Commentary page
Beitzah 26b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 26b
Beitzah 26b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 466 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בי"ט ואם נולד בו מום בי"ט היה ר"ש בן יוחי אומר אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו לא ישחוט שהוא כמתקנו לגמרי:
ושוין כו' אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר' יהודה ור"ש שאם נולד היום ומומו עמו שזה מן המוכן שאין בזה משום תקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם:
אבא תני על אביו קאמר:
מבוקר ושוחטו לכתחלה:
כותיה דרבה מסתברא דלכתחלה שרי:
מדקתני לה בתלתא בבי בברייתא דלעיל בדרבי שמעון בן מנסיא:
אין מבקרין לכתחלה משמע:
אין זה מן המוכן משמע אפילו דיעבד אינה הכנה ועוד מדפלגינהו לתרי בבי:
40 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 26b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן.
דרש רבה בר רב הונא נולד ביו"ט ומומו עמו מבקרין אותו לכתחלה ביו"ט אמר אביי כוותיה מסתברא מדקתני תלתא בבי בברייתא נולד בו מום מעיו"ט אין מבקרין אותו ביו"ט לכתחלה הא דאיעבד שפיר דמי נולד בו מום ביו"ט ר' שמעון אומר אין זה מן המוכן דאפילו דיעבד נמי לא ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן [דאפי' לכתחלה נמי] ודחינן להא ממתניתא דאייתי ר' הושעיא ותני בין שנולד בו ביו"ט ובין שנולד בו מעיו"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן ודייק ר' נחמ' ומוקים לה למתני' כוותיה מדקתני ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מעיו"ט דליכא למימר האי דקתני כל שאין מומו ניכר דלא הוה ביה מום כלל מעי"ט [דקשיא פשיטא] הוא אלא לעולם דהוה ביה מום בעיו"ט ולא ניכר לחכם אי מום עובר אי מום קבוע הוא וקתני [בלשון] חכמים ש"מ דהלכתא כוותיה ומפורש בתלמוד א"י אתא עובדא קומי ר' אמי וסבר למימר ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה.
אייתי ר' אושעיא מתניתא דבר קפרא מדרומא ותנא.
וחכ"א כל שאין מומו ניכר מעיו"ט ולא התירו מומחה אלא ביום טוב אינו מוכן וקיבלה וחזר ביה. והא דתניא תלתא בבי אוקימנא לאדא בר אוכמי דמשבש ותני כלומר משובשת היא ולא סמכינן עלה:
בעא מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת כגון ענבים שהיו לילי שבת ראויין לאכילה. כמשו ואינן לא ענבים ולא צימוקין ונדחו נשבה בהן רוח כל היום ונעשו בסוף היום כמו צימוקין וראויין לאכילה מאי כיון שנדחו בתחלת היום הוו להו מוקצה ואע"ג דהא [חזי] השתא אסירי אי לא.
אמר ליה יש מוקצה ירושלמי אין אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים א"ר שמואל בר סרטי מפני שמסריחות בינתים.
איתיביה ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מוכן והא האי דבשר היה ראוי אגב אמו נולד ביו"ט נדחה ביקר חכם מומו והתירו חזר וקתני הרי זה מוכן. וא"ת כי יש מוקצה איך הוא מוכן ופירק אביי כגון דיתבי [דייני] במקום שנולד בו זה הבכור ובעת צאתו מרחם אמו ראו זה המום והתירוהו מיד איכא דאמרי אין מוקצה אמר לו נימא מסייע ליה. ושוין שאם נולד ומומו עמו כו' איתיביה היה אוכל בענבים והותיר ודעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל מהן בשבת עד שיזמין ויאמר בעת שהותירו יהיו מוכנין לשבת וכן האפרסיקים כו' ולא מיתוקמ' אלא בזמן דאיחזו ואידחו והדר איחזו. וא"ת כל דבר שהיה ראוי לאכילה אע"פ שנדחה אם חזר ונראה בכשרותו עומד ולא נדחה למה הצריך להזמין אלא מאי יש מוקצה וכי מזמין על דבר שאינו בר אכילה מאי הוי ופרקינן כגון דנדחו ולא נראו לגמרי יש בני אדם שאוכלי' אותן כמותן שהן עכשיו ויש מי שאינו אוכל אם גילה דעתו לאוכלן כמות שהן [הרי גלי] לא זימן נתברר כי מוקצה הן אצלו.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 26b · Sefaria
Rashba
הא ד בעא הלל מרבה אם יש מוקצה לחצי שבת לא מיבעיא ליה אלא במוקצה לאכילה אבל במוקצה לטלטל לא מיבעיא ליה דפשיטא דאין מוקצה לחצי שבת, תדע דאם איתא לידוק ממתניתין דמוכני דמייתי לה בפרק כירה (שבת מד, ב) דתנן מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה ואינה נמדדת עמה ואין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות ודייקינן עלה בפרק כירה (שבת מו, א) הא אין עליה מעות שריא ואתיא לאוקמה כר"ש דלית ליה מוקצה ואף על גב דהוי עליה מעות כל בין השמשות ודחינן אמר ר' זירא תהא משנתנו בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן, אלמא אפילו לר' יהודה כל שלא היו עליה מעות כל בין השמשות והיו עליה משחשכה ואחר כך נטלו ממנה גוררין אותה אלמא אין מוקצה לחצי שבת לגבי טלטול אלא לענין אכילה קא מיבעיא ליה, וכולה שמעתין מוכחא הכין, דלא מייתו ולא דייקי אלא ממוקצה דאכילה.
אי דחזו למה להו הזמנה ואם תאמר מאי שנא מתמרי דעיסקא (שבת יט, ב) דחזו ובעי הזמנה, יש לומר דשאני התם דכל שעתא חזו ואפילו הכי אקצינהו לעיסקא אבל הני לא אקצינהו אלא עד דחזו.
אי דלא חזו כי אזמנינהו מאי הוי ואם תאמר ומאי שנא מסוכה רעועה דעלמא דאמרינן לקמן (ביצה ל, ב) שאם התנה עליה ונפלה ביום טוב הכל לפני תנאו ואף על גב דכל בין השמשות לא חזיא. יש לומר דשאני התם דמינכרא הכנתה והזמנתה דהא נפלה, מה שאין כן בגרוגרות וצמוקים דלא מינכרא ראויות דידהו. ולענין הלכתא קיימא לן כלישנא בתרא דאמר ליה אין מוקצה לחצי שבת דבדרבנן הולכין להקל.
Rashba on Beitzah 26b · Sefaria
Meiri
בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו לכתחלה אין רואין אותו ואם עבר ובקרו ומצאו קבוע מותר שאין כאן מוקצה ויש מעמידין דבר זה כשלא היה שם דיחוי כלל כגון שהיו שם החכמים הדיינין בשעת הלידה שהיא השעה שקדושת בכור חלה עליו שכל שלא נולד ראוי היה אגב אמו ובאותה שעה הכירו במומו שהוא קבוע אבל אם לא היו שם הואיל ונדחה אחר הלידה עד שיראהו חכם נדחה לו כל היום ואפילו היה הוא לשם וראה בו מום ויש מתירין אף בזו בכל שניכר לכל שהוא מום קבוע כגון נחתכה רגלו וכיוצא בזו ואפילו היה הוא חכם שאין הבכור ניתר על ידי עצמו אלא על פי מומחה אחר או שלשה מבני הכניסה ומחלקתם תלוי בדין מוקצה לחצי שבת ויתבאר דינו למטה:
ראה את המום מבערב וראה אותו קבוע ואינו יודע אם הבעלים גרמו את מומו אם לאו שאם גרמו הבעלים את מומו הרי עברו על איסור תורה וראוי לקנסו שלא לאכלו רשאי הוא למחר ביו"ט לשאול על המום היאך אירע והיאך נפל בו ואם מצא שנפל שם המום שלא בגרמת הבעלים מתירו ביום טוב הואיל ועקר ההיתר נתברר לו מבערב אע"פ שלא נתברר לו אם גרם הוא אם לאו בתלמוד בכורות התבאר שאין הבעלים כהנים נאמנין על כך אלא שואל את הענין לחברו או אפילו לבנו ובתו ומתיר מפני שהכהנים נחשדו להטיל מומין בבכורות ואשתו אינה נאמנת א"כ מה שאמרו כאן דילמא את גרמת ליה ואמר ליה לאו יש לשאול היאך נאמנין בו עד שבשאלתות גורסין אייתו סהדי ומ"מ אנו מפרשים בה שהשואל היה בנו של כהן ולא הכהן עצמו וכן מה שאמרו כאן ר' יהודה נשיאה הוה ליה בוכרא לא שהוא היה כהן אלא שהיו הרבה כהנים באוכלי שלחנו והיה מאכילם בכורות אחר שהוממו:
מה שאמרנו שלא נתברר המום מבערב אם קבוע אם עובר רוצים אנו בה שלא נתברר על פי חכם שאין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה ואף המומחה אינו רואה בכורות של עצמו ואפילו היה המום גלוי לכל כגון נחתכה רגלו וכיוצא בו מדברים הנכרים לכל אינו ניתר אלא על פי מומחה ואם אין שם מומחה זה שהמום גלוי וידוע לכל נשחט על פי שלשה שחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו אע"פ שאותו מום נכר לכל שלא נשתנה כגון נקטעה ידו או נחתכה רגלו וכיוצא באלו הואיל ונשחט שלא בהוראה אסור ויקבר ודבר זה אינו אלא קנס ולפיכך יראה לי שאם נשחט בהעלמת המום או שהיה סבור שכבר הראהו לחכם מותר אחר שנתברר שמחיים היה המום קבוע הא מומין שבדוקין שבעין עשויין הן להשתנות לאחר מיתה ואין בהם בדיקה אלא מחיים וכן כל כיוצא בהם:
בדיקת הבהמה מותרת ביום טוב אע"פ שאפשר שתמצא טרפה ויאסר לטלטלה שהרי אמרו כאן ראיית בכור אינה כראיית טרפה ופירושה שראיית הטרפה אינו תלוי בהיתרו של חכם אלא בידיעת הדבר על בוריו וכל זמן שיודע מותר מה שאין כן בבכור שאף בדבר הברור אינו כלום אלא בהיתר חכם ובגמר דינו ואמרו על זה ומינה ראיית טרפה ביו"ט ראיית מום של בכור מערב יום טוב למדת בפירוש שרואין את הבהמה ביו"ט אם טרפה אם לאו וכן הדין שהרי בחזקת היתר היא עומדת וכן כל כיוצא בזה מן הספקות הרחוקות הולכין אחר הרוב עד שיודע ואף בתלמוד המערב אמרו חזקת בני מעין כושר וכן אמרו שם רואין את הטרפה ביום טוב הילכך בודקין אותה ולכשיתברר טרפותה תאסר אף בטלטול שהרי אין מחתכין אותה אף לכלבים ומה שאמרו באחרון של שבת לוי כי הוו מייתו טרפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקלקלתא פירושו שמא תמצא טרפה וכדי להניחה שם שאם יראנה בביתו ותטרף יהא אסור לו לטלטל ולהוציאו כמו שכתבנו במקומו ובתלמוד המערב אמרו אין רואין טרפה בבית אפל ומ"מ גדולי הדור ראיתי שחוששין לה ואין מתירין אלא במקום שאפשר שאין צורך לטלטלה בבדיקתה ומ"מ אף לשטתנו יראה שאין להתיר אלא בדברים שלא נולדה החששא מחיים כגון טרפיות שאין עולין על לב עד לאחר שחיטה הא חששא שאדם חושש בה מחיים כבר נולד בה ספק ואין לו להכניס עצמו בכך כמו שיתבאר למטה בפרק המביא:
בשלישי של שבת התבאר ששואלין לנדרים לצורך שבת ויום טוב וכשנשאל על נדרו הותר לו אותו דבר שנשאל עליו באכילה ואע"פ שהיה מוקצה אף לשבת שהרי מחמת איסור היה הואיל והיתרו תלוי בשלשה הדיוטות הדבר מצוי הרבה ואין כאן מוקצה ומ"מ אם תלה נדרו בחכם אסור שכגון זה מוקצה הוא והוא שאמרו מי יימר דמזדקיק ליה חכם כלומר שמא לא יזדמן לו או שמא אפילו חכם מצוי לו בעירו לא יזדקק לו להתיר מצד שלא יהא פתחו ברור אצלו מה שאין כן בהדיוטות שאין דרכן לדקדק גדולי הדור מקשים בזו ואפילו לא נשאל היאך חל עליו דין מוקצה והלא בפרק מפנין קכ"ז ב' לענין תרומה אמרו שכל שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו אינו מוקצה ותירצו שלא נאמרה אלא לענין טלטול וכן הדבר שכל שלא נאסר לאחרים או שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו מותר לטלטלו ואף זו לא על כל צד שהרי בפרק כירה מ"ז א' אמרו אמר ר' אסי לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה והעמידוה בשיש בה קורטין והקשו קורטין בי ר' מי חשיבי והא תניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים הא דעניים לעשירים לא אלא כך הוא הדין שכל שלעשירים אינו ראוי כלל מקצים הם דעתם ממנו אף לצורך עניים אבל מה שאף לעצמו ראוי מצד עצמו אלא שהאיסור מונעו והוא ראוי לאחרים אינו מוקצה לו לטלטול שנותן הוא דעתו עליו לצורך אחרים:
אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ובתוספתא אמרו רצה שלא לשחוט אחד מהם אינו שוחט ואינו דומה למשנתנו שלא התרנו העלאתו בשום פנים שזו על כל פנים אחד מהם ראוי ואין הערמתו ניכרת כלל וכן שאפשר שאין שם הערמה כלל ולצורך יום טוב הוא עושה אבל משנתנו אם המום אינו קבוע אינו ראוי כלל ובפרק אחרון יתבאר:
נחלקו בגמ' במוקצה לחצי שבת בין לר' יהודה בכל מוקצה בין לר' שמעון במה שהוא אוסר במוקצה כגון גרוגרות וצימוקים ודומיהן אם הוא מוקצה אם לאו וענין מוקצה לחצי שבת הוא דבר שהיה ראוי בין השמשות ונדחה לאיזו סבה מקצת היום וחזר ונראה כגון גרוגרות וצמוקים שעל הגג שנתיבשו כל צרכן בין השמשות והיו ראויות לאכילה ומשקדש היום נפלו עליהן גשמים ונתפחו ואח"כ חם השמש עליהם וחזרו ונראו בשבת עצמו וכן כל כיוצא בזה נחלקו בגמרא אם מותרין לאחר שנראו אם לאו וקצת מפרשים חדשו בדין זה דברים ולדעתנו כלל הדברים בענין זה לפי מה שביררנו בפירושנו הוא שכל דבר הראוי בין השמשות ולא נדחה מותר בשבת בלא שום הכנה והזמנה הואיל ולא לשם אוצר הוא מניחן ואפילו לא ידעו הבעלים באותן הפירות בין השמשות שהם ראויות הואיל ולמחר הבינו מתוך יבשותן שבין השמשות היו ראויות מותרות אע"פ שלא הזמינם והוא שאמרו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר לא היו ראויות בין השמשות כגון שלא יבשו כל צרכן אע"פ שלמחר נגמר יבשותן והן ראויות אסורות אפילו עיין בהם בין השמשות והכיר בהן שלמחר יהיו ראויות והזמינם אין הזמנה מועלת ואינו דומה לסוכה רעועה שהתנה בה שמותר בעציה לכשתפול כמו שיתבאר למטה שסוכה רעועה הכנתה נכרת לכל אבל זו אינה נכרת לכל ולפיכך אף הזמנה אינה מועלת בהם ואפילו רישם מה שהכין בהם ויש מי שמתיר בזה ברישום ודבריהם נראין ממה שאמרו בפרק המביא ל"ד ב' עומד אדם על המוקצה וכו' וחכמים אומרים עד שירשום כמו שיתבאר שם לא היו ראויות בין השמשות ולא היה יבשותן קרוב לגמרו כל כך שיהו ראויות בשבת אף אלו שמתירין בשלפניה ברשום מודים שבאלו אין הזמנה ורישום מועילים בהם שבטלה דעתו אצל כל אדם ויש מתירין אף בזו ברישום ואין דעתי נוטה לדבריהם:
היו בין השמשות ראויות ולא לגמרי ונקרא בלשון תלמוד חזו ולא חזו שמקצת בני אדם אוכלין שכמותם ומקצתם אין אוכלין אם הזמינם מבערב מותרות ואם לאו אסורות אע"פ שכבר גלה דעתו ואכל מהם מבערב והוא שאמרו היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין וכן באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהרי בפרק כירה מ"ה א' העמידוה לר' יהודה שהלכה כמותו ביו"ט ואמרו שם אוכל אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואכיל ואזיל אף כשהוא מעלה לא ליבעי הזמנה קמ"ל ובשבת מיהא שאין הלכה בו כר' יהודה דוקא בגרוגרות וצמוקים שמסריחות בנתים ויש אומרין כן בעוזרידין שאדם מצניען עד שיתבשלו היטב וכן קצת מיני תמרים שאין ראויים כלל עד שיתבשלו יפה משנתלשו ויש מתיר באלו ודבר זה שהתרנו בחזו ולא חזו אין צריכין רישום ויש מצריכין בו רישום ולא יראה כן:
2 more comments on this page.
Meiri on Beitzah 26b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אין זה מן המוכן אפי' בדיעבד ומהשתא ע"כ ושוין שאם נולד כו' עכ"ל פי' דהשתא דהנך תרתי בבי עריב ותני לה אית לן למימר טפי דשזה מן המוכן דקאמר [דומיא] דאין זה מן המוכן דהיינו אפילו בדיעבד ה"נ שזה מן המוכן בדיעבד קאמר ואביי דבעי למימר שזה מן המוכן אפי' לכתאלה ולא הוי דומיא דאין זה מן המוכן היינו מדקתני תלתא בבי ולא קתני הך סיפא בהדי רישא:
גמ' הא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה כו' למאי דבעי למפשט השתא דסבר אין מוקצה לחצי שבת קשה דא"כ ליתני אפילו נולד תם ואח"כ נפל בו מום נמי וי"ל דדיחוי יתירא כולי האי לא מסיק אדעתיה כלל דפשיטא דיש מוקצה מתוס' ישנים וק"ל:
Chidushei Halachot on Beitzah 26b · Sefaria
Shita Mekubetzet
אבא תנא שאם עבר ובקרו מבוקר כו' ואם תאמר ומאי טעמא דאבוה דרב נחמן דאסר לכתחלה דהא מוכן גמור הוא. וי"ל משום גזרה דלא חלקו חכמים בדיניהם ואסרו בכולם לראות.
אמר אביי כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא כו' וא"ת והא אבוה דרב נחמן נמי מתניתא תני דאם בקרו מבוקר בדיעבד ומאי אולמיה דהא מתניתא מההיא. וי"ל דסבירא ליה לאביי דהא מתניתא איתאמרא טובא בבי מדרשא ומיתרצא היא. והיינו דאקשי ליה רב נחמן מהא דרב הושעיא דאייתי מתניתא בידיה ולומר דאפילו תשבש לה להא דאבא מכל מקום הא איכא רב הושעיא דתני ברייתא כאבא והיא מקובלת ולא תשבש תרתי ברייתות. כן נראה לי. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דאבוה דרב נחמן לאו ברייתא היא אלא פרושי הוא דקא מפרש שזה מן המוכן דברייתא ולומר דדוקא בדיעבד. ואמר ליה אביי דלישנא דברייתא לא דייק הכי ומאן דמפרש הכין משתבש.
ההיא אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני כלומר הא דתלתא בבי אדא בר אוכמי הוא שהוא מוחזק לשבש ברייתות. וסמיך אמתניתין דדייקא כותיה דאי לא מאי אולמה דברייתא דידיה מברייתא דתלתא בבי דמשבש לה כן נראה לי.
אי לימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא כלומר שלא היה בו מום כלל פשיטא. וא"ת ומאי פשיטא הא קא משמע לן דאף על גב דר' שמעון בעלמא לית ליה מוקצה בהא אית ליה מוקצה. פירש רש"י דר' שמעון לר' יהודה קאמר שאין זה מן המוכן. ויש מפרשים ליתני ר' שמעון אוסר ומינה שמעינן דאינו מן המוכן. אלא שהמום כבר היה בו מבערב וקא משמע לן דאפילו בדיעבד אסור. דאי תנא אסור הוה במשמע דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי.
יש מוקצה לחצי שבת פירוש במה שהוא מוקצה אפילו לר' שמעון קא בעי דהיינו גרוגרות וצמוקים.
אי דחזו הא חזו ואי דלא חזו לא חזו פירוש ואפילו תנאי אינו מועיל להם כמו שמועיל לשמן שבנר דשאני גרוגרות וצמוקים דהוו כעצים ואבנים דלא חלה הזמנה בהו ולא שום תנאי כיון דלא חזו לאכילה. וכן פירש רש"י ז"ל.
Shita Mekubetzet on Beitzah 26b · Sefaria
Penei Yehoshua
בפירש"י בד"ה בי"ט אם נולד בו מום בי"ט וכו' אפילו עבר ובקרו שהוא כמתקנו לגמרי עכ"ל. כבר כתבתי במשנתינו דלכאורה לשון רש"י בזה תמוה דהא בפ' כירה משמע להדיא דטעמא דר"ש בנולד בו מום בי"ט היינו משום מוקצה. ועוד דאדרבה משום טעמא דמתקן יש לאסור טפי בנולד בו מום מעי"ט מבנולד בי"ט דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעי"ט דקי"ל לקמן כר"י דאפילו מלאכה גמורה דוחה כ"ש הכא שקרוב לאוכל נפש עצמו. מיהו כבר כתבתי בפרק כירה ליישב כל זה לשיטת רש"י דהתם דוקא אליבא דרבה איירי כל הסוגיא דלית ליה טעמא דמתקן כדמשמע לעיל גבי טבילת כלים וכ"ש בבכור דמתניתין דאיכא צער ב"ח ומש"ה ע"כ מוקי ליה רבה לטעמא דר"ש דמתניתין משום מוקצה משום דרבה לטעמיה דאלים ליה טעמא דמוקצה בפסחים דף מ"ז ע"ב דס"ל מוקצה דאורייתא ומשו"ה משמע ליה דר"ש נמי אית ליה מוקצה היכא דאיכא כל הנך מי יימר (ולפ"ז נראה דרבה לא הוי שמיע ליה הך ברייתא דהכא או דשמיע ליה ולא ס"ל כיון דמסקינן הכא דאדא בר אוכמי משבש ותני לה) משא"כ הכא בברייתא ובכל השקלא וטריא דהכא ע"כ הוכרח רש"י לפרש דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מכמה טעמים וקושיות שיש בה חדא דא"כ תיקשי להך גירסא דגרסינן בברייתא בכור תם והיינו שנפל ביה מום בי"ט א"כ אדמהדר ליה רשב"מ הרי אמרו אין רואין מומין דמשמע דליכא איסור אלא לכתחילה משום איסור ראיית מומין בעלמא וטפי הול"ל הרי אמרו אינו מן המוכן משום מוקצה דאסור בדיעבד ועוד דאטו בלא"ה לא הוי ידע רבי תלמידו של ר"ש אי אית ליה לר"ש מוקצה בשבת וי"ט או לא הא רבי גופא הוא דאמר בפרק כירה (שבת דף מ"ה) לר"ש בריה גבי פצעילי תמרה דאין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד וכל שכן לפירש"י שם דטעמא דגרוגרות וצמוקים היינו דוקא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו משא"כ פצעילי תמרה דלא דחינהו בידים משו"ה שרי אע"ג דלא חזי מאתמול וא"כ ודאי לרבי לית ליה לר"ש מוקצה בבכור דהכא בנפל בו מום בי"ט דהא לא דחינהו בידים וליכא למימר דאכתי מוקצה דבכור חמיר טפי משאר מוקצה כמו שכתבתי בסמוך בשם מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי שהוספתי נופך משלי דמשום איסור קדשים לא חזי למידי וא"כ חמיר טפי מפצעילי תמרה דהא ודאי ליתא דא"כ אמאי מתיר ר"י בר אילעי במשנתינו אע"ג דבכל מוקצה מחמיר ר"י טפי מר"ש ומש"ה מכל הנך קושיות הוכרח רש"י לפרש טעמא דברייתא דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מהטעם דמפרש רש"י לעיל דשאני בכור דכל שעתא דעתא עלויה אלא כולהו מילתא דר"ש במתניתין ובברייתא דהכא היינו משום מתקן לחוד ומשו"ה בנולד בו מום מעי"ט אין אסור אלא לכתחילה אבל בדיעבד שרי כיון דאינו מתקן גמור דכבר איתרע חזקת איסורו מעי"ט משא"כ בנפל ביה מום בי"ט דאכתי הוי בחזקת איסור גמור משו"ה אסור בדיעבד דהוי כמתקן לגמרי כנ"ל נכון בעזה"י בכוונת לשון רש"י ועי' עוד בסמוך:
בד"ה ושוין וכו' אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר"י ור"ש וכו' עכ"ל. נראה דפירש"י בזה היינו לפי מאי דמשמע מלישנא דברייתא השתא כדתנא לה אדא בר אוכמי בתלתא בבי משא"כ למסקנא דתלמודא בסמוך מסתבר טפי לפרש האי ושוין אדר"ש ב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא וכמו שאבאר בסמוך בל' הגמרא:
בגמ' אמר ליה רב נחמן אבא תני אם עבר ובקרו מבוקר וקשיא לי לפי' התוס' במשנתינו דמטעמא דאין רואין מומין דהוי כמתקן לא שייך לאסור בדיעבד אלא הא דאוסר ר"ש היינו משום מוקצה איסור ראיית מומין כדמשמע בפ' כירה ואם כן היכי משכחת לה לר"ש דנולד הוא ומומו עמו דוקא אם עבר ובקרו מבוקר אבל לכתחילה לא דממ"נ אי רואין מומין בי"ט בכה"ג דנולד הוא ומומו עמו דלא הוי כמתקן א"כ לכתחילה אמאי לא ואי אין רואין דכה"ג נמי הוי כמתקן א"כ בדיעבד אמאי מבוקר הא מוקצה לר"ש מחמת איסור ראיית מומין וכ"ש דמטעם מוקצה גרידא לא שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד וצ"ע ליישב לשיטת התוס'. אבל לפירש"י א"ש דבדיעבד מבוקר כיון דלא הוי מתקן גמור שהרי לא היה לו חזקת איסור אבל מ"מ לכתחילה דאכתי מיחזי כמתקן כדמסקינן לקמן דלא דמי לטריפה דראיית בכור מחיים וטריפה לאחר שחיטה ולפ"ז א"ש נמי הא דקאמר אביי כוותיה דרבה בר"ה מסתברא והיינו משום דאזיל לשיטתו לקמן דלית ליה הך סברא דראיית בכור מחיים כדקאמר דהתם בקנסא פליגי וכמו שאבאר לקמן במקומו וכ"ש הכא דמוקי לה אביי בסמוך כגון דיתבי דייני התם מש"ה רואין לכתחילה דלא מיחזי כמתקן שלא יצא מחזקת היתר כלל כן נראה לי ודו"ק:
שם ואלא קשיא הך ההיא אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני לכאורה משמע דהך ברייתא דאייתי רבי אושעיא בידיה ברייתא אחריתי היא ולאו היינו ברייתא דלעיל דאיירי ביה ר'י הנשיא ור"ש ב"מ אלא הני חכמים דברייתא דרבי אושעיא היינו דפליגי אדר"י דמתניתין והיינו דמוקי לה ר"נ ב"י דהני חכמים כר"ש דמתניתין וא"כ ע"כ הך ברייתא דלעיל משבשתא היא ואדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה דלא ניחא לתלמודא למימר דהך ברייתא דרבי אושעיא פליגי אהך ברייתא דלעיל דא"כ הוי ג' מחלוקות אליבא דר"ש גופא ר"י הנשיא תלמידו של ר"ש ורשב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא אע"כ דכל הך בבא דרשב"מ משבשתא היא בין במאי דאמר כיצד ונקט תרי בבי ובין במאי דאמר הרי אמרו אין רואין מומין והיה צריך לומר הרי אמרו אין זה מן המוכן כברייתא דרבי אושעיא וכ"ש לספרים דגרסי בכור תם דאיירי שנפל בי' מום בי"ט הו"ל לר"ש ב"מ למימר הרי אמרו אפי' נפל ביה מום מעי"ט אין זה מן המוכן כדאיתא בברייתא בירושלמי דשמעתין ובתוספתא שלפנינו כל זה נראה לכאורה אלא דתמיה לי טובא א"כ דכולה ברייתא דלעיל משבשתא היא ועכ"פ כולה מילתא דרשב"מ ולא גרסינן אלא מילתא דר"י הנשיא לחוד והאיך אפשר לומר כן הא לקמן בשמעתין קאמר רב יוסף דתליא באשלי רברבי משמע להדיא דר"ש ב"מ וחביריו אמרו הרי אמרו ומפרשי לה קהלא קדישא משמיה דרבי דבשיטת ר"מ אמרו א"כ משמע דאדר"ש ב"מ דברייתא דלעיל קאי וכמו שפירש רש"י להדיא לקמן. ועוד דאי לא גרסינן בברייתא מילתא דרשב"מ כלל א"כ ממילא נמי דלא גרסינן הך ושוין כיון דלא איירי ת"ק באיסור ראיית מומין כלל והא ודאי ליתא דהא לקמן בשמעתין מקשה הש"ס עלה דרבה דאמר יש מוקצה לחצי שבת מהך ברייתא דושוין ובפ' אלו טרפות מייתי נמי הש"ס הך ברייתא דושוין. לכך נלע"ד הא דאמרינן אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני לאו אכולה ברייתא בעי למימר דמשבשתא היא אלא דשפיר גרסינן לכולה ברייתא בין מימרא דר"י הנשיא ובין מימרא דרשב"מ בהנך תרי בבי דקאמר כיצד אלא הא דמשבש ותני היינו כמו חסורי מחסרא דבתר הנך תרי בבי דרשב"מ גרסינן נמי הנך חכמים אומרים דברייתא דרבי אושעיא דלפ"ז פליגי רשב"מ וחכמים אליבא דר"ש דלרשב"מ שני ליה לר"ש בין נולד בו מום מעיו"ט לנולד ביו"ט ולחכמים אליבא דר"ש בתרווייהו סובר דאין זה מן המוכן אפי' בדיעבד. נמצא דלפ"ז הא דקתני ושוין אר"ש ב"מ וחכמים קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן היינו לענין דיעבד אם עבר ובקרו מבוקר כדאמר רב נחמן דהכי תני לה רב הונא אם עבר ובקרו מבוקר כן נראה לע"ד נכון ועיין מה שאכתוב לקמן גבי רשב"מ וחביריו ודו"ק:
שם בעי מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת וכו' איתיביה ושוין שאם נולד וכו'. נראה דלפירש"י לעיל דטעמא דר"ש בין בנולד מום מעי"ט ובין בנולד מום בי"ט אין הטעם משום מוקצה אלא משום מתקן א"כ ע"כ דעיקר הקושיא דהכא מהאי דושוין היינו אליבא דר"י דמתניתין דאיהו ודאי אית ליה מוקצה בנולד מום ביו"ט משום הכי מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר אפילו בנולד הוא ומומו עמו ואף לפמ"ש לעיל בל' שני של רש"י דאפשר דלר"י דמתני' נמי לית ליה מוקצה בבכור והיינו מהטעם שכתבו רש"י והתוס' דכל שעה דעתיה עלויה אלא הא דאוסר ר"י דמתניתין היכא שנפל בו מום קבוע בי"ט לאחר העלאה היינו משום דעבר ואסקיה אפ"ה מקשה הכא שפיר מהאי דושוין והיינו לפמ"ש לעיל דהא דמקילינן בבכור טפי מבשאר מוקצה משום דכל שעה דעתיה עלויה היינו משום דמילתא דשכיחא היא דזכרים מנגחי אהדדי כדאיתא בבכורות א"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא בנולד הוא ומומו עמו ואם כן מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר לר"י. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שהעליתי בפ' כירה דלרבה לית ליה טעמא דמתקן אלא אפילו אליבא דר"ש לא הוי טעמא אלא משום מוקצה כדמשמע מסוגיא דהתם וא"כ לפי מה שנראה דגרסינן הכא בעי מיניה הלל מרבה כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש והכי משמע נמי מדמשני אביי אהך תיובתא וא"כ רבה הוא דאמר יש מוקצה לחצי שבת אם כן מקשה שפיר אליבא דכ"ע ומכ"ש לפי פי' התוס' בפ' כירה ובשמעתין במשנתינו דטעמא דר"ש משום מוקצה איסור ראיית מומין. ובכה"ג גופא יש לפרש אף לפמ"ש לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמברייתא דרבי אושעיא משמע דהאי ושוין אהנך תנאי דברייתא קאי וכתבתי ג"כ דלשיטת רש"י הוי טעמא משום מתקן ולא משום מוקצה אפ"ה א"ש דהא לפמ"ש מילתא בטעמא דהא דלא מיתסר משום מוקצה היינו מה"ט גופא דכל שעה דעתיה עלויה אם כן מקשה שפיר דבנולד הוא ומומו עמו לא שייך האי טעמא כדפרישית. כל זה לסברת המקשה מיהו למאי דמשני כגון דיתבי דייני התם א"ש בין מטעמא דמוקצה ובין מטעמא דמתקן כמ"ש רש"י לעיל בד"ה ושוין כנ"ל ודוק היטיב:
Penei Yehoshua on Beitzah 26b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' יש מוקצה לחצי שבת עי' שבת מג ע"א תוס' ד"ה בעודן עליו ודף מד ע"ב תוס' ד"ה יש עליה ובחולין דף טו ע"ב תוס' ד"ה כגון:
Gilyon HaShas on Beitzah 26b · Sefaria
Tosafot
No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 26, Amud Bet, about 466 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 119 words
Opens “בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה…”
- Segment 231 words
Opens “דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נוֹלַד הוּא…”
- Segment 331 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא…”
- Segment 431 words
Opens “נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן…”
- Segment 528 words
Opens “וְהָא כִּי אֲתָא רַב אוֹשַׁעְיָא, אֲתָא וְאַיְיתִי…”
- Segment 611 words
Opens “וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ! הָהִיא — אַדָּא בַּר…”
- Segment 737 words
Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי…”
- Segment 821 words
Opens “אֶלָּא, דְּלָא אִתְחֲזִי לְחָכָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב…”
- Segment 927 words
Opens “בָּעֵי מִינֵּיהּ הִלֵּל מֵרָבָא: יֵשׁ מוּקְצֶה לַחֲצִי…”
- Segment 1012 words
Opens “לָא צְרִיכָא: דְּאִחֲזִי, וַהֲדַר אִדְּחִי, וַהֲדַר אִחֲזִי.…”
- Segment 1129 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ —…”
- Segment 129 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי…”
- Segment 1337 words
Opens “אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי…”
- Segment 149 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי…”
- Segment 1535 words
Opens “תָּא שְׁמַע: הָיָה אוֹכֵל בַּעֲנָבִים, וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן…”
- Segment 1617 words
Opens “הֵיכִי דָמֵי? אִי דַּחֲזוּ — לְמָה לֵיהּ…”
- Segment 1720 words
Opens “וְכִי תֵּימָא, דְּלָא יָדַע אִי חֲזוּ אִי…”
- Segment 1822 words
Opens “אֶלָּא לָאו, דִּחֲזוֹ וְאִדְּחוֹ, וַהֲדַר אִחֲזוֹ. וְאִי…”
- Segment 1922 words
Opens “לָא צְרִיכָא: דְּאִחֲזוֹ וְלָא אִחֲזוֹ. דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי…”
- Segment 2018 words
Opens “אָמַר רַבִּי זֵירָא: תָּא שְׁמַע מִפּוֹלִין וַעֲדָשִׁים.…”
Sages named on this page
- Rav Oshaya · Amoraim · Third Generation of Amoraim
Rav Oshaya, a prominent third-generation Amoraic sage, was a student of Rav Huna and Rabbi Yehudah bar Yehezkel.
Source: Beitzah 26b · Segment 5 — “וְהָא כִּי אֲתָא רַב אוֹשַׁעְיָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ:…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Beitzah 26b · Segment 17 — “…לָא חֲזוּ, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: מוּקְצֶה שֶׁיָּבַשׁ וְאֵין הַבְּעָלִים…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Beitzah 26b · Segment 3 — “אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי…”
Original text
בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן. וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ — שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן.
on the Festival itself, Rabbi Shimon says: It is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival; therefore, even if it was examined by an expert, it may not be slaughtered. And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared for use on the Festival.
דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ — מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב לְכַתְּחִלָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, אַבָּא תָּנֵי: אִם עָבַר וּבִקְּרוֹ — מְבוּקָּר, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה!
Rabba bar Rav Huna taught the halakha as follows: If a firstborn was born with its blemish, experts may examine it on a Festival ab initio , and if the blemish is found to be permanent, the animal may then be slaughtered. Rav Naḥman said to him: Father would teach on this matter that if he transgressed and examined it, it is considered examined after the fact, and you say that one may examine it even ab initio ?
אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי תְּלָתָא בָּבֵי: נוֹלַד בּוֹ מוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. לְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִּיעֲבַד — שַׁפִּיר דָּמֵי.
Abaye said: It stands to reason that the halakha is in accordance with the opinion of Rabba bar Rav Huna from the fact that the baraita is taught in three parts, which suggests that each part contains a novel halakha . The first section states: If a firstborn developed a blemish on the eve of a Festival one may not examine it on the Festival itself, from which one can learn that it is only ab initio that one may not examine it; but after the fact, it seems well, and the examination is valid.
נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן — דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא. וַהֲדַר תָּנֵי: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ, שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן — דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי.
The second section of the baraita states: If it developed a blemish on the Festival itself, Rabbi Shimon says: It is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival. In other words, even after the fact, no, if the animal was examined by an expert, it may not be slaughtered and eaten. And then in the third section it teaches: And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared for use on the Festival. The fact that the baraita taught this halakha as an independent clause indicates that even ab initio as well, the animal may be examined.
וְהָא כִּי אֲתָא רַב אוֹשַׁעְיָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: בֵּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּבֵין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם בְּיוֹם טוֹב, חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן.
The Gemara raises an objection: But isn’t it so that when Rav Oshaya came from Eretz Yisrael to Babylonia, he came and brought the following baraita in his hand: Whether the animal developed a blemish on the eve of the Festival or it developed a blemish on the Festival itself, the Rabbis say: It is not considered to be among the animals prepared for use on the Festival, so that even after the fact, if the animal was examined, it may not be slaughtered and eaten. According to this, the allowance granted in the case of a firstborn that was born with its blemish can be only after the fact, as argued by Rav Naḥman, and not ab initio , as maintained by Rabba bar Rav Huna. Why, then, does Abaye accept the opinion of the latter and not that of the former?
וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ! הָהִיא — אַדָּא בַּר אוּכָּמֵי הִיא, דִּמְשַׁבֵּשׁ וְתָנֵי.
The Gemara asks: But if so, that baraita cited earlier, which presents these halakhot differently, is difficult. The Gemara answers: This does not pose a problem, as that baraita was taught by Adda bar Ukhmei, who would often confuse the opinions in the text and teach an inaccurate version of the dispute; therefore, his version is unreliable.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְיקָא. דְּקָתָנֵי, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן. מַאי אֵין מוּמוֹ נִיכָּר? אִילֵּימָא שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר כְּלָל — פְּשִׁיטָא, צְרִיכָא לְמֵימַר?
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The mishna is also precise in its wording according to the opinion that no blemish may be examined ab initio . As the mishna teaches that Rabbi Shimon says: Even if the animal has a blemish, it is prohibited to slaughter it, since any firstborn animal whose blemish is not perceptible on the eve of the Festival while it is still day is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival. What is the meaning of the phrase: Whose blemish is not perceptible? If we say that its blemish is not perceptible at all, it is obvious. Need it be said that an animal whose blemish was not perceptible at all prior to the Festival is not considered prepared for use on the Festival?
אֶלָּא, דְּלָא אִתְחֲזִי לְחָכָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִם מוּם קָבוּעַ אִם מוּם עוֹבֵר. קָתָנֵי מִיהַת אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן, שְׁמַע מִינַּהּ.
Rather, one must say that the animal had a perceptible blemish, but it was not shown to a Sage on the eve of the Festival to determine whether it is a permanent blemish or a temporary blemish. In any event, the mishna teaches: It is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival, which indicates that it is not considered prepared even after the fact. It follows that the allowance granted in the case of a firstborn that was born with its blemish is also only after the fact, but the blemish may not be examined ab initio . The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is so.
בָּעֵי מִינֵּיהּ הִלֵּל מֵרָבָא: יֵשׁ מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת אוֹ אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת? הֵיכִי דָמֵי: אִי דְּאִחֲזִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — אִחֲזִי. אִי דְּלָא אִחֲזִי — לָא אִחֲזִי?
§ Hillel raised a dilemma before Rava: Is there a prohibition of muktze for half of Shabbat or is there no prohibition of muktze for half of Shabbat? The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If an item was fit for eating or for some other purpose at twilight between Friday and Shabbat, it would then be fit for the entire Shabbat. And if it was not fit at twilight, it is not fit for the entire day, as anything considered muktze at twilight remains so throughout Shabbat. How, then, could there be a case of an item that is considered muktze for half of Shabbat?
לָא צְרִיכָא: דְּאִחֲזִי, וַהֲדַר אִדְּחִי, וַהֲדַר אִחֲזִי. מַאי? אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ מוּקְצֶה.
The Gemara explains: No, it is necessary to raise this dilemma in a case where the item had once been fit for use, and then became disqualified on Shabbat itself for some reason, and then once again became fit. It is about such a case that Hillel asked: What is the halakha ? Rava said to Hillel: There is a prohibition of muktze for half of Shabbat, that is to say, once an item becomes disqualified for use on Shabbat, it retains that status for the rest of the day.
אֵיתִיבֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ — שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. וְאַמַּאי? נֵימָא: הַאי בְּכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוָה חֲזֵי אַגַּב אִמֵּיהּ, אִתְיְלִיד לֵיהּ — אִדְּחִי לֵיהּ, אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם — אִשְׁתְּרִי לֵיהּ!
Hillel raised an objection from the previously cited baraita that taught: And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared before the Festival for use on the Festival. But why should this be? Let us say as follows: This firstborn was fit at the outset to be eaten on account of its mother, as had its mother been slaughtered before giving birth to the firstborn, it would have been permitted to eat them both. This being the case, when the firstborn was born, it became disqualified, since once a firstborn is born, it may not be eaten until it acquires a permanent blemish. And later, when he showed it to a Sage, it once again became permitted to him. This shows that although the animal had the status of muktze for part of the day of the Festival, it did not retain that status for the entire day.
אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי דַּיָּינֵי הָתָם.
Abaye said, and some say it was Rav Safra who said: Here, the baraita is referring to a case where judges were sitting there, observing the firstborn as it was being born, and they immediately saw that it was blemished. Therefore, the animal never lost its permitted status even for a moment.
אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ — שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. וְהָא בְּכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוָה חֲזִי אַגַּב אִמֵּיהּ, אִתְיְלִיד לֵיהּ — אִדְּחִי לֵיהּ, אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם — אִשְׁתְּרִי לֵיהּ.
Some say that Rava said the opposite to Hillel: There is no prohibition of muktze for half of Shabbat, that is to say, even if an item becomes disqualified for use on Shabbat, once it becomes fit again, it is no longer prohibited. The Gemara responds: Let us say that the previously cited baraita supports Rava: And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that if the animal was born with its blemish, it is considered to be among the animals prepared before the Festival for use on the Festival. But wasn’t this firstborn fit to be eaten at the outset on account of its mother; and then when it was born it became disqualified; and then later, when he showed it to a Sage, it once again became permitted to him? This indicates that for half of Shabbat there is no prohibition of muktze .
אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי דַּיָּינֵי הָתָם.
Abaye said, and some say it was Rav Safra who said: This proof is inconclusive, as the baraita may be referring to a case where judges were sitting there when the firstborn was born, and they immediately saw that it was blemished; therefore the animal never acquired the status of muktze at all.
תָּא שְׁמַע: הָיָה אוֹכֵל בַּעֲנָבִים, וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגָּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צִמּוּקִין, בִּתְאֵנִים, וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגָּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן גְּרוֹגְרוֹת — לֹא יֹאכַל מֵהֶן עַד שֶׁיַּזְמִין מִבְּעוֹד יוֹם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּאֲפַרְסְקִין וּבַחֲבוּשִׁין וּבִשְׁאָר כׇּל מִינֵי פֵירוֹת.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a different baraita : If one was eating grapes and left some over and took them up to the roof to dry in order to make them into raisins, or if he was eating figs and left some over and took them up to the roof in order to make them into dried figs, he may not eat from them on Shabbat unless he designates them as food to be eaten while it is still day. Otherwise, they are prohibited as muktze . And you would find the same with regard to peaches, and quinces, and all other types of fruit that one left out to dry. It is prohibited to eat any of them on Shabbat due to the prohibition of muktze .
הֵיכִי דָמֵי? אִי דַּחֲזוּ — לְמָה לֵיהּ הַזְמָנָה? אִי דְּלָא חֲזוּ — כִּי אַזְמֵין לְהוּ מַאי הָוֵי!
The Gemara proceeds to clarify this baraita : What are the circumstances? If they are fit to be eaten, as they have already dried, why does he require prior designation? Since he placed them there in order to eat them after they dried, they should be considered food that has been designated to be eaten. And if they are not fit to be eaten, as they are yet not dry, even if he designates them the day before, what of it? Of what use is such designation, seeing that the fruit is still unfit to be eaten?
וְכִי תֵּימָא, דְּלָא יָדַע אִי חֲזוּ אִי לָא חֲזוּ, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: מוּקְצֶה שֶׁיָּבַשׁ וְאֵין הַבְּעָלִים מַכִּירִין בּוֹ — מוּתָּר.
And if you say the baraita is referring to a case where he could not ascend to the roof to examine them, and therefore he did not know whether they were fit or unfit, so that his designation was conditional, there is a difficulty. As didn’t Rav Kahana say: If fruit had been set aside for drying, and it dried and became fit for eating before Shabbat, but the owner did not know about it before Shabbat but only on Shabbat, the fruit is permitted, since he removed it from his mind only for as long as it would be unfit for eating.
אֶלָּא לָאו, דִּחֲזוֹ וְאִדְּחוֹ, וַהֲדַר אִחֲזוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין מוּקְצֶה, לְמָה לְהוּ הַזְמָנָה? אֶלָּא מַאי יֵשׁ מוּקְצֶה? כִּי אַזְמֵין לְהוּ מַאי הָוֵי!
Rather, is the baraita not referring to a case where the fruits were fit, and then became disqualified, and then once again became fit, and therefore they have the status of muktze ? And if you say that there is no prohibition of muktze for half of Shabbat, why do they require prior designation? The Gemara refutes this argument: Rather, what then do you say, that there is in fact a prohibition of muktze for half of Shabbat? In that case, if he designates them the day before, what of it? How does his designation permit that which is prohibited as muktze ?
לָא צְרִיכָא: דְּאִחֲזוֹ וְלָא אִחֲזוֹ. דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּאָכְלִי, וְאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּלָא אָכְלִי. אַזְמֵין — גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ, לָא אַזְמֵין — לָא גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ.
The Gemara answers: No, the baraita is necessary for a case where the fruits were fit but not completely fit, meaning that there are people who eat them in that state and there are other people who do not eat them. Therefore, if he designated them as food to be eaten, he has revealed his intention that he is included among those who do eat them; if he did not designate them as food, he has not revealed his intention. Therefore, no proof can be adduced from here.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: תָּא שְׁמַע מִפּוֹלִין וַעֲדָשִׁים. דְּהָא פּוֹלִין וַעֲדָשִׁים מֵעִיקָּרָא חֲזוּ לָכוֹס, שְׁדִינְהוּ בִּקְדֵרָה — אִדְּחוֹ לְהוּ,
Rabbi Zeira said: Come and hear a resolution to the problem raised above from the halakha governing beans and lentils cooked on a Festival. As beans and lentils at the outset, at twilight, when they are still raw and uncooked, are fit to be chewed as they are and are therefore not in the category of muktze ; then, when he casts them into the pot to cook them, they become disqualified because while they are being cooked they are fit neither to be chewed raw nor to be eaten cooked.