Commentary page

Meilah 10a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Meilah 10a

Meilah 10a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 158 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

רישא דאמר ילכו לים המלח ר"ש היא דאמר (תמורה דף טו.) חטאת שכיפרו בעליה תמות:

וסיפא דאמר כל קרבנות המזבח למזבח ואע"ג דאיכפור בעלים רבנן היא דאמרי אין חטאת מתה אלא אותה שאבדה ונמצאת לאחר כפרה (וכן המעות):

הכל מודים רב ורבי יוחנן דפליגי באפר תפוח:

שאם נהנה מקדשי קדשים שנטמאו אפילו קודם זריקה ומאימורי קדשים קלין לאחר שהעלן על גבי המזבח אפילו קודם שנעשו אפר אבל משלה בהן האור דפטור ממעילה:

פשיטא דפטור דמאי קא מפסיד דכיון דנטמאו בשר קדשי קדשים לא חזו לא לכהנים ולא לגבוה ובאימורי קדשים קלים נמי הרי כבר העלן ונעשית מצותן. ואם תאמר הא אמרינן בפרקין דלעיל (מעילה דף ה:) הפגול לעולם מועלין בו ולא פרכינן מאי קא מפסיד היינו טעמא דמועלין בו הואיל ומרצין לפגולן דחשיב כולי האי דצריך זריקת דמים לקובעו בפגול חשיב נמי דמועלין בו אע"ג דלא מפסיד:

מהו דתימא קדשי קדשים שנטמאו אכתי אית להו מקצת קדושה דבעו שריפה בקדש כשאר פסולי דקדש ואימורי קדשים קלים נמי שהעלם אכתי אית בהו מצוה להפוכי בצנורא כדי שיהו נשרפין לגמרי ולחייב בהן משום מעילה:

קא משמע לן דלא ואי קשיא לך אמאי אמר רבא אימורי קדשים קלים לאחר שעלו פטור ממעילה הא אמרינן לעיל לפני תרומת הדשן דכולי עלמא לא פליגי דמועלין בו ואמאי פטור הא לא קשיא התם לעיל מיירי באפר עולה ובאימורי קדשי קדשים דחמירי משום הכי מועלין בהן עד שיצאו לבית הדשן אבל אימורי קדשים קלים דלא חמירי כולי האי משום הכי הנהנה מהן לאחר שעלו פטור:

הני מילי דאתידע ליה דמעל קמי [כפרה] קודם שקרבה חטאתו דכיון דהוה ליה להוסיף אלו המעות קרן וחומש על דמי חטאתו דכי הפריש השתא לקרן וחומש לא הפרישו לאיבוד אלא היה יכול להקריבן ודינייהו הוו כחטאת שכיפרו בעליה וילכו לים המלח:

10 more comments on this page.

Rashi on Meilah 10a · Sefaria

Tosafot

רישא רבי שמעון וסיפא רבנן פלוגתא דר"ש ורבנן בהפריש חטאתו ואבד והפריש אחרת ונמצאת הראשונה וכפר באבד דרבנן סברי שאינה אבודה תרעה ור"ש [סבר] מתה ופלוגתייהו בפ"ב דתמורה (דף טו.) והך דהכא שנודע לו קודם כפרה דמיא להא מילתא דפליגי וא"ת אמאי לא קאמר רישא רבי היא דהא רבי אית ליה בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כג.) אליבא דרבי אבא דאם נתכפר באבודה דשאינה אבודה תמות וי"ל דטפי ניחא ליה לאיתויי רבי שמעון משום דאית ליה דרבי ועדיפא מדרבי דעד כאן לא קאמר רבי דתמות אלא באבודה בשעת הפרשה פירוש שלא נמצאת עד לאחר הפרשה אבל באבודה שלא בשעת הפרשה שמצא עד שלא הפריש מודה רבי דלא אמרינן תמות אלא תרעה אבל ר"ש פליג ארבנן אף בנמצא קודם הפרשה כדמוכח פ' יש בקרבנות (תמורה דף טו.) בפלוגתא דרבי יהודה ור"ש דמוקי לה באבודה שלא בשעת הפרשה ולהכי מייתי ר"ש ואע"ג דהכא לא הוי כמאן דאבוד שלא בשעת הפרשה מ"מ נקט ר"ש ולא משום דלא מצי אתיא כרבי אך משום דעדיפא דרבי שמעון מדרבי נקט רבי שמעון ולא נראה כיון דדמיא הך להא דרבי הוה ליה למימר בהדיא רישא רבי לכן נראה להר"ם דרישא דווקא כר' שמעון ולא כרבי דהא דאמר רבי (לקמן) תמות היינו בשאינן ראויות שתיהן למזבח כגון שנמצא קודם הקרבה ולא נראו שתיהן בשעה אחת למזבח אבל הכא דאם לא קרב חטאת היה מוסיף ומביא חטאת שמנה כי נמי קרבה חטאת ונדחת הדמים לא ילכו לים המלח אלא יפלו לנדבה אבל מייתי שפיר מר' שמעון דפליג אדרבנן אף במפריש חטאת לאחריות ואית ליה דאם נתכפר באחת תמות האחרת ואע"ג דבשעת כפרה היו ראויות שתיהן ליקרב או זו או זו ה"נ גבי דם חטאת אע"ג דאם לא קרב חטאת היו ראוים ליתוסף על החטאת וליקרב מכל מקום כי קרבה חטאת (לא) אמרינן ילכו לים המלח וא"ת והא מודה רבי שמעון במפריש שני ציבורי מעות לאחריות כדמוכח בתמורה (דף כג:) וי"ל דשאני התם שאין דעתו להביא חטאת אלא מצבור האחד אבל הכא דמוסיף הוא על דמי חטאת ילכו לים המלח:

הכל מודים שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור - פירוש שהרי נעשה מצותן ופריך פשיטא מאי קא מפסיד כלומר מה מצוה יש כאן עוד לעשות ואפילו היו כשרים ומשני מהו דתימא בשר קדשי קדשים שנטמאו איכא מצות שריפה לכהנים וכן אימורי קדשים קלים מצוה להפוכי בצינורא להפך האימורים בצינור שקורין קרויקי"ט על גבי הגחלים כדי לאכלם קמ"ל נראה לפרש דהאי הכל מודים לא קאי ארב ולוי דהא לא פליגי אלא היכא יפול אבל לכ"ע מיחייב ולא שייך לומר דמודים פטור אלא קאי ארב ורבי יוחנן דפליגי בנהנה מאפר תפוח וקאמר דלרבי יוחנן דאמר גבי נהנה מאפר תפוח דמועלין בו היינו משום דבעי בגדי כהונה בהוצאת הדשן ולכך חשיב שפיר לא נעשית מצותו אבל בבשר קדשי קדשים אע"ג דאיכא עוד מצות שריפה לכהנים הוי חשיב שפיר נעשה מצותו דשריפה לא הוי עבודה כיון דלא צריך בשריפה בגדי כהונה וא"ת וגבי אימורי קדשים קלים מאי שנא דודאי הפוכי בצינורא עבודה היא כדאמר (שבועות דף יז:) זר שהיפך בצינורא חייב מיתה וי"ל דלא דמי דהתם גבי הוצאת דשן לא סגי בלאו הכי אבל גבי הפוכי בצנורא סגי בלאו הכי שאם היה רוצה היה מניח ומתאכלין מאיליהן בלא היפוך בצינורא כלל וא"ת האי בשר קדשי קדשים שנטמא היכי דמי אי קודם זריקת דמים אמאי אין מועלין והא יוצא דקודם זריקה אמר רבי אלעזר לעיל בספ"ק (מעילה דף ו:) דמועלין ואע"ג דטעון שריפה ואפילו ר' עקיבא לא פליג אלא בנהנה לאחר זריקה משום דאתיא זריקה ומפקה מידי מעילה אבל קודם זריקה מודה דמועל דלא חזו והוי קדשי ה' ונראה לפרש דהכא מיירי בנטמאת לאחר זריקה וקא משמע לן אע"ג דאיכא מצות שריפה עליה מ"מ מכי זריק חשיב נעשית מצותו כיון דלא צריך בגדי כהונה במצות שריפה כדפ"ל וא"ת אי משום הא מאי קמ"ל מתני' היא גבי יוצא (לעיל מעילה דף ו:) אמר רבי עקיבא דאין מועלת אף על גב דמצותו בשריפה ואתיא זריקה ומפקה מידי מעילה י"ל דשאני יוצא דלא יצא כולו ואין מצות שריפה בכל הבשר הלכך הוי נעשית מצותו בזריקה אבל הכא נטמא כל בשר הקדשים וסד"א כיון דטעון שריפה בכל הבשר שמועלין בו אף לאחר זריקה דאכתי לא נעשה מצותו שעדיין טעון שריפה קמ"ל וא"ת ואמאי לא נקט יצא י"ל דנקט טומאה משום דעיקר שריפה גבי טומאה כתיב מיהו קשיא דבמתני' תנן גבי עולה דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן והכא נמי בבשר קדשי קדשים מאי שנא י"ל דשאני עולה שכולה כליל ואין בה שום אכילה לאדם הילכך לא כלתה מצותה עד שתצא לבית הדשן אבל קדשי קדשים הנאכלים לאדם כשנעשות בטהרה מיקרו שפיר נעשה מצותו מכי זרק וא"ת מ"מ קשיא דהכא אמרינן באימורי [קדשים] קלים דאין מעילה בהו לאחר העלאה ובמתני' תנן גבי חטאת ואשם מועלין באימורים עד שיצאו לבית הדשן י"ל דהתם בחטאות ואשמות היינו אימורי [קדשי] קדשים ולא מיקרו נעשית מצותן בהעלאה אבל באימורי קדשים קלים מיקרי נעשית מצותו משום ההעלאה ואם תאמר ומאי שנא ואומר מורי הרב רבינו פרץ שיחי' דשנא ושנא איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא איבעית אימא קרא דכתיב והוציא הדשן גבי עולה ואי לאו האי קרא מן הדין היה לנו לומר דמשעת העלאה הן בקדשי קדשים הן בקדשים קלים הוי נעשית מצותו אך גלי קרא גבי עולה דלא הוי נעשית מצותו בהעלאה כיון דאכתי צריך להוציאה לבית הדשן הילכך קדשי קדשים נילף מינה שכשם שהיא קדשי קדשים ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן כל קדשי קדשים מועלין באימורין עד שיצא לבית הדשן אבל קדשים קלים לא נילף מינה ואיבעית אימא סברא דגבי קדשי קדשים שיש בהם מעילה מתחלה לא נפק מעילה מהם או מאימורים שלהם לכל הפחות עד שיגמור הכל שיצאו לבית הדשן אבל בקדשים קלים שאין בהן מעילה עד לאחר זריקה מיד שיעלו האימורים דין הוא דלא נמעול בהו כי סברא הוא לומר בכל מקום דמיד לאחר העלאה הוי נעשית מצותה אלא דגבי קדשי קדשים לפי שיש מעילה בהם מתחלה לא נפקי אלא לזמן מאוחר שנוכל למצוא דהיינו הוצאה לבית הדשן אך קצת קשיא על זו הסברא דהא קטורת שהיא קדשי קדשים ויש בה מעילה מתחלה אמרינן פסחים (דף כו.) דמשעת תמרתו אין בהן מעילה ולא אמרינן עד שיצא לבית הדשן אמנם לטעמא דפרישית מקרא ניחא דכיון דלאו מין זבח הוא לא שייך למילף מעולה:

Tosafot on Meilah 10a · Sefaria

Original text

Segment 1

וְסֵיפָא רַבָּנַן?! אָמַר רַב גְּבִיהָא דְּבֵי כְתִיל לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמַר אַבָּיֵי: רֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן.

And the latter clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that a sin offering that became lost is left to die only if it was found after its replacement had already been sacrificed. Rav Geviha of Bei Katil likewise said to Rav Ashi that this is what Abaye said: The first clause of that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon and the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis.

Segment 2

אָמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם נֶהֱנָה מִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא קוֹדֶם זְרִיקָה, וּמֵאֵימוּרַי קָדָשִׁים קַלִּין לְאַחַר שֶׁהֶעֱלָן, דְּפָטוּר.

§ Rava says: With regard to the dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, everyone concedes that if one derived benefit from meat of an offering of the most sacred order that had become ritually impure before the sprinkling of the blood on the altar, or from the sacrificial portions, such as the fats of offerings of lesser sanctity, after they have been brought up to the altar, that he is not liable for misuse of consecrated property, and is exempt from repayment or bringing an offering. The reason is that although in both cases the meat must be burned, this burning is not considered part of the Temple service.

Segment 3

פְּשִׁיטָא, מַאי קָא מַפְסֵיד?

The Gemara asks: Isn’t this ruling obvious? What loss did the one who derived benefit cause to Temple property? The impure meat of an offering of the most sacred order is unfit for the altar and may not be eaten by the priests, and once the portions of offerings of lesser sanctity have been placed on the altar no further service is performed with them.

Segment 4

מַהוּ דְּתֵימָא בְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא – אִית לֵיהּ מִצְוַת שְׂרֵיפָה לְכֹהֲנִים, אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּין – אִיכָּא מִצְוָה לְהַפּוֹכֵי בְּצִינּוֹרָא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא.

The Gemara answers that Rava’s statement is necessary, lest you say with regard to meat of an offering of the most sacred order that had become ritually impure: There is a mitzva for the priests to burn it; and lest you say with regard to the sacrificial portions from the fats of offerings of lesser sanctity: There is a mitzva to turn them with a fork [ betzinnora ] while they are on the altar, so that they will burn more evenly and quickly. Consequently, one who derives benefit from them should be liable for misuse. Rava therefore teaches us that there is no liability for misuse, as the mitzva to burn them or turn them is not considered part of the sacrificial rite.

Segment 5

אָמַר רָבָא: הָא דְּאָמְרַתְּ ״כְּבָר קָרְבָה חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח״, הָנֵי מִילֵּי דְּאִתְיְדַע לֵיהּ קַמֵּי כַּפָּרָה, אֲבָל לְאַחַר כַּפָּרָה – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מַאי טַעְמָא? אֵין מַפְרִישִׁין מִתְּחִלָּה לְאִיבּוּד.

Rava said, in explanation of the above baraita : This halakha that you say, that if his sin offering has already been sacrificed, then the money is cast into the Dead Sea, this statement applies only if his prohibited benefit was made known to him before the atonement, i.e., before the sacrifice of the animal. In such a case, he could have added his money to the value and purchased a better animal for his offering. But if it became known to him only after the atonement, i.e., the sacrifice of the animal, the money is not cast into the Dead Sea. Instead, it is allocated for communal gift offerings. What is the reason? There is a principle that one does not separate money or an offering from the outset in order for it to be lost or destroyed by being cast into the Dead Sea.

Segment 6

מַתְנִי׳, הַקּוֹמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטוֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים – מוֹעֲלִין בָּהֶם מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.

MISHNA: The mishna lists sacrificial items that are consumed in their entirety on the altar and of which the priests have no share. One is liable for misuse of the handful taken from the meal offering, and the frankincense burned with the handful on the altar, and the incense burned each day on the golden altar in the Sanctuary, and the meal offering of priests, from which a handful is not taken but which is burned in its entirety, and the meal offering of the anointed priest, i.e., the High Priest, and the meal offering sacrificed with the libations that accompany offerings. In all these cases, one is liable for misuse from the moment that they were consecrated through declaration.

Segment 7

קִדְּשָׁן בִּכְלִי – הוּכְשַׁר לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה, וְחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר, וּמִשּׁוּם טָמֵא וּפִיגּוּל אֵין בָּהּ.

Once one consecrated them by placing them in the appropriate service vessel, each was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed in a ritual bath that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight, and one is liable to receive karet for eating it, due to violation of the prohibition of notar , and due to the prohibition of partaking of it while ritually impure; but there is no liability for piggul in each of these cases.

Segment 8

זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ מַתִּירִין.

This is the principle that applies to piggul : With regard to any consecrated item that has permitting factors, i.e., there is another item whose sacrifice renders it permitted for consumption by the altar or by an individual, one is not liable due to violation of the prohibition of piggul , and the prohibition of notar , and the prohibition of partaking of it while ritually impure, until they sacrifice the permitting factors.

Segment 9

וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כֵּיוָן שֶׁקִּידֵּשׁ בִּכְלִי – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא, וּפִיגּוּל אֵין בָּהּ.

And with regard to any item that does not have permitting factors, e.g., the handful and the frankincense, as they render other items permitted whereas no other items are needed to render them permitted, once one sanctified them in the appropriate service vessel, one is liable to receive karet for eating it, due to violation of the prohibition of notar , and the prohibition of partaking of it while ritually impure; but there is no liability for piggul in those cases.

Meilah 10a

Meilah 10a

Rashi

Tosafot

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text