Commentary page

Menachot 17b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Menachot 17b

Menachot 17b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 219 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

בלשון אכילה למזבח כגון הריני קומץ על מנת להאכיל קומץ למזבח למחר:

א"נ להכי אפיק רחמנא להקטרה בלשון אכילה:

מה אכילה בכזית אף מחשבת הקטרה בכזית אם חישב בקמיצה להקטיר כזית קומץ למחר פיגול:

לעולם אכילה דאורחא משמע קומץ למזבח ושירים לאדם:

מאי האכל יאכל מדשני קרא בדיבורא:

שמעת מינה תרתי למחשבת הקטרה בכזית ומחשבין מאכילה לאכילה:

איכא למ"ד ר' אליעזר פסל מדאורייתא ומהאי קרא דפרשינן ואית ליה כרת:

לשתות מדמו למחר אכילת מזבח לאדם:

6 more comments on this page.

Rashi on Menachot 17b · Sefaria

Tosafot

דלא שנא כי מחשב בלשון אכילה כו' תימה ל"ל קרא להכי תיפוק ליה מדאיקרי אכילת אש אכילה כמו חישב שיאכלוהו כלבים למחר שתאכלהו אש למחר דמסקינן בסוף פרק ב' דזבחים (דף לא.) דהוי פיגול משום דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וכתיב תאכלהו אש לא נופח ומסיק התם דהא דתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין אי חישב בלשון אכילה מצטרפין משום דאיקרי אכילת אש אכילה כדכתיב תאכלהו אש לא נופח וי"ל דאיצטריך לרבויי הכא שיאכלהו מזבח למחר אע"פ שלא הזכיר אש דמקרא דתאכלהו אש לא נפיק אא"כ הזכיר אש ועוד נראה דהתם איירי בבשר דמחשב לאכול דבר שדרכו לאכול והכא מיירי באימורים ואי לא דרבי קרא הכא ה"א דמחשב באימורים שתאכלם אש למחר הוי כמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר דלא הוי פיגול דאפי' השתא נמי דרבי קרא מחשב בלשון אכילה אי חישב באימורים שתאכלם אש של הדיוט למחר לא הוי פיגול אע"ג דבשר הוי פיגול דמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר דדוקא אש של מזבח דמרבינן בלשון אכילה דהוי מחשב בלשון מזבח למזבח והא דקאמר התם דמצטרפין בלשון אכילה אי לאו דרבי הכא מחשב בלשון אכילה לא הוי פיגול באימורים אע"ג דאיקרי אכילה וקצת קשיא מאי קא פריך התם אלא מעתה חישב שתאכלהו אש כו' וכי תימא ה"נ והא תנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין מאי קושיא דלמא חצי זית בשר וחצי זית אימורים לא מצטרפין שזה לאדם וזה למזבח אבל חצי זית בשר לאדם וחצי זית בשר למזבח מצטרפין משום דכתיב אכילה גבי אש ויותר קשה הא דמשני אי דאפקיה בלשון אכילה ה"נ דמשמע דמצטרפין ואמאי מצטרפין כיון דאין מחשבין מאכילת אדם למזבח וממזבח לאכילת אדם וצ"ל שכך היא סברא דמצטרפין כיון דאיקרי אכילה ואיתרבי הכא בלשון אכילה באימורים וקצת תימה דהתם דאייתי ראיה דכתיב אכילה באש מדכתיב תאכלהו אש לא נופח דה"ל לאיתויי קרא דכתיב (ויקרא ו׳:ג׳) אשר תאכל האש את העולה וכתיב (שם ט) ותאכל (האש) את העולה ואת החלבים ושמא ניחא ליה לאיתויי קרא דאש של הדיוט ומיהו גבי אש דהדיוט נמי כתיב (שמות כ״ב:ה׳) ונאכל גדיש וכי מייתי התם קרא ואת איזבל יאכלו הכלבים הוה מצי לאיתויי ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (ויקרא כ״ה:ז׳) ושמא משום דלא כתיב התם אכילה על בשר:

לכתוב קרא האכל האכל או יאכל יאכל כי האי גוונא בפרק החובל (ב"ק דף פה:) גבי ורפא ירפא אבל בסנהדרין בריש היו בודקין (סנהדרין דף מ:) משמע דאי הוה כתיב דרש תדרש וחקרת לא הוה מצי למדרש טפי מידי ולא אמרינן מדלא כתיב דרש דרש או תדרש תדרש:

מאי האכל יאכל ש"מ תרתי משמע דלית ליה לר"א דברה תורה כלשון בני אדם ותימה דבריש הערל (יבמות דף עא.) גבי איש איש (לא דרש וס"ל דדברה כו') וכן רבי יוסי פרק אין מעמידין (ע"ז דף כז.) דריש המול ימול ובסוטה פרק ארוסה ושומרת יבם (דף כז.) דריש איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה ובזבחים פרק השוחט המעלה (ד' קח:) לא דריש איש איש אלמא קסבר דברה תורה כלשון בני אדם ועוד בעלמא לא אשכחן תנא דפליג אהא דדרשינן (חולין יג:) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל ועוד קשה דבהשוחט והמעלה (שם) דריש ר"ש איש איש ובפ"ק דקידושין (דף כ:) דריש ר"ש אם גאול יגאל שלוה וגואל לחצאין וכן בפסחים בפרק מי שהיה טמא (פסחים ד' צג.) איש איש לחייב זבין ומצורעין ובועלי נדות בפסח שני ומוקי לה כרבי יהודה ור"ש דפטרי נשים מפסח שני ולהכי לא תני זבות ומצורעות ובפרק אלו מציאות (ב"מ ד' לא:) ובכתובות (ד' סז.) גבי העבט תעביטנו קאמר ר"ש דברה תורה כלשון בני אדם ועוד קשיא מר' יהודה דדריש איש איש בההיא דפסחים וכן בריש בנות כותים (נדה ד' לב:) דריש ר' יהודה איש איש גבי תינוק בן יומו שמטמא בזיבה וגבי המול ימול (ע"ז כז.) סבר רבי יהודה דברה תורה כלשון בני אדם ועוד בסוף אלו מציאות משמע דדריש ר"ש הקם תקים והשב תשיבנו ובפ"ק דר"ה (דף ח.) עשר תעשר בשתי מעשרות ועוד קשיא מר"ע בפ' אין עומדין (ברכות ד' לא:) גבי הני דדריש ר' ישמעאל אם ראה תראה ור"ע קאמר דברה תורה כלשון בני אדם ובסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סד:) איפכא גבי הכרת תכרת וכן בסוף פרק שני דכריתות (ד' יא.) גבי והפדה לא נפדתה ועוד קשיא מדאחרים דהיינו ר"מ (גבי איש איש) דאית ליה התם בכריתות דברה תורה כלשון בני אדם ובפ' ד' מיתות (סנהדרין ד' נז.) משמע דדריש ר"מ איש איש גבי ברכת השם ונראה לפרש דמאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם לאו בכל דוכתי אית ליה אלא שום הוכחה יש לו במקום שאינו דורש הכפילות מדאמר אביי בסוף אלו הן הגולין (מכות ד' יב.) גבי ואם יצא יצא מסתברא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחילתו משמע דלא בא אביי להביא ראיה אלא שם ולא שנאמר כן בכל המקומות דהא לא מייתי דאביי גבי שאר פלוגתייהו ואם תאמר א"כ מאי קא פריך בפרק השואל (ב"מ ד' צד:) גבי אם גנוב יגנב מעמו הניחא למאן דלית ליה דברה תורה וכן בריש נדרים (דף ג.) הניחא למ"ד דברה תורה והא לאו בכל דוכתי פליגי ועוד למ"ד דברה תורה נמי מי ניחא מה טעם יש שם שלא לדרוש לנדור נדר לרבות ידות נדרים כמו גבי נזירות דכתיב נזיר להזיר:

אמר ליה תנאי היא משמע דלרבי יוחנן הא דפסיל ר"א במתני' היינו מדאורייתא ואפי' כרת איכא מדפריש טעמיה דקרא תימה דלא הל"ל ר"א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה דהכי דייק בסוף פ"ק דזבחים (ד' יג.) וי"ל דשאני הכא דאיירי נמי בחוץ למקומו:

דת"ק סבר להניח פסולא בעלמא בהנך כרת נמי מיחייב האי ת"ק היינו ר"י וקרי ליה ת"ק משום דכולה רישא ר"י דליכא אלא ב' מחלוקת מדקאמרינן בתר הכי ג' מחלוקות בדבר מכלל דעד השתא סבירא לן דליכא אלא ב' מחלוקות:

Tosafot on Menachot 17b · Sefaria

Rashba

גמ' מודה ר' אלעזר שאינו עונש כרת ויש להקשות למאי אצטריך לר' יוחנן הרי כן משמע פסול הוי לבד ולא פגול. וי"ל משום דמצינן למימר דלעולם סבר דפגול נמי הוי ומאי דנקט פסול משום דת"ק כשר קאמר נקט פוסל דר"ל דאינו כשר אלא פסול גמור הוי ולכך אצטריך ר' יוחנן לאשמועינן דפסול דוקא קאמר ולא פגל:

תנאי היא וכו' איכא למ"ד פסול מדאורייתא, מהאי קרא דפרשי' ואית ליה כרת, ל"ה. וקשיא אע"ג דנימא דאיכא תנאי אליבא דר' אלעזר ואיכא למ"ד פסול מדרבנן ואיכא למ"ד פסול דאורייתא וחייב כרת מ"מ ר' יוחנן דאמר דטעמא דר' אלעזר מקרא פסול מדאורייתא בכרת אית ליה ואיך לימא דמודה ר' אלעזר שאין פיסול כרת אכתי הקושיא שהקשה לו אי טעמא דר' אלעזר מקרא כרת נמי ליחייב ומאי קאמר דמודה ר' אלעזר שאינו חייב כרת: וצ"ל דר"ל דר' יוחנן דאיכא תנאי אליבא דר' אלעזר דאיכא למ"ד פסול דאורייתא ואיכא למ"ד פסול דרבנן אתא לאשמועינן הילכך קאמר דטעמא דר' אלעזר מקרא דר"ל דאיכא מאן דאמר הכי דטעמא דר' אלעזר מקרא ודאית ליה כרת. וקאמר נמי מודה ר' אלעזר שאינו ענוש כרת דר"ל דאיכא למ"ד דמודה ר' אלעזר שאינו ענוש כרת ואי לא אשכחנא דאיכא תנאי דפליגי אליבא דר' אלעזר בהכי הוה קשה לר' יוחנן איך לימא שני הפכים דלהוי טעמא דר' אלעזר מקרא וא"כ אית ליה לחייב כרת ודלימא ג"כ דמודה דאינו ענוש כרת אבל כיון דאשכחן דתנאי דפליגי אליבא דר' אלעזר בהכי לא קשי' לר' יוחנן דאיך יאמר שני הפכים משום דנוכל לישב דר' יוחנן דאיכא תנאי דפליגי בהכי אתא לאשמועי' כדפרישי':

להניח מדמו, לא לשם זריקה ולא לשתיה, ל"ה, ור"ל דאם חשב לזריקה הוי לזרוק דמו למחר דהוה ליה פגול ואי לשתיה הא כבר איפליגו בה תנא קמא ור' אלעזר דלת"ק כשר ור' אלעזר פוסל, ור' יהודה דפוסל אי סבר כר' אלעזר דפסל בשתיה א"כ היה לומר ור' יהודה (פוסל) ור' אלעזר [פוסל] בפלוגתא דלשתות ומדקאמר להניח משמע דעניין אחר הוא דלא מיירי בלשתות דפלוגתא דת"ק ור' אלעזר אלא מיירי בלהניח גרידא ודפסל ר' יהודה משום מחשבת הנוח לבד בלא שיחשב בו לא לזרוק ולא לשתות:

א"ר אלעזר אף בזו כו', פי' אף בזו בלהניח דמו חכמים מכשירין ופליג אר' יהודה דפסל בלהניח אליבא דחכמים דמכשרי בלשתות וקאמר ר' אלעזר דחכמים דמכשרי בלשתות מכשרי נמי בלהניח וכן מפרש לה תלמודא דקאמר ר' יהודה אליבא דמאן פי' ר' יהודה דפסל בלהניח אליבא דמאן דהני תנאי דפליגי בלשתות אמר למלתיה דפסול וכמאן מינייהו אמר למלתיה דפסול אי אליבא דרבנן דמכשרי בלשתות השתא ומה התם דקא חשיב בלשון אכילה דשתיה נמי בכלל אכילה מכשרי רבנן הכא לא כ"ש: וקשיא דילמא בלשתות יש להכשיר יותר משום דסבר דאין מחשבין מאכילת מזבח לאדם אבל בלהניח לא חשביה לאכילת אדם: וי"ל דאע"ג דנימא דאין מחשבין מאכילת מזבח לאדם היינו דוקא לפגל דלא מיקרי מחשב אכילה לפגל כי אם בדבר הקרב למזבח להאכילו למזבח ובדבר הנאכל להאכילו לאדם ולא ממזבח לאדם ומאדם למזבח אבל לפסלו בלא שיהא פגול מטעם שאין שם אכילה לפגל אלא לפסלו לבד הרי ראוי לפסול יותר כשחשב מאכילת מזבח לאדם דהיינו להאכיל הדם לאדם ממה שראוי לפסלו ושחשב להניח למחר שהרי כשחשב להאכיל אכילה שאינה ראויה לפגל למחר הרי חשב ג"כ להניחו למחר שאי אפשר להאכילו למחר בלא שיניחנו למחר והרי נוסף בו יותר ראוית פסול מפני שיש בו גם לשון אכילה שגורם פגול באכילה ראויה לומר דמאחר דאותו שם גורם פגול בעלמא בהיכא דאינו ראוי לפגל דהיינו כשאינה ראויה מ"מ יש לה להפסל יותר מפני שיש שם לשון דבר שמפגל בעלמא מכשאין כאן לשון אכילה כלל הילכך קאמר ומה התם דקא חשיב בלשון אכילה שראוי לפסול יותר כשחשב לעשותה הנחה למחר בלשון אכילה מכשחשבה לעשות הנחה גרידא בלא לשון אכילה אלא אליבא דר' אלעזר דפסיל בלשתות וקאמר ר' יהודה אליבא דר' אלעזר דאין לפסול כי אם בלשתות ולא בלהניח, או מפני שנאמר דגם פגול הוי בלשתות משום דאית ליה מחשבין מאכילת מזבח לאדם אבל בלהניח דאין שם אכילה גם פסול לא הוי או אפי' אם לא יפסל בלשתות מ"מ ראוי לפסול בו יותר מפני שיש שם לשון אכילה למפגל בעלמא משתפסל בלהניח דאין שם לשון אכילה כדפרישית לעיל אלא שגם בלהניח פסל:

וא"ר אלעזר אף בזו כו' ר' אלעזר היינו ר' יהודה, דהא תרווייהו אתא למימר דר' אלעזר גם בלהניח פסל. אלא לאו כרת איכא בינייהו דת"ק סבר להניח פסולה בעלמא בהנך כרת נמי מחייב, פי' דת"ק ר"ל ר' יהודה וקרי ליה ת"ק אעפ"י שאינו ת"ק דברייתא משום דהוא ת"ק דר' אלעזר דתרוייהו אליבא דר' אליעזר דפסיל בלשתות מיירו וקאמרי דפסול נמי בלהניח אלא דאתו לפלוגי בהא דת"ק דהיינו ר' יהודה סבר בלהניח פסולה בעלמא פי' ולהניח הוא דפסל ר' אלעזר אבל בלשתות אפי' כרת איכא, ור' אלעזר אמר אידי ואידי פי' בין להניח בין לשתות פסול ואין בו כרת: וא"ת היכי משמע דפליגי בהכי ודלא נימא איפכא דר' יהודה לימא אידי ואידי פסול ואין בו כרת ור' אלעזר לימא להניח פסולא בעלמא הנך כרת נמי מיחייב: וי"ל דהכי משמע משום דר' יהודה לא הזכיר במילתיה כי אם להניח אבל בלשתות לא איירי כלל הילכך נוכל לומר דסבר דדוקא בלהניח דהזכיר קאמר דפסל ר' אליעזר אבל בלשתות דלא הזכיר אית ליה דגם פיגול הוי אבל ר' אלעזר הזכיר במילתיה שניהם לשתות ולהניח לומר דפסל בהו ר' אליעזר מדקאמר אף בזו ר' אליעזר פוסל דר"ל אף בזו שהוא להניח פוסל ר' אליעזר כמו בלשתות משמע דמשוה להו ודסבר דדין אחד יש ללשתות ולהניח דפסל בהו ר' אליעזר אבל כרת לא מיחייב בזה כמו בזה ודגם בלשתות פסולה איכא ולא כרת, ומייתי מנא דאיכא תנאי דפליגי אי ר' אליעזר סבר דמחשבין מאכילת מזבח לאדם לחייב כרת מדאורייתא או אי סבר דפסולא דרבנן לבד איכא בהו דר' יהודה דאמר דמיחייב אליבא דר' אליעזר בלשתות כרת דפסל ליה מדאורייתא לעיל ולכך מחייב בהו כרת ודאית ליה דמחשבי' מאכילת אדם למזבח וממזבח לאדם ור' אלעזר סבר דלא פסל להו ר' אליעזר אלא מדרבנן משום גזרה דליכא בהו כרת אלא פסולא בעלמא:

והכא ג' מחלוקת בדבר ת"ק סבר בהנך פליגי, דר"א גזר וכו' ומקצת דמו אטו כל דמו לא גזרינן ל"ה, ר"ל דלא שייך לגזור בהו כמו בשלא כדרכו דגזר אטו כדרכו משום דהתם מחשבת אכילה מיהא איכא ושייך למגזר אטו אכילה דאיסורא דאורייתא אבל בלהניח לא שייך למגזר מחשבת הנחה דליכא בה איסורא דאורייתא אטו הנחה אחריתי דאיסורא דאורייתא משום דליכא הנחה איסורא דאורייתא דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילה ושתיה וגם לגזור הנחה אטו אכילה הא לא דמו להדדי דלגזור הא אטו הא, עוד פירש"י ומקצת דמו אטו כל דמו לא גזרינן ר"ל דנהי דליכא למיגזר הנחה אטו אכילה משום דלא דמו מ"מ אית למיגזר מחשבת הנחה זו דאינה פסולה אטו מחשבת הנחה אחרת פסולה דהיינו דנגזר מחשבת הנחה מקצת דמו אטו מחשבת הנחת כל דמו דאית ביה פסולא דאורייתא וקאמר דסבר דבכה"ג לא גזרינן משום דקצת בכולה לא מיחלף:

Rashba on Menachot 17b · Sefaria

Gilyon HaShas

תוס' ד"ה לכתוב וכו' ורפא ירפא וכן בפסחים דף מח ע"א עיין בב"ק דף סה ע"א תענית דף ג ע"א:

Gilyon HaShas on Menachot 17b · Sefaria

Original text

Segment 1

דְּלָא שְׁנָא כִּי מְחַשֵּׁב בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה לְמִזְבֵּחַ, וְלָא שְׁנָא כִּי מְחַשֵּׁב בִּלְשׁוֹן הַקְטָרָה לַמִּזְבֵּחַ.

demonstrates that there is no difference if one expresses his intention using the language of: Consumption on the altar, and there is no difference if one expresses his intention using the language of: Burning on the altar. Therefore, if the priest removed the handful from the meal offering while expressing the intention that it should be burned on the altar on the following day, whether this intention was phrased as: Consumed on the altar, or: Burned on the altar, the offering is piggul .

Segment 2

אִי נָמֵי, מָה אֲכִילָה בִּכְזַיִת – אַף הַקְטָרָה בִּכְזַיִת, וּלְעוֹלָם אֲכִילָה דְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע.

Alternatively, the doubled expression serves to teach that just as one renders the offering piggul only when one’s intention involves the consumption of an olive-bulk, as this is the minimal measure for an act to be considered eating, so too, one renders the offering piggul only when one’s intention involves the burning of an olive-bulk. But actually, the expression for consumption found in the verse indicates consuming it in the usual manner, and therefore an offering is rendered unfit only if one’s improper intention involved consuming an item that is usually consumed, or burning an item that is usually burned.

Segment 3

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״אִם הֵאָכֹל הֵאָכֹל״, אִי נָמֵי ״אִם יֵאָכֵל יֵאָכֵל״, מַאי ״הֵאָכֹל יֵאָכֵל״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

And what would Rabbi Eliezer respond? He would say that if that were so, that the verse intends to teach only that halakha , let the Merciful One write either: If he’akhol he’akhol , or: If ye’akhel ye’akhel , repeating the same form of the word twice. What is the reason that the verse states “ he’akhol ye’akhel ,” employing both repetition and variation? Learn from this formulation two halakhot . One, as the Rabbis explain, is that the offering is rendered unfit whether one uses an expression of consumption or an expression of burning, provided that one’s intention is with regard to at least an olive-bulk. The second is that the offering is rendered unfit if one intends to burn on the altar an item that is usually consumed by a person, or to consume an item that is usually burned on the altar.

Segment 4

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְאִי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם הָכִי הוּא, כָּרֵת נָמֵי לִיחַיַּיב? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת!

Rabbi Zeira said to Rav Asi: But if the reasoning of Rabbi Eliezer is due to that derivation, and he understands that the verse equates the improper intent to consume an item that is usually consumed with the improper intent to consume an item that is usually burned, then let one also be liable to receive karet for consuming an offering brought with intention to consume, after its designated time, the part of the offering that is burned, or for intention to burn, after its designated time, an item that is usually consumed. Why does Rabbi Eliezer state only that the offering is rendered unfit? And if you would say that indeed, Rabbi Eliezer does hold that one who consumes such an offering is liable to receive karet , that is difficult: But aren’t you the one who said in the name of Rabbi Yoḥanan: Rabbi Eliezer concedes that doing so is not punishable by karet ?

Segment 5

אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּאֵי הִיא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: פְּסוּלָה דְּאוֹרָיְיתָא, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: פְּסוּלָה דְּרַבָּנַן.

Rav Asi said to him: It is a dispute between tanna’im as to the opinion of Rabbi Eliezer. There is one who says that Rabbi Eliezer deems the offering to be unfit by Torah law and one is liable to receive karet . It was in accordance with this opinion that Rabbi Yoḥanan cited the proof from the verse. And there is one who says that Rabbi Eliezer deems the offering to be unfit by rabbinic law, and it was in accordance with this opinion that Rabbi Yoḥanan said that according to Rabbi Eliezer there is no punishment of karet for this transgression.

Segment 6

דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִשְׁתּוֹת מִדָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, לֶאֱכוֹל מֵאֵימוּרָיו לְמָחָר – כָּשֵׁר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לְהַנִּיחַ מִדָּמוֹ לְמָחָר – רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בָּזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

As it is taught in a baraita : In the case of one who slaughters the offering with the intention to drink some of its blood, which is designated to be presented on the altar, on the next day, or to burn some of its meat, which is meant to be eaten, on the next day, or to eat some of its sacrificial portions, which are designated to be burned on the altar, on the next day, the offering is fit, as his intention is either to eat an item that is usually sacrificed on the altar, or to burn on the altar an item that is usually eaten. But Rabbi Eliezer deems the offering unfit. If one slaughters the offering with the intention to leave some of its blood for the next day, but not to present it or consume it, Rabbi Yehuda deems the offering unfit. Rabbi Elazar said: Even in this case Rabbi Eliezer deems the offering unfit, and the Rabbis deem it fit.

Segment 7

רַבִּי יְהוּדָה, אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִילֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – הַשְׁתָּא, וּמָה הָתָם דְּקָא מְחַשֵּׁב בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה מַכְשְׁרִי רַבָּנַן, הָכָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion is the statement of Rabbi Yehuda that the offering is unfit even if he intends only to leave the blood for the next day, but not present it or consume it? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, now consider: And if there, where the priest expresses his intention using the language of consumption, the Rabbis nevertheless deem the offering fit, despite the fact that if he had used this expression with regard to the portion burned on the altar, the offering would be piggul , is it not all the more so the case that here, when he intends only to leave the blood until the next day, the offering should be fit?

Segment 8

אֶלָּא, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בְּזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. רַבִּי אֶלְעָזָר הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה!

Rather, it must be that Rabbi Yehuda’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. And yet the baraita continues: Rabbi Elazar said: Even in this case Rabbi Eliezer deems the offering unfit, and the Rabbis deem it fit. If Rabbi Yehuda’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, then the explanation of Rabbi Elazar of Rabbi Eliezer’s opinion is identical to that of Rabbi Yehuda, and there does not appear to be any disagreement between the two.

Segment 9

אֶלָּא לָאו כָּרֵת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּרַבִּי יְהוּדָה (דְּתַנָּא קַמָּא) סָבַר: לְהַנִּיחַ – פְּסוּלָא בְּעָלְמָא, בְּהָנָךְ כָּרֵת נָמֵי מִיחַיַּיב, וַאֲתָא רַבִּי אֶלְעָזָר לְמֵימַר: אִידֵּי וְאִידֵּי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת!

Rather, is it not so that the difference between Rabbi Elazar and Rabbi Yehuda is with regard to liability for karet ? The difference lies in that Rabbi Yehuda holds that if one’s intention is to leave the blood for the next day, then according to Rabbi Eliezer the offering is only rendered unfit, whereas in those cases listed in the mishna, such as where one’s intention is to eat the sacrificial portions on the next day, he would be liable to receive karet as well. And Rabbi Elazar comes to say that according to Rabbi Eliezer, both in this case and in that case, the offering is unfit but there is no liability to receive karet for it.

Segment 10

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כָּרֵת לֵיכָּא, וְהָכָא שָׁלֹשׁ מַחְלוֹקֶת בְּדָבָר: תַּנָּא קַמָּא סָבַר בְּהָנָךְ פְּלִיגִי, לְהַנִּיחַ – דִּבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר,

The Gemara rejects this suggestion: No, it may be that everyone agrees that according to Rabbi Eliezer in a case where one’s intention is to eat, after its designated time, an item that is usually burned, or to burn an item that is usually eaten, there is no liability to receive karet . And here there are three disputes with regard to the matter. The first tanna holds that the Rabbis and Rabbi Eliezer disagree only in those cases, with regard to whether the offering is rendered unfit due to the intention to eat an item that is usually burned or to burn an item that is usually eaten. But with regard to leaving of its blood until the next day, everyone agrees that the offering is fit.

Menachot 17b

Menachot 17b

Rashi

Tosafot

Rashba

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text