Talmud Builders

    Commentary page

    Menachot 5a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 5a

    Menachot 5a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 313 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    על אחת משלשתן אפילו על חטאת דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין ואמרינן בנזיר אחר מעשה יחידי ויליף התם שפיר בפ' ג' מינין (נזיר דף מו.):

    וטעון נסכים כדין אשם מצורע בפ' ב' מדות (לקמן מנחות דף צ:):

    להכשירו למצורע בהקהל:

    תיובתא דרב דאמר לעיל דפסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר:

    ושיריה אין נאכלין משום איסור חדש:

    ממשקה ישראל פסוק הוא ביחזקאל בקרבנות:

    מן המותר למשקה ישראל יביאו נסכים ולא מן האסור:

    אין מחוסר זמן לבו ביום הואיל והיום תהא מותרת לישראל אחר שתקרב מנחת העומר אחרת ולא מחוסרת זמן היא לגבוה:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 5a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    גילח על אחד משלשתן יצא ואפי' לרבנן דלא שרו לשתות ביין עד שיביא חטאתו בפ' ג' מינין (נזיר דף מו.):

    תיובתא הוה מצי למימר רב תנא הוא ופליג כדקאמר בכמה דוכתי:

    שהמנחות טעונות כלי וא"ת אדרבה זו היא קולא לגבי עופות דבעו מליקה בעצמו של כהן וי"ל דבקדושה איירי שצריך לקדשו בכלי שרת מה שאין כן בעופות:

    ואם איתא במנחות נמי משכחת לה פי' ואם איתא שתהא כשרה:

    ואי אין מחוסר זמן לבו ביום אמאי יחזור ויתן לבסוף מסקינן דיש מחוסר זמן לבו ביום ותימה דביומא בפ' הוציאו לו (יומא דף ס:) מצריך חוקה שלא ישנה את הסדר והיכא דלא כתיבא חוקה לא חיישינן אם משנה וי"ל דדוקא בהדי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתן אבל סדר עבודת יוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן:

    שחיטה לאו עבודה היא פי' הקונטרס מדאכשרה רחמנא בזר וא"א לומר כן דאהכשר זר גופיה מייתי לה לקמן בפירקין (דף ו:) ובספ"ק דזבחים (מנחות דף יד:) ומיהו יש ליישב פירושו דכיון דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה לאו עבודה היא ולא דמי לשמאל דיש מקום שצריך ימין ולהכי פריך עלה [בזבחים] מפרה והרב רבי יצחק מאורלינ"ש מפרש לאו עבודה היא לפי ששווה בחולין ובקדשים אם כן לא מטעם עבודה צוה המקום שחיטה ונראה לפרש דלאו עבודה היא מדאכשרינן בפ"ב דזבחים (דף כו.) עמד בדרום והושיט ידו בצפון ושחט בקדשי קדשים ובמקבל פסול דדרשינן אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל בצפון ובשלמים מכשירין עמד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט ואם קיבל קבלתו פסולה דדרשינן בפ' כל הפסולים (זבחים דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה' אבל אם קיבל קבלתו פסולה משום דכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' ש"מ מדאכשרה רחמנא עמד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט מכלל דשחיטה לאו שירות היא ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב (דף כו.) דנתלה ושחט שחיטתו כשירה שחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אלמא שחיטה לאו עבודה היא דאי עבודה היא לא היה מכשיר לה רחמנא בכה"ג דהא נתלה וקיבל אמר דקבלתו פסולה משום דאין שירות בכך ומיהו מדפריך לקמן (מנחות דף ו:) ובפ"ק דזבחים (ד' יד:) ובפ' חטאת העוף (זבחים ד' סח:) מפרה דאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה משמע קצת כפירוש הקונטרס ומיהו גם לפי מה שפירש יש ליישבו אבל קשיא דא"כ לשמעון התימני דבעי בפרק כל הפסולין (זבחים דף לב:) שיהו ידיו של השוחט לפנים מן הנשחט הויא שחיטה עבודה:

    שחיטה לאו עבודה היא לא מצי לשנויי דר"ש בן לקיש סבר דעבודה היא דבזה לא מצינו שום מחלוקת דאע"ג דפריך לקמן משחיטת פרה בזר ומשני דקדשי בדק הבית היא ומשמע דאי קדשי מזבח היא הוה דייקי מינה דעבודה היא ובפ' טרף בקלפי (יומא דף מב.) איכא למ"ד דשחיטת פרו בזר פסולה ופרו קדשי מזבח הוא אין זה דיוק דמ"מ כיון דאשכחן שחיטת פרה בזר פסולה אע"ג דקדשי בדק הבית היא א"כ מה שפסלה הכתוב גבי פרה לאו משום דהוי עבודה דהא בפרה אין שחיטה עבודה דפסלה כדמפרש מידי דהוה אמראות נגעים דבעי כהונה תדע דהא בזבחים (דף יד:) אמרי רבה ורב יוסף הולכה בזר מחלוקת ר"ש ורבנן ומסקינן התם לר"ש שחיטה לאו עבודה היא ושאני פרה דקדשי בדק הבית היא ולקמן בהקומץ רבה (מנחות דף יט.) משמע דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה דקאמרינן מדגלי רחמנא גבי פרו של אהרן ושחט (אהרן) את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים ומיהו קשיא מהא דאמרינן בפרק טרף בקלפי (יומא דף מב.) מ"ש פרה דכתיב בה אלעזר וחוקה פרו נמי הכתיב וכו' ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וכיון דמפרה ידעינן פרו א"כ מאי קא משני וקל לתרץ דה"ק שאני התם בפרה שהיא קדשי בדק הבית ולא שייך בה עבודה א"כ יש להעמיד אלעזר וחוקה אשחיטה כמו אשאר דברים שבה אבל פרו שהוא קדשי מזבח אין סברא להעמיד אהרן וחוקה אלא אעבודה שבו ולא אשחיטה דלאו עבודה היא:

    שחיטה לאו עבודה היא תימה הא איכא קבלה דעבודה היא ודילמא משום קבלה הוא דקאמר שלא יהא אחר ממרס בדמה משום דכתיב בה הוייה וי"ל דהוייה לא קאמר אלא אמידי דכתיב באותה פרשה:

    2 more comments on this page.

    Tosafot on Menachot 5a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    מן המותר לישראל, פי' מן המותר לישראל ולא מן האיסור ל"ה, בשלמא כל מנחת העומר שעדין בשעת הקרבתה לא הותר חדש לא קשיא משום דנימא דבשעת הקטרת קומץ בא לה התר חדש לה ולעלמא נמי דהתר שלה והתר דעלמא באין כאחד וכי האי סברא אשכחן בעלמא בגטו וידו באין כאחד אבל הכא קשיא דאפי' לאחר הקטרת קומץ זה נוהג איסור חדש עד שיבוא עומר אחר ויתירנה:

    אין מחוסר זמן לבו ביום, פי' הואיל והיום תהא מותרת לישראל לאחר שתקרב מנחת העומר אחרת לאו מחוסרת זמן היא לגבוה, ל"ה. ר"ל ונהי דלישראל אסורין השתא, מ"מ לגבי גבוה מותר לישראל קרינן בה כיון שבאותו יום תהא מותרת, ומ"מ קשיא והלא אין אסורה מפני מחוסר זמן כמו שפירש"י שתהיה מותרת לאחר שתקרב האחרת שהרי שמא לא תקרב השניה או שמא תעשה כמותה שלא לשמה: וי"ל דגם בזה תלוי הענין בזמן שהרי אם לא תקרב היום ולמחר לא יקריבנה בעבור זה לא יאסר החדש דאפי' השתא דלא אסיק אדעתיה האיר המזרח מתיר מ"מ סוף יום י"ו מתיר א"כ בזמן בלא העומר תליא מלתא ומאי דנקט רש"י הואיל והיום תהא מותרת ר"ל דאפי' לאלתר קודם סוף יום י"ו תשתרי, ומ"מ אין מחוסר זמן לבו ביום דבתר הכי ר"ל בתר עבודה ואיכ"ל (דאיידי) דנקט לי' הכא נקט לקמן דכל דכן הוא. ואם איתא דעדין החדש אסור מנחת העומר נמי אשתכח דקרב לגבוה מה שאסור להדיוט, ל"ה. וקשיא דמי דמי התם התירן מכללן בקדש אף להדיוט דהא אכלי כהנים מליקה אבל הכא לא התיר מכללן כי אם הקומץ הנקטר לבד אך לא השירים דקאמ' רשב"ל דאין נאכלין עד שיבא מנחת העומר אחרת ויתירנה ואימא דלא חשיב התר מכלל איסורן בקדש מה שמותר לגבוה שהרי לא נאסר חדש לגבוה מעולם ואי משום ממשקה ישראל הא לא שייך ביה דכיון שהכתוב מתירו לא היה בכלל איסור לעולם וגלי לן קרא דלא היה בכלל ממשקה ישראל לעולם אלא כולה נאסרה לכהנים וכשהותרה לגבוה לא יצאה מכללה: וע"ק דמי דמי התם לכתחלה הכא דיעבד דלכתחלה לא שרי לעשותה שלא לשמה: ונ"ל דקרי הותר מכלל איסורן בקדש לגבי שירים עצמם דאכלי כהנים דליכא מנחת עומר אחרת ויתירם דאי לא משתרו השירים בשעת הקטרת קומץ באכילה תו לא משתרו בהקרבת עומר שני שהרי השירים משתרו בשעת הקטרת קומץ שלהם ובשעת הקטרה עדיין לא יצאת לשעת ראוית התר ואין לומר שהקטרת הקומץ מתיר איסור חדש דמנחה אך לא איסור חדש שהרי אינו מתיר הקדושה אם לא מפני שתראה לאכילה ואינה ראויה לאכילה עדיין ולכשתתראה כבר נקטר הקומץ ואין מי יתיר איסור חדש אלא צריך לומר דכמותרת דמיא גם לגבי איסור חדש אף לגבי להתיר השירים באכילה משום דאין מחוסר זמן לבו ביום מ"מ בעינן שימתין עד הקרבת העומר שני לכתחלה והוי נמי התר קומץ ראשון לשירים התר לשירים מהמקטיר הקומץ עתה ואינו ממתין להקטירו עד שיקרב עומר שני שמע מינה דלכתחלה נמי שרי מכלל איסורן בחדש: כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום לאו איסורא הוא, פי' דכמאן דקריבה מנחת העומר האחרת דמי, ל"ה: וקשיא איך תקרב מנחת עומר אחרת לבו ביום וקצירתה הויא בלילה א"כ צריך להמתין עד לאחר שיקצרו בלילה מנחה אחרת: וי"ל דממה שנקצר בליל י"ו לא היה כולו נקרב במנחת עומר הראשון שהרי היו קוצרין ג' סאין לפחות ולא היו כולן כלים בעשרון שהיו מוציאין ממנו לעומר הילכך אם נפסל עומר ראשון יכולין עדיין ליקח מן השאר, ועוד אפי' אם כלו כל הג' סאין יכולין לקצור עוד עומר אחר ביום שהרי מאי דבעינן שתהא קצירת' בלילה היינו דוקא בליל י"ו אבל משנכנס י"ו אין צריך לקצור בלילה שהרי אפי' בלא עומר קאמר דהאיר המזרח מתיר, ונהי דלא אסיק אדעתיה עד בתר הכי דטעמא דרשב"ל משום האיר המזרח מתיר מ"מ לגבי דמותר לקצור אותה ביום הוה ידע דמתיר:

    שחיטה לאו עבודה היא, ואי אין מחוסר זמן לבו ביום אמאי לא יהא ממרס: וקשיא לי דאפי' כי נימא דיש מחוסר זמן לבו ביום ליקשי הך קושיא דלית לן למפסל משום שחיטה שהקדים כיון דשחיטה לאו עבודה היא: וי"ל דמאי דקאמר לאו עבודה היא היינו דוקא לגבי דנימא דהויה דכתיב במצורע לא קאי לשחיטה אי אין מחוסר זמן לבו ביום לפוסלה משום הויה אבל מ"מ אי מחוסר זמן לבו ביום ליפסול משום ששנה הסדר אע"ג דלאו עבודה מפני שהוא מחק הקרבן ודוחק: וע"ק לי מאי פריך דאי אין מחוסר זמן לבו ביום דיהא אחד ממרס, משום דלא אפסיל משום השחיטה דאהא לא כתיב ההוייה הא איכא למימר דנהי דלא אפסיל משום שחיטה דלא קיימא ליה ההוייה מ"מ אפסיל משום הקבלה דהויתו מהעבודות דקאי עלה הוייה דתהיה: ונ"ל דבחדא קושיא מתרצא אידך משום דאי נימא דיש מחוסר זמן לבו ביום אית לן למימר דליפסול משום דנהי דלא אפסיל משום שחיטה דלאו עבודה היא מ"מ מפסיל משום הקבלה דנהי דאפשר לעשות שחיטה בלא קבלה והא לאו עבודה היא מ"מ לא הותרה שחיטה לעשותה קודם אלא שאנו אומרים שאם עשאה לא נפסול הקרבן בכך מאחר דלאו עבודה היא הילכך איכא למימר דנהי דלא נפסול משום שחיטה דמ"מ נפסול משום קבלה, אבל מ"מ כי נימא דאין מחוסר זמן לבו ביום ואין הפסול אלא משום דכתיב ביה הוייה אבל אי לא משום הוייה נשרי להקדים לכתחלה משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וההוייה לא קיימא לשחיטה דלאו עבודה היא א"כ שחיטה במקומה עומדת דשרי להקדימה וכיון דאי אפשר לשחיטה בלא קבלה, אית לן למימר דכי היכי דמשתריא שחיטה, דהכי נמי משתריא קבלה ודלא קיימא הויה לקבלה מאחר דלא קיימא לשחיטה:

    טעמא דרשב"ל האיר המזרח מתיר וקשיא דאי נימא דשלא לשמן כלשמן דמי איך יאמר רב דבאה להתיר ולא התירה והלא כיון דכלשמן דמי א"כ בהתיר נעשית אלא ודאי אי אפשר לומר דכלשמן דמי שהרי בשאר זבחים אמרי' דלא עלו א"כ לא כלשמן דמו וכמו כן בהך מנחה אי אפשר לעשותה כאלו נעשית לשמה וא"כ אין לומר דאם לא טעמא דבאה להתיר ולא התירה דהוה שרי לה רב כאלו נעשית לשמה וא"כ הק"ל דמאי אצטריך לטעם דבאה להתיר ולא התירה אלא לימא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום ולא ממשקה ישראל היא, אלא נראה לפרש דמאי דקאמר רב משום דבאה להתיר ולא התירה היינו נמי טעמא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום שהרי בין לרב בין לריש לקיש אין לדמות מנחת העומר שקמצה שלא לשמה לשאר זבחים שעשאן שלא לשמן דכשרין אלא שלא עלו והוו נדבה שהרי יכולין לעשות נדבה וכשרין אבל זאת שבאה להתיר חדש ומפני שנעשית שלא לשמה אינה יכולה להתירו איך תוכל ליעשות נדבה חדא דאין נדבה כיוצא בה ועוד אפי' תעשה נדבה הרי היא מדבר אסור לישראל כיון דלא הותר החדש ובעינן ממשקה ישראל ואינה יכולה להיות כשרה כיון שמדבר אסור אלא צריך לומר דמאי דריש לקיש הוה מכשיר לה כי הוה אמרי' דסבר דאין מחוסר זמן לבו ביום הוי משום דקסבר דכיון דאמרי' בכל הזבחים והמנחות שנעשו שלא לשמן דכשרות דהאי נמי הוי בכלל כלן וכשרה וכיון דכשרה היא צ"ל שתתיר, שאם לא תתיר כלום אינה יכולה להעשות נדבה כדפי' אלא קסבר דמאחר דדינה להיות כשירה בשאר זבחים דתתיר שיריים שלה גם מאיסור חדש כדפרש"י דהכי הוה סבר ריש לקיש: ומ"מ מקשה דבעינן ממשקה ישראל דכיון דאינה מתרת כל החדש שבעולם כמו מנחת עומר כשרה דלא הוי משקה ישראל ויש להאסר לגמרי ולכך קאמר דאין מחוסר זמן וקרינא ביה משקה ישראל ותתיר עצמה הילכך רב דסבר דיש מחוסר זמן ולא קרינא ביה משקה ישראל דסבר דלהכי לא תתיר עצמה כלום והיינו מאי דקאמר הואיל ובאה להתיר ולא התירה דר"ל דלא התירה כלום ולא התירה אפי' לעצמה:

    Rashba on Menachot 5a · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' תיובתא דרב ע' לקמן דף מח ע"ב תוס' ד"ה כבשי:

    שם ימלאנו שמן ע' לקמן דף ט ע"א תוס' ד"ה עד שלא:

    Gilyon HaShas on Menachot 5a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 5, Amud Aleph, about 313 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “דְּאָמַר מָר: גִּילַּח עַל אַחַת מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא.…”

    2. Segment 227 words

      Opens “מֵיתִיבִי: אָשָׁם מְצוֹרָע שֶׁנִּשְׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ…”

    3. Segment 321 words

      Opens “וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִנְחַת הָעוֹמֶר…”

    4. Segment 417 words

      Opens “שֶׁשְּׁיָרֶיהָ אֵין נֶאֱכָלִין עַד שֶׁתָּבִיא מִנְחַת הָעוֹמֶר…”

    5. Segment 513 words

      Opens “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: קָסָבַר רֵישׁ…”

    6. Segment 625 words

      Opens “מֵתִיב רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק: יֵשׁ…”

    7. Segment 76 words

      Opens “וּמְחוּסְּרֵי כַפָּרָה: זָב, וְזָבָה, יוֹלֶדֶת, וּמְצוֹרָע.…”

    8. Segment 88 words

      Opens “וְהוּתְּרוּ מִכְּלַל אִיסּוּרָן בַּקּוֹדֶשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן…”

    9. Segment 915 words

      Opens “וְיֵשׁ בַּמְּנָחוֹת – שֶׁהַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת כְּלִי, וּתְנוּפָה…”

    10. Segment 1014 words

      Opens “וְאִם אִיתָא, בִּמְנָחוֹת נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, דְּהוּתְּרוּ…”

    11. Segment 119 words

      Opens “כֵּיוָן דְּאֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם, לָאו…”

    12. Segment 1231 words

      Opens “מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: הִקְדִּים מַתַּן שֶׁמֶן לְמַתַּן…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “וְאִי אָמְרַתְּ אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם,…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הִלְכוֹת מְצוֹרָע, דִּכְתִיבָא…”

    15. Segment 1518 words

      Opens “מֵתִיב רַב פָּפָּא: הִקְדִּים חַטָּאתוֹ לַאֲשָׁמוֹ –…”

    16. Segment 1647 words

      Opens “אַמַּאי קָא מוֹתֵיב רַב פָּפָּא? וְהָא רַב…”

    17. Segment 1723 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרֵישׁ…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Menachot 5a · Segment 5 — “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: קָסָבַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֵין…

    Original text

    דְּאָמַר מָר: גִּילַּח עַל אַחַת מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא.

    as the Master said about the nazirite ( Nazir 45a): And if he shaved after the sacrifice of any one of the three of them, i.e., after sacrificing his sin offering, burnt offering, or peace offering, he has fulfilled his obligation after the fact, i.e., he has successfully completed his term of naziriteship. Accordingly, there is no specific offering that renders him fit.

    מֵיתִיבִי: אָשָׁם מְצוֹרָע שֶׁנִּשְׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא נִיתַּן מִדָּמוֹ עַל גַּבֵּי בְּהוֹנוֹת – הֲרֵי זֶה עוֹלֶה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְטָעוּן נְסָכִים, וְצָרִיךְ אָשָׁם אַחֵר לְהַכְשִׁירוֹ. תְּיוּבְתָּא דְרַב.

    The Gemara raises an objection from a baraita : With regard to the guilt offering of a leper that was slaughtered not for its own sake, or if none of its blood was placed on the leper’s right thumb and big toe, this guilt offering is offered up upon the altar and it requires libations, in accordance with the halakha of the guilt offering of a leper. But the leper must nevertheless bring another guilt offering to render him fit to partake of offerings. This baraita is a conclusive refutation of the statement of Rav, who said that the guilt offering of a leper that was slaughtered not for its own sake is entirely disqualified because it did not render the leper fit.

    וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִנְחַת הָעוֹמֶר שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – כְּשֵׁירָה, וּשְׁיָרֶיהָ אֵין נֶאֱכָלִין עַד שֶׁתָּבִיא מִנְחַת הָעוֹמֶר אַחֶרֶת וְתַתִּירֶנָּה.

    § The Gemara returns to its discussion concerning the omer meal offering. And Rabbi Shimon ben Lakish says, with regard to an omer meal offering from which a priest removed a handful not for its own sake, that it is valid and the handful is burned on the altar. But its remainder may not be consumed by the priests until a priest brings another omer meal offering on the same day and thereby permits the first offering for consumption, as the prohibition against consuming the new crop remains in effect.

    שֶׁשְּׁיָרֶיהָ אֵין נֶאֱכָלִין עַד שֶׁתָּבִיא מִנְחַת הָעוֹמֶר אַחֶרֶת, מִקְרָב הֵיכִי קָרְבָה? ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ – מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל.

    The Gemara asks: But if its remainder may not be consumed by the priests until they bring another omer meal offering, how can the handful removed from this omer meal offering be sacrificed upon the altar? Before the omer meal offering is sacrificed, the new crop is forbidden for consumption, and the verse states: “From the well-watered pastures of Israel; for a meal offering, and for a burnt offering, and for peace offerings” (Ezekiel 45:15), from which it is derived that one may sacrifice only from that which is permitted to the Jewish people.

    אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: קָסָבַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֵין מְחוּסָּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם.

    Rav Adda bar Ahava said in response: Reish Lakish holds that an offering is not considered one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day. Accordingly, since the new crop will be permitted for consumption on the same day that this handful was removed from the omer meal offering, it is already considered fit to be sacrificed upon the altar.

    מֵתִיב רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק: יֵשׁ בָּעוֹפוֹת שֶׁאֵין בַּמְּנָחוֹת, יֵשׁ בַּמְּנָחוֹת שֶׁאֵין בָּעוֹפוֹת. יֵשׁ בָּעוֹפוֹת – שֶׁהָעוֹפוֹת בָּאִין בְּנִדְבַת שְׁנַיִם, אֲבָל מְנָחוֹת ״נֶפֶשׁ״ כְּתִיבָא.

    Rav Adda, son of Rav Yitzḥak, raises an objection to Rav Adda bar Ahava’s explanation from a baraita : There is a halakha that applies to birds that does not apply to meal offerings, and there is a halakha that applies to meal offerings that does not apply to birds. The baraita elaborates: There is a halakha that applies to birds that does not apply to meal offerings, as birds may be brought as a gift offering on behalf of two people, i.e., two people may take a vow to bring a single bird offering jointly. But with regard to meal offerings it is written: “And when one brings a meal offering” (Leviticus 2:1), indicating that only individuals may vow to bring a meal offering.

    וּמְחוּסְּרֵי כַפָּרָה: זָב, וְזָבָה, יוֹלֶדֶת, וּמְצוֹרָע.

    The baraita continues: And another halakha that applies to birds but not meal offerings involves one who has not yet brought his atonement offering, i.e., a man who experienced a gonorrhea-like discharge [ zav ], or woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period [ zava ], or a woman after childbirth, or a leper, all of whom must bring an offering to complete their atonement process. They bring a bird offering, not a meal offering.

    וְהוּתְּרוּ מִכְּלַל אִיסּוּרָן בַּקּוֹדֶשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמְּנָחוֹת.

    And furthermore, with regard to birds, their general prohibition was permitted when they are consecrated, i.e., killing a non-sacred bird by pinching the nape of its neck renders it a carcass, whose consumption is prohibited, and yet pinching the nape of a bird offering enables it to be sacrificed upon the altar and permits it for consumption, which is not so with regard to meal offerings, i.e., there is no prohibition that applies to the non-consecrated ingredients of a meal offering that does not apply to actual meal offerings as well.

    וְיֵשׁ בַּמְּנָחוֹת – שֶׁהַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת כְּלִי, וּתְנוּפָה וְהַגָּשָׁה, וְיֶשְׁנָן בַּצִּיבּוּר כְּבַיָּחִיד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעוֹפוֹת.

    The baraita continues: And there is a halakha that applies to meal offerings that does not apply to birds. As meal offerings require placement in a service vessel, and they require waving and bringing, i.e., they must be brought to the corner of the altar prior to removal of the handful. And lastly, there are meal offerings of the community just as there are meal offerings of individuals, e.g., the omer meal offering is a communal meal offering, which is not so with regard to birds. Bird offerings do not require the use of service vessels, they do not require waving or bringing, and there are no communal bird offerings.

    וְאִם אִיתָא, בִּמְנָחוֹת נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, דְּהוּתְּרוּ מִכְּלַל אִיסּוּרָן בַּקּוֹדֶשׁ, וּמַאי נִיהוּ? מִנְחַת הָעוֹמֶר.

    Rav Adda, son of Rav Yitzḥak, explains his objection: And if it is so that a handful that was removed from an omer meal offering not for its own sake is fit for burning upon the altar, then with regard to meal offerings as well, you find that their general prohibition was permitted when they are consecrated. And what is this meal offering that was permitted? It is the omer meal offering from which a handful was removed not for its own sake, as although the new crop remains prohibited to the Jewish people until another omer meal offering is brought, the handful of this meal offering may be sacrificed upon the altar.

    כֵּיוָן דְּאֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם, לָאו אִיסּוּרָא הוּא.

    The Gemara answers: Since an offering is not considered one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day, the sacrificing of that handful is not a prohibition that was permitted. Instead, it was initially fit for sacrifice upon the altar, as though another omer meal offering had already been brought to permit it.

    מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: הִקְדִּים מַתַּן שֶׁמֶן לְמַתַּן דָּם – יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁמֶן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן שֶׁמֶן אַחַר מַתַּן דָּם, מַתַּן בְּהוֹנוֹת לְמַתַּן שֶׁבַע – יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁמֶן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן מַתַּן בְּהוֹנוֹת אַחַר מַתַּן שֶׁבַע.

    Rav Sheshet raises an objection from a baraita that discusses the ritual purification of a leper: If the priest performed the placement of oil on the leper’s right thumb and big toe before the placement of blood from the leper’s guilt offering on the leper’s right thumb and big toe, i.e., his actions were in the opposite order from those prescribed in the Torah (see Leviticus 14:14–17), he fills the vessel that holds a log of oil and he then puts oil on the leper’s right thumb and big toe again after the placement of blood. If the priest performed the placement of oil on the leper’s right thumb and big toe before the placement of seven sprinklings of oil before the Lord, he fills the vessel that holds a log of oil and he again puts oil on the leper’s right thumb and big toe after the placement of seven sprinklings.

    וְאִי אָמְרַתְּ אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם, אַמַּאי יַחְזוֹר וְיִתֵּן? מַאי דַּעֲבַד עֲבַד!

    Rav Sheshet explains his objection: And if you say that an offering is not considered as one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day, then why should the priest place the oil on the leper’s right thumb and big toe again? What he performed, he already performed, i.e., since the oil was going to be placed on the leper’s right thumb and big toe on that day, the placement should be valid even when done out of order.

    אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הִלְכוֹת מְצוֹרָע, דִּכְתִיבָא בְּהוּ הֲוָיָיה, דְּאָמַר הַכָּתוּב: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע״, ״תִּהְיֶה״ – בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא.

    Rav Pappa said in response: The halakhot of a leper are different, as it is written concerning them an expression of being, as the verse states: “This shall be the law of the leper” (Leviticus 14:2). The term “shall be” indicates that it shall be as it is, i.e., the purification process of a leper must be performed in accordance with the precise order prescribed in the Torah.

    מֵתִיב רַב פָּפָּא: הִקְדִּים חַטָּאתוֹ לַאֲשָׁמוֹ – לֹא יִהְיֶה אַחֵר מְמָרֵס בְּדָמָהּ, אֶלָּא תְּעוּבַּר צוּרָתָהּ וְתֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

    Rav Pappa raises an objection from a baraita : If the priest performed the slaughter of a leper’s sin offering before the slaughter of his guilt offering, i.e., the priest’s actions were in the opposite order from those prescribed in the Torah (see Leviticus 14:13–19), there should not be another priest stirring the blood of the leper’s sin offering to prevent it from congealing in order that his guilt offering may be slaughtered and its blood sprinkled before the blood of his sin offering. Rather, the sin offering is left until its form decays, i.e., until the next morning, at which point it is definitively disqualified due to remaining in the Temple overnight and can be taken out to the place designated for burning. The objection is as follows: If an offering that is to be brought on that day is not considered one whose time has not yet arrived, why must this sin offering be left to decay? It should be considered as though it was slaughtered after the guilt offering.

    אַמַּאי קָא מוֹתֵיב רַב פָּפָּא? וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר: שָׁאנֵי הִלְכוֹת מְצוֹרָע, דִּכְתִיבָא בְּהוּ הֲוָיָיה! אֶלָּא רַב פָּפָּא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: אֵימָא הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה, שְׁחִיטָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא, וְאִי אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם – יְהֵא אַחֵר מְמָרֵס בְּדָמָהּ, וְלַקְרֵיב אָשָׁם, וַהֲדַר לַיקְרֵב חַטָּאת!

    The Gemara asks: Why does Rav Pappa raise this objection? But isn’t it Rav Pappa himself who said: The halakhot of a leper are different, as it is written concerning them an expression of being, which indicates that the order of slaughter of a leper’s offerings must be preserved? Rather, this is what is difficult to Rav Pappa from the baraita : You can say that this statement, the halakha that the order is indispensable to the purification process of a leper, applies only to a sacrificial rite, whereas the act of slaughter is not considered a rite. And if an offering is not considered one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day, then another priest should be stirring the blood of the leper’s sin offering to prevent it from congealing, and a priest should sacrifice the guilt offering and present its blood in the meantime, and afterward he should sacrifice the sin offering.

    אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּקָסָבַר הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר, דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים,

    Rather, Rav Pappa said: This is the reason of Reish Lakish, who said that the handful of an omer meal offering that was removed not for its own sake is valid and may be burned upon the altar: It is that he holds that the illumination of the eastern horizon on the morning of the sixteenth of Nisan permits the new crop to the Jewish people even before the omer meal offering is sacrificed, as Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: Even when the Temple is standing,