Beitzah 5a

ונתקלקלו הלוים בשיר תמיד של בין הערבים שאמרו בו שירה של חול שהיו סבורים שלא יבאו עוד והיום חול וכשבאו נמצא שהוא קדש ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב השנים אין העדים ממהרים לבא כל כך:

עד המנחה עד הקרבת תמיד של בין הערבים אבל לאחר מכאן אותו היום הרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת ליום הכפורים וסוכות ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע"פ שאין מונין למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים אלא גומרין אותו באיסורו כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו אלמא תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה ולא מספק שהרי ודאי שיום טוב למחר ואעפ"כ תקנו לעשותו שמע מינה חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה והרי קדושתו אחת ואין כאן לומר ממה נפשך חד מינייהו חול דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש:

אמר רבה גר':

מתקנת רבן יוחנן בן זכאי שהחזיר הדבר ליושנו לקבל עדותן כל היום ולקדש היום נמצא שאין בית דין עושין שני ימים והרחוקים העושים שני ימים אינו אלא מספק שאין יודעין אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד והרי הן כשאר י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך דחד מינייהו חול:

ולרב ושמואל קשיא מתניתין דקתני דחזר הדבר ליושנו:

הא לן והא להו לבני א"י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך:

הוי דבר שבמנין ביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים שנמנו וגמרו לעשותן שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה וכל העושין שני ימים מחמת כן עשו שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה:

צריך מנין אחר שימנו לך ויתירוהו ולקמן פרכינן ביצה מי אתסרא במנין והלא לא נמנו אלא על קבלת עדות ובההוא חזר בו רבן יוחנן והתירו:

ונתקלקלו הלוים בשיר בשיר של בין הערבים מיירי שאמרו שיר של חול שלא היו סבורים שיבאו עדים אותו יום ונהגו אותו יום חול וכשבאו לאחר המנחה נמצא שהוא קדש אבל אינו אומר בשיר של שחרית שאמרו של חול בתמיד של שחרית שהרי אפילו באו קודם הקרבת תמיד של שחרית היו אומרים שיר של חול כדאמרינן בר"ה (דף ל: ושם) לפי שרוב השנים לא היו ממהרין כל כך לבא והקשה ר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין ואמאי לא חשו אלא על עבודת התמיד דכשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כבר הקריבו התמיד וא"כ אינן יכולין להקריב המוספין דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן (יומא דף לג.) עליה השלם כל הקרבנות כולן שאין קרבן קרב לאחריה ותירץ דאפילו לא באו עד לאחר הקרבת התמיד מכל מקום המוספין קרבין דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע"פ שמביא כפרתו לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב והכי אמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים נט. ושם) ועוד י"ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי דהכי אמרינן בתמיד נשחט (ג"ז שם) דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה דהשלמה דאינו ענוש כרת ויש מפרשי' דמעיקרא אייתו התמיד ומתנו אם לא יבאו עדים יהא תמיד ואם יבאו יהא מן המוספין ואח"כ יביאו את התמיד ושאר קרבנות ולא נהירא דאיכא בהדיא התם דאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים:

הא לן והא להו פי' בקונטרס בני א"י שמקדשין החדש על פי הראייה ואין עושין אלא יום אחד ופעמים עושין שנים כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואשתני בשביל תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואין עושין אלא יום אחד אף כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואפילו כשהיו עושין שני ימים כגון שלא באו עדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה מותרת להן אבל לבני חוצה לארץ אסור שהרי עדיין הם עושין שני ימים כבתחילה ואם כן לא אשתני להן מפני התקנה הואיל והתחילו לעשות שני ימים ולא פסקו בשום פעם לעשות יום אחד עדיין הם עומדים באיסורן להיותן כיום ארוך דלא נימא דמחמת ספק הן עושין דאין יודעין אם באו עדים אם לאו אלא מחמת המנהג הן עושין כיון דלא נשתנה להן המנהג וא"ת לר' יוסי דאמר בעירובין (דף לט. ושם) גבי שני ימים של ר"ה נולדה בראשון אסורה בשני והא ר' יוסי בא"י הוה לאחר חורבן וא"כ שתי קדושות הן ואמאי ביצה אסורה ואין לומר דהיינו קודם חורבן דהוו קדושה אחת דא"כ מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וכי תימא דהיינו לאחר חורבן והא דביצה אסורה היינו לבני בבל דלדידהו קדושה אחת הן זה אינו דר' יוסי מא"י ונקט מילתא בשביל בבל וי"ל דלעולם ר' יוסי מקודם חורבן קאמר ואין להקשות מאי דהוה הוה הואיל ואשמועינן פסק דגם עתה שייך לאחר חורבן לבני בבל:

כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו יש שהיו רוצין לומר מכאן דאותן חרמות שעושין לזמן עד פסח או עד זמן אחר דכי יגיע הזמן צריך מנין להתיר את החרם אע"פ שעבר הזמן דהא הרי הכא דהקב"ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וממילא ידעינן דלאחר שלשה ימים דנתנה תורה דמותרין ואעפ"כ התיר להם ולא היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא דהיו נכונים לשלשת ימים וגו' (שמות י״ט:ט״ו) הזמינו עצמכם לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים דאם כתיב היו נכונים שלשת ימים בלא למ"ד של לשלשת ימים הייתי מוכיח שפיר דכי היכי דצריך להתיר תשמיש צריך נמי להתיר החרם ומדלא כתיב הכי שמע מינה גבי תשמיש צריך להתיר משום דכתיב אל תגשו אל אשה וגו' דמשמע עולמית כי היכי דאסר להם קודם מתן תורה שלשת ימים אבל חרמות שמשימין לזמן מכי עבר הזמן ממילא עבר ואין צריך היתר: [ועי' תוספות סנהדרין נט: ד"ה לכל דבר]:

ש"מ מדקתני סיפא אם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש דקדושה אחת היא. פי' שכיון שבבית הועד פעמים היו עושין ר"ה ב' ימים לפיכך החמירו בהן ועשאום קדושה אחת.

אמר רבה מתקנה שהתקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום ביצה מותרת דהא כב' קדושות הן.

ואסיקנא ל"ק הא לן והא להו כלומר לבני א"י שהתקין להן ריב"ז להיות מקבלין עדות החדש כל היום כולו הרי הן ב' קדושו'.

הביצה אסורה מ"ט מפני שלא נמנו עליה ב"ד והתירוה להן דקיי"ל כל דבר שנמנו באיסור' צריך מנין אחר להתירו מדכתיב היו נכונים וגו' הלא ידענו שאחר ג' ימים מותר למה כתב לנו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם אלא ללמד שכל דבר שנאסר ע"פ ב"ד אינו מותר עד שיותר בפני ב"ד. ואם תאמר לא בא מקרא זה שובו לכם לאהליכם אלא ללמד קביעות עונה. כלומר שחייב לתת לה עונתה הנה פסוק אחר כתיב השמרו לכם עלות בהר וגו' וכתיב בלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא וגו' לאו מכלל שמותר היה לעלות בהר משעה שנסתלקה השכינה ממנו.

במשוך היובל המה יעלו בהר למה לי אלא להתיר עליית ההר ע"פ האוסרה וא"ת איסור ביצה מדרבנן היא ולא בעינן כולי האי. הרי כרם שאיסור פדיונו חוץ לירושלים תקנה דרבנן היא.

ונתקלקלו הלוים בשיר פרשתיה בס"ד בראש השנה (ל, ב).

אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת יש לפרש דקסבר רבה דמתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך אם באו עדים מן המנחה ולמעלה שמקבלין אותן ואין נוהגין אלא אותו היום קדש בלבד והילכך אף כשלא באו עד למחר נמצאת עשיית יום ראשון בטעות מחמת הספק, ורבה כר' יהודה דפרק בכל מערבין (עירובין לט, א-ב) סבירא ליה דאמר אף בראש השנה שתי קדושות נינהו ולא הודו לו חכמים, מאן חכמים ר' יוסי כדמפרש התם דקסבר דקדושה אחת הן וכדתניא התם בברייתא מודים חכמים לרבי אליעזר בראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב ב' עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב וגו' ור' יוסי אוסר אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש ורבנן התם דלא לזלזלו ביה, כלומר כל עצמן לא תקנו בעיקר התקנה לנהוג קדש בראשון ובשני אלא כדי שלא יזלזלו בהן, [וצ"ל] דרבה לא שמיע ליה האי ברייתא [דאי לא כן] היכי קאמר דלאחר תקנה ביצה מותרת משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מקבלין אותן ואין נוהגין קדש אלא אותו היום בלבד האמר רבי יהודה לר' יוסי שאם באו עדים אף מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש כי היכי דלא לזלזלו ביה, ואם בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי מפרש לה רבה הא לא איפשר דהא ודאי משמע דר' יהודה ור' יוסי לדידהו קאמרי ולא במאי דהוה קודם חורבן, ועוד דהא מודה רבה בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי דביצה אסורה (ואולי) [ואילו] לר' יהודה אף קודם תקנה לא בקדושה אחת נהגו אותן אלא בשתי קדושות דהא לא נהגו בהן קדש אלא כדי שלא יזלזלו בו, אלא ודאי רבה לא שמיע ליה ברייתא אלא מסבר סבר דלאחר תקנה פליגי וטעמא דר' יוסי דאסר משום דקסבר דאף שני ימים טובים של גליות דקדושה אחת הן וכדקא סלקא דעתיה דרב ששת התם ולא שמיע ליה אידך ברייתא דתניא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות כדלא שמיע ליה לרב ששת כדמפורש התם. ורבא דאמר הכא (ע"ב) אף מתקנת רבן יוחנן ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבי יוחנן וגו' סבר לה כר' יוסי, דהתם מוקי פלוגתייהו דוקא בשני ימים של ר"ה ובין קודם תקנה ובין לאחר תקנה דלעולם לר' יהודה משום דלא לזלזולי ביה ור' יוסי סבר דקדושה אחת הן דבין קודם תקנה בין לאחר תקנה כל שנוהגין קדש בשניהם לעולם קדושה אחת הן שהתקנות שוות לאחר התקנה כקודם התקנה, וסמך רבא על ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי (עירובין מו, ב), ועוד דסתם מתניתין דהתם הוא. ויש לפרש עוד דרבה ודאי מודה הוא דאף לאחר תקנה אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש (דאלמא) [דסתמא] משמע דכולי עלמא מודו בהכי ורבה נמי מודה בה, אלא דרבה סבר דמעיקרא אם באו עדים מן המנחה ולמעלה כיון שאין מקבלין אותן ואפילו הכי נוהגין בו קדש ולמחר קדש שניהם קדושה אחת הן אבל לאחר תקנה אף על פי שנוהגין בו קדש בשל מחר לא מתורת קדושה אחת נוהגין כן אלא משום מהרה יבנה בית המקדש בימינו ומיום ראשון מנינן, ושם במסכת עירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לט, א ד"ה אמר להם) כתבתי יותר מזה.

וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כתבו בתוספות בשם רש"י ז"ל שגזרות שהציבור גוזרין עד זמן ידוע כשיגיע הזמן אינן צריכין להתירו דלא גרע מנודר או נשבע עד זמן שכשבא הזמן אין צריך להתיר, (והכי) [והכא] לא נתנה התורה זמן אלא שאסרה מחמת (טענה) [טעם], כגון איסור תשמיש המטה ג' ימים קודם מתן תורה ואיסור עליית ההר מחמת קבלת התורה והיגלות השכינה בהר והייתי סבור דכיון שנתנה התורה ישובו להתירן הראשון אף על פי שלא נתנה תורה בו זמן וכן כשתסתלק השכינה מן ההר, וכן (העלות) [להעלות] נטע רבעי לירושלים לאחר החורבן וכל כיוצא בהן, לכך הוצרך הכתוב לומר דכיון שנאסר במנין בלא קביעות זמן אף על פי שבטל טעם האיסור צריך מנין אחר להתירו.

כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד כתבתיה בפרק בתרא דר"ה (לא, ב) גמרא אמר ר' יהושע בן קרחה עוד זאת היתה בירושלים בס"ד.

ולענין ביאור מיהא תחלה היו סבורין לומר שביצה מותרת מתקנת רבן יוחנן ואילך הואיל ולא היתה שם עקר קדושה אלא יום אחד והקשה ממנה לרב ושמואל שהיו אומרין ביצה אסורה ותירצו הא לן והא להו כלומר לדידן בני בבל ושאר הגליות שמאחר שהותקנה תקנה ראשונה שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה ושלא למנות אלא מיום שני לא פסקנו מעשיית שני ימים של ראש השנה ולא נתחדש אצלנו שום חדוש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה דמאן לימא לן שאין מנהגנו מתקנה ראשונה אלא מפני הספק והלא על הדרך שהורגלנו בהם אנו עושין אותם עדין והילכך הואיל והוקבעו לנו בדין קדושה אחת אין ענינה פוסק ממנו וכן הדין בכל שהוא חוץ לתחום ירושלים שהרי לא היו שלוחים יוצאין חוץ לתחום ונמצא כל ימיהם בעשיית שני ימים כבני גולה אבל לדידהו ר"ל בבית הועד וירושלם ותחומה שנשתנה מנהגם מתקנת רבן יוחנן ואילך לקבל עדים כל היום ושלא לנהוג עקר קדושה בשני אע"פ שהיו נוהגין קדש כעין תשלומין הואיל ומ"מ אינה עקר קדושה הרי הן כשתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה ואי אתה יכול לפרש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום ושלא לנהוג קדושה בשני כלל שהרי אמרו למטה מי לא מודי רבן יוחנן שנוהגין היו היום קדש ולמחר קדש אלמא פשוט היה להם שנוהגין היו קדש בשני הימים אלא שלבני ירושלם הואיל ואין עקר קדש בשני הוו להו כשתי קדושות ומ"מ העלו בה אח"כ שאף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה אף בירושלם הואיל ומ"מ נוהגין היו קדש בשני הימים אע"פ שאין להם עקר קדש אלא יום אחד אחר המעשה דנין והרי הם אצלם כקדושה אחת הואיל ובבית הועד היו נוהגין כן והוא שכתבנו לדעת גדולי הפוסקים שבני ארץ ישראל צריכין לעשות שני ימים מראש השנה ומ"מ יש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא כשהיו מקדשין על פי הראיה שאף לאחר חורבן נהגו זמן רב לקדש על פי הראיה אבל עכשו שאין קדוש על פי הראיה כלל אין להם לעשות אלא יום אחד כשאר ימים טובים הואיל ואף בזמנם לא היו עושין שני ימים אלו מספק אלא כעין תשלומין ומ"מ איני רואה טעם לדבריהם אלא בירושלם הא שאר כל ארץ ישראל הרי מספק היו עושין אותן אלא שהם אומרים שכל הארץ נגררת אחר ירושלם ועקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גאוני הראשונים בתשובת שאלה וכבר הארכנו בפי' סוגיא זו יפה בפירושנו:

כל דבר שנאסר במנין ר"ל בקבוץ חכמים שנתחברו על דבר זה במעמד אע"פ שכבר עברה אותה סבה שעל ידה אסרוהו ואמדן הדעת הוא שאף הם לא היו אוסרין את הדבר עכשו אעפ"כ אי אפשר להתירה אלא במנין אחר הן שכמותו הן שפחות ממנו אבל דבר שנאסר במנין ולא עברה אותה סבה שנאסר הדבר על ידה ועכשו רוצים לבטל אותו דבר אין יכולין לבטלה אא"כ היו גדולים מאותו מנין שאסרוהו בחכמה ובמנין:

ענבים של כרם רבעי התקינו בית דין שכל שנמצא מהם מהלך יום לכל צד של ירושלם לא יהו נפדין אלא יהו מוליכין אותן לירושלם כדי לעטר שוקי ירושלם וכשחרב בית המקדש ולא הוצרכו לעטור זה הוצרכו לבטל תקנה זו במנין על הדרך שביארנו ונמנו ובטלוהו והיו נפדין אפילו סמוך לחומה ושאר הפירות לא היתה בהם תקנה זו אפי' בפני הבית:

לפי דרכך למדת שהרבעי דינו כמעשר שני ליפדות או להעלותו לירושלם והתקינו במהלך יום שלא לפדותו אלא להעלותו ומ"מ קצת מפרשים כתבו שהרבעי פדיונו אסור בהנאה כשל ערלה ומפרשים בכאן שמהלך יום תקנו לפדותו ולהעלותו לירושלם:

יש מן הגאונים שמורין כן אף בהסכמות וחרמות ושבועות של צבור שאע"פ שנתפרש בהם לשנה או לשנתים הואיל ולא התנו בהדיא שמאותו זמן ואילך יהו מותרין בה צריכין להיתר מנין כדין מתן תורה שאע"פ שהגביל זמן לטהרם ואמר להם היו נכונים לשלשת ימים הוצרך לחזור ולומר שובו לכם לאהליכם ושמא תאמר שלא נאמר לצורך היתר שבודאי ניתר הוא מאליו אלא להחזירה עליהם לחובה והוא שאמרו לשמחת עונה כבר הביאוה אח"כ מדכתיב גם הצאן והבקר וכו' והוצרך לומר אח"כ במשוך היובל המה יעלו בהר ואע"פ שלא נאמר כן בלוחות ראשונות אלא באחרונות ובמשוך היובל נאמר בלוחות ראשונות מ"מ מה שחסר זה גלה זה וודאי רעיית בהמה לא נאסרה שם אלא לקדושת התורה ומשנתנה היה לנו לומר שהדבר ניתר מאליו אעפ"כ הוצרך לומר במשוך היובל וכו' ושמא תאמר דוקא בדאוריתא אבל במה שנאסר במנין חכמים לבד ונתברר לנו טעם איסורן ושאותו טעם הלך לו יהא הדבר נתר מאליו הביאוה אח"כ מפירות של רבעי על הדרך שכתבנו ואם כן אף בהסכמות של צבור כן אלא שמובהקין שבמפרשים כתבו שכל שמפרשים זמן הרי הוא כאומרים בפירוש שיהא מותר מאותו זמן ואילך דלא עדיף מנדר ושבועה לזמן שאינו צריך היתר אחר ואע"פ שבתורה פירש שלשת ימים ואעפ"כ הוצרך לומר שובו לכם וכו' בזו היה קרוב לומר שלשת ימים קודם למתן תורה והיה לנו לדון כל שכן אחר נתינתה עד שישלימו למודה ואף שהלשון מספק בכך שאמר לשלשת ימים כלומר שתהיו נכונים לאותו היום לקדש עצמכם משם ואילך אבל כל שאין לספק בדבור זמן מותר לגמרי וכן הדברים נראין לי:

ומ"מ בתוך הזמן אם עברה סבת אסורם צריך מנין בהיתרו אבל אין צריכים לגדולים מהם והוא שאמרו כאן אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה הואיל וביצה נאסרה במנין ר"ל חכמים שנמנו לעשות שני הימים קדושה אחת והם אותם שהתקינו שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה ובסוף הסוגייא הקשו וכי תימא ביצה נמי אימני עלה רבן יוחנן ושריה כי אימני אקבלת עדות אביצה לא אימני למד דאי אימני אביצה הוה שרי ואמאי והרי אין בית דין וכו' אא"כ וכו' וכן קבלת עדות גופה שרי אי אמני וכו' ותירצו בה גדולי קדמונינו דלא אמרינן הכי אלא בשלא עברה הסבה אבל הכא דקמאי משום קלקול שיר אתו עלה והשתא ליכא קלקול שיר אין צריכין לגדולין מהם אלא כל שיש שם מנין אף בפחותים מן הראשונים מותר שהרי רבן יוחנן לא היה בערך הראשונים הא כל שלא עברה צריכים לגדולים אבל הם עצמם ודאי יכולים לבטל ובמנין ומ"מ בסוגייא נדחה טעם זה דמדאימני רבן יוחנן אעדות היתר ביצה נגרר אחריו ואשתרי עדות אשתרי ביצה ובאו לאסרה מטעם אחר אלא שדין דבר שבמנין מיהא במקומו עומד על הדרך שביארנו:

ואף בזו של הסכמת צבור אני חוכך להקל ולומר שכל תקנות הצבור לצורך שעה הם עשויות ואע"פ שסותמין דבריהם אומדן הדעת הוא שכל זמן שיתחדש דבר עד שיהו צריכין להסכמה אחרת שיבטלו הראשונה אף בתוך הזמן הם ובניהם ואין אנו צריכין לגדולים מהם שעקר התקנה מתחלה על מנת כן הותקנה ומ"מ צריכין הם למנין ר"ל קבוץ גדולי העיר ומעמדן ואם היה שם חרם או שבועה צריכין לישאל עליה ועוד אני אומר שאף מה שנאסר במנין חכמים ועברה הסבה שאנו צריכין למנין בהיתרו דוקא במה שלא עלה על דעת האוסרים להיות אותה סבה בטלה כגון זה שהזכרנו בכרם רבעי שלא עלה על דעתם שיחרב בית המקדש ותבטל הסבה אבל דברים שנאסרו במנין מחמת סבה שראוי להעלות בטולה על דעת האוסרים הרי הוא כאלו תקנו בפרוש עד שתעבור אותה סבה ומותרת בלא היתר מנין אלא שאין לסמוך בה למעשה ומ"מ כל שתקנו והתנו שכל הרוצה לבטל יבטל אפילו לא עברה הסבה ואפילו פחותים מהם יכולים לבטלה ואע"פ שאין זו צריכה סעד בביאור נאמרה בראשון של מועד קטן וכן יראה לי שם שלא נאמר דין דבר שבמנין אלא במה שתקנו דרך צורך אבל מה שתקנוהו מצד מה שהוציאוהו מסברתם בפירוש ענין ונראה לאחרונים שאינו כן מצד אחר חזק כאותו שאמרו הראשונים יכולין לבטל והוא שאמרו שם רבן גמליאל ובית דינו נמי מדאוריתא בטלוה:

בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר כו' ותירץ דאפי' לא באו עד כו' מ"מ המוספין קרבים דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ כו' עכ"ל והוא תמוה דליתא התם הכי בפ' תמיד נשחט להתיר מחוסר כפורים בע"פ משום דלא אפשר אלא דהכי אמרי' התם בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה כו' והיינו כמ"ש התוס' הכא בתירוצם בתרא דלית לן להתיר במחוסר כפורים בע"פ אלא משום דהוי עשה דפסח שיש בו כרת ונראה שיש בדבריהם ערבוב וקצת דילוג וכצ"ל ותירץ דאפי' כו' מ"מ המוספין קרבין דמעלה ומלינה בראשו של המזבח דהיכא דלא אפשר שאני דהכי אמרינן בפ' תמיד נשחט ועי"ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ שהביא כפרתו לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב דהכי אמרינן בפרק תמיד נשחט דאתי עשה דפסח דענוש כרת כו' עכ"ל ופי' לדבריהם דאהא דא"ר ישמעאל בנו של ר"י ב"ב התם אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה קאמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ואוקמא רב פפא דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ופריך והא כמה דלא נתקטרו אמורין כהנים לא מצי אכלי בשר ומשני לה רב פפא כיון דלא אפשר שאני דעשאום כמו שנטמאו כו' והשתא תירצו התוס' דה"נ במוספין דהכא עשו כן דהיו מעלין ומלינין אותן ואף על גב דאין לעשות כן משום הכהנים דלא מצי אכלי בשר היכא דלא אפשר שאני כדאמרינן התם אליבא דר"י בנו של ר"י ב"ב ושוב כתבו דעוד י"ל לאוקמא ההיא דהכא אפילו כת"ק דר"י בנו של ריב"ב ומשום דאתי הכא עשה דרבים כדאמרי' אליביה דאתי עשה דפסח גם התוס' דפ"ד דר"ה מוכיחין כדברינו אלה ע"ש:

בגמרא ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' פי' רש"י בשיר תמיד של כין הערבים כו' דבתמיד של שחר וכו' שיר של חול היו אומרים ר"ל ולא חשו לדבר הואיל שבכל תמיד של בין הערבים היו רגילין לומר שיר של י"ט כי בכל השנים באו העדים תמיד קודם המנחה אבל באותו פעם שלא באו העדים קודם אמרו גם בתמיד של בין הערבים שיר של חול:

רש"י ד"ה הא לן והא להו פירוש לבני א"י הביצה מותרת רוצה לומר אפי' כשעושין ב' ימים כגון שלא באו העדים כלל ביום שלשים אלא נשתהו ולא באו עד ביום ל"א דאז ע"כ היו עושין ב' ימים רק שאותן ב' ימים היו מספק שביום שלשים היו נוהגים קדושה משום שהיו מסופקים שמא יבואו העדים היום ואם היו יודעים שלא יבאו העדים היום לא היו נוהגים בו קודש ולכך כשלא באו עד למחר למפרע היה אתמול חול לכך הביצה מותרת להן כמו שפירשו התוס' אבל בני בבל עדיין עושין ר"ה ב' ימים במו בתקנה הראשונה שבכל שנה היו צריכים לעשות ב' ימים משום דשמא באו העדים אחר המנחה אז היו הב"ד עושים ב' ימים בקדושה אחת ולכך בכל השנים היו הם צריכים לעשות ב' ימים בקדושה אחת ולא פסקה אצלן אותה התקנה ולכך להן הביצה נשארה באיסורה:

בתוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' עד והאיכא קלקול המוספין וכו' פירוש שקודם שבאו העדים לא היו יכולין להקריב המוספים דשמא לא יבאו היום כלל אלא עד למחר ויהיה היום חול וא"כ יביאו חולין לעזרה ואחר שבאו העדים לאחר המנחה שכבר הקריבו התמיד של בין הערבים ג"כ לא היו יכולין להקריב המוספים מחמת עשה דהשלמה וא"כ לא הקריבו המוספים כלל:

בא"ד דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע"פ שמביא כפרתו וכו' כצ"ל ור"ל דהא דאין שום קרבן קרב לאחר התמיד היינו דוקא אותו קרבן שאפשר לדחותו ולהקריבו למחר וליום אחר אבל קרבן המוספים א"א להקריבן כ"א היום שהוא יום טוב וכן מחוסר כפורים אם לא יקריב כפרתו היום לא יהיה באפשר לו לאכול פסחו ולכך א"א לדחות כפרתו ער למחר ולכך נקרבים אפילו אחר הקרבת התמיד אלא שיש לתמוה על התוס' דבהדיא איתא שם בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) דטעמא דמחוסר כפורים הוי משום דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה הקל דהשלמה וכמו שכתבו התוס' אח"כ בתירוץ השני ולא מטעם דהיכא דלא אפשר שאני והתוס' חלקו הענין ונקטו טעמא המבואר שם בגמ' לתירוץ שני והוסיפו תירוץ הא' מלבם ואי לא מסתפינא הוה אמינא דט"ס הוא דב' התירוצים הם תירוץ אחד דמשום דלא אפשר הוא לדחות קרבן זה עד למחר אתי עשה החמור דקרבן זה ודחי עשה הקל דהשלמה וק"ל:

בא"ד ויש מפרשים וכו' ולא נהירא דאיכא בהדיא וכו' ר"ל ולפי דבריהם לא קלקלו בתמיד של בין הערבים כלום דהא כשבאו העדים אח"כ נמצא שאותו קרבן שהקריבו במנחה לא היה תמיד למפרע כ"א קרבן מוסף והיו יכולין עוד להקריב שאר הקרבנות השייכים ליום ומוספי ראש חדש ואח"כ התמיד של בין הערבים ולומר עליו שיר של י"ט ומה שאמרו מתחלה שיר של חול כשהקריבו הקרבן הראשון במנחה בספק קרבן תמיד מה בכך דהוי כקראו מזמור של תהלים ואפי' יהא קלקול מה בכך מ"מ לא היה אותו קלקול בתמיד כ"א בקרבן מוסף שאמרו עליו שיר שהיו רגילים לומר בתמיד של חול וק"ל:

ד"ה הא לן וכו' לשון התוס' מגומגם ומיותר וכצ"ל ואפילו כשהיו עושים ב' ימים כגון שלא באו העדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה הביצה מותרת להן וכו' ור"ל במ"ש כגון שלא באו העדים היינו שלא באו ביום שלשים כלל כ"א למחר ביום ל"א וכן הא דקאמר בתר הכי דאין יודעים אם באו העדים אם לאו הכוונה אם באו היום ביום ל' או ביום ל"א ואז הוי חול ומחמת המנהג ר"ל המנהג שהיו נוהגים קודם ר' יוחנן בן זכאי דכשבאו העדים אחר המנחה היו עושים שני ימים קדושה אחת:

ד"ה כל דבר שבמנין וכו' עד דהרי הכא הקב"ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וכו' ר"ל ונתן להם זמן שלשה ימים וממילא ידעינן דלאחר ג' ימים שכבר נתנה התורה מותרים ואפ"ה קאמר רבא דבשביל מנין אחר היה צריך הקב"ה להתיר להם וה"ה חרמות לזמן:

נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש פירוש למחר קדש מן התורה שממנו מונים למנין המועדים אבל היום קדש כדי שלא יזלזלו בו בשחרית של יום שלושים שיאמרו אולי לא יבאו עדים עד לאחר המנחה שהוא חול והילכך חכמים עשאוהו קדש גמור ולא מספק שהרי ודאי היה למחר. ולא דמי לכשהיו מקבלים כל היום לפי שלא היו עושין שני ימים כי אם מספק ואם באו למחרת היה הראשון חול גמור למפרע. הא דאמר לעיל ונתקלקלו הלוים בשיר פירושו בשיר תמיד של בין הערבים דאילו בשיר תמיד של שחר ליכא קלקול שאפילו באו עדים שחרית קודם קרבן של שחר לא היו אומרים אלא שירה של חול שכן תקנו נביאים לפי שעל הרוב לא היו באים שלוחים אלא לאחר תמיד של שחר. דתנן משחרב בית המקרש התקין רבן יוחנן בן זכאי כו'. פירוש כיון דליכא למיחש לקלקול דשיר שהרי נחרב בית המקדש וכיון שכן לא יארע בבית הועד לעשות אלא יום אחד דמסתמא יבואו עדים ביום שלושים עצמו דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכסברא דנהרדעי לקמן.

אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה אמר ליה אנא אמינא לך ר' יוחנן בן זכאי ואמרת לי רב ושמואל. ונראה דהכי קאמר רבה אני מביא ראיה גמורה מדברי ר' יוחנן בן זכאי ואתה מקשה לי מרב ושמואל דאינון אמוראי. ולהכי פרכינן ואם כן לרב ושמואל קשיא מתניתין דרבן יוחנן בן זכאי. ורבה גרסינן דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף.

הא לן והא להו פירוש ורבה נמי הכי קאמר אמינא לך אנא ר' יוחנן בן זכאי דמיירי לבני ארץ ישראל ואמרת לי את רב ושמואל דמיירי לבני בבל.

כל דבר שבמנין פירוש כגון ביצה אף על גב דבטל אותו טעם דקלקול דשיר כשחרב בית המקדש אפילו הכי צריך מנין אחר להתירו. והכי איתא בירושלמי כל גזרה שבית דין גוזרין אף על פי שבטל הטעם גזרה במקומה עומדת עד שיעמוד בית דין ויבטל עד כאן. יש מפרשים בשם רש"י דאפילו נמנו לאסור לזמן קבוע אפילו הכי כשיגיע הזמן צריך היתר דהא בסיני נאמר להם היו נכונים לשלשת ימים ויש כאן קביעות זמן ואפילו הכי הוצרך להתירו. ובתוספות אמרו שזה אינו דכיון דקבע להם זמן אין צריך התר וממילא הותר כשיגיע הזמן. והכא לא קבע להם זמן אלא הכי קאמר להו רחמנא שיקדימו שלשה ימים לפרוש מן האשה ולא הוקבע זמן כמה תמשך פרישתן. וכן פירש מורי הרב נר"ו דהכי קאמר להו רחמנא התחילו לפרוש מן האשה אבל לא קבע זמן עד מתי יהו אסורין. והא דפריך בגמרא מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים כו' לאו למימר דלישתמע תקבע להם זמן שיהו אסורין שלושה ימים אלא הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים קודם מתן תורה כי היכי דליסרח שכבת זרע ביום מתן תורה שאם תפלוט האשה לא תהיה טמאה וכל זה כדי שיהו טהורין במתן תורה וכיון שכן מן הדין היו מותרין אחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם למה לי. עד כאן תורף דבריו נר"ו. מה שאין כן בנדוי דאפילו בזמן קבוע צריך היתר ואפילו בתנאי ונתקיים התנאי. ומשום חומר דמנודה דאמרי באבות דר' נתן המנודה למטה מנודה למעלה.

ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרח לוד פירוש דהיינו בין לוד לירושלים ובקש להפקירו לעניים. ופירש רש"י אף על גב דר' אליעזר לאחר חורבן הוה אפילו הכי צריך לאוכלן בירושלים משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והילכך ביקש להפקירם לעניים שיטרחו הם להעלותם ויאכלום שם. ומכאן ראיה דצריך מנין שכבר נתבטל טעם האיסור שהרי נחרב הבית ואפילו הכי צריך מנין. ובתוספות פירשו דיכולין העניים לפדותם אפילו על שוה פרוטה ולהוליך הפדיון לים המלח ולאוכלן בכל מקום שירצו ומכל מקום לאחר שנמנו הוא עצמו יכול לפדותן.

בתוספת בד"ה נתקלקלו וכו' והקשה רבי פרץ וכו' ותירץ דאפילו לא באו וכו' מ"מ המוספין קריבין דהיכא דלא אפשר שאני עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דשם בפסחים אין הסוגיא כן וכתב שיש ערבוב וחסרון בל' התוס' וצריך להגיה דעיקר התירוץ דמעלה ומלינה בראש המזבח ע"ש באריכות. ולענ"ד קשה בעיני להגיה בזאת לחסר ולייתר ולחלף ועוד דעיקר פירושו של מהרש"א ז"ל תמוה בעיני וכאן לא שייך לפ' כלל דמעלה המוספין ולנין בראש המזבח דאכתי אין לך קלקול גדול מזה שרוב קרבנות מוספי ר"ה היו עולות שכולן כליל ואין מהם לכהנים כלום וא"כ שהיה מלין בראש המזבח לא נעשו עיקרי המוספין כמצוותן ועוד דכל כמה שלא הקטירו אברי מוספין לא היו יכולין להקריב המנחות ולא נסכים השייכין למוספי הרגל ומוספי דר"ח וא"כ זה הקלקול גדול הרבה יותר מקלקול השיר שהרי השיר לא היו אומרים אלא על הנסכים. ועוד דבהדיא אמרינן בפסחים דחביבה מצוה בשעתה וילפינן מהקטרת אימורין אף שכשירין כל הלילה אפ"ה הקטרתן דוחה שבת וי"ט ואין ממתינין עד הלילה. נמצא שהדברים ק"ו כיון דמשום מצוה בשעתה דוחה הקטרתן שבת וי"ט דחמיר טובא ואין מלינין הקטרתן בראש המזבח עד הלילה כ"ש דמשום עשה גרידא דהשלמה לא נמתין להקטיר למחר אלא ודאי מקטיר היום דחביבה מצוה בשעתה להקריב קרבנות הרגל ביומן דוקא ודוקא במחוסר כיפורים אמרינן שפיר דמלין לה דהתם לא שייך חביבה מצוה בשעתה דלאו חובת היום נינהו וכל עיקרן לא מייתי להו אלא לאשתרויי באכילת קדשים או לאכילת פסח וסגי בזריקת הדם לחוד אבל להקטיר א"א משום עשה דהשלמה. וא"כ לפ"ז אין צריך להגיה ואתיין דברי התוספת כפשטן דהכא כיון דלא אפשר כיון שלא באו העדים עד לאחר שהקריבו התמיד תו לא איכפת לן בעשה דהשלמה דמקטיר להו אחר התמיד כדי לקיים מצוה בשעתה ומייתי ראיה ע"ז דמצינו סברא זו דהיכא דלא אפשר שאני מדאמרינן בפסחים גבי מחוסר כפורים בע"פ דאע"ג דאמרינן התם דטעמא דמחוסר כפורים היינו משום דפסח עשה שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה דאין בה כרת היינו למאי דס"ד מעיקרא דאכילת פסחים תליא בהקטרת אימורי חטאת של מחוסר כפורים דכל כמה דלא הוקטרו אימורי חטאת לא מצו הכהנים אכלי בשר וכל כמה דלא אכלי הכהנים לא נתכפרו הבעלים מדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם וכיון דלא נתכפרו מיקרי מחוסר כפורים ואסור בפסח אם כן מיקרי עשה שיש בה כרת אבל למאי דמסקינן אכילת פסחים לא תליא בהקטרת אימורים אלא בזריקת דם לחוד נתכפרו ואישתרו הכהנים לאכול הבשר דכיון דלא אפשר להקטיר מלין האימורים ואכלי הכהנים הבשר ולא איכפת לן בעשה דואכלו אשר כפר כיון דלא אפשר שאני נמצא דכולה מלתא משום דלא אפשר הוא וקושטא דמלתא אפילו עשה דהשלמה לא שייך כיון דלא אפשר אלא דמשמע לתלמודא דעשה דהשלמה חמור מעשה דואכלו הכהנים כיון דמצינו בנטמאו בשר האימורים או שנאבדו דלא שייך נמי העשה דואכלו מ"מ מצינן מיהא היכא דלא אפשר לא איכפת לן והא דמייתו תוספת ממחוסר כפורים בע"פ ולא מייתו ממח"כ בשאר ימות השנה היינו משום דהתם פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל בן ר"י בן ברוקה אבל בע"פ כ"ע מודו כנ"ל ליישב לשון התוס' דכאן:

אמנם אח"ז עיינתי שהתוספת בפרק בתרא דר"ה כתבו בלשון וכי תימא דמלין להו בראש המזבח וכו' ע"ש. ולענ"ד צ"ע דאכתי אין לך קלקול גדול מזה מטעמא דכתיבנא שהרי אף שבת וי"ט דוחה הקטרת אימורין ולא אמרינן מלין בראש המזבח משום דחביבה מצוה בשעתה ובודאי זה הקלקול חמור טובא מקלקול השיר מלבד שאר דקדוקים שיש לדקדק בזה והנלע"ד כתבתי והמעיין יבחר:

בגמרא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אין לתמוה דמשום קלקול השיר היו דוחין כל המועדות מקביעתן האמיתי שהרי נראה חודש בזמנו אלא דגדולה מזו מצינו שאפילו משום חיבוט הערבה שאינו אלא מנהג הנביאים דחינן כל המועדים דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו משום דמועדים מסורים לב"ד דכתיב אתם אפילו מזידין:

בתוס' בד"ה הא לן וכו' וא"ת לר' יוסי וכו' והא ר' יוסי בא"י הוי עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם מובנים לי דכ"ש דהא דאמרינן הא להו לאו אכל בני א"י קאי דע"כ בני א"י נמי אף לאחר התקנה עושין ב' ימים ר"ה מפני הספק שהרי א"א לשלוחים לצאת עד לאחר י"ט נמצא שאף אם לא באו העדים עד י"ט שני ע"כ היו עושין ב' ימים שיום ראשון היה להם לעולם בספק והא דאמרינן הא להו היינו למקום הוועד לחוד שהם לעולם אין עושין אלא יום אחד שאם באו העדים קודם מנחה היו גומרין אותו יום ולמחר חול ואם לא באו עד סמוך לערב שאין שהות היו יודעין דהאידנא חול ומותרין בעשיית מלאכה למאי דס"ד עכשיו דמתקנת ריב"ז ואילך לא היה עושין היום ולמחר קודש עד לבסוף דמסקינן מי לא מודה ריב"ז ואף אם נאמר דמסתמא היה רבי יוסי בבית הועד כדאמרינן אחר ר' יוסי לצפורי מ"מ היה מורה הלכה לשאר בני א"י וצ"ע:

שם ותניא כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו' אע"ג דמתני' היא והו"ל למימר ותנן מ"מ כיון דעיקרא דמלתא דצריך מנין אחר להתירו לא מוכח מההיא מתניתין אלא מברייתא דכרם רבעי היה לו לר"א לכך קאמר לשון ותניא. ונראה שזה כוונת רש"י בד"ה ותניא נמי דצריך מנין אחר להתירו עכ"ל ונתכוין למ"ש ליישב הא דקאמר ותניא ולא קאמר ותנן והיינו כדפרישית אלא דבאמת בלשון המשנה שלנו איתא להיפך אילת מן הדרום ועקרב מן הצפון אם לא שנאמר שטעות סופר הוא באחד מהם או שזו ברייתא בפני עצמה היא ופליגא אמתני' וא"כ י"ל דהא דמייתי הברייתא ולא מייתי המשנה היינו משום דבאותה ברייתא גופא מסיק הא דכרם היה לו לר"א אלא שהפסיק בדברי עולא כדי לפרש טעם הדבר דמאותו טעם מוכחינן דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע"פ שנתבטל הטעם וק"ל:

אבל קשיא לי דאמאי הוצרך כלל להביא הברייתא דכרם היה לו לר"א ומדייק מיניה טעמא דנמנו ותיפוק ליה דכולא מלתא הוי מצי לאתויי ממתני' דמעשר שני דהכי איתא שם להדיא כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וכו' ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב המקדש היה התנאי הזה ותנאי היה בדבר שאימת שיבנה בה"מ יחזור לכמות שהיה עכ"ל המשנה. נמצא דבין לת"ק ובין לרבי יוסי הוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה כדי לבטל התקנה ראשונה אע"ג דבלא"ה לא היה שייך הטעם הראשון כדי לעטר דהא רבו הפירות וכן לר"י כשחרב הבית אע"כ דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו נמצא דממשנה עצמו מוכח כן ואמאי הוצרך להביא ברייתא ול"ל משום דלדברי הת"ק לא מוכח מידי משום דבמה שרבו הפירות לא נתבטל הטעם דכדי לעטר ירושלים דאכתי אף שרבו הפירות יש לעטר יותר ויותר ומש"ה הוצרכו לבטל בפירות להתיר הא ליתא דא"כ אכתי מאי מייתי מברייתא דר"א ומאן לימא לן דההיא עובדא דכרם היה לו לר"א היה לאחר חורבן דלמא קודם חורבן דידוע הוא דר"א היה גדול בשעת חורבן ולמד לפני ריב"ז כדאיתא בעובדא דאספסיינוס ובכמה דוכתי וא"כ לפ"ז מ"ש שרצה להפקירו לעניים שהיה סובר דאע"ג שרבו הפירות אכתי באיסורייהו קיימי ואמרו לו תלמידיו שכבר נמנו והתירוהו והיינו מטעמא דרבו הפירות כת"ק דר"י שהתירו אף בזמן הבית ובזה הוי מיושב נמי קושית התוספות מה שהקשו בד"ה ורצה להפקירו לעניים כיון שנאמר דהאי עובדא היה בזמן הבית. ול"ל דמה שהוצרך להביא מברייתא היינו משום דבברייתא אמר בהדיא לשון נמנו עליך חבריך דמשמע שצריך מנין אחר משא"כ ממתני' לא משמע לשון מנין אלא דליתא דהא מאי דמייתי מקראי דבמשוך היובל וכו' נמי לא משמע אלא שצריך להתיר בפירות ומדקאמר וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי ולא קאמר דמייתי מרבעי לאשמעינן דבעו מנין אע"כ דלא איכפת לן בזה ועוד דלשון והתקינו נמי משמע שתקנו במנין אע"כ דאפ"ה מוכח הש"ס שפיר דמשום טעמא דרבו הפירות נמי לא היו צריכין להתיר בפירות כיון שעיקר הטעם לא היה אלא כדי לעטר ומשרבו הפירות תו לא צריכין לעטר עוד יותר ומדהוצרכו להתיר בפירוש ע"כ היינו משום דבר שבמנין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דממשנה עצמה היה יכול להוכיח הכל כדכתיבנא ומלבד שצריך ליישב לשון התוספות בד"ה ובקש להפקירו כדפרישית. והנלע"ד בזה דממשנה גופא לא מצי לאוכחי מידי דאיכא למימר דמה שהוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה לא שהוצרכו לתקן לבטל התקנה הראשונה דלעולם אימא לך דאין צריך מניין אחר כיון שנתבטל הטעם לת"ק כדאית ליה ולר"י כדאית ליה אלא שהוצרכו לתקן לאידך גיסא שאינו רשאי להעלות הפירות עצמן לירושלים אלא צריך לפדות דוקא כמ"ש התוס' י"ט דכיון שרבו הפירות היו חוששין שלא יזלזלו מקח הפירות לגמרי וכן לר"י כיון שחרבה ירושלים ונתנה ביד עובדי כוכבים היו גוזרין שלא לעטרה ומוכח לה בעל תי"ט ממה שאמרו שם ותנאי היה בדבר ע"ש באריכות וא"כ לא מוכח מידי דצריך מנין אחר להתיר דבר שבמנין אם נתבטל הטעם אבל מברייתא דכרם היה לו לר"א מייתי שפיר דנהי דר"א לא ידע שגזרו לאסור להעלותן אכתי אמאי רצה להפקירן כיון שזה פשוט שהיה רשאי לפדותו שהרי נתבטל הטעם דכדי לעטר לכל חד כדאית ליה אע"כ מדרצה להפקירו היינו משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכיון שר"א לא ידע שנמנו והתירו שפיר רצה להפקיר כנ"ל נכון ועיין מ"ש לקמן ישוב אחר ודו"ק:

ועפ"ז נראה לי ליישב לשון רש"י שכתב כאן בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי עכ"ל והוא תמוה מאד מה כוונתו בזה דכמה פעמים מצינו בתלמוד כרם רבעי ולא פירש רש"י כן. ולענ"ד נראה ליישב דכוונת רש"י דמאן דתני בכל דוכתא כרם רבעי תני נמי במשנתינו דכרם רבעי היה עולה לירושלים אבל בשאר מינים לא היה נוהג כלל דין רבעי ומאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי תני נמי במשנתינו נטע רבעי היה לירושלים וזולת שפירש כן לא הוי הש"ס מוכיח מידי דאי לאו שפירש כן היה נראה דאף דמאן דתני בכל דוכתא נטע רבעי וס"ל דרבעי נוהג בכל דבר אפ"ה גריס בההיא דהכא כרם רבעי. וא"כ לפ"ז היה צ"ל דאף דטעמא דכדי לעטר שייך בכל הפירות אפ"ה לא גזרו אלא בכרם שאין פירותיו מצויים דרובם לבצירה קיימי לעשות מהם יין כמ"ש התי"ט בשם הירושלמי ע"ש. אלא שהוא כתב שהיו עושין ממנו יין לנסכים. ולפ"ז לא שייך אלא בזמן הבית ואפשר דרש"י לא נחית לדברי הירושלמי וקס"ד דלמאי שנאמר שלא גזרו אלא בכרם ולא בשאר פירות שהרבעי נוהג בהם היינו משום שאין ענבים מצויין שעושין מהם יין לשתות וזה הטעם שייך אף לאחר החורבן. ואע"ג דעולא אמר ר' יוחנן הטעם כדי לעטר י"ל דהיינו אליבא דר' יוסי דס"ל דתליא בזמן הבית אבל לת"ק אפשר דשייך הטעם אף לאחר החורבן אלא שהם חזרו ונמנו להתיר משום שרבו הפירות דשאר מינים ולא היו חוששין עוד לענבים. וא"כ לפ"ז לא מוכח מידי בין אם נאמר דעובדא דר"א היה קודם החורבן או אף לאחר החורבן אפ"ה לא מוכח מידי דר"א רצה להפקיר שהיה סובר דאכתי באיסורייהו קיימי כיון שאין ענין הטעם תלוי בחורבן הבית וכן הטעם דרבו הפירות של שאר המינים לא היה פשוט בעיניו לבטל הטעם הראשון שיש בענבים נוסף על שאר הפירות עד שאמרו לו תלמידיו שהתירו בפירוש. לכך כתב רש"י ז"ל דליתא להאי פירושא אלא מאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי וסובר שנוהג רבעי בנטע גריס נמי הכא נטע רבעי וא"כ ע"כ הטעם פשוט משום כדי לעטר ולמ"ד כרם רבעי היינו משום דאינו נוהג בשאר דברים כלל דין רבעי אבל מ"מ מיהא עיקר הטעם משום עיטור פירות וזה לא שייך לאחר החורבן וא"כ למה רצה להפקיר אע"כ משום דבר שבמנין הוא. ובעל תוספות יום טוב בשם הירושלמי כתב להיפך דאיכא מאן דתני בקמייתא כרם רבעי ובההיא נטע רבעי ואף לפ"ז יש לפרש ליישב לשון רש"י אלא שאין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:

וְתַּנְיָא כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרַח לֹד בְּצַד כְּפָר טַבַּי וכו'. כתב מורי הרב בב"י שהוקשה לו דאמאי לא הוכיח מן המשנה עצמה דקיימינן בה דקתני משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום, טעמא דהתקין הא לא התקין לא היו מקבלין אלא עד המנחה כקודם החרבן, ואמאי הוצרך לתקן והרי נתבטל הטעם שבשבילו תיקנו שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה שהרי חרב בית המקדש וליכא קרבן ושיר אלא ודאי שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואמאי הוצרך להביא ברייתא זו דכרם רבעי? וכתב ששאל על קושיא זו מהרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים זצ"ל ותירץ לו דממתניתין ליכא ראיה דיש לומר הא דהוצרך רבן יוחנן בן זכאי לתקן שיהיו מקבלים עדים כל היום היינו משום דקודם החרבן היתה תקנה זו שלא לקבל העדים מן המנחה ולמעלה חובה שאי אפשר לקבלם מן המנחה ולמעלה בשום אופן ואחר שחרב בית המקדש שבטל הטעם יש לומר דמעתה הרשות ביד בית דין אם ירצו יקבלו אותם גם מן המנחה ולמעלה ואם ירצו יעכבו אותם עד מחר דמאחר שבטל הטעם נשארה הבחירה בידה ולכן הוצרך רבן יוחנן בן זכאי לתקן שיהיו מקבלים אותם כל היום לעשות הדבר הזה חובה שיהיו מוכרחים לקבל אותם באותו היום שבאו אפילו שהוא אחר המנחה ואין יכולים לעכבם עד למחר ונמצא דליכא ראיה מהא דצריך מנין אחר להתירו אף על פי שבטל הטעם ולכן מביא ראיה מברייתא דכרם רבעי דקאמר נמנו חבריך והתירו, עד כאן דברי עט"ר הרב מור זקיני זלה"ה ויציבין דבריו ונכונים כי מצאתי כיוצא בזה הסברא שהסביר עט"ר הרב מור זקיני זלה"ה בגמרא דראש השנה דף י"א ע"ב על פסוק (זכריה ח, יט) 'צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיה לששון ולשמחה, ואם יש גזרה הוא צום ואם אין גזרה ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, עיין שם. מיהו אנא עבדא אמינא לתרץ קושיא הנזכר בס"ד דאיתא בגמרא דראש השנה (ראש השנה ל:) דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, וקאמר בגמרא דדבר זה אסור מן התורה, והקשה והא התקין קתני? ומשני מאי התקין? דרש והתקין! ופירש רש"י ז"ל דרש להם המקרא והתקין שינהגו איסור לפי שעד עתה היה היתר בדבר, עיין שם. נמצא לשון התקין נאמר אפילו על הוראה שמורה היחיד בלי צירוף מנין בית דין דהא הכא לא הוה זה הדין של יום הנף בצירוף ומנין בית דין אלא רק רבן יוחנן בן זכאי לבדו דרש להם שיום הנף כולו אסור דאין צורך לזה מינוי בית דין כיון דבאמת הוא איסור תורה ועם כל זה קאמר התקין רבן יוחנן בן זכאי. ולכן גם כאן אין הוכחה מלשון התקין דבעינן מנין אחר להתירו אלא רבן יוחנן בן זכאי דרש להם כיון שבטל הטעם רשאין עתה לקבל עדות החודש כל היום ולעולם לא הוצרך לעשות תקנה זו במנין בית דין לכך הביא מן ברייתא דכרם רבעי דאמרי נמנו עליך חביריך והתירו וכיון דאמר נמנו שמע מינה דצריך מנין להתירו.

אָמַר לֵיהּ אֲבַּיֵי וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְהוּ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מקשים מאחר דאביי עדיין לא ידע התירוץ של 'הא לן והא להו' אמאי לא הקשה מרבי יוסי בעירובין דמייתו התוספות דאמר גם שני ימים של ראש השנה נולדה בראשון אסורה בשני? דהשתא ליכא לתרץ כתירוץ התוספות כיון דלא ידע אביי האי חילוקא ד'הא לן והא להו'? ונראה לי בס"ד דודאי כשאמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה מותרת פירש דבריו דהלכה זו היא על ארץ ישראל ולא על חוץ לארץ דאיך יתכן יסתום דבריו דהשומע יטעה לחשוב דין זה בכל מקום ובפרט כי רבה הוה יתיב בחוץ לארץ על כן מוכרח וברור שפירש דבריו דקאמר הלכה זו על אנשי ארץ ישראל דוקא על כן כששמע אביי דין זה מרבה מוכרח שידע דלא קאמר הלכה זו אלא דוקא על ארץ ישראל ולכן לא הקשה לו מן רב יוסי דידע שישיב לו דרבי יוסי אקודם החרבן קאמר ואף על גב מה דהוה הוה מכל מקום הואיל ושייך דין זה בחוץ לארץ גם אחר החרבן, להכי אשמעינן רבי יוסי דין זה וכמו שכתבו התוספות. ועל דנקיט דבריו סתם ולא פירש אין בזה קושיא כיון דרבי יוסי תנא הוא דרך התנא לקצר ולא לפרש ולכך הקשה אביי מרב ושמואל שהם אמוראים וקיימא לן אמורא דרכו לפרש ורק תנא אין דרכו לפרש כמו שכתב בכללי הגמרא ואפילו הכי תירץ לו רבה 'הא לן והא להו', והא דלא נחתו לפרש דבריהם משום דהם היו יושבים בחוץ לארץ ומורו לאנשי בחוץ לארץ דלדידהו אסורה.

(משנה מעשר שני, ה) וְאֵיזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ? 'עלת' [אֵילַת] מִן הַדָּרוֹם עיין מה שאמר הצל"ח ז"ל ונראה לי דגם מקרבת הם שנים ואותה שבדרום שמה מקרבת בתי"ו ואותה שבצפון שמה מקרבה בה"א ועל כן יש לומר מלת ומקרבה בה"א שניהם תחומין לצד צפון ומילת ומקרבת בתי"ו תחומין לצד דרום ובברייתא דראש השנה שכתוב אֵילַת צ"ל עלת ודוק.