Commentary page

Menachot 36a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Menachot 36a

Menachot 36a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 236 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

Between the placing of one of the Tefillin and the other one Between that of the hand and that of the head. He spoke before he placed on the one of the head.

To lay on Because he starts laying with that of the hand.

The precept of Tefillin Because now he finishes the precept.

If he did not talk He only blesses on that of the hand alone.

If he talked he says two blessings Like Rav Chiya sent.

Rashi on Menachot 36a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Tosafot

If he did not talk he says one blessing, if he talked he says two - Rashi explains: If he did not talk he says one blessing - for both that of the hand and that of the head. If he talked, he says two blessings - "To lay the Tefillin" for that of the hand, and "concerning the precept of Tefillin" for that of the head. But Rabbeinu Tam explained: If he did not talk, he says one blessing - On that of the head he says (only one blessing) for that of the head: "Concerning the precept of tefillin," because that is its blessing. If he spoke he says two blessings - for that of the head: "to lay" and "concerning the precept of." And it is also written like this in the Shimusha Rabba D'Tfillin. This is the teaching of my teacher and master.

Tosafot on Menachot 36a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Rashba

סח מברך שתים, נראה כשיטת רבינו תם ז"ל טפי, האחת דנראה כתקון שתי ברכות לשתי תפלין כיון דשתי מצות הן מדאמרי' תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, וא"ת א"כ דשתי מצות הן כל אחת מצוה בפני עצמה אמאי תקון של יד להניח דמשמע התחלת מצוה ובשל ראש על מצות דמשמע דעכשיו גומר המצוה כיון דשתי מצות הן הי' לנו לברך שתיהן בלשון אחד או בשתיהן לברך להניח או על מצות שהרי זו אינה גמר של זו, יש לומר דאע"ג דשתי מצות הן מכל מקום כיון דקרא קאמר דמצות דשל יד תקדים לשל ראש כדכתי' בכלהו פרשיות דתפלין וקשרתם לאות על ידך קודם והיו לטוטפות א"כ הוי כמאן דאמר קרא של ראש אע"ג דמצוה באפי נפשה היא והוו שתי מצות שצריכה האחת להיות קיימת לחבירתה דכשיברך על הקודמת יש לו לברך בלשון קדימה ועל המאוחרת בלשון גמר המצוה ולכך מברך בשל יד בלשון התחלה ובשל ראש בלשון גמר אע"פ שאינן מצוה אחת ואה"נ אלמלי היה יכול להניח של ראש קודם של יד כמו של יד לשל ראש היה מברך שתיהן בלשון אחד הילכך ליכא לאוכוחי מלשון הברכות דחדא מצוה היא: ומהאי טעמא נמי יש לישב שיש ג"כ להקשות לפר"ת דמברך שתי ברכות ודשתי מצות נינהו כדפרישית אמאי כשסח חוזר ומברך הא תינח אי חדא מצוה היא כיון דלא גמר מצוה כשסח הרי כמאן דלא עבידא נמי דמי וצריך לחזור ולברך אבל אי תרי מצות נינהו למה צריך לחזור ולברך הרי תרי מצות נינהו ומה לנו בזה אם סח בנתים הרי יכול להסיח בנתים דכל חדא מצוה באפי נפשה היא, דהא ליתא משום דאע"ג דתרי מצות נינהו מדאינן מעכבות זו את זו מ"מ דקרא בעי כי עביד לתרווייהו דלקדים דידא לרישא ולכן בעינן שלא יהא היסח הדעת ביניהם ושיסיח ביניהם שהרי אם יסיח ביניהם נמצאשהשניה לא תהיה גמר לראשונה ולכך אסור לאסוחי בנתים וחוזר עליה מעורכי המלחמה והיכא דסח הצריכו לחזור ולברך ברכה ראשונ' שבירך כבר כדפר"ת דבסח מברך שתים על של ראש כדי להראות שזו מצוה שניה גמר לראשונה שהרי כשחוזר ומברך פעם אחרת ברכה ראשונה הרי עושה כאלו לא בירך כלל בעבור שלא גמר מצותו כמו שצותהו תורה הילכך כשחוזר ומברך על הראשונה ועל השניה ביחד דהיינו כשמברך שתים על השניה הרי הוא עושה השניה גמר לראשונה שהרי ברכה דלהניח דמברך פעם אחרת אינו שאותה ברכה דלהניח תהיה בשביל מצוה שניה של ראש דא"כ שתי ברכות למה יברך על מצוה אחת אלא משום שחוזר ומברך על הראשונה כדי שתהיה השניה גמר לראשונה כדבעי קרא: וא"ת היאך יברך על הראשונה שכבר נעשית והרי הברכות צריכות להיות עובר לעשייתן הא ליתא משום דנהי דצריך לברך עובר לעשייתן, לכתחלה בעבור זה אין אנו אומרים דאם עשה המצוה בלא ברכה קודם לעשייתה שלא יהא יכול לברך אחר עשייתה, שהרי יש כמה מצות שמברכין עליה' לאחר עשייתן כגון טבילה {*) הגה"ה ודבריו תמוהים היכי קאמר דברכ' להניח הוא לאחר עשיית' והא אמרי' לעיל דל"ה ע"ב תפיל' מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן איני והא רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה ופיר"שי דכיון דעדיין לא קשרו עובר לעשייתן הוה וכ"פ הר"מ והטור ז"ל בסי' כ"ה דצריך לברך קודם קשירתן שקשירה זו היא עשייתן ע"כ מפורש בהדיא דברכת להניח הוי עובר לעשיין ואיך כתב הרב דברכת להניח תהי מהברכות שמברכין עליהן לאחר עשייתן. ועוד קש' טובא במאי דקאמר דיש כמה מצות שמברכין וכו' הלא ליכא אלא טבילה לבד וכמו דאמרי' בפסחי' ד"ז ע"ב דכל הברכו' מברך עליהם עובר לעשיין חוץ מן הטבילה וכ"פ הר"מ בפי"א מה' ברכות וה"ט דאכתי גברא לא חזי וע"ש בתו' והרא"ש וצ"ע. ממני אג"ן ס"ט:} ונטילת ידים וברכה דלהניח וברכת אירוסין אלא שלכתחלה תקנו חכמים לברך קודם אך אם לא ברך קודם עשייתה צריך שיברך לאחריה הילכך גם בזו דבעי קרא שתהא שניה גמר לראשונה ושלא תהא הפסק ביניהם בהפסק יחזור ויברך על הראשונה וההיא ברכה שחוזר ומברך הויא אתחלתא דראשו' ונעשית השני' גמר לה שאין הפסק בניהם: וי"מ דצריך לחזור ולמשמש התפילין של יד דאמרינן כל עידנא דמשמשי מברכי עלייהו, ולא נראה לי דמאי דאמרי' הכי הוו כשיש הפסק בין ההנחה והמשמוש אבל אם הסיח דעתו הרי אין לו לברך בשביל המשמוש שהרי אם יברך בעבור שמשמש בהם כמה פעמים זה אחר זה על המשמוש הרי יברך כמה ברכות לבטלה אלא אין מברכין על המשמוש אלא כשיש הפסק רב בין ההנחה והמשמוש ואי נימא יש היסח הדעת בעבור שסח הרי גם בלא משמוש נוכל לומר שיברך מטעם שפירשתי והרי סח מברך שתים על של ראש משמע בלא משמוש שהרי אם ימשמש הרי אין ברכה ראשונה נעשית על ראש כי אם על של יד דהוי כאלו היה מניחם פעס אחרת והרי סח מברך שתים משמע דשתיהם נעשות בהנחות של ראש לבד דומיא דלא סח מברך אחת על הנחה של ראש אלא נראה לומר דבלא משמוש קאמר כדפרי', והרי לפי מה שפירשנו ניחא שיטת ר"ת דאין לומר דמברך על שתיהם כי אם ברכה אחת אבל כשסח מברך בעבור שלא גמר המצוה קודם שסח והפסיק באמצע המצוה הרי יש לנו להקשות למה צריך חזור ולברך וכי מי שבירך קודם עשיית המצוה ופסק באמצעיתה יצטרך לברך היכן מצינו דבעי' שלא יהא היסח להדעת משהתחיל המצוה עד שיגמרנה ואפי' אם נימא הכי מ"מ היכן מצינו שיברכו על חצי מצוה שיצטרך לחזור לברך על חצי מצוה א"כ יברכו על מצוה אחת כמה ברכות על כל חצאין שבה, ועוד דאפי' נימא דצרי' לחזור ולברך הרי הי' לו לחזור ולברך ברכה ראשונה שבירך על התחלת עשיית המצוה דהיינו ברכה דלהניח ולא לעשות ברכה אחרת דהיינו על מצות, ואין לומר דבעבור שחוזר לברך משום גמר המצוה תהא הברכה בלשון גמר מצוה דא"כ לכל המצות היה להם לתקן שתי ברכות אחת שתהא בלשון התחלת מצוה דוגמא דתפילין דמברך בהתחלה להניח ולתקן ברכה אחרת שאם יסיח קודם שיגמרנה שיברך ברכה אחרת בלשון גמר והרי לא מצינו כן, ועוד דבשאר מצות אין אנו אומרים שיצטרך לחזור ולברך אלא אמרינן דאם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ולא הצריכו ברכה דאם יצטרך לברך בשביל ההפסק הרי יברך בלשון ברכת התחלה ולא בלשון ברכה של גמר מצוה, אלא ודאי נראה שברכה זו שמברך עליה בלשון גמר הוי מפני שמצוה בפני עצמה היא ושיש לברך עליה בין סח בין לא סח אלא שמברך עליה בלשון גמר מפני שגמר לחברתה היא כדפירשית וכשסח חוזר ומברך על הראשונה כדפירשית: ועוד קשיא לשיטת רש"י דלא סח מברך אחת דמשמע לשון זה דבההיא מילתא דאמרינן דלא סח מברך אחת אמרי' כמו כן דמברך שתים הילכך לפי' ר"ת ניחא דבין לא סח מברך אחת בין סח מברך שתים הכל קאי על ברכת תפילין של ראש, אך לפירש"י לא קיימי אחת דלא סח ושתים דסח על חדא מילתא דאחת דלא סח קאי לשל יד ושתים דסח קיימא חדא מינייהו לשל ראש, ועוד מאי מברך שתים דקאמר, לפי' ר"ת ניחא דקאמר דמברך שתים לאחר שסח, אך לפירש"י לא היה לו לומר סח מברך שתים אלא לומר סח מברך ברכה אחרת או מברך על של ראש ולמה לו להזכיר ברכה דיד שכבר בירכה ולא עוד אלא שיזכיר אותה בלשון עתיד כאלו יצטרך לברכה פעם אחרת והרי מה שברך קודם שסח כבר ברך אותה ואינו מצריך לברכה פעם אחרת הילכך מה שבירך כבר אין לו להזכירו בלשון מברך מה שעתיד והרי כבר בירכה ואין לקרותה מברך מה שברך כבר: וגם קשיא לפי פי' שיט' רש"י מה שאמר סח בין תפלה לתפל' חוזר ומברך משמע חוזר ומבר' אותה ברכה שברך כבר והא לך לפיר"ת דהא דחוזר ומברך הברכה שברך כבר, אבל לפירש"י דר"ל דיברך ברכה אחרת שאינה בל' ברכה ראשונה אין כאן חוזר ומברך דמשמע שחוזר ומברך הברכה שברך אלא הי"ל לומר סח בין תפילה צריך לברך שיהא במשמעות לשון דיצטרך לברך ברכה שנתקן להכי, על כן נ"ל שטת ר"ת עיקרית והמנהג שאנו נוהגים לברך שתי ברכות עיקר:

תפילין שהניחן קודם עמוד השחר מברך עליהן משעת הנחתן, משעת זמן הנחתן דאמר פ"ק דברכות (ד"ט) בק"ש אחרים אומרים משרואה חבירו ברחוק ד' אמות ואמרי' התם לתפילין כאחרים פי' להנחת תפילין כאחרים כל"ה, ור"ל משעת הנחתן משעת הקבוע' להנחתן שאין להניחם קודם לכן, וזו השיטה שפירש"י למעלה כאחרים, ובספרים שלנו כתוב תפילין מברך עליהם משעת הנחתן כיצד היה משכים מניחן וכשיגוע זמנם ממשמש בהם ומברך והיינו הפי' דמברך עליהם משעת הנחתן כדפירש"י לעיל דר"ל משעה הקבועה להנחתן והרי אין להם שעה קבועה להנחתן שהרי יכול להניחם כל היום אלא הא דקאמר קבועה להנחתם שאינו יכול להניחם קודם לכן ולברך, ולפי שאינו רשאי להניחם קודם לכן ולברך קרי ליה שעת הנחתן דר"ל שיכול להניחם ולברך עליהם וזהו מה שמפרש לברך עליהם וממשמש בהם ומברך, והמשמוש אינו הנחה גמורה שיברך להניח על המשמוש אלא שאם היה מברך עליהם בלא משמוש איך יברך להניח וכבר הם מונחים בראשו ואינו עושה שום מעשה שדומה להנחה אבל הממשמש בהם ונזכר מהמצוה שנצטוה להניחם וממשמש לכך בהם הוי כאלו מניחם ומברך עליהם להניח כאלו היה מניחם:

Rashba on Menachot 36a · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain

Maharsha (Chidushei Halachot)

בא"ד ומדקאמר כשאינו עולה (ויורד) לא חייץ כו' עכ"ל מהא דקאמר נמי גבי של ראש בזמן שהוא חוצה נמי מוכח כן כמ"ש במרדכי ובסמ"ג אלא דהכא לפי סברא דבעי לפלוגי בין של ראש ובין של יד בהא לא הוצרך לראייה אלא בשל יד וק"ל:

בד"ה לא סח כו' מברך אחד לשל ראש על מצות כי' כצ"ל ובד"ה עבירה היא כו' ולא בירך על של ראש על מצות אלא כו' כצ"ל ודו"ק:

פרש"י בד"ה מודים חכמים כו' כדאמרינן לקמן הס"ד ואח"כ מ"ה מצלי בהו כו' כר' יעקב הס"ד כצ"ל:

Chidushei Halachot on Menachot 36a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Gilyon HaShas

תוס' ד"ה לא כו' ור"ת פי' וכו' הראה לי חכם אחד שכן מפורש בהדיא במדרש תנחומא בפרשת בא:

Gilyon HaShas on Menachot 36a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Original text

Segment 1

אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.

§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.

Segment 2

סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.

The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.

Segment 3

אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.

Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.

Segment 4

תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.

Concerning this, it is taught in a baraita : If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.

Segment 5

תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.

It is further taught in a baraita : When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).

Segment 6

אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.

But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha . The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.

Segment 7

תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.

The Sages taught in a baraita : With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From when the time arrives to don them. How so? If one is rising early to leave his home to travel on the road and is afraid lest his phylacteries become lost during the journey, he dons them even at night, despite the fact that this is not the proper time for the mitzva of phylacteries. And when the time for their mitzva arrives, in the morning, he touches them and recites a blessing over them.

Segment 8

וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.

And until when does one wear them? Until the sun sets. Rabbi Ya’akov says: Until traffic in the marketplace ceases. And the Rabbis say: Until the time of sleep. And the Rabbis concede to Rabbi Ya’akov that if one removed them to go out to the bathroom or to enter the bathhouse and the sun set, one does not don them again.

Segment 9

אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.

Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov. The Gemara likewise relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening, i.e., the evening service, with phylacteries. Some say that Rav Naḥman ruled that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov but in accordance with the opinion of the first tanna that the mitzva of phylacteries ends at sunset.

Menachot 36a

Menachot 36a

Rashi

Tosafot

Rashba

Maharsha (Chidushei Halachot)

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text