Talmud Builders

    Commentary page

    Menachot 18b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 18b

    Menachot 18b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 329 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    והתנן בפרק המנחות והנסכים (לקמן מנחות דף קג:):

    ששים עשרונים נבללין בלוג אחד:

    ששים ואחד אין נבללין בלוג אחד הילכך לא יביא ס"א עשרונים בכלי אחד לפי שאין רשאי לתת שם שני לוגין וכר' אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות (לקמן מנחות דף פח.) אפילו למנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה ולי נראה דאפילו לרבנן דאמרי ששים לוג קים להו דאין נבללים יפה בכלי אחד:

    כל הראוי לבילה ששים עשרונים שראויין לבלל בלוג:

    אין בילה מעכבת בו שמע מינה דאי נמי לא בלל כשר:

    ושאין ראוי לבילה ששים ואחד מעכב בו מצות בילה ופסולה אלמא מדשני לה אין בילה מעכבת בו שמע מינה לא בלל דמתניתין לא בלל כלל משמע וה"ה דלא יצק:

    שריבה בפתיתין שפתתה יותר מדאי:

    ומהו דתימא התם כי לא פתת כלל הוא דכשרה דאיכא תורת חלות עליהן:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 18b · Sefaria

    Tosafot

    כי אין נבללים מאי הוי הא תנן לא בלל כשר ואם תאמר מכל מקום כיון דלכתחילה מצוה לבלול צריך להביא מנחה שיכולה להיבלל וי"ל כיון דהאי גברא לקרבן גדול מיכוון היה לו להביא בכלי אחד משום דתנן בפרק המנחות והנסכים (לקמן מנחות דף קג:) שאם נדר בכלי אחד לא יביא בשני כלים ואם הביא פסול הילכך אי לא הוה בילה מעכבא היה לו להביא בכלי אחד:

    ואמר ר' זירא כל הראוי לבילה כו' וא"ת מנא ליה לר' זירא הא לימא לא בלל כהן אלא זר כמו בלא יצק ושמא קים ליה דלא כתיבא עיכובא בבלילה ואם תאמר והא תנא בה קרא דכתיבא בלילה במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור (ויקרא ב) ובנשיאים (במדבר ז) תריסר זימני ויש לומר דלא מישתמיט קרא דליכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן בלשון צווי וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וא"ת מנליה דליבעי ראוי לבילה מאחר דבילה לא מעכבא וי"ל סברא בעלמא הוא כיון דכתב רחמנא בילה דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה וכן לגבי קריאה דחליצה דפ' מצות חליצה (יבמות דף קד:) וגם קריאה דביכורים בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פא:) ובמכות (דף יח:) דבכל הנהו מייתי דרבי זירא אבל בפרק קמא דקידושין (דף כה.) קשיא טפי דבעי כל בשרו ראוי לביאת מים אפילו בית הסתרים מנלן הא כיון דכתיב בשרו דמה בשרו מאבראי וא"כ אפילו ראוי לא ניבעי וי"ל משום דכתיב כל בשרו [מ"מ] אהני למימר דבעינן ראוי וא"ת א"כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה וקריאה וי"ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי וא"ת בפ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מה:) דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור דבעיא קרא כדכתיב ומסיק תנאי היא ואיכא למ"ד חייב נימא הראוי לבילה כו' וי"ל דהתם אין סברא לפוטרו בשביל כך ואם תאמר בנדרים בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עג.) דבעי חרש מהו שיפר לאשתו כו' ומספקינן ליה אי בעיא ראוי לשמיעה כדרבי זירא אי לא אמאי מספקינא ליה וי"ל משום דדילמא הא דכתב רחמנא ושמע אורחא דמילתא נקט שאין ראוי להפר אלא ע"י שמיעה:

    שריבה בפתיתין סבר לה כמ"ד בפרק אלו מנחות (לקמן מנחות דף עה:) שקופל אחד לשנים ושנים לארבעה ולא כמ"ד מחזיר לסולתן שנאמר המקריב אותו כו':

    מודה בעבודה יש לו חלק הכא נקט מודה בעבודה משמע אפילו ת"ח אלא שהוא רשע ובפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קל.) אמרינן דאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים בתורת ה' ולא קאמר לכהן שאינו מודה מדכתיב מחזיקים ושמא יש לחלק דהתם בתרומות ומעשרות שאדם נותן לכל כהן שרוצה והכא בקרבן המתחלק לכל בית אב של אותו היום וסלקא דעתך שכולן שוין משום לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו קמ"ל קרא דבעינן מודה בעבודה:

    מנין לרבות ט"ו עבודות הכא לא חשיב הולכה דרבי שמעון לטעמיה דלא חשיב לה עבודה בסוף פרק קמא דזבחים (דף יד:) משום דאיפשר לבטלה ומיהו קשה דאיכא חטאת הפנימית דאי אפשר לבטלה כדקאמר התם רבי שמעון בן לקיש ונראה דבכלל קבלה היא כדאמר התם דאפקה לקבלה בלשון הולכה ומיהו קשה דאכתי איכא עבודות טובא כגון תרומת הדשן וסידור מערכה ושני גיזרי עצים ודישון מזבח הפנימי והמנורה ולחם הפנים ובזיכי לבונה ויש לומר דתנא ושייר אע"ג דתנא מניינא דאע"ג דפריך בפרק קמא דקידושין (דף טז:) גבי ד' מעניקים להן תנא תני ארבעה ואת אמרת תנא ושייר התם אסיפא סמיך דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן וגבי חורש תלם אחד בפרק בתרא דמכות (דף כא:) דפריך תנא תני שמנה ואת אמרת תנא ושייר שאני התם דמשמע דאתא לטפויי לאוי ובגיטין אשכחן בפרק קמא (דף ח.) דתנא מניינא ושייר גבי שלש דברים בסוריא ובסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף טז.) גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא ומכל מקום צריך ליתן טעם מניינא למעוטי מאי ושמא תנא מניינא למעוטי שחיטה והפשט וניתוח שהיא עבודה שאינה מסורה לבני אהרן ולא חיישינן אם אינו מודה:

    כאן במנחת כהנים כאן במנחת ישראל ואם תאמר אכתי לימא מתניתין דלא כרבי יהודה ור' שמעון דתנן לא מלח כשר ולקמן בברייתא מוכח דמליחה מעכבא לר' יהודה ור"ש וא"א לפרש מתני' לא מלח כהן אלא זר כדמוכח לקמן:

    מקמיצה ואילך מצות כהונה פירשתי בפרק קמא (לעיל מנחות דף ט.):

    ורבי שמעון בני אהרן נדרש לפניו ולאחריו ואם תאמר ומי פליג רבי שמעון אלא בלל כשר ויש לומר דבלל זר גרע דמיחל עבודה ומהאי טעמא ניחא בלל מחוץ לחומת העזרה דבפרק קמא (לעיל מנחות דף ט.) דפסול אע"ג דלא בלל כשר אי נמי מכולה מתניתין דייקינן דלא כר"ש מלא יצק ומלא בלל דלרבי שמעון כיון דבעי כהן אי לא עביד פסול ומיהו קשה ממליחה דבעי רבי שמעון קרא לקמן מנלן דמעכבא ולמה לי קרא תיפוק ליה דבעינן כהן כדאמרינן וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח ובלאו האי טעמא בעי דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה:

    Tosafot on Menachot 18b · Sefaria

    Rashba

    אין בילה מעכבת בו יש להקשות מאי פריך מדשני ליה אין בילה מעכבת שמא לא בלל דמתניתין הוי לא בלל כלל כשר וכמו כן לא יצק דר"ל לא יצק כלל כשר הרי מי שתרץ כאן דלא יצק ר"ל לא יצק כהן אלא זר כמו כן יפרש לא בלל כהן אלא זר אבל אם לא בלל כלל פסול ולא ליקשי מתניתין דאם לא בלל כשר למתני' דבששים ואחד אין נבללין משום דלעולם בעינן בילה דמה לו לשנויא דשני ר' זירא כל הראוי לבילה הוא לא יתרץ כך וכ"ת דפריך משום דדוקא גבי לא יצק צריך לפרשו לא יצק כהן אלא זר משום דכתיב ביה עיכובא אבל לגבי בילה דלא כתיב בה עיכובא נפרשהו ולא בלל כלל דא"כ לא הוה פריך מידי דא"כ היה יודע ואומר הטעם לשינויא דהא כדאיתא והא כדאיתא, ועוד איך פריך דכמו דגבי בלל ר"ל לא בלל כלל כמו כן גבי יצק ירצה לומר לא יצק כלל ואיך יוכל להיות לא יצק כלל וכתיב ביה עיכובא: וי"ל דפריך הכי דכיון דפשטיה דלא בלל ודלא יצק משמע לא בלל ולא יצק כלל דיש לנו לפרשו כפשוטו ולא לומר לא יצק כהן אלא זר שהרי אם היה במשמעותו לא יצק כהן אלא זר שהרי היה נקל יותר לר' זירא לתרץ דלא בלל ירצה לומר לא בלל כהן אלא זר מלתרץ כל הראוי לבילה אלא משום דפשיטא ליה דאם לא בלל אין במשמעותו אלא לא בלל כלל הוצרך לתרץ כן וכמו כן לא יצק אין במשמעותו אלא לא יצק כלל דומיא דלא בלל וא"כ ליקשי לתנא דמתני' והא עיכובא כתיב ביה. ומשני הא כדאיתא ר"ל דה"נ דלעולם פשטיה דאם לא בלל ואם לא יצק משמע פשטיה לא עשה כלל הילכך כל זמן שנוכל להעמידו כפשוטו נעמידהו כגון גבי לא בלל ולכך שני הכי ר' זירא ולא שני לא בלל כהן אלא זר אבל גבי לא יצק דלא נוכל להעמידו כפשוטו לומר לא יצק כלל דהא עיכובא כתיב ביה צריך שנוציאהו מפשוטו דלא יצק כלל ושנפרשהו לא יצק כהן אלא זר: או נוכל לפרש דלא הוה פריך דגבי לא יצק נפרשהו לא יצק כלל כמו גבי לא בלל שהרי ידע דלא יוכל לפרשו כן דכתיב ביה עיכובא, אלא דפריך דהואיל דאנו רואים דדעת התנא בפירוש לא יצק דר"ל לא יצק כהן אלא זר כמו כן גבי לא בלל אמאי לא שנייה הכי ר' זירא דלהוי לא בלל כהן אלא זר ולא ליקשי למתני' דאין נבללין. ומשני הא כדאיתא לעולם כל כמה שנוכל להעמיד הלשון יש לנו להעמידו כדפרי': ועל מה שפירשו התוס' דלהכי בעינן ראוי לבילה משום דכתיב בכמה מקומות בלילה ומ"מ לא הוי עיכובא מדלא כתביה בלשון ציווי דלא כתיב ובללת, קשה, דא"כ לעולם נימא דליתו תרי לעכב אי לא כתבינהו בלשון צווי וכל היכא דכתב קרא בלשון צווי לא שייך שם לומר לשון מצוה או עיכוב שהרי כל ציווי צריך לעשותו ואין לשון למצוה ולעכב נופל כי אם כשאין שם לשון ציווי אלא לשון דקרא דמשמע דמתעביד הכי כמו בלילה ובכה"ג אמרי' חד קרא למצוה ותרי לעכב: אלא להכי לא אמרי' גבי בילה אע"ג דאיכתב בכמה מקומות בלילה דליתי לעכב משום דלא אחדא מנחה (היא) אכתיב תרי זימני דמנחת מאפה תנור אכתיב פעם אחת לבד בלילה דכתי' חלת מצות בלולות בשמן ובמנחת מחבת כתיב פעם אחת בלילה דכתי' סולת בלולה בשמן ולא שנכתב שני פעמים בלילה במנחה אחת הילכך לא נימא קראי לעכב, ומ"מ אע"ג דלא אכתיב אלא חדא זימנא דכולהו בעינן וליכא עיכוב, בעינן ראוי לבילה כמו שכתבתי הטעם דפרק המוכר את הספינה דלכך מחד קרא לבד בעינן ראויות משום דאי נימא דכמו דאין מעשה הבילה מעכב כמו כן אין מעכב בראוית א"כ כי כתיבי תרי קראי דאמרי' דאתו לעכב במעשה הרי נוכל לומר דלא אתו לעכב במעשה אלא בראוית משום דאי לא כתב אלא חד לא הוה מעכב לא במעשה ולא בראוית וכי כתב תרי נימא דאתו לעכב בראוית ולא במעשה, דאי תאמר דיש לנו לומר דבאים לעכב במעשה יותר מדנימא דאתו לעכב בראוית משום דעל המעשה נכתבו, דז"א משום דמאי טעמא אמרי דחד קרא לא אתא לעכב משום דמדלא כתיב בלשון דלשתמע עיכוב אמרי' דלא אתא לעכב כי איכא תרי קראי נימא הכי דמדלא אכתיב בלשון ציווי דלא מעכבי שאין לומ' עיכוב אם לא שיש שם לשון ציווי אלא דלהכי אכתיב תרי קראי כדי לעכב בראוית, אלא צ"ל דמדאמרינן דתרי אתו לעכב במעשה דחד מעכב בראוית משום דדוקא במעשה דשייך לכתבו בלשון ציווי אמרי' דלא מעכב מאחר דלא נכתב בלשון צווי הילכך אי לא כתיבי תרי קראי לא נימא דמעכב במעשה אבל בראוית דלא שייך לשון צווי שהרי בראוית אין הכתוב מדבר כלל כי אם במעשה אלא שמפני המעשה אנו שואלים הראוית והוי כאלו כתב דבעינן הראוית ולא שייך בו לשון צווי גם מחד קרא מעכב: ומה שכתבו התוס' דר"ל דחד קרא אתא לעכב בראוית דאל"כ אמאי כתבו, אינו טעם כלל שהרי נוכל לומר דלעולם לא כתבה לעכב בראוית אלא כתבי' כדי להצריך הדבר לעשותו לכתחלה אבל בדיעבד לא ליעכב כלל גם בראוית:

    מהו דתימא התם כו', פי' כי לא פתת כלל הוא דכשרה דיש תורת חלות עליהם אבל פתת פתיתין מרובות אימא תפסל, ל"ה. ומה שפי' התם כי לא פתת כלום כשרה דיש תורת חלות עליהן אינו ר"ל דלא פתת כלל ושהיא שלמה ויש להם תורת חלות שלמות שהרי צריך לפתות מהם כדי לעשות קמיצה, ואם לא פתת דמתני' ר"ל דלא פתת אלא כדי קמיצה כדפרש"י במתני', אלא ר"ל דמאחר דלא פתת אלא מעט מכל אחת כדי לעשות קמיצה כאלו שלמות דמו לומר דיש תורת חלות עליהן:

    לימא מתניתין דלא כר' שמעון, פי' מתני' דמכשיר יציקה בזר ונשיאות בפנים, פי' בעזרה כדכתיב וישא אהרן את ידיו, כל כהן כו', אלמא מדחשיב יציקה בכלל עבודה המסורה לבני אהרן אלמא דאסורה בזר, ל"ה. והקשו בתוס' איך נימא דר' שמעון בכל הני דחשיב בעי כהן למפסל בדיעבד והרי חשיב בלילות וכיון דתגן דאם לא בלל כשר כי עביד להו זר אמאי ליפסל וכי גרע זר מאם לא בלל כלל אלא ע"כ דר' שמעון לא בעי בכולהו כהן למיפסל בדיעבד וא"כ מאי קאמר מתני' דלא כר' שמעון נימא דר' שמעון היא ור' שמעון לכתחלה בעי ומתני' מכשרא זר בדיעבד. וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דמתני' אפי' לכתחלה מיירי דלא בעיא כהן. ע"כ התוס'. ויש להקשות מאי טעמא איכא לומר דמשמע ליה דלא בעי מתני' כהן ביציקה אף לכתחלה. ונ"ל הטעם דמאחר דחשיב לא יצק לא בלל ובלא בלל הוי כשר אפי' לכתחלה יש לנו להכשיר בה זר אפי' לכתחלה וכיון דגבי בלילה דמתניתין הוי זר כשר לכתחלה גבי יציקה נמי יש לו להכשירו לכתחילה שהרי דומיא דהדדי חשיב להו ונהי דגבי אם לא יצק כל לא דמו להדדי דגבי יציקה אם לא יצק כלל פסול וגבי בלל כשר מ"מ לגבי הכשרא דאיכא בתרוייהו דהיינו הכשרא דזר יש לנו להשוותם דכמו דגבי בילה כשר זר לכתחלה דגבי יציקה נמי הוי כשר לכתחלה:

    Rashba on Menachot 18b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 18, Amud Bet, about 329 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “וְהָתְנַן: שִׁשִּׁים נִבְלָלִין, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִין,…”

    2. Segment 219 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה –…”

    3. Segment 320 words

      Opens “מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַהּ וְהָא כִּדְאִיתַהּ: ״לֹא…”

    4. Segment 420 words

      Opens “אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרוּבּוֹת – כְּשֵׁרָה. הַשְׁתָּא…”

    5. Segment 527 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם פִּתִּים מְרוּבּוֹת מַמָּשׁ, וּמַהוּ…”

    6. Segment 646 words

      Opens “לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: רַבִּי…”

    7. Segment 711 words

      Opens “וְאֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת…”

    8. Segment 824 words

      Opens “הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת,…”

    9. Segment 917 words

      Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּנֵי אַהֲרֹן״, עֲבוֹדָה הַמְּסוּרָה לִבְנֵי…”

    10. Segment 1035 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִנְחַת…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי מִנְחַת כֹּהֲנִים מֵהֵיכָא…”

    12. Segment 1212 words

      Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא,…”

    13. Segment 1327 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי שֶׁאֵין נִקְמָצוֹת, מֵהֵיכָא…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״וְיָצַק עָלֶיהָ…”

    15. Segment 154 words

      Opens “וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״בְּנֵי אַהֲרֹן…”

    Original text

    וְהָתְנַן: שִׁשִּׁים נִבְלָלִין, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִין, וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי אֵינָם נִבְלָלִין מַאי הָוֵי? וְהָתְנַן: ״לֹא בָּלַל״ – כְּשֵׁרָה!

    The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (103b): One who volunteers to bring a meal offering of sixty-one tenths of an ephah of flour must bring a meal offering of sixty tenths of an ephah in one vessel and a meal offering of a tenth of an ephah in a second vessel, because sixty tenths of an ephah of flour can be properly mixed with a log of oil but sixty-one tenths cannot be properly mixed with the oil. And we discussed it and asked: Even if sixty-one tenths of an ephah do not mix with one log of oil, what of it? But didn’t we learn in the mishna here that although there is a mitzva to mix the oil into the meal offering, if one did not mix the oil into it, the meal offering is still fit?

    וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.

    And Rabbi Zeira said the following explanation: For any measure of flour that is suitable for mixing with oil in a meal offering, the lack of mixing does not invalidate the meal offering. Even though there is a mitzva to mix the oil and the flour ab initio , the meal offering is fit for sacrifice even if the oil and the flour are not mixed. And for any measure of flour that is not suitable for mixing with oil in a meal offering, the lack of mixing invalidates the meal offering. This discussion demonstrates that when the mishna here says that the oil was not mixed into the meal offering, it means that it was not mixed at all. Therefore, the mishna’s statement that the meal offering is fit even if the oil was not poured should be understood as referring to a case where the oil was never poured, and not, as the Gemara inferred, as referring to a case where a non-priest poured it.

    מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַהּ וְהָא כִּדְאִיתַהּ: ״לֹא יָצַק״ – לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, ״לֹא בָּלַל״ – לֹא בָּלַל כְּלָל.

    The Gemara refutes this proof: Are the cases comparable? This case is as it is, and that case is as it is. When the mishna states: If one did not pour the oil onto the meal offering, it is referring to a case where a priest did not pour oil onto the meal offering but a non-priest did pour it. When it states: If one did not mix the oil into the meal offering, it means he did not mix the oil at all.

    אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרוּבּוֹת – כְּשֵׁרָה. הַשְׁתָּא לֹא פָּתַת כְּלָל – כְּשֵׁרָה, פִּתִּין מְרוּבּוֹת מִיבַּעְיָא? מַאי ״פִּתִּין מְרוּבּוֹת״? שֶׁרִיבָּה בִּפְתִיתִין.

    § The mishna teaches: Or if it happened that the priest broke the meal offerings that require breaking into greater pieces [ pittim merubbot ] than appropriate, the meal offering is fit. The Gemara asks: Now that it has already been stated in the mishna that if one did not break the loaves into pieces at all the meal offering is fit, is it necessary to state that if one broke the meal offering into greater pieces than appropriate the meal offering is fit? The Gemara answers: What does the expression pittin merubbot mean? It means that he increased [ ribba ] the amount of the meal offering’s pieces by breaking the loaves into many pieces that were each smaller than an olive-bulk.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם פִּתִּים מְרוּבּוֹת מַמָּשׁ, וּמַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיכָּא תּוֹרַת חַלּוֹת עֲלֵיהֶן, אֲבָל הָכָא, דְּלָא תּוֹרַת חַלּוֹת אִיכָּא וְלָא תּוֹרַת פְּתִיתִין אִיכָּא, קָא מַשְׁמַע לַן.

    And if you wish, say instead that the mishna is actually referring literally to large pieces [ pittim merubbot ], and it was necessary to teach this explicitly, lest you say that the meal offering is fit there, when the loaves are not broken, since they have the status of loaves, but here, when the loaves are broken into excessively large pieces and no longer have the status of loaves, as they have been broken up, but still do not have the status of pieces, as they are not the correct size, the offering is not fit. Therefore, it is necessary for the mishna to teach us this halakha explicitly.

    לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״ – מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה.

    § Based on the Gemara’s earlier inference that when the mishna states that the meal offering is valid even if the priest did not pour the oil it is referring to a case where a non-priest did perform this action, the Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: Any priest who does not admit to the validity of the sacrificial rites has no portion in the gifts of the priesthood. As it is stated: “He among the sons of Aaron, that offers the blood of the peace offerings, and the fat, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). This teaches that one who admits to the validity of the sacrificial rites and accepts responsibility for them has a portion in the priestly gifts, but one who does not admit to the validity of the sacrificial rites does not have a portion in the priestly gifts.

    וְאֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲבוֹדוֹת –

    The baraita continues: And I have derived only that a priest does not have a share in the priestly gifts if he does not admit to the validity of these rites of the presenting of the blood or the burning of the fats alone, which are the sacrificial rites of a slaughtered offering, as those rites are enumerated in the verse. From where is it derived that this halakha also includes one who does not admit to the validity of the fifteen sacrificial rites performed by the priests?

    הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, וְהַקְטָרוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת, וְהַקַּבָּלוֹת, וְהַזָּאוֹת, וְהַשְׁקָאַת סוֹטָה, וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע, וּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, מִנַּיִן?

    The baraita clarifies: These are the rites of a meal offering, i.e., the pouring of oil, the mixing, the breaking, the salting, the waving, the bringing of the offering to the altar, the removal of the handful, and the burning of the handful on the altar. And it includes other rites as well: The pinching of the nape of the neck of a bird offering, and the receiving of the blood in a vessel, and the sprinkling of the blood, and the giving of water to a woman suspected by her husband of having been unfaithful [ sota ], and the ritual of breaking a heifer’s neck, and the purification of a leper, and lifting of the hands for the Priestly Benediction, whether inside or outside the Temple. From where is it derived that this halakha also includes one who does not admit to the validity of these rites?

    תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּנֵי אַהֲרֹן״, עֲבוֹדָה הַמְּסוּרָה לִבְנֵי אַהֲרֹן, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה!

    The baraita continues: The verse states: “Among the sons of Aaron,” teaching that with regard to any sacrificial rite that is entrusted to the sons of Aaron, any priest who does not admit to its validity does not have a portion in the priestly gifts. Since the pouring of the oil is included in the list of sacrificial rites entrusted to the priests, according to Rabbi Shimon the offering should not be fit if this service was performed by a non-priest.

    אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, כָּאן בְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל. מִנְחַת יִשְׂרָאֵל דְּבַת קְמִיצָה הִיא, מִקְּמִיצָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, לִימֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּזָר. מִנְחַת כֹּהֲנִים דְּלָאו בַּת קְמִיצָה הִיא, מֵעִיקָּרָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה.

    Rav Naḥman said: This is not difficult. There, in the baraita , Rabbi Shimon is referring to the meal offering of priests, whereas here, in the mishna, the context is a meal offering of an Israelite. In the case of a meal offering of an Israelite, which is one that requires the removal of a handful to be burned on the altar, a verse teaches that from the stage of the removal of the handful onward, the rites performed with the meal offering are solely the mitzva of the members of the priesthood. Therefore, this verse also teaches that the pouring of the oil and the mixing, rites performed before the removal of the handful, are valid even if they are performed by a non-priest. By contrast, the meal offering of priests, which is one that does not require the removal of a handful, as the entire meal offering is burned on the altar, requires that from the outset the rites must be performed by a member of the priesthood; otherwise it is unfit.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי מִנְחַת כֹּהֲנִים מֵהֵיכָא אִיתְרַבַּי לִיצִיקָה? מִמִּנְחַת יִשְׂרָאֵל, מָה הָתָם כְּשֵׁירָה בְּזָר – אַף הָכָא נָמֵי כְּשֵׁירָה בְּזָר!

    Rava said to him: After all, in the case of the meal offering of priests, from where was it included that there is an obligation to pour the oil? It is derived from the halakha of the meal offering of an Israelite, where this halakha is stated explicitly. Therefore, just as there the rite is valid when performed by a non-priest, so too here, the rite is also valid when performed by a non-priest.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּנִקְמָצוֹת, כָּאן בְּשֶׁאֵין נִקְמָצוֹת.

    There are those who say the discussion took place as follows: Rav Naḥman said: This is not difficult. Here, when the mishna teaches that a meal offering is fit if the oil was poured by a non-priest, it is referring to meal offerings from which a handful is removed, whereas there, in the baraita that lists the pouring of the oil as one of the rites performed by the priests, it is referring to meal offerings from which a handful is not removed.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי שֶׁאֵין נִקְמָצוֹת, מֵהֵיכָא אִיתְרַבַּי לִיצִיקָה? מִנִּקְמָצוֹת, כְּנִקְמָצוֹת – מָה הָתָם כְּשֵׁירָה בְּזָר, אַף הָכָא נָמֵי כְּשֵׁירָה בְּזָר! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

    Rava said to him: After all, in the case of meal offerings from which a handful is not removed, from where was it included that there is also an obligation to pour the oil? It is derived from meal offerings from which a handful is removed, where this halakha is stated explicitly. Therefore, the halakha with regard to meal offerings from which a handful is not removed is like the halakha with regard to those from which a handful is removed; just as there, the rite is valid when performed by a non-priest, so too here, the rite is also valid when performed by a non-priest. Rather, since Rava deflected Rav Naḥman’s explanation of the opinion of Rabbi Shimon in the baraita , it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְקָמַץ״, מִקְּמִיצָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, לִימֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּזָר.

    The Gemara asks: What is the reasoning of the Rabbis, who hold that the offering is fit even if the oil was poured by a non-priest? The verse states: “And he shall pour oil upon it and put frankincense upon it. And he shall bring it to Aaron’s sons, the priests; and he shall remove his handful” (Leviticus 2:1–2). From here it is derived that from the removal of the handful onward, the rites of the meal offering are solely the mitzva of the members of the priesthood. Therefore, this verse also teaches that the pouring of the oil and the mixing, rites performed before the removal of the handful, are valid even if they are performed by a non-priest.

    וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״בְּנֵי אַהֲרֹן

    The Gemara asks: And what would Rabbi Shimon say in response? He would say that when it states: “Aaron’s sons,