Commentary page
Beitzah 35a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 35a
Beitzah 35a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 299 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
והלא מותרו חוזר היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא והלא אפי' נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו דמחזי דקביע ליה באכילה מרובה אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו למקום שנטלו משם הא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר לא קבע בנטילה קמייתא וכל שכן בדבורא בלא מעשה לא מקבע:
מעטן כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן ויהא נוח להוציאו בבית הבד:
טובל אחת אחת במלח ואוכל בלא מעשר ולא אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע הואיל ואחת אחת אוכלן מיד:
מן המעטן טהור חייב לעשר שאין ראוי להחזיר מותרו כדמוקי לה לקמיה בגברא טמא שנטמא במגעו וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם הטהורים ומטמא השמן וכיון דאין ראוי להחזיר מותרן ודאי כי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל לכולהו שקלינהו ושוייה אכילת קבע:
מן המעטן טמא פטור מפני שראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא ברישא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי מותר שקל:
מאי שנא רישא דאין יכול להחזיר משום דמעטן טהור והא אפשר להיות גם אם האדם טהור:
וא"ר אבהו כולה בגברא טמא מתוקמא רישא דמעטן טהור לא מצי למהדר וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם:
ה"ג רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר סיפא בגברא טמא ומעטן טמא דמצי למהדר:
19 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 35a · Sefaria
Tosafot
והלא מותרו חוזר ולרבי אליעזר אפי' נטל הרבה מן הטבל בחול לא הוי קביעות כדמוכח בסמוך בדבר הראוי להחזיר מותר וכל שכן דדבורו אינו קובע:
רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן וי"ל דלא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקו מלמעלה שלא יגע באחרים ומ"מ אינו ראוי להחזיר המותר לפי שמתערבים הטהורים עם הטמאים כך פ"ה אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ או שנתן לו חברו:
והלא הן מוחזרין ועומדין דלא נטלן אלא בדבורא בעלמא ואין לך חזרה גדולה מזו דאפי' בראוי להחזיר לא מקבע כ"ש בלא נטל כלל:
אלא אמר רב שימי וכו' ודאי לר' אליעזר קובע שבת אפילו בלא נגמרה מלאכתו כמו גבי תרומה אבל לרבנן דמתירין גבי תרומה לא ידעינן גבי שבת:
תא שמע מסיפא דלא פליגי רבנן אלא דוקא בברירה:
[שאני התם כיון דאמר מכאן] והכא לא שייך למפרך והלא מותרו חוזר דלרבנן לית להו הך סברא דלעולם מותרו קובע:
רבי אליעזר אומר יגמור בשבת אלא כו' וא"ת מ"ש מתינוקות שטמנו דלמוצאי שבת לא יאכלו ויש לומר דהתם יחדום לאכילת שבת אבל הכא לא יחדום לשבת כפי' רש"י אי נמי דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו:
אחד שבת אינו קובע וכו' אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואם תאמר מאי נפקא מינה כיון דאינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וי"ל דנפקא מינה דקובע אפי' קודם ראיית פני הבית:
1 more comments on this page.
Tosafot on Beitzah 35a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ולא מיבעיא בשביעית דלאו בת עשורי היא שרי אלא אפילו בשאר שני שבועי אם אמר במוקצה מיכן אני אוכל למחר מוכן הוא וחייב במעשר ואם עבר ותיקנו מותר לאכול ממנו בשבת ואקשינן אמאי מחייב ר' אליעזר בדבר שלא נגמרה מלאכתו והלא מה שמשייר מכדי אכילתו מחזירו אצל העיקר שנטלו ממנו עד שתגמר מלאכת הכל כאחת ושמעינן ליה לר' אליעזר דכי האי גוונא לא קבע. דתנן במעשרות פרק ד' הנוטל זיתים מן המעטן טמא פטור מפני שמחזיר את המותר.
ואוקימנא לרישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי לאהדורי מה שישאר לו מן הזיתים וסיפא במעטן טמא וגברא טמא דאכיל מאי דאכיל ומאי דאשתייר ליה מן זיתיא מהדר להו למעטן ולפיכך פטור.
ופרקינן מתניתין נמי במעטן טהור וגברא טמא ואקשינן והלא מתניתין מוחזרין ועומדין הן כלומר עדיין לא נגע בהן כלל אלא דיבור בלבד אמר מיכן אני נוטל למחר.
אמר רב שימי בר אשי ר' אליעזר לטעמיה [דאמר] אפילו תרומה קובעת וכל שכן כשאומר מיכן אני אוכל למחר דתנן במעשרות פרק ב' פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי וחכמים מתירין.
ת"ש מסיפא וחכ"א עד שירשום ויאמר כו' כענין הראשון ופשוטה היא. הנה העמדנו טעמא דר' אליעזר משום דאמר מיכן אני אוכל למחר קבעה לה שבת עילווה. ורמי דר' אליעזר אד"ר אליעזר דתנן בתרומות פרק ח' היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור.
חשכה בלילי שבת ר' אליעזר אומר יגמור כו' הנה כיון שהיה אוכל באשכול מערב שבת וחשכה בלילי שבת כאילו אמר מיכן אני נוטל כיון שתופס בידו האוכל ואוכל וא"ר אליעזר יגמור ולא קבעה שבת ומשנינן התם כדתני ר' נתן בירושלמי דתני ר' נתן לא שאמר ר' אליעזר משום שהתחיל באשכול בהיתר יגמור אלא שר' אליעזר אומר ימתין עד מוצאי שבת ויגמור. ש"מ. אבל בשבת לא משום דקבעה לה שבת כי האי גוונא.
א"ר יוחנן אחד שבת ואחד חצר ואחד תרומה ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
שבת לאפוקי מהלל דתניא המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליהן היום א"ר יהודה הלל עצמו אוסר ומדקאמר וקדש עליהן היום שמע מינה דדבר שלא נגמרה מלאכתו [הוא] דאם נגמרה מלאכתו מאי איריא קדשה שבת אפילו בחול נגמרה מלאכתו אסור.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 35a · Sefaria
Rashba
רבי אליעזר קאמרת רבי אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת ומתניתין דעומד אדם על המוקצה דדייקינן מינה הא שאר שני שבוע לא, אפילו לאכול מהן עראי אפילו למוצאי שבת קאמר דשבת קובעת לגמרי, [ו]במסקנא לא קאי אלא לר' אליעזר תרומה קובעת לגמרי שבת אינה קובעת דלמוצאי שבת יגמור כדאמר ר' נתן. ומכל מקום צ"ע לרבי יהושע אם כן כל שאמרו שאוכל עראי אינו אוכל אפילו עראי שכבר קבעה לה שבת, ולרבי אליעזר נמי לא יאכל אפילו בשבת ולא אפילו בחול בחצר, ור' אושעיא דאמר (ברכות לא, א) מכניס אדם תבואתו במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה דהיינו אכילת עראי דוקא חוץ לחצר אבל בחצר לא, וכל זה צ"ע.
ולא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור ומכלל דלרבי יהושע בין חצר בין שבת קובעים לגמרי אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ומתניתין דהמעביר תאנים בחצרו רבי אליעזר היא וחוץ לחצר, והא דלא מייתי ראיה למעלה רב נחמן מרבי יהושע משום דאיהו אפילו בחצר קאמר קובעת ודלא כמתניתין דהמעביר תאנים בחצרו לקצות, והיינו דמקמי בעיא דרבא לרב נחמן אייתי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו ולומר דרבא (בעיא) [בעא אהא] דחצר אינה קובעת כדקיימא לן במתניתין דהמעביר תאנים, וקא מיבעיא ליה שבת מאי וכדאהדר ליה רב לרב נחמן ואימא שבת דומיא דחצר.
Rashba on Beitzah 35a · Sefaria
Meiri
התרומה כיצד תרם פירותיו עד שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומותר לאכול עראי מן הנשארות אבל נגמרה מלאכתן ותרם מהם תרומה גדולה הוקבעו ולא יאכל מן הנשארות עד שיטול כל מעשרותיו:
המקח כיצד מכרן אחר שנגמרה מלאכתן לא יאכל מהן עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית אלא שמכרן בשדה שנים שהחליפו זה עם זה פירותיו שנגמרה מלאכתן אם שניהם נתכונו לאכול הוקבעו למעשרות שהחליפין כמכר הם זה וזה לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתם לא נגמרה מלאכתן אחד לאכול ואחד לקצות את שלאכול הוקבע את שלקצות לא הוקבע והמתנה אינה כמכר לענין זה:
האש והמלח כיצד לקח מן הפירות אחר שנגמרה מלאכתן ובשלן באש או כבשן במלח הוקבעו לאלתר ואינו אוכל מהן עד שיעשר:
הלוקח מעם הארץ פירות שלא נגמרה מלאכתן הרי הן דמאי ואין חייב לתרום מהם תרומה גדולה שלא תאמר הואיל ולא נגמרה מלאכתן אף תרומה גדולה לא ניטלה מפני שמעשרין הן אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והרי הן כשאר פירות של עם הארץ:
יש קצת דברים בסוגייא זו מבולבלים ואני צריך להעירך בביאורם דרך קצרה והוא שתחלה זו של תינוקות שטמנו וכו' שלמדנו ממנה שהשבת קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אבל בדבר שלא נגמרה לא שמענו והביאו שמועת המעביר תאנים לקצות שלמדנו ממנה שחצר וראיית פני הבית אין קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושאל בשבת אם תקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושנחמיר בה יותר מבחצר או שמא דוקא בנגמרה מלאכתו כבחצר והשיבו שקובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והביאוה ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ופירשנו במוקצה זה שלא נתיבשו כל צרכן ונמצא שלא נגמרה מלאכתו וטעמא דבשביעית שאין בו חיוב מעשר הא בשאר שני שבוע אסור ואין הזמנה מועלת שהרי איסור טבל הוא ולמעט שהשבת קובעת אף בשלא נגמרה מלאכתו והשיבו דהתם מכיון שאמר מכאן אני אוכל כלומר שהזכיר שם אכילה ולא הספיק לו במחשבה או במעשה המוכיח אחשביה בדבוריה לקבעו הא כל שלא הזכיר עליו שם אכילה שמא אינה קובעת הואיל ולא נגמרה מלאכתו אע"פ שחישב או עשה מעשה המוכיח והקשה אי הכי דדיבורא דידיה הוא דקבע כשמזכיר עליו שם אכילה אף בחול יהא דבורו קובע ואהדר ליה דהאי דנקט שבת של שביעית לאו לאשמועינן דשבת קבעא דדילמא בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעא אלא לאשמועינן דטבל מוכן הוא להתירו אחר שתקנו אע"פ שאסור לכתחלה לתקנו ואין אוסרין מדין מוקצה מחמת איסור טבל הואיל ואין איסור הפרשתו אלא מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה ופירוש המשנה עומד אדם על המוקצה שמחמת הכנה דשביעית שאין שם איסור טבל הא בשאר שני שבוע דוקא עד שיעשר הא אם עבר ועשר אוכל אף בשאר שני שבוע והקשה היאך אפשר לומר דהזכרת שם אכילה אף בחול קבעא והרי מותרו חוזר כלומר שאפילו נתן הרבה לפניו מן הטבל בחול שנראה כמכוין לאכילת קבע כל שאותו דבר ראוי שיחזירו למקומו מה שישאר ממנו שמעינן ליה לר' אליעזר דאותו הנחה לא קבעא וודאי אין הזכרת שם אכילה גדולה מהנחה לפניו לאכול דתנן הנוטל זיתים מן המעטן וכו' ר' אליעזר אומר מן המעטן טהור (ו)חייב וכו' והקשה מאי שנא טהור דחייב דהא אפשר נמי להחזיר המותר ומוקי לה בגברא טמא שסתם בני אדם טמאים הם וכשהמעטן טהור אינו ראוי להחזיר את המותר שהרי יטמא את שבמעטן וכשנטלן מיהא לא טמא אלא מקום מגעו והוא אותם שנטל או שנטלם בפשוטי כלי עץ וסופא דמעטן נמי טמא ורשאי להחזיר ומשני ליה דמתניתין נמי דמוקצה במוקצה טהור וגברא טמא שאין מותרו חוזר ובכי הא דבוריה קבע והקשה והלא מוחזרין ועומדין הן שהרי לא נטלן עדין אלא שהזכיר עליהם שם אכילה וכיון דאלו נטלן חזרה מהניא דלא לאקבועי אם אפשר בחזרה כי לא אפשר בחזרה הואיל ולא נטלן לא ליקבעו אלא אמר רב שימי לעולם דבורא לא קבע אע"ג דמדכר שם אכילה ושבת הוא דקבעא וילפינן מינה דשבת קובעה אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומ"מ ר' אליעזר דאמר הכי דקאמר נמי דתרומה קבעא אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ורבים פליגי עליה והדר קא מייתי לה מדרבנן דאמרי עד שירשום ולא פליגי עליה דר' אליעזר אלא מהזמנה לרשום הא מ"מ איכא למידק דדוקא בשביעית הא בשאר וכו' דשבת קבעא אע"פ שלא נגמרה מלאכתו ומשני ליה דשניא היא דרישום קבע ומקשי ליה אי הכי אף בחול וכו' ומשני ליה דאשמעינן דטבל מוכן הוא וכדפרישנא לעיל ואח"כ הקשה מדר"א אדר"א דהכא קאמר בשבת ותרומה קבעי אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ובאידך שמעתא קאמר היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור אלמא דאע"ג דחצר קבעא דוקא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו דסתם ענבים לדריכה קיימי וכן אם היה לו אשכול מערב שבת וקדש היום יגמור שאף שבת לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולר' יהושע לא יגמור בשניהם דקסבר דאף בשלא נגמרה מלאכתו קבעי ופירש דר' אליעזר יגמור דקאמר לא שנכנס האשכל בחצר אלא שהוא נכנס בחצר וקא אמר יצא חוץ לחצר ויגמור הא בחצר לא וכן בשבת פירושו ימתין למוצאי שבת ויגמור הא בשבת לא ואע"ג דבתינוקות שטמנו וכו' אסורין אף במוצאי שבת התם הוא שייחדום לאכילת שבת ור' יהושע לא פליג בהני אלא דבחצר ובשבת הוא דקא אמר לא יגמור:
והדר מסיק ר' יוחנן בכלהו דלא קבעי אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וזו שאמרו המעביר פירות וקדש עליהן היום פירושו שהעבירן לקצות שלא נגמרה מלאכתן והלל עצמו ר"ל לבדו אוסר הא כל בני דורו וישיבתו היו מתירין והא דתנן הלוקח פירות מעם הארץ מקום שבני אדם דורסין פי' שעושין מהם קציעות כלומר שנמצא שלא נגמרה מלאכתן אוכל מהם עראי שנמצא שאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומעשרן דמאי דקאמר כלומר שאיני צריך לעשרן אלא כדרך שמעשר פירות של עם הארץ שאין מפרישין מהם תרומה גדולה שרגילין הם לעשר מה שהם מעשרין אף בדבר שלא נגמרה מלאכתן ומה שאמר שמע מינה רוב עמי הארץ מעשרין הן פירוש ממה שהקלו בהפרשת תרומה גדולה ומשום מיעוטא דחשידי אמעשר הואיל ואין בו חיוב מיתה החמירו בה בהפרשת מעשר: ונשלם הפרק תהלה לאל:
Meiri on Beitzah 35a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ת"ש מסיפא דלא פליגי רבנן אלא דוקא בברירה ע"כ סוף הדיבור ואח"כ מ"ה שאני התם כיון דאמר מכאן כו' קבע ליה והכא לא שייך למפרך והלא מותרו כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה ר"א אומר יגמור בשבת כו' כפרש"י א"נ דהתם מיירי בתאנים דנגמרה כו' עכ"ל יראה להאי תירוצא אין חילוק בין יחדום ללא יחדום ובדבר שלא נגמרה מלאכתו אפי' אם יחדום יאכל למ"ש ובהכי ע"כ מוקמינן מתני' דהכא להאי תירוצא ואין להקשות דא"כ אכתי מנלן לאוקמא מתני' לר"א דשבת קובע דהיינו לשבת דלמא מתני' איירי בחצר דקובע נמי בכה"ג בחצר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו לר"א כדקתני ר' נתן ונקט מתניתין שבת דקמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת כו' דהא כיון דקושטא דמלתא הוא דשבת נמי קובע בכה"ג לר"א כדקתני ר"נ טפי אית לן לאוקמא מתני' כפשטה דשבת קובע:
בפרש"י בד"ה ה"ג חשכה כו' ה"ג ר' נתן אומר כו' ותרווייהו אדר' אליעזר קאי כו' עכ"ל לפי שבסדר המשנה שלפנינו גרסינן בסיפא גבי שבת בהיפך דרבי יהושע אומר יגמור ר"א אומר לא יגמור קאמר דלפי שיטת תלמודא דשמעתין ע"כ דל"ג הכי אלא כגירסת רש"י והשתא ר"נ בתרוייהו אדר"א קאי:
תוס' בד"ה שבת לאפוקי מדהלל ובדין הוא דה"מ למנקט לאפוקי מדר"א כו' עכ"ל וקשה לפי דרכם דאכתי אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבי יהושע דאמר לא יגמור דשבת קובע וכן גבי חצר אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבי יהושע דאמר לא יגמור ושוב ראיתי בזה בדברי בעל המאור וז"ל בדין הוא דהוה ליה למימר לאפוקי מדר"א ורבי יהושע דס"ל דשבת קובע כו' אלא הא עדיפא ליה לאשמועינן דאיכא תנא דסבירא ליה כרבי יוחנן כו' וכן תרומה כו' עכ"ל ע"ש ולפי דרכו של הרז"ה נמי בההיא דמקח שהוצרך לאתויי מההיא דהלוקח תאנים מע"ה כו' ולא סגי ליה בההיא דלאפוקי מההיא דתנן המחליף כו' דלא ניחא ליה למימר דסבר כר' יהודה דהוי יחידאה בההיא דהמחליף אלא דסבר כסתמא דמתני' דהלוקח כו' והרז"ה כתב דה"ג דתנן הלוקח פירות מע"ה כו' עכ"ל ולא מצאתי משנה זו בסדר המשנה:
Chidushei Halachot on Beitzah 35a · Sefaria
Maharam
ד"ה ר"א אומר וכו' הלשון אינו מדוקדק וצ"ל לא כשאמר ר"א יגמור בשבת יגמור אלא יגמור במוצאי שבת:
בגמרא חשכה בלילי שבת ר"א אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור מתני' רבי נתן היא דתניא ר' נתן וכו' כצ"ל:
Maharam on Beitzah 35a · Sefaria
Shita Mekubetzet
הכי גריס רש"י ז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא סיפא במעטן טמא וגברא טמא. וניחא ליה ז"ל לאוקומי כולה בגברא טמא. אבל אית ספרי דגרסי ומהפכי סיפא במעטן טמא וגברא טהור. והוא נכון דלא לאפושי בטומאה. וא"ת ובמעטן טהור כי נסיב להו מיניה איטמו. פירש רש"י ז"ל דיכול לסלקן משם במקום מגעו כיון שמקומו מסויים לפנינו ונשאר הכל טהור. אבל בתוס' פירשו דמיירי שנטלן בפשוטי כלי עץ או שנתנו לו טהור.
והלא מוחזרין ועומדין כלומר וכיון שכן לר' אליעזר ודאי שבת הוא דקבעה ליה ולא דבורא דידיה.
אלא אמר רב שימי בר אשי ואית ספרי דלא גרסי אלא ומיהו הכי מיתפרשא ולישנא קיטא הוא. ואתא רב שימי לומר דאי לא נסייעיה למר זוטרא ממתניתין נימא הכין דשאני ר' אליעזר דלדידיה אפילו תרומה קבעה כו'.
הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא כו' ולענין הפסק קיימא לן דשבת קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאמר רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו. והא דדחינן דלא נסייעיה מחכמים דחייתא בעלמא היא ולא סמכינן עלה דדוחק הוא לומר שלא יהו ר' אליעזר וחכמים שוין בקביעות שבת ולומר דר' אליעזר שבת קבעה ולחכמים לא אלא דבורא קבעה. אלא כולן שוין בענין ולא פליגי אלא בהכנה דמוקצה. ועוד דדוחק הוא לומר דלא נידוק ייתורא דשביעית לר' אליעזר וחכמים בחד גונא. ואלא מיהו הא דאם עבר ותקנו מתוקן הכין קיימא לן. וכבר פירש רש"י דכיון דלא נאסר הגבהת תרומה אלא מדרבנן לא אסח דעתיה בין השמשות. ולא נהיר דכיון דנאסר מדרבנן להגביה תרומה ומעשר והעובר על דבריהם חייב מיתה ודאי אסח דעתיה מיניה. אלא הכא סבירא לן דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כגון שאינו משקה ומותר לעשות כן בשבת משום עונג שבת.
ורמינהו היה אוכל באשכול כו' דברי ר' אליעזר. דמתניתין דקא דייקינן מיניה דשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה כו' אתי לאקשויי אהא דר' אליעזר. וא"ת ומאי קושיא שאני מתניתין דקתני מכאן אני אוכל למחר ויחדם לשבת ודין הוא שיהא השבת (קובעין) קובעתן. וי"ל דכל שכן הוא דקא פריך דכיון דקתני יגמור דמשמע אפילו בשבת עצמו משמע דסבירא ליה דאין השבת קובע פירות סתם אפילו לשבת עצמו וכל שכן בשיחדן שאין אסורין לעולם. ואילו לעיל קתני דכל היכא שיחדם לשבת שאסורין מוצאי שבת וכיון שכן כל שכן דקבעה שבת פירות סתם לבו ביום ואמאי תני יגמור דמשמע לבו ביום. וקא סלקא דעתין דטעמיה דר' אליעזר מפני שהתחלת אכילתו היה בחול ושרינן סופו בתר תחלתו. ואקשינן דדין הוא לאוסרן בסתם לבו ביום כיון דשבת חמירא לאוסרן לעולם בשיחדם לשבת.
ולא יוציא חוץ לחצר ויגמור פירוש משום דהכנסה של חצר שלא לדעת היה ולהכי לא קבעה אם ביטל הכנסתו והוציאה לחוץ לאכול. ר' יהושע אוסר לגמרו. ואם כן הא דתנן המעביר תאנים כו' דלא כר' יהושע וכר' אליעזר דהא הויא הכנסתו בדעת וזה דחוק. אלא כר' אליעזר וחוץ לחצר. אי נמי כר' יהושע ודוקא בניו אבל הוא לא אלא ימתין למוצאי שבת ויגמור. ור' יהושע אוסר לעולם אף על פי שלא יחדם לשבת דסבירא ליה דכיון דסמוך לחשכה התחיל לאכול הרי הוא כאילו יחדו לשבת. ולהאי מסקנא אפילו באשכול העומד לאכילה פליגי ור' אליעזר סבר דכיון דלא יחדו ממש לשבת לא נאסר במוצאי שבת. ואף על גב דהכא קיימא לן דחצר קובעת לכולי עלמא ואנן קיימא לן בפרק הפועלין דאין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית. התם הוא מדאורייתא אבל מדרבנן חצר קובעת והכא מדרבנן קאמרינן.
אמר ר' יוחנן כו' אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. הקשה הרשב"א ז"ל דאם כן ר' יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו. ולא העלה בענין אלא גמגום. ומורי נר"ו פירש דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי דביחדהו לשבת כולי עלמא מודו דשבת קבעה לעולם. ובלא יחדינהו לא קבעה לעולם אלא ליומה. והא דאמר ר' יוחנן שבת אינה קובעת בשלא ייחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת. ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם מיירי בשייחדינהו והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתניתין לאבוה דמיירי בשייחדינהו לשבת. ומאן דדחי מתניתין סבר דשבת אינה קובעת אפילו לעצמה. ור' אליעזר הכין סבירא ליה דביחוד תליא מלתא כר' יוחנן ורב נחמן. ור' אליעזר דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותן לשבת כמו שפירשנו למעלה. והא דאמרינן ר' אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכל שכן שבת דמשמע דשבת קבעה לעולם שיהו אסורין באכילת עראי דומיא דתרומה דקבעה לעולם התם בשיחדינהו לשבת דומיא דתרומה שייחד אותה. וכולה סוגיא רהטא בהכין וכן נראה מפירוש רש"י. ובהא ניחא לן דאמרינן שבת לאפוקי מדהלל דאיכא למידק לימא לאפוקי מדר' אליעזר. ולא קשיא דר' יוחנן לא פליג אדר' אליעזר כדאמרן. ויש מפרשים דלא איצטריך דר' אליעזר שמותי הוא. ויש מפרשים דאינו מפורש כל כך. ומורי נר"ו פירש דר' יוחנן הוא אימורא ולא מצי פליג אתנאי. ולכך אמר לאפוקי מדהלל כדי שיביא דברי ר' יהודה דאמר הלל עצמו אוסר ולומר דבני דורו חולקין עליו ואיהו סבירא ליה כותייהו ולא כהלל. אבל לפי מה שפירשנו לא קשיא מידי דר' יוחנן סבירא ליה כר' אליעזר. וא"ת לימא לאפוקי מדר' יהושע. וי"ל שכבר אמר הלל עצמו וחד מיניהו נקט. ואף על גב דלא איצטריך לר' יוחנן לומר לאפוקי כיון דקאי רבים כותיה. הוא רצה לעשות כלל מן הדברים האלו ביחד אף על פי שיש מקצת שהן מבוארים וכדחזינן בתרומה דפליגי רבנן עליה דרבי אלעזר.
Shita Mekubetzet on Beitzah 35a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמ' ורמינהו היה אוכל באשכול ופירש"י וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא ואפ"ה אמר ר' יהושע דלא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו. ולכאורה נראה דוחק לאוקמי מילתא דרבי יהושע לגבי דר"א דלא כהלכתא ועוד דהא רבא מקשה לעיל בפשיטות לרב נחמן ואימא שבת דומיא דחצר משמע דבחצר פשיטא ליה דאין קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וע"כ היינו משום דסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו דלעיל קתני הכי ואי ס"ד דר"א ור"י פליגי בהכי א"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתא וכ"ש דר"א לגבי ר"י לאו מחלוקת מיקרי כיון דשמותי הוא כמ"ש התוס' לעיל בשמעתין וא"כ לא הוי מקשה רבא בפשיטות כל כך עליה דרב נחמן וליכא למימר דרבא אמימרא דר' יוחנן דלקמן סמיך דהא ודאי ליתא דא"כ טפי הו"ל למיפרך להדיא משבת גופא ולפ"ז טפי הוי לן למימר דאשכול מיקרי דבר שנגמרה מלאכתו כגון שלא היה בדעתו לדורכן ולא תלשן אלא לצורך אכילה ואפ"ה סובר ר"א דיגמור דחצר ושבת אינן קובעין כלל אפילו בדבר שנגמרה מלאכתן. ואין לתמוה בכך אליבא דר"א דבלא"ה נמי הכי משמע כיון דר"א שמותי הוא ובפ"ד דמעשר תנן להדיא דאפילו בכלכלת שבת ב"ש פוטרין (ויש ליישב ע"פ פי' הירושל' דהא דב"ש פוטרים בכלכלת שבת היינו אם רוצה לאוכלה בע"שבת) וא"כ כ"ש דאית לן למימר הכי בחצר כדמשמע ממימרא דרב נחמן לעיל דשבת קובע טפי מחצר ועוד קשה האיך אפשר לומר דחצר קובע לר' יהושע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא אפילו בבית דעדיף מחצר נמי פשיטא לן בכולה תלמודא דאין קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כדפרישית לעיל מהאי דר' אושעיא דאמר מערים אדם ומכניסה במוץ שלה ובברכות בר"פ אין עומדין אמרינן דהא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא משמע דליכא מאן דפליג עליה. ועוד דמקרא מלא הוא דכתיב ראשית דגנך והיינו לאחר שנתמרח בכרי ונראה שמחמת כל אלו הקושיות גרס הרמב"ם להיפוך לקמן בבבא דסיפא דחשכה ליל שבת ר"א אומר לא יגמור ר"י אומר יגמור ומש"ה הוי ס"ד מעיקרא דר"א ור"י פליגי בשבת גופא ובסברות הפוכות דלר"א חצר אינה קובע כלל ושבת קובע בנגמרה מלאכתו ולרבי יהושע איפכא ואפ"ה מקשה הש"ס הכא שפיר מדר"א אדר"א דמשמע מיהא דלא פליג ר"א אדר"י לענין שבת אלא בנגמרה מלאכתו דוקא אבל בלא נגמרה מלאכתו מודה ועל זה משני הש"ס שפיר התם כדקתני טעמא דהאי יגמור ולא יגמור לענין מוצאי שבת איירי וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דלענין שבת גופא כ"ע מודו כן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל מיהו לרש"י לא ניחא ליה לפרש כן ולכך כתב בסמוך שגירסת ספרים אחרים משובשת היא כן נראה לי ודו"ק:
בתוס' בד"ה ר"א אומר יגמור וכו' וא"ת מאי שנא מתינוקות וכו' עס"ה לפי סברת המקשה דאיירי בשבת לא הוי קשיא להו מ"ש מתינוקות דאסורין אפילו במ"ש משום דהוי פשיטא להו לחלק בין האי דאשכול שלא נגמרה מלאכתו להאי דתינוקות שנגמרה מלאכתו כמ"ש בסוף הדיבור דהא בלא"ה עיקר קושית המקשה היא בענין זה בהא דבעי למימר דלר"א דהאי דתאנים לאו דוקא היא אלא אפילו באשכול שלא נגמרה מלאכתו נמי קובע ואהא מקשה ממתניתין דאשכול דאמר ר"א יגמור משום דשני ליה בין תאנים שנגמרה מלאכתן לאשכול שלא נגמרה מלאכתו אבל על סברת התרצן קשיא להו שפיר דמשמע להו השתא דכי היכי דלא שני ליה לר"א בשבת גופא בין נגמרה מלאכתו לשלא נגמרה א"כ ה"נ יש להשוותם לענין מוצאי שבת ומש"ה הוצרכו לתרץ בענין אחר לחלק בין יחדום ללא יחדום דביתדום אחשבינהו טפי לאסור אף למוצאי שבת משא"כ בלא יחדום מיהו בתירוצם השני שכתבו אי נמי משמע להו דנהי דלענין שבת גופא לא שני לר"א בין נגמרה מלאכתו או לא מ"מ לענין מוצאי שבת שני ליה ומה שהוצרכו לכך ולא סגיא להו בתירוצם הראשון נראה דהיינו משום דאי ס"ד דיש לחלק בין יחדום ללא יחדום אם כן לא הוי מקשה מעיקרא מידי דר"א אדר"א דהא מהאי סברא גופא דיחדום שייך לחלק אפי' בשבח גופא כן נראה לי בכוונת התוספו':
בד"ה א' שבת אינו קובע וכו' וא"ת מאי נפקא מיניה כיון דאינו קובע וכו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דבל דבריהם בזה שפת יתר הם שכבר כתבו כן לעיל בד"ה הא בשאר שני שבוע לא דכללא דשמעתין בהכי איירי. ולע"ד נראה ליישב קצת דהכא קשיא להו טפי במימרא דר' יוחנן דאמר אחד שבת וא' תצר וכו' דבחצר לא משמע להו לומר דעיקר מימרא דר' יוחנן היינו דתצר קובעת אפילו בלא ראיית פני הבית דהא לר' יוחנן ראיית פני חצר היינו ראיית פני הבית אפילו מן התורה כדאמר ר' יוחנן להדיא בפרק הפועלים דף פ"ח ויליף לה מקרא דואכלו בשעריך ושבעו ופליג אדר' ינאי דמצריך ראיית פני בית דוקא ועל זה תירצו התוס' שפיר דהא גופא אתי ר' יוחנן לאשמעינן דכיון דבחצר שקובע מדאורייתא אפ"ה אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אפילו מדרבנן כדאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אם כן כ"ש בשבת ותרומה ומקח שעיקר קביעתן אינן אלא מדרבנן אם כן פשיטא דאין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כן נראה לי ודו"ק:
בד"ה שבת לאפוקי מהלל ובדין הוא דהו"מ למינקט לאפוקי מדר"א וכו' עס"ה וכתב מהרש"א ז"ל דיש לתמוה בדבריהם דהא אכתי הוי מצי למימר טפי דאתא לאפוקי מר' יהושע וכו' ע"ש ולע"ד גם בזה יש ליישב דבריהם דודאי ניחא ליה לתלמודא טפי לומר דר' יוחנן אתא לאפוקי מדהלל לאשמעינן דר"י מתיר אפילו בשבת עצמו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא הלל דאוסר לעצמו היינו בשבת עצמו משא"כ אי הוי אמר דר"י לאפוקי מדר"א ור"י לא הוי שמעינן אלא דלר' יוחנן מותר במ"ש דבהכי איירי פלוגתא דר"א ור"י וא"כ לפ"ז מה שכתבו התוס' דהו"מ למימר לאפוקי מדר"א לאו אר"א דמתני' דתרומות קאי אלא אר"א דמתני' דהכא בשמעתין קאי דמסקינן לעיל דדיוקא דר"א בשאר שני שבוע היינו אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואיירי בשבת עצמו כי האי דהלל כן נראה לי בכוונת התוס'. מיהו לולי דבריהם היה נראה לי ליישב בענין אחר דהא דאמר ר"י דשבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו היינו דוקא בלא יחדום והיינו דומיא דהאי דהלל ומש"ה קאמר לאפוקי מדהלל אבל ביחדום לשבת דומיא דאיירי במתניתין בכולה שקלא וטריא דשמעתין איירי ביתדום ובהא אפשר דמודה רבי יוחנן לדרב נתמן שתלמוד ערוך היה בפיו דבכה"ג שבח קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כן נראה לי ועיין ביש"ש באריכות ודו"ק:
סליק פרקא
משנה משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ומכסין בכלים וכו' וכתב הרא"ש דמפירוש רש"י נראה דהאי דמכסין פירות נמי היינו בי"ט ולא בשבת אבל ר"י מפרש דהאי בשבת דקתני בסיפא דמתניתין גבי נותנין כלי תחת הדלף אמציעתא דמכסין פירות נמי קאי וכו' ע"ש ומ"ש בשם ר"י לא נמצא בתוס' שלפנינו אלא דלע"ד מ"ש דמפירש"י משמע דאיירי דוקא בי"ט אבל לא בשבת אין זה מוכרח מפירושו כלל דכיון דעיקר מתניתין בי"ט קאי מש"ה ניחא ליה לפרש דאפילו בי"ט איכא רבותא דמכסין פירות דסד"א דאסור משום דהוי טירחא שלא לצורך ומה שלא הוצרכו לפרש כן ברישא דמתניתין דמשילין פירות דהתם ודאי איכא רבותא טובא אפילו בי"ט משום דמסברא הוי אמינא דאסור משום דהוי עובדא דחול ועוד דאיכא נמי טרחא וקמ"ל דאפ"ה שרי משא"כ בהאי דמכסין פירות דלא שייך טעמא דעובדא דחול דבשבת נמי אורחא דמילתא לכסות פירות הצריכין לו וטרחא נמי ליכא כל כך לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה איכא רבותא לענין י"ט גופא כן נראה לי וק"ל:
בפירש"י משילין פירות וכו' וראה גשמים ממשמשין ובאין נראה דאע"ג דלא קתני הכא מפני הדלף כדקתני בבבא דמציעתא בהאי דמכסין פירות נראה דהתם דוקא שייך למיתני מפני הדלף משום שלא הותרה לו לכסות אלא משום הפסד ממון ואין דרך לכסותן בדליכא הפסד אם לא לצורך אכילה שלא יטנפו ובהא פשיטא דשרי בי"ט ואפילו בשבת משא"כ בהאי דמשילין דשייך להתיר אפילו בלא הפסד ממון כגון כשצריך למקומן מפני אורחין ומפני ביטול בית המדרש דנראה דכ"ש דשרי מש"ה לא קתני מפני הדלף ורש"י מיהא אורחא דמילתא נקיט דסתם השלות פירות היינו מפני הגשמים ואפ"ה מותר משום הפסד ממון כן נראה לי:
בגמ' ודלמא שאני התם וכו' אבל היכא דליכא ביטול בית המדרש לא אי נמי וכו' אבל י"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל וכלל לא. ולכאורה הלשון אינו מדוקדק דלמה שינה בלשונו בהאי לישנא דאי נמי דקאמר כלל וכלל לא ובלישנא קמא לא קאמר הכי ובלא"ה יש לתמוה במאי דקאמר כלל וכלל לא דהא בהדיא קאמר משילין. ויש ליישב משום דהתוס' בר"פ מפנין כתבו בשם הירושלמי דהנך ד' או ה' קופות היינו שכל קופה היא ג' סאין וא"כ משמע דהתירו לו לפנות בד' או ה' פעמים בכל פעם קופה אחת כדמשמע התם בגמרא אלא דמיבעיא לן נמי התם אם רוצה לפנות הנך ט"ו סאין בפחות מד' וה' פעמים או ביותר הי מינייהו עדיף אי למעוטי בהילוכא עדיף או למעוטי במשוי עדיף וקא פשיט התם דלכ"ע למעוטי בהילוכא עדיף אע"ג דמפיש במשוי והשתא לפ"ז א"ש דבלישנא קמא דתלי טעמא בביטול בה"מ ולא מספקא ליה אלא היכא דליכא ביטול בה"מ א"כ ע"כ הא דקאמר היכא דליכא ביטול בה"מ לא היינו שלא התירו לו ד' או ה' קופות אלא קופה אחת של ג' סאין ולא יותר דלא ליפוש בהילוכא דאיכא טרחא טובא ולא ליפוש במשוי משום עובדא דחול כמו שפירש"י לעיל בפרק המביא וע"ש בתוס' ובחידושינו בשם הר"ן משא"כ בלישנא בתרא דמספקא ליה נמי אם יש להחמיר בי"ט יותר מבשבת כיון די"ט קיל א"כ שפיר קאמר דבי"ט כלל וכלל לא וכוונתו דבי"ט אפילו מפני ביטול בה"מ לא הותר לו אלא קופה אחת של ג' סאין והיינו דנקיט סתמא משילין משום דבכל ענין אין משילין אלא קופה אחת של ג' סאין דתפסת מרובה לא תפסת כן נראה לי ודו"ק:
Penei Yehoshua on Beitzah 35a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 35, Amud Aleph, about 299 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “וַהֲלֹא מוֹתָרוֹ חוֹזֵר, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”
- Segment 236 words
Opens “דִּתְנַן: הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן — טוֹבֵל…”
- Segment 320 words
Opens “וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא…”
- Segment 48 words
Opens “סֵיפָא בְּמַעֲטָן טָמֵא וְגַבְרָא טָמֵא, דְּמָצֵי מַהְדַּר…”
- Segment 514 words
Opens “מַתְנִיתִין נָמֵי בְּמוּקְצֶה טָהוֹר וְגַבְרָא טָמֵא, דְּלָא…”
- Segment 634 words
Opens “אֶלָּא, אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: רַבִּי…”
- Segment 735 words
Opens “תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם…”
- Segment 836 words
Opens “לָא, שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״מִכָּאן וְעַד…”
- Segment 916 words
Opens “וּרְמִינְהִי: הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל, וְנִכְנַס מִגִּנָּה לֶחָצֵר,…”
- Segment 1012 words
Opens “חָשְׁכָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמוֹר,…”
- Segment 1132 words
Opens “הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא…”
- Segment 1222 words
Opens “כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד…”
- Segment 1319 words
Opens “שַׁבָּת — לְאַפּוֹקֵי מִדְּהִלֵּל, דְּתַנְיָא: הַמְעַמֵּר פֵּירוֹת…”
Original text
וַהֲלֹא מוֹתָרוֹ חוֹזֵר, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר: כׇּל הֵיכָא דְּמוֹתָרוֹ חוֹזֵר — לָא קָבַע!
The Gemara challenges: How can one say that the very decision to partake of the fruit establishes it as fixed with regard to tithes? But isn’t it true that even if one declared his intention to eat it the following day, it can nevertheless be assumed that the remaining fruit is restored to the pile? And we have heard that Rabbi Eliezer explicitly said: Anywhere that its leftovers are restored, it is not established with regard to liability for tithes at all.
דִּתְנַן: הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן — טוֹבֵל אַחַת אַחַת בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. וְאִם טָבַל וְנָתַן לְפָנָיו עֲשָׂרָה — חַיָּיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִן הַמַּעֲטָן טָהוֹר — חַיָּיב, מִן הַמַּעֲטָן טָמֵא — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר.
This is as we learned in a mishna in tractate Ma’asrot : One who removes olives from a vat [ ma’atan ] where they are temporarily stored before being pressed may dip them one by one in salt and eat without tithing them first, since he is eating them one at a time. Although he is eating them with salt, it is not considered a fixed meal. And if he dipped and placed several olives before him, such as ten, they are liable in tithes. However, Rabbi Eliezer says: One who eats from a ritually pure vat is liable to separate tithes; one who eats from a ritually impure vat is exempt because he returns the surplus to the vat.
וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: רֵישָׁא בְּמַעֲטָן טָהוֹר וְגַבְרָא טָמֵא, דְּלָא מָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ.
And we discussed it: What is different in the first clause of the mishna and what is different in the latter clause; why is the issue of purity relevant to this case? And Rabbi Abbahu said: The first case is referring to a ritually pure vat and a ritually impure person, who transfers his impurity to the olives he touches. He may not return the olives to the vat because he would thereby render all the remaining olives ritually impure. Therefore, from the outset he takes only the amount he wishes to eat. This is enough to consider it a fixed meal, and he must tithe them.
סֵיפָא בְּמַעֲטָן טָמֵא וְגַבְרָא טָמֵא, דְּמָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ.
However, the latter clause is referring to a ritually impure vat and a person who is ritually impure, who may return the olives to the vat, as the olives it contains are already ritually impure. He is not particular to take the exact amount he wants to eat, since he knows he may return the remaining olives, and they are therefore not considered fixed for tithes. For the purposes of this discussion, it can be seen from here that Rabbi Eliezer maintains that whenever one may restore the food, it is not considered fixed until its work is complete.
מַתְנִיתִין נָמֵי בְּמוּקְצֶה טָהוֹר וְגַבְרָא טָמֵא, דְּלָא מָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ. וַהֲלֹא מוּחְזָרִין וְעוֹמְדִין הֵן!
The Gemara answers: The mishna also deals with the case of a ritually pure storage area, containing pure food, and a ritually impure person, who may not return them to the vat. The Gemara challenges this answer: But aren’t they already returned? This is not a case where a person takes all the fruit and replaces what remains after his meal; rather, he takes the amount he explicitly designated the day before, while the rest remains in place.
אֶלָּא, אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָא אָמְרַתְּ? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: תְּרוּמָה קָבְעָה, וְכׇל שֶׁכֵּן שַׁבָּת. דִּתְנַן: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לֶאֱכוֹל מֵהֶן עֲרַאי, וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
Rather, Rav Shimi bar Ashi said: The previous explanation is to be rejected, and it should be understood as follows: Rabbi Eliezer, you said? There is no difficulty according to his approach. Rabbi Eliezer conforms to his standard line of reasoning, as he said that the separation of teruma itself establishes the work of fruit as completed, so that one may not eat it even in a casual manner without first separating the other tithes. And, all the more so, Shabbat itself establishes food as fixed with regard to tithes, as we learned in a mishna: Fruits from which teruma has been separated before their work was completed, Rabbi Eliezer prohibits eating from them in a casual manner without separating the rest of the tithes, as the teruma establishes the food as fixed; but the Rabbis permit it.
תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר ״מִכָּאן וְעַד כָּאן״. טַעְמָא דְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית — דְּלָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הוּא, הָא בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, דִּבְנֵי עַשּׂוֹרֵי נִינְהוּ — אֲסוּרִים. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּשַׁבָּת קָבְעָה?
The Gemara suggests a different answer to Rava’s question as to whether Shabbat establishes an obligation to tithe food whose labor is incomplete: Come and hear a resolution from the latter clause of the mishna, which states: And the Rabbis say: Even in the Sabbatical Year, when teruma and tithes are not separated from fruit, a declaration from the day before is not enough to render the food prepared for Shabbat, unless one marks the fruit he is preparing and says explicitly: From here to there. The Gemara infers from this: The reason is that the eve of Shabbat during the Sabbatical Year is not fit for tithes; but during the other years of the Sabbatical cycle, which are fit for and obligated in tithes, the fruits are prohibited. What is the reason? Is it not because Shabbat itself establishes them as fixed? If this is the view of the Rabbis, one may not reject it in favor of a minority opinion such as Rabbi Eliezer’s.
לָא, שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״מִכָּאן וְעַד כָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר״ — קָבַע לֵיהּ. אִי הָכִי, מַאי אִרְיָא שַׁבָּת? אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּטֶבֶל מוּכָן הוּא אֵצֶל שַׁבָּת, שֶׁאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ — מְתוּקָּן.
The Gemara refutes this: No, this is no proof; there it is different. Since he said: From here to there I will eat tomorrow, he has thereby established his meal, and the reason is not due to Shabbat. The Gemara asks: If so, why discuss particularly Shabbat; even on a weekday as well the same law applies? The Gemara answers: This comes to teach us, as stated above, that untithed produce is not fundamentally muktze because it is prohibited to remove the dues and tithes on Shabbat; rather, it is considered prepared with regard to Shabbat, in that if one transgressed the words of the Sages and tithed it, it is tithed.
וּרְמִינְהִי: הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל, וְנִכְנַס מִגִּנָּה לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר.
And we raise a contradiction from a different source, in which it is taught: If one was eating from a cluster of grapes, whose work is not completed, as grapes are designated for juice extraction, and came in from a garden, where one may eat fruit in a casual manner without separating tithes, to a courtyard, Rabbi Eliezer says: He may finish eating the cluster, as the courtyard itself does not establish the fruit with regard to tithes, if their work was not completed beforehand. Rabbi Yehoshua says: He may not finish. He maintains that a courtyard does establish the fruit as fixed for tithes, even if their work has not been completed.
חָשְׁכָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר!
Similarly, if it grew dark on Friday evening, the night of Shabbat, while one was eating the cluster, and eating on Shabbat is considered a fixed meal, Rabbi Eliezer says: He may finish, as not even Shabbat establishes fruit as fixed if its work was not completed. And Rabbi Yehoshua says: He may not finish. He holds that Shabbat does indeed establish fruit as fixed for tithes even if its work has not been completed. This indicates that Rabbi Eliezer maintains that Shabbat does not establish food with regard to tithes, whereas the mishna here indicates that he agrees that the beginning of Shabbat does establish them as fixed.
הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא כְּשֶׁאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״יִגְמוֹר״ — בֶּחָצֵר יִגְמוֹר, אֶלָּא: יוֹצֵא חוּץ לֶחָצֵר וְיִגְמוֹר. וְלֹא כְּשֶׁאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״יִגְמוֹר״ — בְּשַׁבָּת יִגְמוֹר, אֶלָּא מַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיִגְמוֹר.
The Gemara answers: There, the reason is as he taught explicitly that Rabbi Natan says: It is not that when Rabbi Eliezer said: He may finish, he meant that he may finish in the courtyard itself; but rather he meant: He may exit the courtyard and finish. And similarly, it is not that when Rabbi Eliezer said: He may finish, he meant that he may finish on Shabbat itself; but rather, he meant that he may wait until the conclusion of Shabbat and finish. If so, this source does not contradict the mishna here.
כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שַׁבָּת, וְאֶחָד תְּרוּמָה, וְאֶחָד חָצֵר, וְאֶחָד מִקָּח — כּוּלָּן אֵין קוֹבְעִין, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן.
With regard to the halakhic ruling in this case, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Whether with regard to Shabbat; or with regard to the separation of teruma from fruit; or with regard to a courtyard into which the fruit is brought; or with regard to a transaction; all of these cases establish a requirement for tithes only for items whose labor is completed.
שַׁבָּת — לְאַפּוֹקֵי מִדְּהִלֵּל, דְּתַנְיָא: הַמְעַמֵּר פֵּירוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִקְצוֹר, וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הִלֵּל לְעַצְמוֹ אוֹסֵר.
The Gemara notes that each of these details teaches a novel halakha . How so? Shabbat comes to exclude the opinion of Hillel, as it is taught in a baraita : One who gathers fruits from one place to another in order to reap them, and the day sanctified upon them, i.e., Shabbat commenced, Rabbi Yehuda said: Hillel prohibits the food from the gatherer himself. In other words, Hillel alone prohibits eating the fruit in that case until its tithes have been separated, for he believes that the beginning of Shabbat itself causes the fruit to be considered completed. Rabbi Yoḥanan teaches that the halakha in this case is not in accordance with the opinion of Hillel.