Commentary page
Menachot 53b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerMenachot 53b
Menachot 53b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 491 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מה לידידי מפרש לקמן באברהם:
עשותה המזימתה כל מעשיהם במזיד ובכוונה:
יעברו מעליך שהעבירו מעליהם מילה:
כי רעתיכי אז תעלוזי בשעת עליצותם מחזיקין יותר ברעתם ולא חוזרין בהן:
זית רענן סמוך לההוא קרא דמה לידידי:
זית אחריתו בסופו שנטעו עכשיו ואינו טוען עד זמן גדול ואחר כך טוען פירות הרבה לישנא אחרינא שאין מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד:
דליותיהן טרוויל"ש:
נתרועעו נתרוצצו כלומר נשבר גאון עוזם:
14 more comments on this page.
Rashi on Menachot 53b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
בן ידיד בן אברהם דכתיב ביה מה לידידי בביתי פשטיה דקרא בירמיה שהיה מתפלל בבית המקדש על ישראל דמעיקרא כתיב ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכתיב בתריה מה לידידי בביתי וכאן דורשו באברהם כדאמרי' בסמוך שמצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש ומה שאומר בברכה של מילה אשר קידש ידיד מבטן אומר ר"ת דהיינו אברהם שנקרא ידיד כדאמרינן. הכא וקדשו הקב"ה מן הבטן שדורש במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך חוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקב"ה יצחק עד שלא נולד וצאצאיו חתם באות ברית קודש זה יעקב כדכתיב (ישעיהו כב) הצאצאים והצפיעות ומתרגמינן בניא ובני בניא ויש מפרשים ידיד זה יצחק שאר זה יעקב וצאצאיו אלו השבטים:
ולישקול פורתא מיניה פי' ימדוד עשרון קמח ונישקול פורתא ויעשנו עיסה ויכרוך העיסה במטלית ויטמננה בשאור בעלמא עד שתקלוט הריח ויעשה שאור ויחמץ את העשרון גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מבחוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על עשרון ואתי לאיתויי [שאור מעלמא] לבד העשרון הילכך לר"מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה [מביא מביתו] קודם מדידה עדיף ולשון שני שבקונטרס הוא עיקר:
אין מחמיצין לשתי הלחם וחלות תודה בתפוחים דלא הוי חמץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין כך פי' בקונטרס ומסקינן הכא דלכולי עלמא הוי חמץ נוקשה לכל הפחות והא דפליגי בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש רבן גמליאל אומר תישרף מיד פירוש שאין אדם יכול לשמרה שלא תחמיץ וחכ"א תאכל (מיד) דיכול ליזהר מחימוץ היינו כי הך דהכא ודקאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא או בדובשא מכאן ואילך לושו לי בחלבא ובדובשא כששמרה שלא תתחמץ מיירי כדרבנן ותימה דבסוף כל שעה (פסחים מ.) משמע דמי פירות אין מחמיצין כלל דאמר אביי לא ליחרך איניש תרתי שובלי בהדי הדדי ואמר אביי האי חצבא דאבישונא זקיפא אסירא ורבא שרי בתרוייהו דמי פירות אין מחמיצין ועוד שרי התם ותיקא במשחא ומלחא ומפרש ר"ת דכשנילושה במי פירות בפני עצמן בלא תערובת מים אין מחמיצין אבל כי איכא מים בהדייהו מחמיצין וכן מוכח לקמן במתני' בפירקין (מנחות דף נז:) דאמרינן לרבות מנחות ונסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות אין מחמיצין אמר ר"ש אומר היה ר' יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה פירוש וכיון דאיכא מים בהדי שמן יכולה היא להתחמץ והא דאמר ר"ש בן לקיש בפ' כל שעה (פסחים דף לה. ושם) עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת דמי פירות אין מחמיצין ומשמע כרת הוא דליכא הא לאו איכא דחמץ נוקשה הוי ואמרינן נוקשה בעיניה בלאו צריך לאוקמא דאיכא מים בהדה דבלא מים אין מתחמץ לר"ש בן לקיש מדדחיק לשנויי לקמן מגבלה במים וכשרה ואי מחמיצין ואפילו לא הוי אלא חמץ נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר לעיל מדלקי עליה חמץ הוא אלא ודאי בתערובת מים איירי ואפ"ה ליכא כרת דנוקשה הוי במחמצה בתפוחים והא דאמר בפרק אלו עוברין (פסחים דף מב.) חומץ האדומי דרמו ביה שערי צ"ל שנתחמצו השעורים במים תחילה דאי לאו הכי תו לא מחמיצין ובירושלמי משמע דמי פירות אפי' בפני עצמן מחמיצין דאמר בירושלמי בפרק כל שעה ר' יוסי אומר שרה שעורים במים אם נתבקעו הרי אלו אסורות שריין בחומץ מותר מפני שהחומץ צומתן ר"ש בר רבי יצחק היה לו יין קוסס יהב בגוייהו שעורים בגין דחמע אתא לקמיה דר' מנא אמר ליה צריך אתה לבער חד מן אילין דבית ביירי הוה ליה גרבא דמשחא גו אוצרא חיטי שאל לרבא אמר איזיל גרוף מה דתחותיהן ע"כ ירושלמי ושמא כל הני סברי כאביי דאמר מחמיצין אפילו בפני עצמן דאסר חצבא דאבישונא וקי"ל כרבא דשרי ולפירוש זה מותר ללוש עיסה בביצים בפסח ובלבד שלא יערב במים אבל מלח שרי כמו וותיקא דאיכא מישחא ומילחא ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפילו בלא מים נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי והא דשרי רבא חצבא דאבישונא משום דמי פירות אין מחמיצין קסבר כיון דאין מחמיצין חמץ גמור לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא ובלע אידך משום דמילתא דלא שכיחא הוא דאם היו מחמיצין חמץ גמור כיון שיש בו כרת היינו חוששין אע"ג דלא שכיחא והא דדחיק ר"ש בן לקיש לשנויי מגבלה במים אע"ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה איצטריך לשנויי הכי משום רבי יהודה כדאמר לעיל דשיאור דרבי יהודה לר' יהודה לא חשיב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפי' איסורא דאורייתא ליכא כדתנן בפ' ואלו עוברין (שם דף מח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר' יהודה להכי נקט ר"ש בן לקיש גבי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת הא איסורא איכא לר"מ כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ומיהו מוותיקא קשיא לפירוש זה דשרינן ליה אע"ג דלא שמרוהו מחימוץ מדאסר במיא ומילחא ושרי במשחא ומלחא:
Tosafot on Menachot 53b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
מאי הוי עלה, פי' דהא לא תנינן ליה בהדיא, ל"ה ר"ל דהאי פשיטותא דמשמע כרבא לאו מילתא דפשיטותא היא דאיכא למימר דשיירה אע"ג דאיכא למימר מאי שייר דהאי שייר מ"מ לאו קושיא גדול' היא דנוכח פשיטותא משום הכי, דנוכל לומר לעולם דאי לא קתני וההיא דמעלה קומץ אע"ג דהוי דאי וקתני לה מ"מ מילתא דכתיבא באורייתא הוא כדאיתא בריש פ' השוחט והמעלה הילכך אע"ג דהוי דאי קתני אבל חצי קומץ דכהן גדול שמת לאו מילתא דכתיבא באורייתא הוא דמ"ד דיקריב שלם מסברא דנפשיה קאמר הכי דמתוך שהוכפל סלתו הוכפל לבונתו, הילכך ליכא למפשט דמדלא קתני לה דליתא, משום דלעולם איכא למימר דבמלתיה דלא כתיבא באורייתא דאי לא קתני הילכך ליכא למפשט מינה מדלא קתני דליתא משום דאי ודאי לא קתני, לכך פי' רש"י מאי הוי עלה משום דלא תנינא ליה בהדיא, אבל לא נוכל לפרש דאע"ג דנחליט פשיטותא דדינא ודנימא דאף בכה"ג קתני ודפשיט שפיר מקומץ לבונה דמ"מ איכא למבעי מאי הוי עלה דשמן כדבעי ושמן בין לאבא יוסי בין לרבנן מהו, דנהי דפשיט מלבונה לרבנן דלא הוכפלה מ"מ איכא למבעי בשמן, משום דהא ליתא שהרי כדמפרשינן דקומץ דלבונה לא הוכפל לפי שיש לעשות דינם שוה, ואין לומר דאכתי איכא למבעי אליבא דאבא יוסי אי נימא דהוכפל שמן אי לא משום דמדברי רבנן נשמע לאבא יוסי לומר דלא הוכפל ועוד דמאי הוה עלה הוי למאי דהוה שקלינן וטרינן עלה דהיינו לקומץ לבונה, וכן משמע ממאי דפשטינן דאין לחלק בין שמן מקומץ לבונה וגם לומר דמדברי רבנן נשמע לאבא יוסי וכדפרישית: והרי יש להקשות מאי פשט רבא ואם איתא זמנין דמשכחת לה שבעה הא אע"ג דנימא דליכא ודלא ליקשי לרבנן ליתני שבעה מ"מ תקשי לאבא יוסי דסבר דמפריש לעולם שני קומצין דליחשב שבעה: וי"ל דלא קשי מינה לאבא יוסי משום דאיכא למימר דאבא יוסי פליג עלה דהא תנא הוא וההיא אתיא כרבנן דרבנן דהוו רבים סתם למתני', אבל פריך שפיר דאם איתא דלרבנן הוכפל דזמנין משכחת לה שבעה ודליתני שבעה, דאין לומר כמו כן דלא תיתי כרבנן דא"כ תיתי מתני' דלא כמאן לא כרבנן ולא כאבא יוסי, ועוד דלא תיתי אבא יוסי והוי כיחידאה אמרי' אבל דלא תיתי כרבנן דהוי רבים לא אמרינן:
חוץ מחמץ שבתודה דכתיב על חלות לחם חמץ ושתי הלחם דכתיב חמץ תאפינה, ל"ה. ופי' בתוס' דצ"ע דהא תודה לא איקרי מנחה דבשלמא שתי הלחם אקרו מנחה דכתיב מנחה חדשה, כך לתו"ס: ולי נראה מדשנינן תודה ושתי הלחם מהדדי ילפי' נמי דלהוו מנחה כמו שתי הלחם:
אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתירה, פי' כגון אם השאור עיסה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאלו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו, ל"ה: נראה דר"ל אם היה הכל קמח לא היתה מקשיית אבל נפחיית מלא העשרון יהיה מלא דבר נפוח וזהו שיעור שיהא מלא סולת שהוא דבר נפוח שאינו מקשיי וכשנותנים בו שאור שהוא דבר מקשיי כשילישוהו עם הסולת יעשה נפח גדול מסולת ונמצא שהעשרון יהיה יתר ממה שהיה להיות דינו אם היה סולת:
Rashba on Menachot 53b · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain
Ben Yehoyada
"יָבוֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוֹ" (תהלים קכה, ד) הא דהוצרך לעשות שתי דרשות על התורה, נראה לי בס"ד זאת קאי על תורה שבכתב שהיא ז' ספרים וזהו זֹאת - אֶת ז' ודרשה של טוב קאי על תורה שבעל פה דלא סגי בקריאה לחוד אלא צריכה לימוד הרמוז באות ל' שהוא צורת שלשה ווי"ן אחד זקוף למעלה כנגד מה שלומד מן רבו ואחד ממוצע כנגד מה שלומד מחביריו ואחד יורד למטה כנגד מה שלומד מתלמידיו והלמ"ד נרמז באותיות 'טוב' שהוא ב' ט"ו כי מספרו הוא ב' פעמים ט"ו.
אָמַר לֵיהּ "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי"? (ירמיה יא, טו). נראה לי הכוונה למה באת כאן? אם להתפלל על בניך תתפלל במקומך! ודרך אגב רמז לו דעדיין יש השראת שכינה כאן ועודנו הוא 'בֵּיתִי' והשיב 'עַל עִסְקֵי בָּנַי בָּאתִי לְכָאן' עסקי תרתי דהוה להו תרתי חרבן והריגה כמו שנאמר כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (תהלים עט, ז) ועל זה אני טוען אם היה חרבן ששפכת חימה על עצים ואבנים למה נהרגו? וכיון דנהרגו למה חרב בית המקדש? והשיב לו 'חָטְאוּ וְגָלוּ' כלומר לא נהרגו כולם אלא גלו וכיון דחטאו בעבודה זרה וכי לא צריך שיהיו נהרגין כולם ואיך יספיק להם הגלות לכן נעשה חרבן כדי שלא יהרגו כולם אלא תסגי להו בגלות שיהיה שארית הפליטה.
אָמַר לוֹ שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ. קשא איך סלקא דעתיה דמשום שוגג יחריב בית המקדש ויגלם? ונראה לי בס"ד דהוא שמע ששאל הקדוש ברוך הוא (ירמיה ט, יא) 'עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ' והשיב 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולכן חשב שנעשו עמי ארצות וכיון דהם עמי ארצות נידונין כשוגג כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' דתלמידי חכמים השגגות נחשבין זדונות ועמי ארצות זדונות נחשבין חטאות ושגגות, והשיב לו 'עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה' (ירמיה יא, טו) כי הם אף על פי שעזבו התורה שלא עסקו בהם עודם חכמים ויודעים את התורה דאז נעשין מזידין בכל דבר כמו שאמרו שגגת תלמידי חכמים עולה זדון (משנה אבות ד, יג) וזהו 'הַמְזִמָּתָה' שיש להם דין זדון בכל דבר דאפילו שגגתם עולה זדון.
אָמַר לוֹ שֶׁמָּא מִעוּטָם חָטְאוּ? (ירמיה יא, טו). קשא איך סלקא דעתיה הכי, והלא כלל ידוע דאין העולם נידון אלא אחר רובו וכבר הגיד לו בענין סדום 'אִם אֶמְצָא עֲשָׂרָה לֹא אַשְׁחִית' (בראשית יח, לב)? ונראה לי בס"ד דחשב חטא בפועל לא היה אלא במיעוט והרוב לא חטאו בפועל אלא נתחייבו כולם מדין ערבות ולכן טען אם רק המעט חטאו בפועל והשאר נתחייבו מדין ערבות היה לך לרחם עליהם ולא תשחיתם מכח הערבות, והשיב לו הרבים דרובם חטאו בפועל והמיעוט הם דנתחייבו מכח ערבות.
אָמַר לוֹ הָיָה לְךָ לִזְכֹּר לָהֶם בְּרִית מִילָה. קשא איך סלקא דעתיה דמצוה אחת בלבד תגין עליהם אף על פי שעברו על כל המצות כולם? ונראה לי בס"ד טען שתועיל מצוה כנגד הכל מפני שהיא קבועה בגוף האדם וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, והשיב לו 'בְּשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ' (ירמיה יא, טו) שהפרו ברית ואין למצוה זו קבע בבשרם כדי שתאמר כל הקבוע כמחצה על מחצה.
אָמַר לוֹ "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד הכוונה דידוע פעם אחת בן מלך אחד הלך לטייל אצל מלכות אחרת ועשו לו סעודה וישבו שם כל השרים והביאו שם מנגנים בכלי זמר רבים וערכו שלחן מלא בכמה מיני משקים של יין ושכר הערבים ומשכרים את האדם ומשמחין אותו וקודם שהתחילו לשתות וקודם שהתחילו המנגנין לנגן הביאו אדם ערום שהשקוהו סם הנקרא 'בנג' ונעשה כפגר מת אין בו שום תנועה כלל והביאוהו מושכב על מטה אחת לתוך המסיבה והביאו כלים שרוחצים בהם המתים ורחצו אותו ואחר כך הלבישו אותו תכריכין ואחר כך הניחו אותו בארון וטלטלוהו מן המסיבה ואחר שהוציאוהו אז התחילו המנגנין לנגן והמסובין לשתות יין ושכר ולשמוח שמחה גדולה. ובנו של מלך כשראה המראה הזה של הבאת המת למסיבה ורחיצתו ולבישתו התכריכין והנחתו בארון כמעט נתעלף ולא נשאר בו נשמה כי מימיו לא ראה מת ולא ראה רחיצת מת וכיוצא ויתפלא על הדבר הזה וישאל מן השרים המסובין מה הדבר הזה אשר עשיתם כאן? ויאמרו זה מנהגם כשיבואו לשתות ולשמוח במסיבה מראין למסובין דרך המות כדי שירבו בשמחה כי בזכרם שסוף אדם למות ויהיה כפגר מת זה ויעשו לו כזאת ויוליכוהו לקבר שאין שם לא אכילה ולא שתיה ולא ניגון ולא ריקוד ושמחה על כן יזדרז בעודו בחיים להרבות בשמחה ושתיה בכל כחו מאחר שסופו יהיה מושלל וערום מכל זה עד כאן. נמצא יש זוכרין יום המיתה כדי שיהיה לבם נשבר ולא יחטאו ויש זוכרין יום המיתה כדי שיתאמצו ויתחזקו להרבות בשמחה ובהבלי עולם הזה כשוטים אלו אשר היו עושין זכר המות כדי להרבות בשכרות והוללות ושמחה של הבל ונמצא מה שאמרו לנצח את יצר הרע על ידי שיזכור לו יום המיתה הנה אלו השוטים מחזקים את יצרם הרע בלבם על ידי זכרון יום המיתה ואין לאלו תקוה שיעשו תשובה ויפרשו מיצר הרע. ולזה אמר 'כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי' רצונו לומר בזכרך ימי הרעה שלך שהוא יום המות הנה אדרבה את תעלוזי שיהיה לכם לב אמיץ וחזק להרבות בשמחה והללות והבלים של עולם הזה ולכן אם הייתי ממתין להם עוד שתי שנים שנשארו מן מספר תתנ"ב [852] שהוא מספר וְנוֹשַׁנְתֶּם (דברים ד, כה) לא היה מזה תועלת לשוב בתשובה כי התשובה היתה רחוקה מהם מאחר כי דבר שיש ממנו תקוה להביאם לידי תשובה הנה הוא פועל בהם להפך, ואם כן ודאי לא ישובו והיה צריך לקיים בהם ואבדתם, על כן טובה עשיתי עמהם שהקדמתי זמן פרענותם, 'מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ' כי הבין מדבריו יתברך שהמעשים אשר יתייחסו לידים והמחשבות שיתייחסו לראש כולם שוים לרעה אין בהם טוב אלא כולם סג יחדיו נאלחו לכך היה בוכה כדי למתק הדינין בבכיה ובאמת הועיל להם בכייתו וצעקתו למתק תגבורת הדינין, ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא אחר כך 'אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם' והיינו קול בכייתו שבזה נמתקו הדינין והוה הצלה פורתה שלא נעשה כליה חס ושלום.
אָמַר לוֹ שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם תַּקָּנָה? (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל אור שקדם לעולם היה מאיר מסוף העולם ועד סופו ואחר כך גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים ופירש רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדף לב) שזה האור הוא שם הוי־ה דיודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] שהוא מספר חסד [72] וגנזו הקדוש ברוך הוא ביסוד ואין יוצא ומתפשט ממנו הארה בחול אלא נ"ה חלקים מן ע"ב חלקים ונשאר מספר טו"ב חלקים גנוז בתוך היסוד עיין שם נמצא עתה מתפשט ויוצא רק נ"ה חלקים מן אורות הנזכר. גם ידוע יש אור מאיר לישראל עתה שהוא מלוי שם שד־י שעולה ת"ק [שי־ן דל־ת יו־ד=500] נמצא ת"ק דשם שד־י ונ"ה דשם הוי־ה דיודין הנזכר הם אותיות 'תַּקָּנָה' ושניהם יוצאים מן היסוד ולכן כיון ששמע שאמר לו 'וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ' שפגמו ביסוד אמר שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם 'תַּקָּנָה' דהיינו ת"ק במלוי שד־י שהוא ביסוד ונ"ה דאור שם הוי־ה דיודין שגנוז ביסוד ויוצא ממנו בחול נ"ה אורות ויצתה בת קול ואמרה לו זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר (ירמיה יא, טז) שבשרתו הארות אלו לא יפסקו מישראל. או יובן בס"ד רמז באותיות 'תַּקָּנָה' לשלשה שמות א־ל [אל"ף למ"ד=185] במלואם שעולים תקנ"ה [185×3=555] והם רמוזים במספר מָגֵן אַבְרָהָם כי מָגֵן [93] גימטריא ג' פעמים א־ל [31] והם חסד ומאירים לישראל וכמו שנאמר אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּהֳ' 'מָגֵן' עֶזְרֶךָ (דברים לג, כט) והוא בשמעו שהפרו ברית מילה אשר על ידה יהיה גלוי החסד דגניז בפום אמה אמר שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם 'תַּקָּנָה' אורות הנזכר דשם א־ל שהוא חסד ואמרה לו בת קול 'מַה זַּיִת אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ כֵּן יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָם בְּסוֹפָם' והם סוף שמם אל להורות לא תזוז מהם הארת שמות א־ל דכתיב חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג).
מַה זַּיִת זֶה אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן (ירמיה יא, טז) נראה לי בס"ד הכוונה אף על פי שתחילתו הוא אוכל שהוא נאכל על ידי כבישה עם כל זה אין נוטעים אותו בשביל אוכל אלא כדי לכתשו ולהוציא ממנו שמן שדרכו להיות מונח תוך הנוד ולכן זַּיִת במלואו כזה זי"ן יו"ד ת"ו הוא אותיות 'נוד' שדרכו לכתוש אותו להוציא ממנו שמן ששומרים אותו תוך הנוד. וכן יִשְׂרָאֵל ישיגו טובתם ושלותם וחשיבותם על ידי יסורין שבהם נכתש החומר של אדם ולכן יִשְׂרָאֵל במילואם כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד סוף המלוי כתש בם, שאין ישראל קונים השלימות אלא על ידי כתישה ביסורין הבאים עליהם וזהו שנאמר יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָם תטיב בְּסוֹפָן דהיינו במה שרמוז בסופן שהם אותיות 'כתש בם'. גם יובן אַחֲרִיתָם בְּסוֹפָן כי יש בסוף שמם אות למ"ד הרומז ללימוד התורה שהוא המקיים אותם ונותן להם אחרית טוב ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) זֹאת התורה שנקראת 'זֹאת' יָבִינוּ כי יש למ"ד אַחֲרִיתָם תיבת לְאַחֲרִיתָם קרינן בה 'למ"ד אַחֲרִיתָם'.
3 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Menachot 53b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Menachot, daf 53, Amud Bet, about 491 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 129 words
Opens “בֶּן יָדִיד – זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״מֶה…”
- Segment 227 words
Opens “בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד – זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר:…”
- Segment 346 words
Opens “יָבֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים. יָבֹא…”
- Segment 448 words
Opens “יָבֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ…”
- Segment 521 words
Opens “אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,…”
- Segment 628 words
Opens “אָמַר לוֹ עַל עִיסְקֵי בָּנַי בָּאתִי, אָמַר…”
- Segment 726 words
Opens “הָיָה לְךָ לִזְכּוֹר בְּרִית מִילָה, אָמַר לוֹ:…”
- Segment 839 words
Opens “מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה צוֹעֵק…”
- Segment 951 words
Opens “״לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ…”
- Segment 1036 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי חִינָּנָא: הַאי…”
- Segment 1117 words
Opens “הַשְׁתָּא, כֹּל חֲדָא וַחֲדָא מַאי דִּפְסִיק לַהּ.…”
- Segment 1261 words
Opens “אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ…”
- Segment 1313 words
Opens “רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן…”
- Segment 1415 words
Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא: עִיסַּת הַשְּׂאוֹר עָבֶה –…”
- Segment 158 words
Opens “סוֹף סוֹף, כִּי קָא כָיֵיל לְעִשָּׂרוֹן קָא…”
- Segment 169 words
Opens “רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לִכְמוֹת שֶׁהֵן…”
- Segment 1713 words
Opens “וְלִישְׁקוֹל פּוּרְתָּא מִינֵּיהּ, וְלַיחְמְצֵיהּ מֵאַבָּרַאי, וְלַיְתְיַהּ וְנִילוּשֵׁיהּ…”
- Segment 184 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַחְמִיצִין…”
Original text
בֶּן יָדִיד – זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי״, וְיִבְנֶה יָדִיד – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ״, לְיָדִיד – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי״,
In the phrase: Son of yadid , this yadid is Abraham, as it is written: “What has My beloved [ lididi ] to do in My house” (Jeremiah 11:15). This verse is referring to Abraham, as will be explained. In the phrase: And build yadid , this yadid is the Temple, as it is written: “How lovely [ yedidot ] are Your tabernacles” (Psalms 84:2). And with regard to the term in the phrase: For Yadid , this is the Holy One, Blessed be He, as it is written: “Let me sing of my Beloved [ lididi ]” (Isaiah 5:1).
בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד – זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״, וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ״.
In the portion of yadid ; this yadid is the tribe of Benjamin, in whose territory the Temple was built, as it is stated that Moses blessed Benjamin in the following terms: “Of Benjamin he said: The beloved [ yedid ] of the Lord shall dwell in safety by Him” (Deuteronomy 33:12). And let yedidim achieve atonement through it; these yedidim are the Jewish people, as it is written with regard to them: “I have given the dearly beloved [ yedidut ] of My soul into the hand of her enemies” (Jeremiah 12:7).
יָבֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים. יָבֹא טוֹב – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״. וִיקַבֵּל טוֹב – זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״. מִטּוֹב – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״טוֹב ה׳ לַכֹּל״. לַטּוֹבִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״הֵטִיבָה ה׳ לַטּוֹבִים״.
Rabbi Ezra stated another, similar homily: Let the good one come and receive the good from the Good for the good ones. He explained: Let the good one come; this good is Moses, as it is written about him: “And when she saw him that he was a goodly child” (Exodus 2:2). And receive the good; this good is the Torah, as it is written about the Torah: “For I give you a good doctrine; do not forsake my Torah” (Proverbs 4:2). From the Good; this is referring to the Holy One, Blessed be He, as it is written: “The Lord is good to all” (Psalms 145:9). For the good ones; these good ones are the Jews, as it is written with regard to them: “Do good, Lord, to the good ones” (Psalms 125:4).
יָבֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ – יָבֹא זֶה – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ״, וִיקַבֵּל זֹאת – זוֹ הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״, מִזֶּה – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, לְעַם זוֹ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַם זוּ קָנִיתָ״.
Rabbi Ezra stated yet another homily structured in a similar manner. Let this one come and receive this from this One for this people. He explained: Let this one come; this is referring to Moses, as it is written about him: “For as for this Moses, the man who brought us up out of the land of Egypt” (Exodus 32:1). And receive this; this is referring to the Torah, as it is written: “And this is the Torah which Moses set before the children of Israel” (Deuteronomy 4:44). From this One; this is referring to the Holy One, Blessed be He, as it is written: “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). For this people; these people are the Jews, as it is stated about them: “This people that You have gotten” (Exodus 15:16).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מְצָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ: ״מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי״?
§ It was stated above that the verse: “What has My beloved to do in My house,” is a reference to Abraham. The Gemara homiletically interprets the complete verse and the one after it: “What has My beloved to do in My house, seeing that she has performed lewdness with many, and the hallowed flesh is passed from you? When you do evil, then you rejoice. The Lord called your name a leafy olive tree, fair with goodly fruit; with the sound of a great tumult He has kindled fire upon it, and its branches are broken” (Jeremiah 11:15–16). Rabbi Yitzḥak says: At the time when the First Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, found Abraham standing in the Temple. He said to Abraham: “What has My beloved to do in My house?”
אָמַר לוֹ עַל עִיסְקֵי בָּנַי בָּאתִי, אָמַר לוֹ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְגָלוּ, אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״עֲשׂוֹתָהּ הַמְּזִמָּתָה״, אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא מִיעוּטָן חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״הָרַבִּים״.
Abraham said to God: I have come over matters concerning my children, to discover why God is destroying the Temple and exiling them from Eretz Yisrael. God said to Abraham: The reason is that your children sinned, and therefore they are being exiled from the land. Abraham said to God: Perhaps they sinned unwittingly, and they do not deserve such a terrible punishment. God said to him: “Seeing that she has performed lewdness [ hamzimmata ],” i.e., her evil actions were intentional. Abraham further said to God: Perhaps only a minority of Jews sinned, and the rest of the people should be spared punishment. God said to him: “With many,” i.e., the majority of the people are culpable.
הָיָה לְךָ לִזְכּוֹר בְּרִית מִילָה, אָמַר לוֹ: ״וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ״, אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא אִם הִמְתַּנְתָּ לָהֶם הָיוּ חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה, אָמַר לוֹ: ״כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי״.
Abraham continued to contend: Even so, You should have remembered the merit of the covenant of circumcision, which would have protected them from retribution. God said to him: “And the hallowed flesh is passed from you,” as they neglected the mitzva of circumcision. Abraham persisted and said to God: Perhaps if You would have waited for them, they would have returned in repentance. God said to him: “When you do evil then you rejoice.” That is, it is proper for them to be punished without delay, and they should not be given time to repent, since when they sin and are not punished they rejoice and live at ease, and rather than repent they are encouraged to do more evil.
מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה, וְאָמַר לוֹ: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם תַּקָּנָה? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה׳ שְׁמֵךְ״, מָה זַיִת (זוֹ) [זֶה] אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן.
Once all his arguments had been refuted, Abraham immediately placed his hands on his head in an act of mourning, and was screaming and crying. And he said to God: Is it conceivable, Heaven forbid, that the Jewish people have no further opportunity for remedy? A Divine Voice emerged and said to him the continuation of the verse: “The Lord called your name a leafy olive tree, fair with goodly fruit.” Just as with regard to this olive tree, its final purpose is fulfilled at its end, when its fruit is picked, so too, with regard to the Jewish people, their final purpose will be fulfilled at their end, i.e., they will ultimately repent and return to Me.
״לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו״, אָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: לְקוֹל מִילֵּיהֶן שֶׁל מְרַגְּלִים נִיתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנוּ״ – אַל תִּיקְרֵי ״מִמֶּנוּ״ אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״, כִּבְיָכוֹל, שֶׁאֲפִילּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם.
The Gemara analyzes the last part of the same verse: “With the sound of a great tumult [ hamulla ] He has kindled fire upon it, and its branches [ daliyyotav ] are broken” (Jeremiah 11:16). Rabbi Ḥinnana bar Pappa says: From the sound of the words [ milleihen ] of the spies that Moses sent to Eretz Yisrael and who brought back an evil report, the branches of the Jewish people were broken. As Rabbi Ḥinnana bar Pappa says: The spies said a serious statement at that moment: “They are stronger than us” (Numbers 13:31). Do not read the phrase as: “Stronger than us [ mimmenu ],” but rather read it as: Stronger than Him [ mimmennu ], meaning that even the Homeowner, God, is unable to remove His belongings from there, as it were. The spies were speaking heresy and claiming that the Canaanites were stronger than God Himself.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי חִינָּנָא: הַאי ״לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה״, ״לְקוֹל מִלָּה״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ! אֶלָּא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם, אֲנִי אָמַרְתִּי יִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּאַרְבַּע מַלְכִיּוֹת, כׇּל אַחַת וְאַחַת כְּשִׁיעוּר אַרְבַּע מַלְכִיּוֹת.
Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Ḥinnana, objects to this interpretation. This phrase: “With the sound of a great tumult [ hamulla ],” is problematic according to your claim that it is a reference to the words of the spies. According to your interpretation, it should have stated: With the sound of a word [ mila ]. Rather, Rabbi Ḥiyya interprets this phrase in accordance with the earlier explanation that these verses are referring to Abraham’s discussion with God at the time of the destruction of the Temple. The Holy One, Blessed be He, said to Abraham: I heard your voice, and I took pity [ ḥamalti ] on the Jewish people and will punish them less harshly. I had previously said that the Jews will be subjugated by four kingdoms: Babylonia, Persia, Greece, and Rome, and each and every one of these kingdoms will subjugate them for the measure of time I had originally set for their subjugation to all four kingdoms put together.
הַשְׁתָּא, כֹּל חֲדָא וַחֲדָא מַאי דִּפְסִיק לַהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲנִי אָמַרְתִּי בְּזֶה אַחַר זֶה, עַכְשָׁיו בְּבַת אַחַת.
But now that you have prayed for them, the Jewish people will be subjugated to each one of these four kingdoms only for the amount of time stipulated for each one separately. And there are those who say that God said the following to Abraham: I initially said that these kingdoms will rule over the Jews one after the other, each of them for a separate period. Now I decree that their dominion shall occur simultaneously in different geographical regions, which will shorten the overall duration of the subjugation.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת? לוֹמַר לְךָ: מָה זַיִת אֵין עָלָיו נוֹשְׁרִין, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בְּטֵילָה עוֹלָמִית, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת? לוֹמַר לְךָ: מָה זַיִת אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁמְנוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִיתָה, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹזְרִין לְמוּטָב אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין.
The verse in Jeremiah compares the Jewish people to an olive tree: “The Lord called your name a leafy olive tree.” Rabbi Yehoshua ben Levi says: Why were the Jewish people likened to an olive tree? It is to tell you that just as the leaves of an olive tree never fall off, neither in the summer nor in the rainy season, so too, the Jewish people will never be nullified, neither in this world nor in the World-to-Come. And Rabbi Yoḥanan says: Why were the Jewish people likened to an olive tree? It is to tell you that just as an olive tree brings forth its oil only by means of crushing and breaking, so too, the Jewish people, if they sin, return to good ways only by means of suffering.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּיצָן [וְכוּ׳]. מַאי ״חֲסֵירָה אוֹ יְתֵירָה״?
§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: With regard to the leaven added to the dough to facilitate leavening, one separates part of the flour for the meal offerings from within the flour of the meal offerings themselves and leavens the meal offerings with it. Rabbi Yehuda maintains that one brings the leaven from another, aged, dough. The Rabbis subsequently questioned Rabbi Yehuda’s opinion, claiming that according to his ruling the measure of the meal offering would be lacking or would be greater than required. The Gemara inquires: What is the meaning of: Lacking or greater?
אָמַר רַב חִסְדָּא: עִיסַּת הַשְּׂאוֹר עָבֶה – נִמְצֵאת יְתֵירָה מִדַּת הָעִשָּׂרוֹן, רַכָּה – נִמְצֵאת חֲסֵירָה.
Rav Ḥisda said: If the leavening dough that was brought from elsewhere is stiff, as its flour was mixed with a small amount of water, and it is relatively small in volume, when this stiff leaven is measured with the fine flour, the amount of fine flour for the meal offering is found to be greater than a tenth of an ephah when the measuring vessel is filled. This is because it will be necessary to add more flour to make up for the small volume of leavening dough. Conversely, if the leavening dough is soft, i.e., its flour was mixed with a larger amount of water, its volume will be larger than it should be, which will mean that the measuring vessel will be filled with less fine flour than normal, and the amount of flour is found to be lacking.
סוֹף סוֹף, כִּי קָא כָיֵיל לְעִשָּׂרוֹן קָא כָיֵיל.
The Gemara raises a difficulty with the interpretation of Rav Ḥisda: Why does it matter if the leavening dough is stiff or soft? Ultimately, when the one preparing the meal offering measures the leaven brought from elsewhere together with the fine flour used for the meal offering, he measures and reaches the requisite amount of a tenth of an ephah, as the measure is full either way.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לִכְמוֹת שֶׁהֵן (הָיְתָה) מְשַׁעֲרִינַן.
Rabba and Rav Yosef both say: In order to achieve the appropriate measure it is necessary to know how much flour the substance contained before water was added and it became dough. The reason is that one measures the tenth of an ephah in accordance with the amount there was of the flour of the leavening dough before it was mixed with water, together with the fine flour of the meal offering, and not in accordance with their present volume.
וְלִישְׁקוֹל פּוּרְתָּא מִינֵּיהּ, וְלַיחְמְצֵיהּ מֵאַבָּרַאי, וְלַיְתְיַהּ וְנִילוּשֵׁיהּ בַּהֲדֵיהּ? גְּזֵירָה, דִּלְמָא אָתֵי לְאֵיתוֹיֵי מֵעָלְמָא.
The Gemara asks: But even according to the opinion of Rabbis, who hold that Rabbi Yehuda’s method may not be used because the amount might be lacking or be greater than it should be, let him take a little fine flour from the tenth of an ephah after it has been measured and found to be the requisite amount, and leaven it thoroughly outside the rest of the dough, and afterward bring it and knead it together with the rest of the dough. In this way it is possible to bring leaven from the outside and to be certain that the meal offering contains exactly the correct measure. The Gemara answers: One cannot proceed in this manner, due to a rabbinic decree. The reason for this decree is that people who would see this practice might mistakenly think that the leavened portion was not part of the original fine flour, and perhaps they will come to bring leavening dough for their meal offerings from elsewhere, i.e., leavening dough that has not been consecrated for the meal offering.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַחְמִיצִין
§ The Sages taught in a baraita : One may not leaven the meal offerings that come as leavened bread