Commentary page
Beitzah 23a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 23a
Beitzah 23a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 417 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
על גבי חרס שהסיקו:
מותר דכבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי היא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא:
דקמוליד ריחא שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה:
סחופי כסא אשיראי לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס:
אסור דקא מוליד ריח בשיראים:
מאי שנא ממוללו ומריח בו דתניא (במשילין) גבי עצי בשמים מוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו או קוטמו שיהא מקום הקטימה לח ונותן ריח ובתלושין קמיירי:
רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר כשמואל דאוכל נפש הוא עשון פירות זה ושוה לכל נפש ואי משום כבוי והבערה ואולודי ריחא מידי דהוה אבשרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי:
קטורא שרי כן דרש להם ולא פירש דבריו:
16 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 23a · Sefaria
Tosafot
על גבי חרס מותר פי' רש"י משום שאין כאן כבוי ואי משום הבערה הוי הבערה כלאחר יד ושרי לעשותה ביום טוב והר"ר יצחק פירש דשפיר הוי הבערה כדרכה ומ"מ שריא דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה ביום טוב וכן משמע בירושלמי [דמשילין] מהו לאדלוקי נר של בטלה ביום טוב ר' יוסי אסר ורבנן שרו והטעם מאן דאסר סבר דהבערה לחלק יצתה והוי מלאכה ואסור לעשותה בי"ט ומאן דשרי סבר דללאו יצתה והבערה שלא לצורך מותר לעשותה בי"ט ולא הוי אב מלאכה ומיהו התם קאמר לא תאסור ולא תשרי ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך כדקאמרינן בירושלמי לא תאסור ולא תשרי ומכל מקום על גבי גחלת אסור לפי שיש כבוי עם הבערה דלכולי עלמא האי לא שרי הואיל דאין זה דבר השוה לכל נפש ואפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תקון אוכל נפש ודאי אסור לכולי עלמא בי"ט ורבא דשרי אף על גבי גחלת היינו משום דחשיב ליה דבר השוה לכל נפש דאם היו עשירים צריכין הן לכך:
תליסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה וכו' ותימה והא ר' אלעזר בן עזריה היה אחר חורבן הבית טובא דהא רבן גמליאל היה נשיא קודם ר' אלעזר בן עזריה ורבן גמליאל היה לאחר חורבן הבית דהא רבן יוחנן בן זכאי היה עושה תקנות מיד לאחר חורבן הבית משום דרבן גמליאל לא הגיעו ימיו להיות נשיא כדאמר משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי ואח"כ רבן גמליאל ואחר כך ר' אלעזר ור' אלעזר לא היה כי אם בן שמנה עשרה שנה כשהיה נשיא ונשיאותו לאחר חורבן ואמרינן בבכורות (דף נג.) דלאחר חורבן נתבטל כל מעשר בהמה ויש לומר דלא נתבטל לאלתר כי אם לאחר זמן אי נמי אפטרופוס של רבי אלעזר בן עזריה שהיה בימי הבית היה מעשר אי נמי לאו דוקא מעשר אלא שהיה נותן למלך בכל שנה העשירית:
ושלש מחלוקות בדבר מר סבר גזרינן קרצוף וכו' פירש ר"י דהלכה כר' שמעון שמתיר ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ"ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא שתולש שערות:
Tosafot on Beitzah 23a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ר' ירמיה אמר ע"ג חרס מותר רבה ורב יוסף אמרי אפילו ע"ג חרס אסור משום דמוליד ריחא וכן סחופי כסא אשיראי ואקשינן עלייהו מ"ש מהדס דתניא מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו ופרקינן גבי הדס ריחא מיהא איתא ואוספי מוסיף עלה הכא מוליד ריחא.
רבא אמר ע"ג גחלת לעשן פירות מותר מידידהוה אצליית בשר ע"ג גחלים שאע"פ שתחלתו מכבה וסופו מבעיר שרי.
דרש בר גביהא קיטורא שרי ואמר אמימר אי קיטורא בידי מעשה אומן היא ואסור אי לעשן פירות הא מוליד ריחא ואסור.
ואסיקנא אמר רב אשי אנא אמריתה ניהליה לרב גביהא ומשמא דגברא רבא אמריתה ניהליה והוא רבא דאמר לעשן שרי מידי דהוה בישרא אגומרי. ומסקנא דשמעתא לגמר את הבית ר"ג מתיר וחכמים אוסרין וקי"ל כחכמים ולעשות מוגמר להריח ולגמר כלים לא איתפריש דשרי והלכתא בכולהי אסור בר מעישון הפירות שהוא מותר.
ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין ירושלמי תנא אי זהו גדי מקולס כולו צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו מקצתו שלוק מקצתו צלי או מבושל אין זה גדי מקולס לילי יו"ט של פסח עושין עגל מקולס לילי עצרת ולילי סכות עושין גדי מקולס תודוס איש רומי הנהיג את ישראל לאכול גדי מקולס לילי פסחים. שלחו לו חכמים אילולי לאו תודוס אתה גזרנו עליך נידוי: תוספתא שהיו קורין אותן פסחים ואמרו לו שהמאכיל לישראל כעין קדשים בחוץ בר נידוי הוא: [מתני'] ג' דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר חכמים אוסרין פרתו היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה: ירושלמי רב ושמואל דאמרי תרווייהו אפי' להמשך בה חכמים אוסרין תנא ר' יונה בן פזי דברדיליה אמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עמוד מבינותינו אמר רב יוסי ב"ר בון שהיה מתריס כנגדן א"ר חנינא פעם אחת יצאת והשחירו שיניו מפני הצומות.
תנא לא היתה שלו של שכינתו היתה וכי נענש אדם על שכינתו א"ר קיריס ללמדך שכל מי שספק בידו למחות ולא מוחה קלקלה תלויה בו ומקרדין את הבהמה ביו"ט ת"ר איזהו קירוד כינים של בהמה כגון תולעים קטנים תפוסין בעור הבהמה שאי אפשר להסירם אלא בחבורה קרצוף גדולים ואין עושין חבורה וג' מחלוקות בדבר ת"ק דהוא ר' אלעזר בן עזריה סבר דבר שאין מתכוין מותר וקירוד דעביד חבורה כיון דלא מתכוין הוא שרי כ"ש קרצוף דלא עביד חבורה ור' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור כו' ורבנן דאמרי אין מקרדין אף לא מקרצפין סברי לה כר' יהודה ומחמרי ואסיקנא אמר רב נחמן הלכה כר"ש דסבר דבר שאין מתכוין מותר שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודי לו:
Rabbeinu Chananel on Beitzah 23a · Sefaria
Rashba
רבא אמר על ידי גחלת נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי כלומר: דהוי דבר הצריך לכל נפש (כתובות ז, א) כבשרא אגומרי ולפיכך אף על גב דמכבה ומבעיר ומוליד ריחא שרי, והיינו טעמא (ממש) [נמי] דשמואל דלעיל דשרי, דרב ושמואל ודאי בהא הוא דפליגי אם עישון פירות הוי דבר השוה לכל נפש או לא רב סבר אינו שוה לכל נפש ולפיכך כיון דמכבה ומבעיר ומוליד ריחא אסור ושמואל סבר דדבר השוה לכל נפש הוא ושרי. [ו]איכא למידק רבא מאי (חזית) [חדית] במאי דקאמר מידי דהוה אבשרא אגומרי, הוה ליה למימר הלכתא כשמואל אי נמי אפילו על גבי גחלת שרי דדבר השוה לכל נפש הוא, וצ"ע.
מקרדין אבל לא מקרצפין פירוש: דוקא קירוד וקרצוף שלהם אבל שלנו אסור משום השרת נימין ופסיק רישיה ולא ימות הוא דומיא (דמה) [דהא ד]נזיר (מב, א עיי"ש) אבל לא סורק.
ורבנן סברי לה כר' יהודה וגזרו קירוד אטו קרצוף ובירושלמי (ה"ח) פירשו טעם אחר (דגזרי') [דגרסינן] התם, קירוד אסור משום חבורה קרצוף אסור משום תלישה.
Rashba on Beitzah 23a · Sefaria
Meiri
כוס מבושם אסור לסחפו על הבגדים כדי להקליט בהם הריח אע"פ שאינו מגמר גמור בכך ושחיקת תבלין מותרת אף לעשן הואיל ושוה לכל נפש הוא והוא שאמרו בתלמוד המערב שמותר לשחוק תבלין לצורך קונדיטון ביום טוב ונסח דבריהם מהו למישחק קונדיטון ביומא טבא אמר ריש לקיש יהב לי ואנא שתי דבי נשיאה שחקין קונדיטון וכל מיני סיקיאריקון:
קשורי בתי זרועות של חלוקי הנשים והוא אותן הקמטים הדומין לדבר המתקשר זה בזה שעושין על עץ חלק או על אבן והוא שקורין פרונזיר מעשה אומן הוא ואסור זו היא שטת הראשונים אלא שיראה לי שאין נקראין מעשה אומן אלא אותן הקמטים הנעשים על ידי מחט:
במסכת שבת התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה ואע"פ שבשר על גבי גחלים הותר אף בגחלת של עץ אין שם כבוי גמור שהרי סופו מבעיר אבל זה כבוי גמור הוא וכבר ביארנו שהכבוי הגמור אסור אף לצורך אוכל נפש שאין תיקון האוכל בא על ידי כבוי ולדעת זה גורסין בכאן ומאי שנא מבישרא אגומרי כלומר שהן גחלים של עץ ותירץ הכא איכא כבוי התם ליכא כבוי כלומר הכא איכא כבוי גמור התם ליכא כבוי גמור ומ"מ י"מ שהכבוי לצורך גוף האוכל מותר כהבערה וגורסין הכא אפשר התם לא אפשר ומפרשין שהחרדל אפשר לאכלו בלא מיתוק ואין למיתוק צורך בו אלא למעונגים אבל צלי זהו מובחר שבמאכלים וא"ת בשפוד הרי הוא כמוהו לכבוי ומ"מ אין נראה לי לפרש כן שכל שהוא לתיקון אוכל שוה לכל הוא ומ"מ לגירסא זו ראוי לפרש הכא אפשר לעשות כן במתכת או במים חמין והתם לא אפשר בדרך אחרת ולמדת לפי דרכך שמותר למתקה בגחלת של מתכת ויש שפירשו שם הכא איפשר לעשותה מבערב ולא יראה כן שאם כן אף בשחיקה תיאסר שאם השחיקה מותרת מצד הפגת הטעם היאך המיתוק אפשר לעשותו מבערב:
התבאר שם גם כן על חלב שנתחבץ מערב יו"ט שאסור לגבנו ביום טוב אף לצורך היום טוב שהחבוץ והגבון יש בו משום בונה אלא אוכלו בחבוצו או בחלב אם לא נתחבץ ויש מתירין בחלב מחובץ לשומו בסל והקום נשפך מאליו והחלב המחובץ נשאר בתוך הסל ועומד בו עד לערב ולערב כובשו ביותר אם ירצה היה לו חלב ולא נתחבץ אסור לחבצו:
ולענין ביאור שאלו בענין הגבון מאי שנא מלישה כלומר שהותרה ביום טוב והרי הגבון כלישה הוא ותירץ התם לא איפשר כלומר אי אפשר ללוש מבערב שהפת בת יומה ראויה יותר הכא אפשר לגבן מבערב דגבינה אף בת יומא מעליא וכל שכן מאתמל ומ"מ אין נראה כן שכל שהוא אוכל נפש עצמו אף כשהיא חשובה מאתמל כמות שהיא חשובה ביומה מותרת שלא חלקנו בכך אלא במכשירין אלא שיש לומר שכל שעקר אכילתו בלא תקון אסור ופירוש הדברים התם לא אפשר לאכלה בלישה הכא אפשר לאכלה בלא חבוץ ומה שאמרו גבינה בת יומא מעליא כלומר שהיא טובה מן החלב פירשוה אף בת יומא כלומר אף כשנעשית גבינה הואיל ויש בה עדין טעם חלב אבל מ"מ החלב חשוב יותר והוא הוא עקר אכילתו ואף זו דוקא נאסרה במקום שיש בעשייתו דמיון מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש כגון הגבון שהוא כבנין:
המשנה השביעית שלשה דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה ומקדרין את הבהמה ביום טוב ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהם ר' יהודה אומר אין מקררין את הבהמה ביו"ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אומרים אין מקררין אף לא מקרצפין אמר הר"ם פרתו של ר' אלעזר בן עזריה כבר קדם הדבר בפרק חמשי משבת ומקדרין הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלים בירכות הבהמה ועושין שם חבורה כשמסירין אותם ומקרצפין הוא הסרת הזבובים הגדולים שאינן עושין חבורה כשמסירין אותן כי הם סוברין דבר שאין מתכוין אסור כמו ר' יהודה והלכה כר' אלעזר בן עזריה באמרו מקררין את הבהמה בלבד כי העקר אצלנו כמו שהודעתיך פעמים דבר שאין מתכוין מותר:
אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה בקצת מלאכות שאינן אוכל נפש על איזה צד נאסרו ואמר על זה שלשה דברים היה ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה והיה עשוי בה לנוי או לסימן שיכירוה בין האחרות ולא לשום שמירה וחכמים אוסרין משום משואי ובתלמוד המערב אמרו על זה שחביריו גערו בו ואמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עבור מבינותינו ושהוא קבל עליו גערתם והושחרו שניו מרוב הצומות וכן פירשו שם שלא שלו היתה אלא של שכנתו אלא שכל שספק בידיו למחות ואינו מוחה קולר תלוי לו בצוארו ומקדרין את הבהמה ביו"ט פי' חכוך שמחככין את הבהמה במגררת וקירוד הוא במגררת של ברזל ששניה דקות ואע"פ שעושין בה חבורה לפעמים דבר שאין מתכוין הוא ופסיק רישיה אין כאן שרוב פעמים אין שם חבורה ובתוספות פירשו דכל דלא ניחא ליה ואדרבה דקשי ליה אינו נאסר משום פסיק רישיה כמו שיתבאר במסכת שבת וי"מ בקירוד הסרת הזבובים הקטנים שמניחות המקום שהם נאחזות לשם פצוע ושוחקים את הפלפלי' בריחים שלהם פי' באותם שרגילים לשחוק בהם כל השנה בלא שום שנוי אע"פ שאומנות גדולה הוא וטורח יתר וחכמים אוסרין אלא שידוך במדוכה של אבן או של עץ או של ברזל כמו שעושין רוב בני אדם ר' יהודה אומר אין מקררין אבל מקרצפין פי' קרצוף במגררת של עץ ושיניה רחבות ואין בה חבורה אבל קירור אסור וי"מ בקרצוף הסרת הזבובים הגדולים שאין מניחות המקום שנאחזות בו פצוע בהסרתם וחכמים אוסרין אף בקירצוף מגזרת קירוד והלכה כר' אלעזר בן זריה ואף הקירוד מותר ומ"מ צריך לקרד מעט מעט ולא שימשוך את המקרד לצד עצמו יותר מדאי שלא יבא לידי תלישת שער והלכה כחכמים בשחיקת פלפלין וכן ברצועת הפרה ואין מוציאין את הבהמה אלא במתג או רסן הראוי לה והעשויה להשתמר בו:
זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
1 more comments on this page.
Meiri on Beitzah 23a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה ע"ג חרס מותר פרש"י כו' דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה בי"ט כו' עכ"ל ורב נחמן דפריך לרב הונא ונימא מר מפני שמבעיר אפשר דשמע מרב הונא דאית ליה דהבערה שלא לצורך הוי מלאכה בי"ט וכדמסיק רב הונא דסופו מבעיר וק"ל:
בד"ה וג' מחלוקת בדבר כו' ודוקא במגררה של עץ כו' אבל במגררה שלנו שהן של ברזל כו' עכ"ל ר"ל דמגררה שלנו אין להתיר אלא בשל עץ דבשל ברזל תולש שערות אבל בשלהם ודאי אף בשל ברזל הוי שרי דהא קירוד דבשמעתין בשל ברזל הוא ואנן פסקינן כר"ש וכראב"ע וכ"כ הרא"ש ע"ש ודו"ק:
Chidushei Halachot on Beitzah 23a · Sefaria
Maharam
ד"ה ע"ג חרס וכו' עד דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה בי"ט כו' ויש לדקדק והא אפי' מלאכה אחרת כגון הוצאה אמרי' לעיל לב"ה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך וצ"ל דעישון פירות לרב הואיל ואינו שוה לכל נפש מקרי שלא לצורך כלל וגבי מתוך בעי צורך י"ט קצת:
Maharam on Beitzah 23a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ורבא אמר על גבי חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא פירוש לעשן פירות. ורב יהודה דשרי סבירא ליה דבאוכלין לא שייך אולודי ריחא ובכלים הוא דשייך כגון שיראי וכיוצא בהן כדאמרינן סחופי כסא אשיראי כו'.
מידי (דהוא) דהוה אבישרא אגומרי פירוש אף על פי שמכבה הגחלים. הקשה הרשב"א ז"ל ומאי חדית רבא במאי דקאמר מידי דהוה אבישרא אגומרי הוה ליה למימר הלכתא כשמואל אי נמי על גבי גחלת שרי דדבר השוה לכל נפש הוא. ועלתה לו בקושיא. ומורי נר"ו כתב דאי אמר הלכתא כשמואל הוה אמינא הני מילי על גבי חרס דליכא משום כבוי ואף על פי (שהמבעיר) שהוא מבעיר ומוליד ריחא אפילו הכי בשל חרס עדיף טפי מגחלת של עץ דאיכא משום מכבה ומבעיר ואולודי ריחא. ולפום הכי איצטריך רבא לומר דאפילו בגחלת של עץ שרי והביא ראיה מבשרא אגומרי שאיפשר לו לבשלה בקדרה ולא יכבה האש ואפילו הכי התירו לצלותה אגומרי ממש ואף על פי שמכבה עד כאן. וכיוצא בזה פירש הריטב"א דאי לאו דרבא הוה אמינא דעל גבי גחלים אסור משום דאין כבוי מכשיר האוכל ונמצא הוא כבוי שלא לצורך כיון דאפשר לו בלאו הכין כגון על גבי כלי חרס. ומשום הכי נקט דלא חיישינן להכי כי היכי דלא חיישינן בכבוי בשרא אגומרי שהוא מותר ואפילו איפשר (בשפור) בשפוד. ואף על פי שאין הכבוי הוא העושה הצלי כיון דבשעת הכבוי ממש נכשר האוכל שרי עד כאן. הרי שנתכונו שניהם בענין זה ונקבע בו מסמרות.
תריסר אלפי עגלא הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה פירוש אף על גב דר' אלעזר הוה אחר החרבן מכל מקום אחר החרבן נוהגין דין מעשר. ואחר מיכן בטלו דין מעשר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה כדאמרינן בפרק א' דברכות. וזה קודם התקנה היה שעדיין היו נוהגין דין מעשר.
אמר רב נחמן הלכה כר' שמעון פירוש ואף על גב דעביד חבורה לאו פסיק רישיה הוא וגם אינו משיר השער אלא מה שכבר תלוש. ואתיא כר' עקיבא דאמר אפילו נפש בהמה במשמע. דאילו לר' יוסי אסור כיון דאיכא טרחא. ואילו לר' יהודה אסור אפילו לר' עקיבא דבגבי בהמה לא אמרינן מתוך. ואמרו בתוספות דדוקא שלהן שהיו של עץ שרו. אבל אותם שהם של מתכת ועושין חבורה ודאי אסורות אפילו לר' שמעון ופסיק רישיה ולא ימות הוא.
Shita Mekubetzet on Beitzah 23a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא על גבי חרס מותר ופירש"י דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך רש"י לכך ותיפוק ליה דבלא"ה שרי דהא בהבערה אמרינן להדיא לעיל ובכמה דוכתי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכמ"ש התו' בשם הר' יצחק וא"כ לפ"ז אדרבה לפי שיטת רש"י לעיל דף י"ב דאמרינן מתוך שהותרה אפילו היכא דליכא צורך היום קצת (ודלא כמ"ש התוס' שם) א"כ כ"ש דיש להתיר הכא אפילו בהבערה כדרכה כיון דצורך יום קצת ונראה דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש משום דהבערה ע"י שינוי הוא משום דבלא"ה הוי אסור ולא שרינן לה מטעם מתוך משום דאין זה דבר השוה לכל נפש ומה"ט לכ"ע אסור גבי גחלת ואפ"ה הוצרך רש"י לפרש דכיבוי ליכא ולא סגי לה בהאי טעמא גופא דהוי ע"י שינוי דאפשר דלענין כיבוי לא מיקרי שינוי דדרך חרס שהוסק אי אפשר אלא ע"י כיבוי כי האי דאין דרכו לכבות במים שלא יצטנן לגמרי ויותר נראה משום דלקושטא דמילתא פשיטא ליה לרש"י דאין כאן כיבוי כלל מש"ה ניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות:
בתוס' בד"ה על גבי חרס וכו' וה"ר יצחק פירש דהבערה שלא לצורך שרי וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' וטעמא מאן דאוסר סבר הבערה לחלק יצאה וכו' עס"ה. לכאורה דברי התוס' בזה מגומגמים או שיש קיצור והשמטה בדבריהם דהא להך מילתא גופא דהבערה שלא לצורך מותר לא הוי צריכא לאתויי מהירושלמי דפליגי בה אמוראי דהא אדרבה בתלמודא דידן משמע להדיא דבהבערה וכל המלאכות אמרינן מתוך שהותרה וכו' כדאמרינן לעיל דף י"ב בהא דב"ה מתירין להוציא קטן ולולב לר"ה ומסקינן התם דטעמא דב"ה משום דאמרי' מתוך ומשמע בפשיטות דאפילו לכתחילה שרי כדמשמע בפ"ק דכתובות דף ו' ובכמה דוכתי בש"ס ואי משום דהשתא נמי מסקו התוס' אדעתייהו הך סברא דהנך אמוראי דשמעתין דאיירי בלעשן הוי דבר שאינו שוה לכל נפש ומש"ה הוצרך להביא ראיה מירושלמי דאפ"ה איכא למ"ד דשרי אפילו בנר של בטלה והיינו משום דסובר דהבערה ללאו יצאת א"כ כ"ש דשרי לעשן הפירות על גבי חרס דלפ"ז קשה יותר בהא דבעי לאתויי ראיה מירושלמי דהא ודאי מילתא דפשיטא היא במס' שבת ובכולה תלמודא דקי"ל כמ"ד הבערה לחלק יצאת וכסתמא דמתני' דמני ליה בהדי אבות מלאכות וקתני חייב חטאת ולפ"ז ממילא דכל מה שכתבו עוד בדבור זה ומיהו התם קאמר לא תיאסר ולא תישרי ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך וכו' כל הדברים הללו כמשנה שאינה צריכה הם דהא מילתא דפשיטא היא:
מיהו הב"י בסי' תקי"ד שהביא דין זה דנר של בטלה והעתיק סוף לשון הירושלמי דפ' משילין וז"ל ר' נחום בעא קומי ר' יוחנן אמר ליה לא תיסר ולא תישרי ועיינתי שם בלשון הירושלמי וראיתי דמילתא דר' יוחנן מייתי לה התם אהך פלוגתא דפליגי ב"ש וב"ה לענין הוצאה שלא לצורך אלמא דטעמא דר' יוחנן בנר של בטלה נמי תליא בפלוגתא דמתוך והיינו ע"כ משום דס"ל לר"י דבכה"ג הוי דבר השוה לכל נפש דאל"כ פשיטא דלא שייך מתוך מדאסרינן במוגמר וכן נראה להדיא מלשון הב"י שם וזה שלא כדברי התוס' כאן דתליא בפלוגתא דהבערה ללאו יצאת או לחלק דנהי דהתם בירושלמי מעיקרא מייתי הך טעמא דללאו או לחלק בענין נר של בטלה מ"מ מילתא דר' יוחנן דאמר לא תיסר ולא תישרי לאו מהאי טעמא קאמר אלא משום מתוך ומספקא ליה אי הוי דבר השוה לכל נפש או לא לכן דברי התוספות בזה צריכין עיון ליישבם על מכונם ודו"ק:
שם בגמרא מידי דהוי אבישרא אגומרי והכי איתא נמי בפרק ר"א דמילה (שבת ד' קל"ד) ויש להקשות מהא דמשמע הכא דבבישרא אגומרי איכא כיבוי גמור ומה"ט אמר רבא דאפילו על גבי גחלת מותר דהוי נמי אוכל נפש כמו שפירש"י א"כ אמאי אסרינן לעיל לכבות נר מפני הדליקה או משום דבר אחר ואמאי נימא מתוך שהותרה כיבוי לצורך כגון בישרא אגומרי או לעשן הפירות הותר נמי שלא לצורך דהא בהנך דלעיל ודאי משמע דהוי צורך היום קצת וכ"ש למאי דמשמע לעיל בפ"ק ד' י"ב דאפילו שלא לצורך היום כלל שרי משום מתוך. מיהו ראיתי בל' הרי"ף ז"ל בשמעתין שיש להם גירס' אחרת בהאי דפ' ר"א דמילה בהא דאמר אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי ומשני ליה התם ליכא כיבוי וא"כ לפ"ז משמע דבישרא אגומרי ליכא כיבוי גמור ולשיטתם צריך לומר דבהאי דלעשן אפילו לגבי גחלת נמי לא הוי כיבוי גמור וא"כ לפ"ז א"ש דלא שייך מתוך לענין כיבוי ומש"ה אפילו לענין איסור כיבוי מדרבנן נמי לא אמרינן מתוך אבל לשיטת רש"י ותוס כאן דמשמע דעל גבי גחלת הוי כיבוי גמור ואם כן ע"כ דבבישרא אגומרי נמי הוי כיבוי גמור ואפ"ה שרי באוכל נפש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא אמרינן מתוך וכבר היה נראה לי בזה ליישב לפי מה דפרישית בפ"ק דהא דאמרינן מתוך היינו משום דפשטא דקרא הכי משמע דאותן מלאכות דשייכי באוכל נפש התירה התורה לגמרי לכל צרכיכם וכ"כ ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש שבזה נתיישבו כמה קושיות וא"כ משמע דלא אמרינן מתוך אלא באותן מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש ורוב הדברים שהן אוכל נפש אי אפשר להעשות בלעדן כגון שחיטה ואפייה ובישול והוצאה והבערה כיוצא בהן דלפ"ז לא שייך הך מילתא לענין כיבוי דעיקר מלאכת כיבוי לאו אוכל נפש הן ועיקר אוכל נפש נמי לא שכיח בהו כיבוי אלא במיעוטא דמיעוטא כגון בישרא אגומרי וכיוצא בו וא"כ מש"ה אינן בכלל מה שאמרה התורה אך אשר יעשה לכל נפש וכן משמע קצת מלשון התוס' כאן בסוף ד"ה על גבי חרס ובזה נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי למאי דקי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש מותרין בי"ט וא"כ היאך אשכחן בשום מלאכה דאסור מן התורה הא רובן ככולן שייך בהו מכשירין אבל למאי דפרישית א"ש דלא אמרינן מתוך אלא באותן מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש וכל זה לא שייך במכשירין לבר מהוצאה והבערה וכמו שנראה ג"כ מל' הרב המגיד כל זה היה נ"ל דברים ברורים ופשוטים אלא דמל' התוס' דפ' המצניע (שבת ד' צ"ה) לא משמע כן דשם כתבו התוס' דתימא לר"י כיון דמגבן חייב משום בונה ואפ"ה שרי בי"ט משום דלא איפשר מעי"ט ואם כן מי שנפל ביתו בי"ט יהא מותר לבנותו דנימא מתוך שהותרה לצורך ומתוך תירוצו שם משמע דאה"נ דמותר מדאורייתא היכא דאיכא צורך היום קצת וכו' ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ דלא נחית לאותה סברא שכתבתי דלמאי דפרישית אין מקום לעיקר קושייתו ותירוצו של ר"י דהא עיקר מלאכת בונה לא שכיח כלל באוכל נפש כי אם במגבן לחוד והנלע"ד כתבתי וצ"ע ודו"ק:
Penei Yehoshua on Beitzah 23a · Sefaria
Ben Yehoyada
תְּלֵיסַר אַלְפֵי עֶגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. נראה לי בס"ד סך זה בא לו בכיוון לומר שהיה מושגח ונשפע מן י"ג מכילן דרחמי או מן מזל העליון שהוא מזל י"ג והמספר היה באלפים כנגד האצילות כנודע. גם מספר י"ג כמנין אהבה לרמוז שהעושר העצום הזה לא ניתן לו בעולם הזה משכר עולם הבא אלא ניתן לו לו בתורת צדקה מצד אהבה כדכתיב (ירמיה לא, ב) 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד', שאני נותן לך טיבה בדרך חסד אבל שכרך שמור לעולם הבא וכן הוא אומר (תהלים כד, ה) 'יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת הֳ' וּצְדָקָה מֵאֱלֹקֵי יִשְׁעוֹ'.
Ben Yehoyada on Beitzah 23a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 23, Amud Aleph, about 417 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 15 words
Opens “עַל גַּבֵּי חֶרֶס — מוּתָּר.…”
- Segment 229 words
Opens “וְרַבָּה אָמַר: עַל גַּבֵּי חֶרֶס נָמֵי אָסוּר,…”
- Segment 335 words
Opens “וּמַאי שְׁנָא מִמּוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ וְקוֹטְמוֹ וּמֵרֵיחַ…”
- Segment 440 words
Opens “דָּרֵשׁ רַב גְּבִיהָא מִבֵּי כְתִיל אַפִּתְחָא דְּבֵי…”
- Segment 538 words
Opens “אִיכָּא דְאָמְרִי. אֲמַר לֵיהּ אַמֵּימָר: מַאי ״קִטּוּרָא״?…”
- Segment 634 words
Opens “וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס. תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:…”
- Segment 77 words
Opens “קָדָשִׁים סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כְּעֵין קָדָשִׁים.…”
- Segment 815 words
Opens “מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה…”
- Segment 910 words
Opens “וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. וְשׁוֹחֲקִין אֶת…”
- Segment 1021 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה…”
- Segment 1148 words
Opens “גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא…”
- Segment 1222 words
Opens “וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. תָּנוּ רַבָּנַן:…”
- Segment 1328 words
Opens “וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דָּבָר…”
- Segment 1433 words
Opens “וְרַבָּנַן סָבְרִי נָמֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ…”
- Segment 1552 words
Opens “אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל,…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Beitzah 23a · Segment 15 — “…רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן…”
Original text
עַל גַּבֵּי חֶרֶס — מוּתָּר.
However, placing them on a scalding fragment of earthenware is permitted, as there is no concern of extinguishing or kindling.
וְרַבָּה אָמַר: עַל גַּבֵּי חֶרֶס נָמֵי אָסוּר, מִשּׁוּם דְּקָא מוֹלֵיד רֵיחָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: סַחוֹפֵי כָּסָא אַשִּׁירָאֵי בְּיוֹמָא טָבָא — אָסוּר, מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּקָמוֹלֵיד רֵיחָא.
And Rabba said: Placing the spices on a hot piece of earthenware is also prohibited, because it produces a new scent in the earthenware, and one may not create new things on a Festival. The Gemara notes that similarly, Rabba and Rav Yosef both said the following: It is prohibited to overturn a cup containing perfume onto silk garments on a Festival. What is the reason for this prohibition? It is because it produces a new scent in the garment.
וּמַאי שְׁנָא מִמּוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ וְקוֹטְמוֹ וּמֵרֵיחַ בּוֹ? הָתָם — רֵיחָא מִיהָא אִיתָא, וְאוֹסוֹפֵי הוּא דְּקָא מוֹסִיף רֵיחָא. הָכָא — אוֹלוֹדֵי הוּא דְּקָמוֹלֵיד רֵיחָא. רָבָא אָמַר: עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת נָמֵי מוּתָּר, מִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי.
The Gemara asks: And in what way is this case different from the case discussed in the following baraita : One may press a piece of aromatic wood between his fingers and smell it, and one may also snip off a piece of it in order to release its fragrance and smell it? In those cases too he produces a scent. The Gemara answers: There, the scent exists in any case, and he merely adds to the fragrance, as his pressing or snipping causes the smell to be stronger. Here, on the other hand, where he overturns a cup of perfume on clothing, he produces a new scent. Rava, however, said: It is even permitted to sprinkle the aromatic spices on the coals themselves, just as it is permitted to place meat on coals for roasting.
דָּרֵשׁ רַב גְּבִיהָא מִבֵּי כְתִיל אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא: קִטּוּרָא שְׁרֵי. אֲמַר לֵיהּ אַמֵּימָר: מַאי ״קִטּוּרָא״? אִי קִטּוּרָא בִּידֵי — מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא, וְאִי לְעַשֵּׁן — אָסוּר, דְּהָא קָא מְכַבֶּה! אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם לְעַשֵּׁן, מִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי.
The Gemara relates that Rav Geviha from Bei Katil once taught at the entrance to the house of the Exilarch that ketura is permitted on a Festival; but he did not add any further clarification. Ameimar said to him: What is the meaning of ketura ? If it means tying [ ketura ] ornamental knots by hand, this is the act of a craftsman and is therefore certainly prohibited on a Festival. And if it is referring to burning incense [ ketoret ], this too is prohibited, as he extinguishes some of the coals when he sprinkles the aromatic powder on them. Rav Ashi said to him: Actually, it is referring to burning incense, which is permitted, just as it is permitted to place meat on coals for roasting.
אִיכָּא דְאָמְרִי. אֲמַר לֵיהּ אַמֵּימָר: מַאי ״קִטּוּרָא״? אִי קִטּוּרָא בִּידֵי — מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא. אִי לְעַשֵּׁן — אָסוּר דְּקָא מוֹלֵיד רֵיחָא! אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִהֲלֵיהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה אַמְרִיתַהּ נִהֲלֵיהּ: לְעוֹלָם לְעַשֵּׁן, וּמִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי.
Some say a slightly different version of this story, in which Ameimar said to Rav Geviha: What is the meaning of ketura ? If it means tying ornamental knots by hand, this is the act of a craftsman, which is prohibited. If it is referring to burning incense, this too is prohibited, as he produces a new scent. Rav Ashi said: I said this halakha to Rav Geviha, and I said it in the name of a great man, Rava, that actually it is referring to burning incense, which is permitted, just as it is permitted to place meat on coals for roasting.
וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס. תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי לֶאֱכוֹל גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אִלְמָלֵא תּוֹדוֹס אַתָּה, גּוֹזְרָנוּ עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ.
§ It is taught in the mishna that one of Rabban Gamliel’s three leniencies was that one may prepare a whole [ mekulas ] kid goat, meaning a goat roasted whole, with its entrails over its head, on the night of Passover. It is taught in a baraita in this regard that Rabbi Yosei says: Theodosius [ Todos ] of Rome, leader of the Jewish community there, instituted the custom for the Roman Jews to eat whole kids on the night of Passover, in commemoration of the practice followed in the Temple. The Sages sent a message to him: Were you not Theodosius, an important person, we would have decreed ostracism upon you, as you are feeding the Jewish people consecrated food, which may be eaten only in and around the Temple itself, outside the Temple.
קָדָשִׁים סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כְּעֵין קָדָשִׁים.
The Gemara expresses surprise: Can it enter your mind that the Sages really meant that Theodosius was feeding the Jewish people consecrated food outside the Temple? These goats are certainly not consecrated animals. Rather, say that he was feeding the Jewish people something similar to consecrated food, which people might mistake for a Paschal offering.
מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים: פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ.
MISHNA: There are three things that Rabbi Elazar ben Azarya permits and the Rabbis prohibit: His cow would go out on Shabbat with a decorative strap between its horns. Rabbi Elazar holds that such a strap is considered an ornament for the cow rather than a burden, whereas the Sages view it as a burden.
וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן.
And one may comb [ mekardin ] an animal with a fine comb on a Festival in order to remove ticks and dirt from its hair; the Rabbis prohibit this due to a concern that he might thereby come to wound or bruise the animal. And one may grind pepper needed on the Festival even in its own mill, although this appears similar to a weekday labor.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין.
Rabbi Yehuda says: One may not comb an animal to remove ticks and dirt from its hair on a Festival because this certainly creates a wound, but one may brush it with a wooden comb, as its blunt teeth do not wound the animal. But the Rabbis say: One may not comb, nor may one even brush.
גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תְּלֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשַּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כׇּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ — נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.
GEMARA: With regard to the mishna’s statement that Rabbi Elazar ben Azarya’s cow would go out on Shabbat with a strap between its horns, the Gemara asks: Is that to say that Rabbi Elazar ben Azarya had only one cow? But didn’t Rav say, and some say that Rav Yehuda said that Rav said: Rabbi Elazar ben Azarya would tithe from his herds thirteen thousand calves each and every year, which means that he had ten times that number of calves alone. Why, then, does the mishna speak of his cow? The Gemara answers that it is taught in the Tosefta : This cow was not his; rather, it was his neighbor’s. And because he did not protest her conduct and tell her that it is prohibited to do so, the cow was called by his name to his discredit, as if it were his.
וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קֵרוּד וְאֵיזֶהוּ קִרְצוּף? קֵרוּד — קְטַנִּים וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה, קִרְצוּף — גְּדוֹלִים וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה.
§ It is taught in the mishna that Rabbi Elazar ben Azarya holds that one may comb an animal on a Festival. The Sages taught in a baraita : What is considered combing and what is brushing? Combing is performed with a small -toothed comb and makes a wound; brushing is done with a large -toothed comb and does not make a wound.
וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. מִיהוּ: קֵרוּד — קְטַנִּים, וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה. קִרְצוּף — גְּדוֹלִים, וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה. וְלָא גָּזְרִינַן קִרְצוּף אַטּוּ קֵרוּד.
And there are three disputes with regard to this matter. Rabbi Yehuda holds that an unintentional act, a permitted action from which an unintended prohibited labor ensues on Shabbat, is prohibited, as in his opinion it is prohibited to perform an action that involves a prohibited labor on Shabbat even if one has a permitted action in mind and does not intend to perform the labor in question. Therefore, one may not comb an animal in a manner that will cause a wound, even unintentionally. However, he differentiates between the cases: Although he prohibits combing with a small -toothed comb that makes a wound, he permits brushing with a large -toothed comb that does not make a wound, and we do not issue a decree and prohibit brushing due to combing, as there is no concern that people will err and come to permit even combing in the prohibited manner.
וְרַבָּנַן סָבְרִי נָמֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין — אָסוּר, וְגָזְרִינַן קִרְצוּף אַטּוּ קֵרוּד. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר, וּבֵין קֵרוּד וּבֵין קִרְצוּף שְׁרֵי.
And the Rabbis also hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to the fundamental issue that an unintentional act is prohibited. However, they maintain that we issue a decree and prohibit brushing due to combing. On the other hand, Rabbi Elazar ben Azarya holds in accordance with the dissenting opinion of Rabbi Shimon, who said that an unintentional act is permitted. Therefore, both combing and brushing are permitted, as even if the combing or brushing bruises the animal, there is no transgression of a prohibition, as there was certainly no intention to cause the animal a wound.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן לְחוֹדֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְלֵימָא מָר, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהֲרֵי חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי, וְעוֹד שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ.
Rava said that Rav Naḥman said that Shmuel said, and some say that Rav Naḥman said this teaching himself: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that an unintentional act is permitted on Shabbat, as Rabbi Elazar ben Azarya agrees with him. Rava said to Rav Naḥman: And let the Master say the opposite, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as the Rabbis agree with him. Rav Naḥman said to him: Fundamentally I hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; I am merely adding another reason for doing so, which is that Rabbi Elazar ben Azarya agrees with him.