנו המועדים לשמחה שהם פסח וסוכות שבעה ושבעה דעתה שמחים בעישור נכסי שהוא שמחת בת ולא בן ולכך קראם בשם בת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כי המשפיע נקרא זכר והנשפע נקרא נקבה הן בגשמיות הן ברוחניות ואברהם אבינו ע"ה היה ראשון בהשפעה ללמד תורה ומצות דכתיב כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הֳ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט), לכן הוא נקרא בשם נָדִיב לשון זכר וכל זרעו הבאים אחריו נקראים בשם בַּת שנשפעים ממנו שהוא המצוה הראשון אבל הוא לא למד מאביו כלום אלא מאליו ועצמו בהופעת רוח הקודש עד כאן דבריו נר"ו.
אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים נראה לי בס"ד לכך קראו נָדִיב דכל המתגייר ראוי לקראו בשם נדיב שעזב אביו ואמו וקרוביו לדבק בדת ישראל וכמו שאמרו במדרש רבא בנשא פרשה כח משל למלך שהיה לו צאן ובקר וכו'. ומה שאמר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים שיש צדיקים שבוראין על ידי התורה נפשות לגרים ואלו הצדיקים הם מצד החסד דכל אתערו דנפשין דגיורין הם מצד החסד שהוא אברהם וכו' וכנזכר בשער הגלגולים הקדמה ל"ד יעוין שם. ובזה מובן מה שאמר על אברהם אבינו שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים, כלומר היה ראשון בצדיקים שהיו בוראין נפשות לגרים מפני שהיה אחוז בחסד ביותר. והנה התוספות ז"ל פירשו תחלה לגרים לפי שנצטוה על המילה טפי מכל אותם שלפניו. וצריך להבין מה שייכות איכא במילה לענין הגירות באותו זמן דלא הוה להו אלא רק שבע מצות בני נח ועדיין לא ניתנה תורה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (סנהדרין לט.) דאמר לו המין לרבי תנחום תא ונהוי לעמא חד! אמר לו לחיי ברם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אבל אתון דלא מהליתו מציתו למהוי כוותן על ידי המילה! נמצא על ידי המילה יהיה הכרחה לגר שיוכל לפרוש מעובדי עבודה זרה ולהתגייר ואין יכולים עובדי עבודה זרה להכריח הגר להיות כמותם כיון שכבר נמהל ונמצא המילה היתה קיום לתוספת הגרים.
הַנְהוּ תְּרֵי אִלְּמֵי עיין פתח עינים שהיו גלגול אלדד ומידד ונרמזו שתי אותיות של אלדד ושל מידד באותיות אִלְּמֵי. ונראה לי הואיל וגילו נבואתם בדיבור בפיהם נעשו אלמי והואיל והיה זה בעבור משה רבינו ע"ה לכך רפואתם היתה על ידי רבינו הקדוש שהיה בחינת משה רבינו ע"ה וגם אמרו רבותינו ז"ל (גיטין נט.) מימות משה רבינו ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? נראה לי דהוצרך לפרש הַיּוֹם דהם היו אצלו ביום טוב של סוכות כמו שכתב רש"י ז"ל דיום טוב היה, ואפשר כי היו אצלו ביום טוב ראשון של סוכות ובודאי לא אפשר לומר שאותו היום היו בבית המדרש דיבנה ושמעו הדרשה ובאו אצלו לפקיעין אמנם הוא כונתו לשאול על דרשה של יום שבת שובה שהיה קודם יום טוב דאותו היום יש בו חיוב לדרשה שהוא שבת שקודם הרגל שתיקן משה רבינו ע"ה לישראל לדרוש בהם הלכות הרגל קודם שיכנס הרגל (מגילה ד.), ומחמת שבזה היום הדרשה הוא חיוב לכך שאל ' מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ ' הוא היום הידוע שמיוחד לדרוש בו מתקנת משה רבינו ע"ה והיה המנהג לדרוש בו הנשיא. אך הם הבינו ששאל על חידוש שנעשה בו ביום ממש בית המדרש דפקיעין בלימוד החכמים שגם ביום טוב באים לבית המדרש ללמוד ולכן אמרו לו תַּלְמִידֶיךָ אֲנַחְנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין ומה חידוש ימצא בין החכמים אשר אתה לא תדעהו! והשיב להם אַף עַל פִּי כֵן! אִי־אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ, פירוש אפילו לפי הבנתכם שחשבתם שאני שואל על לימוד שהיה ביום זה בית המדרש אצל החכמים אין מדרש בלא חידוש ולא כאשר אמרתם דלא ימצא דבר שיהיה חידוש אצלי אמנם אני מעיקרא לא על לימוד שהיה יום זה בית המדרש כאן שאלתי אלא כך הוא כונתי בשאלתי על דרשה שדרש הנשיא ביום הידוע וכך אני שואל דרשת שַׁבָּת זו הידועה שֶׁל מִי הָיְתָה? והשיבו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה שזה הדבר היה אחר שהושיבו לרבי אלעזר בן עזריה נשיא ועשו פשרה ביניהם בענין הדרשה כנזכר בגמרא דברכות (ברכות כה.). ונראה לי נקיט לשון זה 'שַׁבָּת שֶׁל מִי' כי הוא מדבר על שבת שובה שהוא בתוך עשרת ימי תשובה שבהם מתגלה אור הבינה הנקראת מִי בסוד מִי יַעֲמֹד (תהלים קל, ג), כי היא סוד תשובה עלאה כידוע, לכן אמר להם שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? רוצה לומר שבת זה שאני שואל עליו הוא שבת של מי שהוא בתוך עשרת ימי תשובה ועל זה השבת של מי? אני שואל של מי היתה כלומר מי היה הדרשן רבן גמליאל או רבי אלעזר בן עזריה והשיבו לו שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וחזר ושאל בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? דגם בזמן הראשונים היה מנהגם בדרשה כמנהג של עתה בזמן הזה שהדרשן פותח תחלה בפסוק אחד מהפרשה של אותו שבת ואחר כך אומר הדרשה וגם דורש על אותו הפסוק שפתח בו וזה הפסוק קורין אותו עתה בשם נושא ולכן אמר בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? כלומר באיזה פסוק עשה הפתיחה של הדרשה והשיבו לו בפסוק בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל אֶת הָעָם, ומיראתם מכח מעשה שהיה נתיראו לומר מעצמם שכך וכך דרש בו והמתינו עד שהוא שאל אותם מַה שֶׁדָּרַשׁ בָּהּ.
אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, וְנָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה בָּאִין? קשא ממה נפשך אם נשים מבינים הדרשה נמצא הם בכלל האנשים שבאין ללמוד ואם אינם מבינים אם כן גם על הנשים יש לשאול למה באים דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה? ונראה לי בס"ד דשמיעה לנשים אף על פי שאינם מבינים הדברים יש להם בה תועלת דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח לך שראה אותו צדיק היכלות בגן עדן שיושבים שם הנשים דוקא ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו. וחקרנו שם מנין לנשים בגן עדן השגה בעסק התורה מאחר שבעולם הזה אין עוסקים בתורה כלל? וביארנו שם כי בהיותם בעולם הזה ששומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור אף על פי שאין מבינים נשמתם קולטת אותם דברי תורה ואז בכח אותה הקליטה שקלטה נפשם אז כשילכו לגן עדן ששם נפשם מתלבשת בגוף רוחני בדיוקנא דהוו בהאי עלמא כנזכר אז יתעורר כח אותה הקליטה בדברי תורה בנפשם ויעסקו בדברי תורה בגן עדן. ונמצא השמועה בדברי תורה בעולם הזה אף על פי שאין מבינים בדברים יש בה תועלת שתקלוט הנפש אותם דברי תורה וכשיהיו בגן עדן יצאו אותם דברי תורה מן הכח לפועל וילמדו שם בדברי תורה לימוד גלוי. וכל זה התועלת היא בנשים שמטים אזנם לדברי תורה ששומעין בעולם הזה אך הטף הבאים לדרשה אין מטין אוזן לדברי תורה אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים כאשר יזדמן בראייתם שרואיי בהיותם שם ועל ידי כך אין נפשם קולטת מדברי תורה כלום ולכן שואל לָמָּה בָּאִין? ואמרי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. ובזה יובן בס"ד לתרץ דקדוק אחר במאמר זה במה שאמר רבי יהושע ' מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם ' דמשמע יש בדרשה זו דבר הנוגע אליו וקשא מה שייכות יש לרבי יהושע בדרשא זו דקאמר היתה לי, דהגרסא בעין יעקב שהיא גרסא דתלמוד כתב יד גריס לי, ואפילו לספרים דלא גרסי לי גם כן קשא דמשמע שראה בדבר זה דבר חידוש שהוא יקר מאד אצלו יותר וקשא מה מצא בדרשה זו חידוש שראה בו נחת רוח ושמח בו? ולפי האמור ניחא דהא איתא במשנה דאבות (משנה אבות ב, ח) בשבח תלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שאמר על רבי יהושע בן חנניה 'אשרי יולדתו' ופירש רבינו עובדיה הכונה דמיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה עיין שם, וקשא מה תועלת הגיע לרבי יהושע מאותם דברי תורה שנכנסו באזנו אחר שנולד דעודנו קטן הרבה ואינו מרגיש בשום דבר? וראוי לומר בחנם טרחה אמו להביא עריסתו לבית המדרש מעת שנולד! אך כפי הדרשא זו שדרש רבי אלעזר בן עזריה דנשים באים לשמוע דיש להם תועלת דאף על פי שאינם מבינים בדברים עם כל זה כיון דדברי תורה נכנסים באזנם נשמתם קולטת הדברים הקדושים ורק הטף שמפנים דעתם בדברים חיצונים אין להם תועלת זו של קליטה על כן נמצא גם רבי יהושע בן חנניה כשהיה בית המדרש אחר שנולד היה לו תועלת מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו שקלטה אותם נשמתו יען כי הוא באותו זמן לא היה לו הרגשה בדברים חיצונים כי מצד גופו אין לו הרגשה בשום דבר ולכך נפשו ודאי קולטת דאינו כמו הטף שיש בהם דעת שלבם פונה אנה ואנה. ולכן אמר לו רבי יהושע בן חנניה' מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם ' דדרשה זו של רבי אלעזר בן עזריה נוגעת לי! וגם לספרים דלא גרסי 'לי' גם כן יבא נכון דהשביח דרשתו וקראה מרגלית ושמח בה מפני שנוגעת אליו דבזה נודע שיפה עשתה אמו בדבר זה ולא טרחה בחנם אלא היה לו תועלת בודאי ממה שנכנסו דברי תורה באזניו אף על פי שלא היה לו עדיין שום הרגשה מצד גופו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אנשים באים ללמוד הלכות ודרשות וטעמי תורה נשים שאין להם השגה בזה הלימוד באים לשמוע דברי מוסר ויראה שעל זה לא יפול לשון לימוד אלא שמיעה עד כאן דבריו נר"ו.
כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם נראה לי דרך הלצה כיון דהבאים רבים ודחיק להם המקום ודאי המביא את בנו הקטן מוכרח שיושיבו בחיקו שאין מקום פנוי ואם כן האבות נדחקים מאד שיש להם צער בישיבתם שהיא בדוחק וגם בניהם בחיקם ולכן יש להם שכר יותר דלפום צערא אגרא (משנה אבות ה, כג), וכן אמרו בגמרא (ברכות ו:) איגרא דכלה דוחקא.
אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. יש להקשות מה שייכות יש לדרשה זו בדרשה של פרשת הקהל שמדבר באסיפת אנשים ונשים וטף? ונראה לי בס"ד דכתבו התוספות ז"ל בשם המדרש בדרשה זו דחטיבה שהקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל שהם גוי אחד וישראל מעידין ה' אחד. וידוע מה שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות כד.) זה אומר חבירי כהן וזה אומר חבירי כהן אין נאמנים דחיישינן לגומלין ואם אחד מהם כלי אומנתו בידו נאמנים. ופירשו התוספות שם (דף כה:) כלומר שיש בידו כלי גללים וכלי אדמה להרחקת הטומאה דאז מנכרא מלתא ואין צריך לעדות חבירו כל כך עיין שם. והנה נודע שהתורה מבדלת את ישראל מן העמים ועושה אותם גוי אחד כי ידוע עובדי כוכבים ומזלות שעסק בתורה חייב מיתה ולכן כשישראל עוסקים בתורה ניכרים שהם אחד ונמצא בהיותם עוסקים בתורה חשיב כלי אומנתם בידם. ולכן אחר שדרש בפרשת הקהל המדברת באסיפת כל ישראל יחד בעסק התורה דחשיב בזה כלי אומנתם בידם אז דרש דרשה זו דחטיבה אחת שישראל מעידין בזה על הקדוש ברוך הוא וכן הקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל דעדות זו שרירה וקיימת וליכא טענה דגומלין חס ושלום כיון דישראל כלי אומנתם בידם שהם נאספים תמיד לעסוק בתורה שזהו כלי אומנתם שבה נבדלים ונעשים גוי אחד.
Ben Yehoyada on Chagigah 3a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Chagigah, daf 3, Amud Aleph, about 475 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 131 words
Opens “חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא…”
- Segment 218 words
Opens “לְעִנְיַן רְאִיָּה גָּמַר ״רְאִיָּה״ ״רְאִיָּה״ מֵהַקְהֵל, דִּכְתִיב:…”
- Segment 322 words
Opens “וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ״,…”
- Segment 440 words
Opens “לְמֵימְרָא דְּכִי לָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר? וְהָא…”
- Segment 513 words
Opens “וּבָעֵי רַבִּי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ וְאִיתַּסּוֹ, וְאִשְׁתַּכַּח דַּהֲווֹ…”
- Segment 629 words
Opens “אָמַר מָר זוּטְרָא: קְרִי בֵּיהּ ״לְמַעַן יְלַמְּדוּ״.…”
- Segment 79 words
Opens “הַאי מִ״לְּמַעַן יִשְׁמְעוּ״ נָפְקָא! אֶלָּא וַדַּאי ״לְמַעַן…”
- Segment 811 words
Opens “אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: חֵרֵשׁ בְּאׇזְנוֹ אַחַת פָּטוּר…”
- Segment 929 words
Opens “וְהַאי ״בְּאׇזְנֵיהֶם״ מִבְּעֵי לֵיהּ ״בְּאׇזְנֵיהֶם״ דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל!…”
- Segment 104 words
Opens “הָהוּא מִ״לְּמַעַן יִשְׁמְעוּ״ נָפְקָא.…”
- Segment 1112 words
Opens “אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת —…”
- Segment 1232 words
Opens “וְהָא ״רְגָלִים״ מִבְּעֵי לֵיהּ, פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין!…”
- Segment 1348 words
Opens “דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ…”
- Segment 1437 words
Opens “אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר…”
- Segment 1544 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה…”
- Segment 1622 words
Opens “שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי…”
- Segment 1729 words
Opens “״הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף״. אִם…”
- Segment 189 words
Opens “וְעוֹד דָּרַשׁ: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״, ״וַה׳…”
- Segment 1936 words
Opens “אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Chagigah 3a · Segment 14 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשּׁוּם…”
Encyclopedia entries citing this page
- Rabbi Judah the Prince · Others · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Judah the Prince (Rebbi) was a leading sage of the fourth generation of Tannaim, famous for compiling the Mishnah.
Cited source: Chagigah 3a
All 41 sources this entry cites
Original text
חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה וְקָטָן — פְּטוּרִין אַף מִן הַשִּׂמְחָה, הוֹאִיל וּפְטוּרִין מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן רְאִיָּה דִּפְטִירִי, וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן שִׂמְחָה דִּמְחַיְּיבִי?
they are obligated in rejoicing. And one who does not hear and does not speak, an imbecile, and a minor are all exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah. The Gemara asks: What is different with regard to the mitzva of appearance, that a deaf person and a mute are exempt from this mitzva? And what is different with regard to the mitzva of rejoicing, that they are obligated?
לְעִנְיַן רְאִיָּה גָּמַר ״רְאִיָּה״ ״רְאִיָּה״ מֵהַקְהֵל, דִּכְתִיב: ״הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף״, וּכְתִיב: ״בְּבֹא כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת״.
The Gemara explains: With regard to their exemption from the obligation of appearance, the tanna derives this halakha by means of a verbal analogy between the term appearance stated with regard to the mitzva of appearance at the Temple on the pilgrim Festival and the term appearance stated with regard to the mitzva of assembly, i.e., the obligation to assemble in the Temple on Sukkot in the year following the Sabbatical Year. As it is written, with regard to the mitzva of assembly: “Assemble the people, the men and the women and the little ones” (Deuteronomy 31:12), and it is written in that context: “When all of Israel come to appear” (Deuteronomy 31:11). Just as a deaf person and a mute are not obligated to attend the assembly, they are likewise exempt from appearing in the Temple on the Festivals.
וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ״, וְתַנְיָא: ״לְמַעַן יִשְׁמְעוּ״ — פְּרָט לִמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, ״וּלְמַעַן יִלְמְדוּ״ — פְּרָט לְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר.
The Gemara asks: And there, with regard to the mitzva of assembly, from where do we derive that a deaf person and a mute are exempt? As it is written there: “That they may hear, and that they may learn” (Deuteronomy 31:12), and it is taught in a baraita that the phrase “that they may hear” excludes one who speaks but does not hear; and the phrase “and that they may learn” excludes one who hears but does not speak, as he is unable to learn.
לְמֵימְרָא דְּכִי לָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר? וְהָא הָנְהוּ תְּרֵי אִילְּמֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי, בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא, וְאָמְרִי לַהּ בְּנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּכׇל אֵימַת דַּהֲוָה עָיֵיל רַבִּי לְבֵי מִדְרְשָׁא הֲווֹ עָיְילִי וְיָתְבִי קַמַּיְיהוּ וּמְנַיְּידִי בְּרֵישַׁיְיהוּ וּמְרַחֲשִׁין שִׂפְווֹתַיְיהוּ,
The Gemara asks: Is that to say that one who is not able to speak is not able to learn? But consider the following incident. There were two mute people who were in the neighborhood of Rabbi Yehuda HaNasi. They were the sons of the daughter of Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda, and some say that they were the sons of the sister of Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda. Whenever Rabbi Yehuda HaNasi would enter the study hall they would also enter and sit before the Sages, and they would nod their heads as if they understood and move their lips.
וּבָעֵי רַבִּי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ וְאִיתַּסּוֹ, וְאִשְׁתַּכַּח דַּהֲווֹ גְּמִירִי הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי, וְכוּלֵּהּ תַּלְמוּדָא!
And Rabbi Yehuda HaNasi prayed for God to have mercy upon them, and they were healed. And it was discovered that they had learned and were proficient in halakha , i.e., Mishna; Sifra , the halakhic midrash on Leviticus; Sifrei , the halakhic midrash on Numbers and Deuteronomy; and the entire Talmud. This shows that those who cannot speak are able to learn.
אָמַר מָר זוּטְרָא: קְרִי בֵּיהּ ״לְמַעַן יְלַמְּדוּ״. רַב אָשֵׁי אָמַר: וַדַּאי ״לְמַעַן יְלַמְּדוּ״ הוּא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״לְמַעַן יִלְמְדוּ״, וְכֵיוָן דְּלָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר, וְכֵיוָן דְּלָא שָׁמַע לָא גָּמַר,
Mar Zutra said that one should read into the verse: That they may teach [ yelamdu ], instead of: “That they may learn [ yilmedu ]” (Deuteronomy 31:12). Even if a mute person is able to learn he cannot teach others. Rav Ashi said that the verse is certainly to be read: That they may teach. As, if it enters your mind that one should read: “That they may learn,” as it is written, and you will explain that since he is not able to speak he is not able to learn, and similarly the reason for the exemption of a deaf person is that since he is not able to hear he is not able to learn, you will have erred. According to this interpretation, it is clear from the context that a deaf person is exempted by the phrase: “That they may hear,” not merely due to his lack of hearing but because his inability to hear prevents him from learning.
הַאי מִ״לְּמַעַן יִשְׁמְעוּ״ נָפְקָא! אֶלָּא וַדַּאי ״לְמַעַן יְלַמְּדוּ״ הוּא.
However, this is incorrect, for if so, this exemption of a mute could also be derived from: “That they may hear,” as the verse has already taught the basic principle that anyone who cannot learn is not obligated in the mitzva of assembly. Rather, the verse is certainly to be read as: “That they may teach,” which indicates that although a mute is able to learn himself, and therefore he is not exempted by the previous verse, he is nevertheless exempt because he is unable to teach others.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: חֵרֵשׁ בְּאׇזְנוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּאׇזְנֵיהֶם״.
Rabbi Tanḥum said: One who is deaf in one ear is exempt from the mitzva of appearance in the Temple, as it is stated with regard to the mitzva of assembly: “When all Israel comes to appear before the Lord your God in the place that He shall choose, you shall read this law before all Israel in their ears” (Deuteronomy 31:11). This verse indicates that the obligation of assembly applies only to those who can hear with both ears. Since the two mitzvot are connected by verbal analogy, as explained above, this halakha applies to the mitzva of appearance as well.
וְהַאי ״בְּאׇזְנֵיהֶם״ מִבְּעֵי לֵיהּ ״בְּאׇזְנֵיהֶם״ דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל! הַהוּא מִ״נֶּגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל״ נָפְקָא. אִי מִ״נֶּגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל״, הֲוָה אָמֵינָא: אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁמְעִי — כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּאׇזְנֵיהֶם״, וְהוּא דְּשָׁמְעִי.
The Gemara asks: But this phrase: “In their ears,” is necessary to teach that the reading of the Torah at the assembly must enter the ears of the entire Jewish people. Consequently, it cannot serve as the source of the halakha concerning one who is deaf in one ear. The Gemara answers: That halakha , that the reading of the Torah must be heard by the entire Jewish people, is derived from the phrase: “Before all Israel” (Deuteronomy 31:11). The Gemara asks: If that halakha were derived from: “Before all Israel,” I would say that the mitzva applies even though they cannot hear; therefore, the Merciful One writes: “In their ears,” and that indicates that they must be able to hear. If so, this phrase is not available for deriving the halakha of someone who is deaf in one ear.
הָהוּא מִ״לְּמַעַן יִשְׁמְעוּ״ נָפְקָא.
The Gemara answers: That halakha , that the people must hear, is derived from: “That they may hear” (Deuteronomy 31:12). Therefore, the phrase: “In their ears,” is not required for that purpose. Rather, it teaches that only those who can hear with both ears are obligated in the mitzva of assembly, and by extension, in the mitzva of appearance as well.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת — פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רְגָלִים״.
Rabbi Tanḥum said: One who is lame in one leg is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three times [ regalim ] shall you keep a feast for Me in the year” (Exodus 23:14).Since the term for feet is raglayim , it can be inferred from here that the obligation to ascend involves the use of both of one’s legs.
וְהָא ״רְגָלִים״ מִבְּעֵי לֵיהּ, פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין! הָהוּא מִ״פְּעָמִים״ נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״פְּעָמִים״, אֵין ״פְּעָמִים״ אֶלָּא רְגָלִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים״. וְאוֹמֵר: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב״.
The Gemara asks: But the term “ regalim ” is necessary to exclude people with artificial legs. Although these people are capable of walking, as they do not have two natural legs they are exempt from ascending to the Temple. The Gemara responds: That halakha is derived from: “Three occasions [ pe’amim ] in the year all your males will appear before the Lord God” (Exodus 23:17). The term pe’amim can also mean legs, as it is taught in a baraita , with regard to the term “ pe’amim ”: Pe’amim means nothing other than legs. And so it says: “The foot shall tread it down, even the feet of the poor and the steps [ pa’amei ] of the needy” (Isaiah 26:6), and it says: “How beautiful are your feet [ fe’amayikh ] in sandals, daughter of the prince” (Song of Songs 7:2).
דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב״ — כַּמָּה נָאִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל. ״בַּת נָדִיב״ — בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״, וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב? אֶלָּא: ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״ — שֶׁהָיָה תְּחִילָּה לְגֵרִים.
With regard to the aforementioned verse, Rava taught: What is the meaning of that which is written: “How beautiful are your feet in sandals, daughter of the prince [ nadiv ]”? How pleasant are the feet [ raglehen ] of the Jewish people when they ascend to Jerusalem on the pilgrimage Festival [ regel ]. “Daughter of the prince”: this is referring to the daughter of Abraham our father who is called a prince, as it is stated: “The princes of the peoples are gathered together, the people of the God of Abraham” (Psalms 47:10). The Gemara asks: Is God only “the God of Abraham,” and not the God of Isaac and Jacob? Rather, the verse mentions “the God of Abraham,” as he was the first of the converts. Abraham was the first prince, as all converts who follow in his path are called “the princes of the peoples.”
אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשּׁוּם רַבִּי תַּנְחוּם: מַאי דִּכְתִיב ״וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַבּוֹר רֵק״ — אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מָיִם? אֶלָּא: מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ.
The Gemara cites another statement of Rabbi Tanḥum. Rav Kahana said that Rabbi Natan bar Manyumi taught in the name of Rabbi Tanḥum: What is the meaning of that which is written with regard to Joseph: “And they took him, and cast him into the pit; and the pit was empty, there was no water in it” (Genesis 37:24). By inference from that which is stated: “And the pit was empty,” don’t I know that there was no water in it? Rather, this teaches that there was no water in it, but there were snakes and scorpions in it.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר [בֶּן] חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין. אָמַר לָהֶם: מָה חִידּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן, אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִידּוּשׁ.
§ The Sages taught: There was an incident involving Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Elazar ben Ḥisma, when they went to greet Rabbi Yehoshua in Peki’in. Rabbi Yehoshua said to them: What novel idea was taught today in the study hall? They said to him: We are your students and we drink from your water, i.e., all of our Torah knowledge comes from you, and therefore how can we tell you something you have not already learned? He said to them: Even so, there cannot be a study hall without a novelty.
שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל. וּמָה דָּרַשׁ בָּהּ?
He asked them: Whose week was it, i.e., who was the lecturer this week? They said to him: It was Rabbi Elazar ben Azarya’s week. He inquired: And on what subject was the lecture today? They said to him: He spoke about the portion of the mitzva of assembly. Rabbi Yehoshua persisted: And what verse did he interpret homiletically with regard to this mitzva?
״הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף״. אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמוֹד, נָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמוֹעַ, טַף לָמָּה בָּאִין? כְּדֵי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיַדְכֶם, וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי?
They said to him that Rabbi Elazar ben Azarya interpreted the following verse: “Assemble the people, the men and the women and the little ones” (Deuteronomy 31:12). This verse is puzzling: If men come to learn, and women, who might not understand, come at least to hear, why do the little ones come? They come in order for God to give a reward to those who bring them, i.e., God credits those who bring their children to the assembly. Rabbi Yehoshua said to them: This good pearl of wisdom was in your hands, and you tried to conceal it from me?
וְעוֹד דָּרַשׁ: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״, ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״,
Upon seeing that Rabbi Yehoshua was pleased to hear this idea, Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Elazar ben Ḥisma said to him: Additionally, Rabbi Elazar interpreted the following verses homiletically: “You have affirmed, this day, that the Lord is your God, and that you will walk in His ways and keep His statutes, His mitzvot, and His ordinances, and listen to His voice. And the Lord has affirmed you, this day, to be His treasure, as He promised you, and that you should keep all His mitzvot” (Deuteronomy 26:17–18).
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
Rabbi Elazar explained: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: You have made Me a single entity in the world, as you singled Me out as separate and unique. And therefore I will make you a single entity in the world, as you will be a treasured nation, chosen by God. You have made Me a single entity in the world, as it is written: “Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is One” (Deuteronomy 6:4). And therefore I will make you a single entity in the world, as it is stated: