Commentary page

Menachot 18a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Menachot 18a

Menachot 18a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 322 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

ור' יהודה סבר בשתיה הוא דפליגי רבנן משום דחישב במידי דלאו אורחיה אבל בלהניח דברי הכל פסולה:

גזירה דמחשב להניח מקצת דמו אטו כל דמו וכל דמו פסולא דאורייתא הוא כדמפרש במסכת זבחים בפ' כל הפסולין (זבחים דף לו.) תרי קראי כתיבי בנותר כו':

למצות מדותי לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי:

למצות מדותיו ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני:

והיה חביב יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו להלכה אחת:

צהבו פניו מחמת שמחה:

שלא כיווננו שמועתינו כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא:

רבי הן כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי:

13 more comments on this page.

Rashi on Menachot 18a · Sefaria

Tosafot

גזירה מקצת דמו כו' תימה בלשתות מדמו נמי נגזר אטו כל דמו וי"ל לשתות כל דמו נמי לא משתמע שלא יעשה זריקה כלל אלא אחר זריקתה ישתה וא"ת לאכול אמאי מודים ליגזור אטו כל אימורים דהוי פסולא דאורייתא וי"ל דההיא נמי אפשר באכילה לאחר שהעלן ומשלה בהן האור שאינם אלא צלויין בעלמא ולא דמי להניח דמשמע שלא יעשה זריקה כלל ועוד באימורים לא מיפסיל זיבחא אם לא הוקטרו ומיהו בעל מנת להניח אימורין למחר או להוציאם לחוץ היה פוסל ר' יהודה כדתנן בזבחים בפרק כל הפסולין (זבחים דף לה:) ושמא טעמא משום דגזר להניח כל האימורים אטו להניח כל דמו:

עד אחת במגילת סתרים דרבינו נסים גריס עד לאחת פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה והשתא משמע הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.) אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו:

אלא לעולם דברי הכל פסול אתנייה לפי מסקנא זו לא נוכל להוכיח לשום תנא פיגול כר' אליעזר ותימה דבפ"ב דזבחים (דף כז:) תנן השוחט את הזבח לאכול כזית מעור שתחת האליה למחר פיגול וחייבין עליו כרת וקאמרינן בגמרא סברוה דעור האליה כאליה דמי דקא מחשב מאכילת מזבח לאדם אמר שמואל הא מני רבי אליעזר היא דאמר מחשבין מאכילת אדם כו' וכמו כן קשיא מרבי יוחנן דלעיל דמפרש טעמא דרבי אליעזר מקרא ושמא לית להו מסקנא דהכא ועוד יש לתרץ דקסבר שמואל דלכולהו תנאי הוי פיגול והשלשה מחלוקות בלהניח אבל בהנך הוי פיגול בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר אבל לרבי יוחנן לא נוכל לומר כן דהא בחדא מילתא קאמר ר"י דמודה רבי אליעזר שאין ענוש כרת ואין שני דבריו של רבי יוחנן יכולים להתקיים שצריך למצוא שני תנאים אליבא דרבי אליעזר דחד פסל וחד מפגל ולמאי דאסיקנא דברי הכל פסול אתנייה לא משכח להו:

מלח ולא הניף ולא הגיש לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה כדתניא סוטה (דף יט.) והניף והגיש קמץ ומלח והקטיר ועוד אמרינן בגמרא לקמן (מנחות דף כ.) דאין לומר לא מלח כהן אלא זר וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח והיינו משום שהיתה המליחה אחר תנופה והגשה:

Tosafot on Menachot 18a · Sefaria

Rashba

מאי החזרת לי אבידתי, הא פלוגתא קאמר ליה ור' יהודה אתניה ד"ה אלא ש"מ דר' יהודה נמי פלוגתא אתניה: וא"ת ולימא ליה הכי מדקאמ' ר' אלעזר בן שמוע דמפני שחביבה לר' יהודה משנת ר' אליעזר שנאה לו אעפ"י שאין הלכה כן דר' יהודה לאו כד"ה אתניה, דאין לומר דמפני שחביבה עליו כד"ה אתניה לו שהרי מפני שחביבה עליו לא היה להטעותו לעשות מיחידאה ד"ה, וגם אין לומר דר"ל דמפני שחביבה עליו טעה לומר דהלכה כן ושנאה לו כד"ה הרי אין שום טעם לומר דמפני שחביבה עליו יעשה ממה שאינו הלכה הלכה, אלא ע"כ צ"ל דקאמ' ליה דמתוך שחביבה עליו שנה לו מילתא דיחידאה אע"פי שאינה הלכה דלאו ד"ה היא וש"מ דכיחידאה שנאה לו מדקאמ' לי' ר' אלעזר בן שמוע הכי: וי"ל דזו אינה הוכחה טובה משום דאע"ג דקאמ' ליה ר' אלעזר בן שמוע דר' יהודה שנאה לו כיחידאה זה היה לפי מחשבתו שעדיין לא ידע דעתו של יוסף הבבלי כיצד אתניה ליה ר' יהודה אכן מדברי יוסף הבבלי עצמו דקאמר ליה החזרת לי אבידתי דכדבריו כן הוא חזינן דכיחידאה אתניה ולא ד"ה: אי נמי מדברי ר' אלעזר בן שמוע אין אנו רואים דקאמ' דכיחידאה אתניה דנוכל לומר דהכי קאמר ליה מפני שחביבה לו שנאה סתם והרי לא יש הוכחה בכך שהרי לא אמ' לו ד"ה היא וגם לא אמ' לו דיחידאה היא וא"כ אעפ"י שנאמר דכי קאמר ליה ר' אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי הא מפני כו' דשמעיה ליוסף כיצד שנאה לו ר' יהודה אפי' הכי נוכל לומר דשמעיה דד"ה אתניה וקאמר ליה לאו ד"ה אתניה לך אלא סתם אתניה לך לומר דסתם דשנה לך ד"ה היא ואינו כן אלא יחידאה: ומ"מ נוכל לומר דיוסף הבבלי אמר לו כן מתחלה דר' יהודה ד"ה אתניה או שחשב כן מפני ששנאה לו סתם כדקאמר לי' ר' אלעזר בן שמוע או שאמר לו דר' יהודה כשאמר לו ד"ה אתניה ואי נימא הכי דיוסף אמר לו דד"ה אתניה נימא דכשאמר לו ראב"ש אח"כ דסתם שנאה לו וטעה לומר דד"ה היא לא חש יוסף להשיב על דבריו לומר לא סתם שנאה לי כי אם ד"ה שהרי לא היה מקפיד להשיב לו על זה שהרי אפי' אם היה אמת כדברי ראב"ש לומר ששנאה לו ר' יהודה סתם הרי זא יחלוק על מה שאומ' דד"ה שנאה לו מפני שיוכל לפרש דלכך שנאה סתם משום דסבר דהלכתא היא וכד"ה היא ואע"פי שנאמר דכשאמ' לו ראב"ש דסתם שנאה לכך פירש לו ראב"ש סתם שנאה לך וסתם לך כיחידאה מ"מ לא חש יוסף הבבלי להשיבו על זה מפני שהיה יודע שהיה ראב"ש יכול לחשוב בעצמו דאפי' יהיה כדבריו דיכול לומר דסתם הוי ד"ה הילכך נוכל לומר דיוסף אמר לו דד"ה אתניה. וגם אם נאמ' דיוסף אמר לו דסתם אתניה והיה מפרשו דר"ל ד"ה וראב"ש יאמר לו דבסתם ששנה לו לא משום ד"ה היא אלא מפני החביבות שנה לו כך דכ"ש דנוכל לומר דיוסף לא חזר מסברתו שהיה חושב דמשום דד"ה היא סתם אתניה מפני דברי ראב"ש ולא חש להשיבו על זה דמה יפסיד אם ראב"ש יפרשנו כפי דעתו בעבור זה לא יניח יוסף ג"כ מלפרשה לפי דעתו דסבר דד"ה היא ולעולם אין כאן הוכחה מדברי יוסף וראב"ש דר"י כיחידאה שנאה ולאותובי מינה תיובתא למאי דאמר תלמוד' דכד"ה נשנאה דהא לעולם נוכל לומר דר' יהודה פוסל בד"ה אבל מהחזרת לי אבידתי איכא הוכחה מדקאמ' ליה ראב"ש דכיחידאה שנאה לו והוא הודה לו כן כשאמ' לו החזרת לי אבידתי אלמא תרוייהו סברי דר' יהודה כיחידאה פסל, מ"מ תירוץ ראשון נראה יותר:

אלא מאי כו', פלוגתא כו', הא מפני כו' דמשמע דקאמר ליה ראב"ש ליוסף דמה ששנאה לך לא שהלכה כך אלא מפני שחביבה עליו ואי פלוגתא אמ' יוסף אמאי אצטרי' ליה לראב"ש לומר לו כן והלא יוסף נמי הוה א"ל דפלוגתא (אותביה) [אתניה] ולא הלכה ולשון התלמוד דאנן נמי פלוגתא מתנינן ר"ל לפי דברי יוסף אלא מדקאמ' ליה ראב"ש הכי משמע דשמעיה ליוסף דד"ה (אותביה) [אתניה] וקאמר ליה ראב"ש דמאי (דאותביה) [דאתניה] בלשון הלכה לאו משום דההלכה היא: וקשיא דלעולם נימא דלא שמע ל יה ליוסף דד"ה אתניה אלא כיחידאה ואפ"ה קאמר ליה מה ששנה לך דברי יחיד עם הרבים שאין צריך לשנותם מאחר דהלכה כרבים אל תחשוב דמפני דהלכה כן שנאה לך דלא מפני שההלכה היא אלא מפני שחביבין עליו: וי"ל דלהא לא היה צריך לומר שלא יטעה בכך שהרי בכל מקום כיוצא בו ששנו דברי יחיד עם הרבים שכן הוא אינו הלכה כיחיד, ועוד מאי יקשה לו אם שנה דברי יחיד עם הרבים אע"פי שאין הלכה כמותו הא אמרי' למה נשנו דברי יחיד עם רבים שאם נמצא דעתו במקום אחר בלשון סתימה נימא דאותה סתימה יחידאה היא וא"כ צ"ל דמשמע ליה דד"ה אתניה: וקשיא דאף כי ד"ה אתניה מה אמר לו מה ששנאה לך דד"ה לא בעבור שהלכה כן אלא מפני שחביבין עליו וכי מפני שחביבין עליו יש לו להטעותו ולשנות לו דברי ר' אליעז' בל' דברי הכל ולומ' ממה שאינו הלכה שהוא הלכה: וי"ל דאה"נ דלא אמ' לו מה ששנאה לו בלשון ד"ה לא מפני שהלכה היא דודאי אם שנאה בלשון ד"ה היה צריך לומר דהוה סבר דהלכה הוא אלא ראב"ש הכי אמר ליה מה ששנאם לך סתם כדפרי' לעיל לא מפני שהלכה ושסתמם לך לומר דד"ה היא וישנו הלכה אלא מפני שחביבין עליו שנאם בלשון סתם. והשתא אין להקשות כדפרי' וכי בשביל שחביבין עליו יטעהו לשנותם סתם כדי שיחשוב סתם הלכה דז"א דבעבור כן אין לפסוק בעצמו לומר דהלכה הם ולומר דכל סתמא הוי או משום שאין חולק עליה או דאתיא כרבים דהא יש כמה סתמות שאינו הלכה כמותו ואע"פי שרובם הלכה מ"מ אהני מה שיש מהם שאינו הלכה שקודם שיגמור בדעתו שהם הלכה שיחזור אם הם דברי יחיד שחולק על רבים וסתמו דבריו אם לא הילכך אם אין הלכה ושנאה לו סתם לא הטעהו בכך, ומ"מ בעבור (שדיני) רוב סתמות הוצרך ראב"ש לומר לו דלא בשביל שהם הלכה שנאם לו בלשון סתם כדי שלא יטעה לומר כן לפי שהדעת נכונה יותר לומר כן: ועדיין יש להקשות איך מוכח מדברי ראב"ש דאמר הא מפני כו' דד"ה (אותביה) [אתניה] כדפרישית והלא פי' דסתם אתניה מדקאמר ליה מה ששנאה לך סתם לא מפני שהלכה כן ומ"מ לאו דברי הכל קאמר: וי"ל דמ"מ מוכח דלא ביחידאה אתניה ולא הוי תיובתא כדפרי' וגם נמי ליכא סייעתא לומר דבד"ה אתניה ואינו בא לומר אלא דלא הוי תיובתא כדהוה פריך ליה: וא"ת דלעולם הויא תיובתא כיון די"ל ד"ה אתניה ועבדינן מסקנא לעיל דלר' יהודה ד"ה פסול קאמר א"כ הוי תיובתא למסקנא דלעיל ממאי דאמרינן הכא דר' יהודה דלא ד"ה קאמר כי אם סתם ולא עוד אלא שאם נבוא לפרש שהסתם ר"ל כד"ה לא נוכל לפרש בעבור שראב"ש פירש לו דהסתם יחידאה היא: וי"ל דאע"פי כן לא הויא תיובתא משום דכיון דאנו רואים דבין יוסף ובין ראב"ש מודים דר' יהודה סתם שנאה אנו יכולין לפרש הילכך שנאם סתם משום דהוא סבר דד"ה הם ואין לנו הכרח לומר דראב"ש סבר מאי (דאותביה) [דאתניה] סתם הוי מפני חביבות ולאמפני שהלכה הם שהרי שמא גם יוסף הוה סבר שכך הלכה אמר לו ושבעבור כך שנאה לו סתם דהוה סבר דד"ה היא ולא קבל עליו פירוש דראב"ש שפירש בסתם כדפרי' לעיל ואפי' אם נימא דקבל דבריו מ"מ אין לנו להקשות מפירושם שהרי נוכל לומר ולפרש כוונת משנתנו לפי סברתנו דירצה לומר דד"ה היא ולא כפי מה שהיו מפרשים אותו יוסף וראב"ש מאחר שאין אנו רואים דיאמרו בהדיא דר' יהודה כיחידאה אמרה, והיינו מאי דקאמר תלמודא אלא לעולם ד"ה פסול אתניה דלאו דוקא ד"ה דא"כ ליקשי מה שפירשנו מאי קאמר ראב"ש וכי יטעהו כו' אלא ר"ל לפי דברינו וסברתנו נוכל לומר דמשום הכי שנאה לו סתם היה בעבור דהוה סבר דד"ה הם וד"ה דקאמר הוי לפי סברתנו וגם שמא לפי סברת יוסף שהרי לא קבל פירושו של ראב"ש כדפריש' לעיל:

Rashba on Menachot 18a · Sefaria

Ben Yehoyada

לְמַצּוֹת מִדּוֹתָיו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שַׁמּוּעַ, מָצָאתִי יוֹסֵף הַבַּבְלִי יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה חָבִיב לוֹ בְּיוֹתֵר, עַד לְאַחַת. עיין בתוספות בביאור 'עַד לְאַחַת'. ונראה לי בס"ד שיש אהבה מורכבת ויש אהבה פשוטה דהיינו אדם אוהב התפוחים והענבים בשביל שגופו נהנה מהם זו היא אהבה מורכבת בתפוחים ובגופו שאם היו מזיקין לגופו לא היה אוהב אותם אבל אהבת האב עם בנו היא אהבה פשוטה דאפילו אין גופו נהנה ממנו ואפילו אם מצערו הוא אוהב אותו הרי זה אהבה אחת דכונתה בבן וכן יש אהבה בין איש לרעהו ובין הרב לתלמידו ובין אדון למשרתו יש מורכבת דאוהבים בשביל שנהנה מהם ויש פשוטה כאהבת אב לבנו וזהו שאמר כאן 'חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר עַד לְאַחַת' רצונו לומר חיבוב זה שמחבבו הוא נמשך מן אהבה שהיא אחת דאינה מורכבת. אי נמי אחת כינוי לתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש דכתיב תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם (במדבר טו, טז) וידוע דאהבת התורה היא אהבה נפשיית וכן כאן היה מחבבו חבוב נפשיי כמו 'הָאַחַת' היא התורה.

אַשְׁרֵיכֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁדִּינֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין עֲלֵיכֶם בְּיוֹתֵר (תהלים קיט, צז). נראה לי בס"ד דוד המלך ע"ה אמר שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסב) נמצא דשוה שמחת התורה לשמחת הממון אמנם אני רואה בכם עתה שדברי תורה חביבין עליכם יותר מן שלל רב שאמר דוד המלך ע"ה כי השלל המעט אין בו שמחה מה שאין כן דברי תורה שמחים בה אפילו במעט דהא ראה שצהבו פניו ביותר אפילו על דבר אחד מן התורה ונמצא דברי תורה חביבין עליהם ביותר מן השלל דנקיט דוד המלך ע"ה.

קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" (תהלים קיט, צז). יש להקשות, הלא פסוק זה אין בו שייכות לענין השמחה והוה ליה למימר פסוק פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) או שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט, קסב)? ונראה לי בס"ד הוא ראה ששמח שמחה גדולה על דבר אחד דוקא וזה חידוש דעל דבר אחד כל כך שמח כל שכן אם יהיו שנים או עשר או מאה דברים ועל זה הביא 'מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ' דהכי קאמר דוד המלך ע"ה אף על פי דרחבה מצותך מאד דהתורה רְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט) עם כל זה גם כשאשיג חלק המעט ממנה שנקרא 'מָה' עם כל זה אהבתי תורתך וכל שכן כאשר אשיג חלק גדול ממנה וזה חלק המועט הנקרא מה אינו בעיני מה אלא אראנו הרבה כאילו כל היום היה שיחתי בו.

Ben Yehoyada on Menachot 18a · Sefaria

Original text

Segment 1

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בְּהָנָךְ פְּלִיגִי, לְהַנִּיחַ – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? גְּזֵירָה מִקְצָת דָּמוֹ אַטּוּ כׇּל דָּמוֹ, וְכׇל דָּמוֹ פְּסוּלָא דְאוֹרָיְיתָא.

And Rabbi Yehuda holds that the Rabbis and Rabbi Eliezer disagree only in those cases, where one’s intention is to drink the blood or burn the meat of the offering. In those cases, the Rabbis deem the offering fit, since the improper intention involves making use of the item in an unusual manner. But if one’s intention is to leave of its blood until the next day, everyone agrees that the offering is unfit. What is the reason for this? It is a rabbinic decree disqualifying the offering when some of its blood is left over until the next day due to the concern that a priest may intend to leave over all of its blood, and if one’s intention is to leave all of its blood until the next day, the offering is rendered unfit by Torah law.

Segment 2

דְּתַנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי שֶׁאִם הִנִּיחוֹ לְמָחָר שֶׁפָּסוּל? חִישֵּׁב לְהַנִּיחוֹ לְמָחָר נָמֵי פָּסוּל.

As it is taught in a baraita : Rabbi Yehuda said to the Rabbis: Do you not concede to me that if he left the blood until the next day without presenting it, that the offering is unfit? Therefore, if he intended to leave the blood until the next day, it is also unfit.

Segment 3

וַאֲתָא רַבִּי אֶלְעָזָר לְמֵימֵר: אַף בְּזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

And Rabbi Elazar comes to say that even in this case Rabbi Eliezer deems the offering unfit and the Rabbis deem it fit, as there is no distinction between a case where one intended to drink of the blood on the next day and where one intended to merely leave the blood until the next day.

Segment 4

וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה לְהַנִּיחַ מִדָּמוֹ לְמָחָר דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל? וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְמַצּוֹת מִדּוֹתַי אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ לְמַצּוֹת מִדּוֹתָיו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, מָצָאתִי יוֹסֵף הַבַּבְלִי יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה חָבִיב לוֹ בְּיוֹתֵר, עַד לְאַחַת אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לְהַנִּיחַ מִדָּמוֹ לְמָחָר מַהוּ?

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda in fact hold that if one’s intention is to leave some of the blood until the next day, everyone agrees that the offering is unfit? But isn’t it taught in a baraita : Rabbi Yehuda HaNasi said: When I went to Rabbi Elazar ben Shammua to clarify my knowledge, and some say that Rabbi Yehuda HaNasi said: When I went to clarify the knowledge of, i.e., study under, Rabbi Elazar ben Shammua, I found Yosef the Babylonian sitting before Rabbi Elazar ben Shammua. And every ruling that Rabbi Elazar ben Shammua taught was especially dear to him, until they began discussing one halakha , when Yosef the Babylonian said to him: My teacher, with regard to one who slaughters the offering with the intention to leave some of its blood for the next day, what is the halakha ?

Segment 5

אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. עַרְבִית אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. שַׁחֲרִית אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. צׇהֳרַיִם אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. מִנְחָה אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל יוֹסֵף הַבַּבְלִי.

Rabbi Elazar ben Shammua said to him: The offering is fit. Yosef the Babylonian repeated this question that evening, and Rabbi Elazar ben Shammua said to him that the offering is fit. He asked again the following morning, and Rabbi Elazar ben Shammua said to him that the offering is fit. Once again, he asked this question at noon, and Rabbi Elazar ben Shammua said to him that the offering is fit. When he asked the question a further time that late afternoon, Rabbi Elazar ben Shammua said to him: I hold that the offering is fit, but Rabbi Eliezer deems it unfit. Yosef the Babylonian’s face lit up [ tzahavu panav ] with joy.

Segment 6

אָמַר לוֹ: יוֹסֵף, כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁלֹּא כִּיוַּונְנוּ שְׁמוּעָתֵינוּ עַד עָתָּה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֵן! אֶלָּא שֶׁרַבִּי יְהוּדָה פָּסוּל שָׁנָה לִי, וְחָזַרְתִּי עַל כׇּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר וְלֹא מָצָאתִי, עַכְשָׁיו שֶׁשָּׁנִיתָ לִי פָּסוּל – הֶחְזַרְתָּ לִי אֲבֵידָתִי.

Rabbi Elazar ben Shammua said to him: Yosef, it seems to me that our, i.e., my, halakhot were not accurate until now, when I said that the offering is fit. Yosef the Babylonian said to him: My teacher, yes, I agree that the offering is fit, as you said. But my reluctance to accept your statement was due to the fact that Rabbi Yehuda taught me that the offering is unfit, and I went around to all of Rabbi Yehuda’s disciples, seeking another disciple who had also heard this from him, but I could not find one, and thought that I must have been mistaken. Now that you have taught me that Rabbi Eliezer deems it unfit, you have returned to me that which I had lost.

Segment 7

זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, אָמַר: אַשְׁרֵיכֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִין עֲלֵיכֶם בְּיוֹתֵר, קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כׇּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי וְגוֹ׳״, הָא מִפְּנֵי שֶׁרַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אִלְעַאי, וְרַבִּי אִלְעַאי תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְפִיכָךְ שָׁנָה לְךָ מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

The baraita continues: Upon hearing this, Rabbi Elazar ben Shammua’s eyes streamed with tears, and he said: Happy are you, Torah scholars, for whom matters of Torah are exceedingly dear. Rabbi Elazar ben Shammua recited this verse about Yosef the Babylonian: “O how I love Your Torah; it is my meditation all the day” (Psalms 119:97). He continued: Because Rabbi Yehuda is the son of Rabbi Elai, and Rabbi Elai is the student of Rabbi Eliezer, therefore Rabbi Yehuda taught you the mishna of Rabbi Eliezer that the offering is unfit.

Segment 8

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל אַתְנְיֵיהּ, מַאי הֶחְזַרְתָּ לִי אֲבֵידָתִי? אִיהוּ פְּלוּגְתָּא קָאָמַר לֵיהּ.

The Gemara explains its objection: And if it enters your mind that Rabbi Yehuda taught Yosef the Babylonian that all agree that the offering is unfit, what did Yosef the Babylonian mean when he said to Rabbi Elazar ben Shammua: You have returned to me that which I had lost? Rabbi Elazar ben Shammua had said to him only that whether the offering is rendered unfit is subject to a dispute, and Yosef the Babylonian would have been taught that all agree that it is unfit.

Segment 9

אֶלָּא מַאי, כָּשֵׁר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פָּסוּל) פּוֹסֵל אַתְנְיֵיהּ? אִי הָכִי, מַאי הָא מִפְּנֵי פְּלוּגְתָּא? אֲנַן נָמֵי פְּלוּגְתָּא קָא מַתְנִינַן!

Rather, what is it that Rabbi Yehuda taught Yosef the Babylonian? Did he teach him that the Rabbis deem the offering fit and Rabbi Eliezer deems it unfit? If that is so, what did Rabbi Elazar ben Shammua mean when he said that it was only because Rabbi Yehuda was the son of Rabbi Elai, who was the student of Rabbi Eliezer, that Rabbi Yehuda taught this dispute? According to Rabbi Elazar ben Shammua, we too teach this dispute. The fact that Rabbi Yehuda taught both opinions in a dispute does not require justification.

Segment 10

אֶלָּא, לְעוֹלָם ״דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל״ אַתְנְיֵיהּ, וּמַאי הֶחְזַרְתָּ לִי אֲבֵידָתִי? (דהדר) [דְּאַהְדַּר] לֵיהּ מִיהָא שׁוּם פַּסְלוּת בָּעוֹלָם.

Rather, it must be that actually, Rabbi Yehuda taught Yosef the Babylonian that all agree that the offering is unfit; and what did Yosef the Babylonian mean when he said: You have returned to me that which I had lost? He meant that Rabbi Elazar ben Shammua had in any event returned to him that there is some opinion in the world concerning the unfitness of the offering if one’s intention was to leave over the blood until the next day. His answer reassured Yosef the Babylonian that there is in fact such an opinion.

Segment 11

מַתְנִי׳ לֹא יָצַק, לֹא בָּלַל, וְלֹא פָּתַת, וְלֹא מֶלַח, וְלֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרוּבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן – כְּשֵׁירָה.

MISHNA: If one did not pour the oil onto the meal offering, or did not mix the oil into the meal offering, or did not break the loaves into pieces, or did not add salt, or did not wave the omer meal offering or the meal offering of a sota , or did not bring the meal offering to the altar, or if it happened that the priest broke the meal offerings that require breaking into greater pieces than appropriate, or did not smear oil on the wafers requiring this (see Leviticus 2:4), in all these cases the meal offering is fit.

Segment 12

גְּמָ׳ מַאי ״לֹא יָצַק״? אִילֵּימָא לֹא יָצַק כְּלָל – עִיכּוּבָא כְּתַב בָּהּ! אֶלָּא, לֹא יָצַק כֹּהֵן, אֶלָּא זָר. אִי הָכִי, ״לֹא בָּלַל״ נָמֵי – לֹא בָּלַל כֹּהֵן, אֶלָּא זָר, הָא לֹא בָּלַל כְּלָל – פְּסוּלָה.

GEMARA: The Gemara asks: What does the mishna mean when it states that if one did not pour the oil onto the meal offering, the meal offering is fit? If we say that it means that he did not pour oil at all, that is difficult: Doesn’t the verse write with regard to the pouring of the oil that doing so is indispensable? Rather, the mishna must be referring to a case where a priest did not pour the oil onto the meal offering, but a non-priest did pour it. The Gemara notes: If so, that the first clause of the mishna is understood in this manner, then the next halakha in the mishna: If one did not mix the oil into the meal offering, should also be understood as referring to a case where a priest did not mix the oil into the meal offering, but a non-priest did mix it, so it is fit. This would indicate that if one did not mix the oil into the meal offering at all, the meal offering is unfit.

Menachot 18a

Menachot 18a

Rashi

Tosafot

Rashba

Ben Yehoyada

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Encyclopedia entries citing this page

Original text