Chullin 98b

אין בשלה אלא שלימה לא נתפרש באיזה לשון:

דכ"ע ת"ק ור"ש:

בהדי איל מבשל לה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא משמע דעם האיל מבשלו:

ת"ק סבר מחתך לה מן האיל והדר מבשל לה בהדיה ואשמועינן שלימה מבשלה ואינו מחתכה לחתיכות. ור"ש אתא לאשמועינן דכמות שהיא מחוברת לאיל מבשלה:

ללישנא קמא כו' והשתא קא מסיים למלתיה דאמרן לעיל ושניהם לא למדוה. ללישנא קמא דאוקמינן דבין ת"ק ובין ר"ש בהדי איל מבשל לה ילפי הנך אמוראי דלעיל מזרוע בשלה אליבא דדברי הכל:

וללישנא בתרא דאוקמינן ת"ק דבקדרה אחרת מבשל לה ילפי מילתייהו מדר"ש דחזינן דבשיל היתר בהדי איסור ובזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע דתנן בפרק הזרוע (לקמן חולין דף קלד:) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד גף של יד אשפלדו"ן:

בשר ועצם דזרוע:

בהדי בשר ועצמות דאיל משערינן וקים להו לרבנן דששים איכא ושרייה רחמנא:

אין בשלה אלא שלימה פירש בקונטרס דלא נתפרש באיזה לשון ונראה לפרש דמשמע בשלה כמו בשל לה למ"ד דגושה ומפיק ה"א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא:

דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לאיכא דאמרי דבקדרה אחרת מבשל לה לתנא קמא מוציא אותו מידי פשוטו:

מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה פירש בקונטרס דהיינו ת"ק ושלימה דקאמר היינו דאין מחתכין לחתיכות והשתא לא הוי מר סבר קמא ללישנא קמא כמ"ס קמא דאיכא דאמרי דהוי ר"ש ונראה לפרש מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה היינו ר"ש בן יוחאי אבל ת"ק סבר דמבשל והדר מחתך והיינו שלימה דקאמר שתהא מחוברת לאחר בישול והשתא הוי מר סבר קמא ר"ש בן יוחאי כמו לאידך לישנא ומיהו ללישנא בתרא צריך לומר שלימה היינו שלא יחתכנה חתיכות:

ומאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות כו' לאו דרשא גמורה היא למילף מינה לענין מין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאורייתא דהכא מין במינו הוא דמדאורייתא בטילה ברובא אלא בששים ומאה קבלה היתה בידם ואסמכוה אהאי קרא ומכל מקום פריך שפיר מהא דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור דמשמע שיש כאן היתר דבעלמא אסור כיוצא בו:

לאו למעוטי כל איסורין שבתורה וא"ת ומאי קושיא דילמא היינו דוקא לענין שאין מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי וי"ל דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור משמע מכלל דבר האסור לאכילה:

מאי חזית דגמרינן מהא כו' ואף על גב דלחומרא מקשינן כיון דאיכא לאוקומי קרא דדם הפר בעולין כרבנן בהקומץ רבה (מנחות דף כב:) אית לן למילף מזרוע בשלה אע"ג דלקולא וכן בסמוך פריך דאדרבה ניגמר מהכא לקולא דאיכא לאוקומי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף לאיסור וצריכי כדאמר בפרק שלשה מינין (נזיר דף לז:):

לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל וא"ת הא תינח במינו אבל בשאינו מינו לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דלאו דרשא גמורה היא כדפרישית ולענין מין במינו גמרינן לחומרא ובשאינו מינו קים להו דביותר מששים למר ומאה למר פוסק הטעם ואסמכינהו נמי אהאי קרא ועוד דזימנין פוסק בפחות מששים או ממאה א"כ הא דילפינן לאסור עד ששים ומאה חומרא בעלמא הוא:

רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור פירש בקונטרס דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיניה למאה וששים דמדאורייתא בטלי ברוב וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וששים אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמר מיניה היינו דלישתרו אף בשר קדשים בק' וס' כזרוע בשלה והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דעל כרחיך אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לר' יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה (מנחות דף כב. כג.) וכן בפ' התערובת (זבחים עח.) אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה (מנחות דף כג:) שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין ונראה לפרש דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת והוא הדין דבחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים משום דבזרוע בשלה דהוי קדשים קאי והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ וזימנין נמי שיש משמנונית הזרוע הרבה על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו מקצת לבטלו ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב ורבא לא פליג אר' יוחנן דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא דמדר"ע נשמע לרבנן דדריש לה להיתר מצטרף לאיסור דלקי והוא הדין דלרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר נמי לקי והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קח.) ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן להו דחדוש הוא אי חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר לך רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש לעולם דרבנן התם דיחוי בעלמא הוא כלומר מהכא לא תידוק ובפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סז.) דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והיינו במינו דמדאורייתא ברובא בטל וטעמו וממשו דקאמר התם דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קתני טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ה"ה אפילו טעמו וממשו אם אין מכירו אלא מילתא דפסיקא נקט בכל ענין אי נמי נקט ולא ממשו לרבותא דאפ"ה אסור ועוד י"ל דהתם איירי בשלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו והרב רבי יוסף מאורליינ"ש היה מפרש דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפי' שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה ור"ת השיב לו דאית לן למימר דאהדרינהו לאיסוריה כדאמרי' בהלוקח עובר פרתו (בכורות טו:) דתנן הגוזז והעובד פי' בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים ואע"ג דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז מיהו לא דמי כל כך דהתם משמע ודאי דאהדריה והכי קאמר תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה והא דקאמר בירושלמי דערלה בפ' שני אמר ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם דנזיר י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי דהכי איתא בהדיא בפ' ואלו עוברין (פסחים דף מג:) ובפרק שלשה מינין (נזיר לה:) אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה בירושלמי נותן טעם וא"ת אם טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפ' אלו עוברין ובפ' שלשה מינין גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין כו' ופריך מיניה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשה ליה אמאי אמר שאני אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דהתם איירי במינו וכן משמע בסוף הערל (יבמות פב:) דמוקי לה ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה ומין שלא במינו לא שייך רבוי וא"ת ואי במינו כיון דרבו בטלי להו ברובא אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס וי"ל דמ"מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו ולית לן למימר שאני אומר כיון דלקי בשאינו מינו ומיהו קשה דסוגיא דאלו עוברין (פסחים דף מג:) ודפרק שלשה מינין (נזיר דף לה:) אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן מוקי לה בהערל (יבמות דף פב.) אע"ג דלא רבו וא"כ כי נמי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא היא וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וכי האי גוונא יש בכמה דוכתי:

והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורין שבתורה. ואם תאמר אמאי לא שני ליה לעולם בששים או במאה, וזה שמבטלין אותו לכתחלה, למעוטי שאר איסורין שבתורה שאין מבטלין אותן לכתחלה, וכדאמרינן בסמוך (ה)[ד]זרוע בשלה חדוש הוא דשאר איסורין אין מבטלין אותן לכתחלה וזה מבטלין לכתחלה, ותירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין, והא דאמרינן אין מבטלין, מדרבנן אמרינן, והא דאמר חדוש הוא, הכי קאמר חדוש הוא שחדשה בו תורה שזה מצוה לבטלו מה שאין כן בשאר איסורין, דמכל מקום גנאי הוא לבטל איסור לכתחלה, וכאן מצוה לבטלו. וקשיא לי אכתי לימא שזהו שמצוה לבטלו למעוטי שאר איסורין שאין מצוה לבטלן ויש לומר דבשלמא אי אתי למעוטי שאר איסורין שאין בטלין בס' או בק' אי נמי שאין מבטלין אותן לכתחלה, טובא קא משמע לן, אבל אי אמרת דזהו למעוטי שאין מצוה לבטל שאר איסורין שיצטרך תנא דברייתא להשמעינו שאין מצוה לבטלן, ומכל מקום דעת הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאין מבטלין איסור לכתחלה מדינא דאורייתא אמרו, ומהכא מייתי לה מדקארי ליה הכא לזרוע בשלה חדוש. וא"ת אם כן חזרה קושייתנו למקומה, יש לומר דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור לשעבר משמע, כלומר זהו היתר שהוא בא לפנינו מכלל איסור שמתירים אותו מה שאין כן בשאר איסורים שבאין לפנינו מכלל איסור שאין מתירין אותו, ומיהו היכא דעבר ובטלו מדאורייתא בטל ואפילו במזיד, מדרבנן במזיד לא בטיל בשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין (נד, ב) וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטיל, וגרסינן בתרומות (פ"ה, מ"ט) סאה [תרומה] שנפלה לפחות ממאה חולין ונפל עליו סאה אחר בשוגג יעלה במזיד לא יעלה, וכתב הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"ה) דדוקא למבטל אותו במזיד קנסו ואסרוהו עליו אבל לאחרים מותר, וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאיסורו איסור עולם למערבו או למי שנמתערב בעבורו ומותר לכל אדם.

אמר אביי לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל. וק"ל דהא לא פליג רבי יהודה עלייהו דרבנן אלא בבלול כגון יין ביין, ואי נמי סולת בסולת וכיוצא בהן, דלרבנן בס' ולרבי יהודה בכל שהו, אבל ביבש שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אף לר"י בטל ברוב, חוץ מן התרומה ומן הקדשים וכיוצא בהן שמנו חכמים שהחמירו בהן בא' ומאה או באחד ומאתים או דבר חשוב או שבמנין שאינו בטל, אבל בשאר האיסורין ביבש אף לרבי יהודה בטל, והשוה בזה לרבנן, וכדתנן (שבת קמא, ב) אמר ר' יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה והיינו חטים בחטים, דאי חטים בשעורים אף בתרומה עולה בס', וכדתנן במסכת ערלה (פ"ב, מ"ז) ומייתינן לה לקמן בסמוך גריסין שנתבשלו עם עדשים אין בהן בנותן טעם אפילו אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואסיקנא בס' למאן דאית ליה בשאר איסורים בס', ועוד דאם אין אתה אומר כן תרומה לר' יהודה במינו אינה עולה, ובספרי מוכחינן דתרומה עולה באחד ומאה, דמוהרמותם את מקדשו ממנו מייתינן לה, דהוי מין במינו, וגרסינן נמי בגיטין (נד, ב) ורמי דר' יהודה אדר' יהודה בדרבנן דתניא [נפלו] ואחר כך נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אומרים במזיד לא יעלו, והא הכא דמדאורייתא חד בתרי [בטיל] ורבנן הוא דגזור, וקא קניס שוגג אטו מזיד, והכא ודאי מין במינו הוא, דאי בשאינו מינו כי נפלו אגוזי פרך ורמוני באדן לתוך מין אחר אף על פי שנתפצע[ו] האגוזים ונתפרדו הרמונים היכי בטילי, והלא האיסור ניכר הוא ואינו בטל לעולם, אלא שמע מינה דרבי יהודה לא קאמר אלא בבלול אבל בשאין בלול לא קאמר, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ואם כן זרוע בשלה נמי בהדי איל דיבש ביבש הוא חד בתרי בטיל אף לרבי יהודה, דאף על פי שנתבשלו זה עם זה, יבש ביבש קרינן ליה, וברובא בטיל, וכדאקשינן לקמן (חולין צט, ב) גבי גיד שנתבשל עם הגידין וחתיכה נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, ואין סברא לומר דלענין היתר רוטב תניא (אי) זהו היתר הבא מכלל איסור אלא לענין גופו של האיל קאמר. ואם תאמר דמכל מקום רוטבו של זרוע שנפלט בקדרה לא נתבטל עם רוטב של איל, דמין במינו ובלול הוא, וכגון שאין בקדרה מים הרבה לבטל רוטב הזרוע וחזר הרוטב, שהוא אסור ונבלע בגופו של איל, והיה מן הדין לאסרו במשהו דרוטב לגבי איל מין במינו קריה ליה, וכדמשמע לקמן דאמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל למה לי נותן טעם כי לא נתן טעם נמי, דאלמא רוטב היוצא מן החתיכת נבלה ונבלע בבשרה מין במינו הוא. אכתי קשיא לי דלכאורה הוה משמע דלא מיקרי מין במינו לאסור במשהו לר"י אלא במ(ש)משו של איסור מעורב ונבלל בהיתר, כעין דם הפר ודם השעיר, דמינה יליף לה ר' יהודה, אבל בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר לא, וכדמשמע לעיל (חולין צו, ב) דאמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר דשומן גיד אינו מפעפע והלכך בצלי אינו זז ממקומו ובקליפה או בנטילת מקום סגי. ואקשינן עליה מדרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו, ומדפרכינן עליה מדרב הונא, משמע דשמואל נמי כרב הונא סבירא ליה בהא, ופרקינן שאני חלב דמפעפע, והדר אקשינן ובמפעפע מי אסור, והא ההיא דהוה בי כנשתא דמעון ואמר להו ר' יוחנן קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ופרקינן ההוא כחוש הוה, כלומר ולא היה בחלב שיעור לאסור אלא נתבטל בס', ומדאתיא אדשמואל לכאורה משמע דאפילו שמואל הכין ס"ל, ואף על גב דשמואל כרבי יהודה ס"ל דמין במינו במשהו, כדאיתא בשלהי ע"ז (עג, ב), ואפילו הכי כי איכא ס' לבטל מותר משום דאין גופו של חלב נכנס בתוך הבשר אלא פליטתו, ואף על גב דחלב לגבי בשר מין במינו הוא. והראב"ד ז"ל כ"כ דחלב ובשר מין במינו מיקרי, והביא ראיה מדאמרינן שלהי פירקין (קג, א) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן האוכל חלב הטריפה לוקה שלש, כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום טריפה, ובשר מן החי נפקא לרבי יוחנן מובשר בשדה טריפה כדאיתא התם, אלמא חלב בשר מיקרי, אלא שיש לתרץ בזה דה"ק ההוא כחוש הוה ואינו מפעפע, ואע"ג דליכא נמי ס' לבטלו א"צ רק קליפה לבד וכמו שכתבתי למעלה במקומו. ואי נמי דההיא לא סבר לה לשמואל הכי, אלא אדרב הונא מקשי, ור' יוחנן ורב הונא כרבנן ס"ל דבין במינו בין שלא במינו בנ"ט, והא דאמרינן לקמן (חולין ק, א) רבא אמר אפילו תימא בשלא קדם וסלקו הוי מין ומינו וד"א וכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו, התם משום מים בשו קאמר, דהו"ל שאינו מינו ומבטל הרוטב וחתיכת הנבילה, וכגון שיש שיעור מים ידוע שיש בהן כדי לבטל החתיכה כולה, אבל רוטב של חתיכות ההיתר אינן מצטרפות לבטל האיסור כלל דמין ומינו הוא. והא דאמרינן נמי לקמן וליבטיל ברובא, דאלמא יבש ביבש הוא, ואף על גב דנתבשלו בהדדי, התם משום דרוטב כבר נתבטל, וכדתנן עלה במתנית' (צו, ב) והרוטב בנותן טעם, ומתניתין דלא כר' יהודה. אלא מיהו אכתי ק"ל לרבא דאמר בע"ז (סו, א) דבתר שמא אזלינן, וחמרא חדתא בעינבי, אף על גב דחד טעמא אית להו, כיון דהאי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרו מין בשאינו מינו הוא, והכי נמי רוטב לגבי בשר כחמרא חדתא לגבי עינבי, והאי רוטב מיקרי והאי בשר מיקרי, ולא הוי מין במינו, והנודר מן הבשר נמי מותר ברוטב, משום דבנדרים הלך בהן אחר לשון בני אדם והאי בשר מיקרי והאי רוטב מיקרי, ולקמן (חולין קח, א) נמי אמרינן בשמעתא דטפת חלב דרוטב לאו מין בשר הוא כדאמרינן התם אי דנפל לרוטב רכה ה"נ, כלומר סלק את מינו כמי שאינו ומי שאינו מינו דהיינו רוטב רבה עליו ומבטלו. הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה, כלומר שהוא מין בשר, ומכל מקום אפשר דזו אינה ראיה דרוטב (עבה) [רכה] משום מים שבה קאמר, אבל פליטת הבשר והמיחל היוצא ממנו מין בשר מיקרי, וכן אנו צריכין לומר שם כמו שנכתוב שם בס"ד. ולענין קושיית שמועתינו אפשר לתרץ לרווחא דמלתא כגון שנתבשל ברוטב עבה, שהרי בכל ענין התיר הכתוב זרוע בשלה ואפילו נתבשל עם האיל ברוטב עבה, ומכל מקום צריך לעיין איך יקרא רוטב מין בשר, דהא בתר שמא אזלינן, ומיהו לגבי הא דשמעתין אפשר לתרץ דהכא אביי הא דאוקמא הכין, ואביי לטעמיה דאמר התם בע"ז דבתר טעמא אזלינן, אבל ההיא דלקמן לאו אביי אמרה אלא לישנא דגמרא היא, וצל"ע.

וליגמר מינה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר הקשה הרמב"ן ז"ל ודלמא התם משום דליכא ס', אבל היכא דאיכא ס' בטל, דגמרינן מזרוע בשלה, ותירץ דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וגלי רחמנא בדם הפר ודם השעיר דלא בטיל, אף על גב דדם הפר מרובה מדם השעיר, אי אמרינן מזרוע בשלה הויא לה קולא, ולקולא לא גמרינן מיניה, ודאמרינן מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהיאך, הכי קאמר מאי חזית דגמרת מהאי בלחוד ליגמר אף מהאי, דכל מקום שאתה יכול לקיים את שניהם מוטב.

אי הכי ששים ומאה לא ליגמר כלומר לרבנן בין במינו בין בשאינו מינו ולרבי יהודה בשאינו מינו. ותרצינן אטו אנן לקולא קא גמרינן אנן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל, וקיימא לן מין בשאינו מינו היכי גמרינן מיניה, דהא משמע דמין בשאינו מינו לא בטיל ברובא ואפילו מדאורייתא, וכדאמר רבה בזבחים (עט, א) אמור רבנן [ברובא ואמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו] בטעמא, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו לא בטיל ברובא אלא בס'. ואם תאמר דהתם ביבש דכולה דרבנן קא מיירי דמין במינו ביבש אפילו מדרבנן ברובא וכדכתבינן לעיל, ומין בשאינו מינו אף ביבש מדרבנן בס' הא קיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא ומילקא נמי לקי, ואף על גב דהיתר רבה עליו, וכדאיתא בפסחים (מד, א) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, א"ל אין, ואקשינן ושקלינן וטרינן בה התם, ואסיקנא הכי דאורייתא היא, ואף על גב דהתם משמע דאפילו במין במינו קאמר הכי מדמקשינן עליה משתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, וההיא נמי במינו מיירי, דאי לאו הכי, כיון שזה ניכר בתוך זה נברור זה מזה ולא ניחות לספיקא ואלמא אף במין במינו אמר הכי, ואנן קיימא לן דמין במינו ברובא בטיל, כבר תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל דהכי קא פריך כיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור מדאורייתא אף במין במינו לא הוה לן למימר שאני אומר כמו שנכתוב לקמן בס"ד, וכן כתב הראב"ד ז"ל דמין בשאינו מינו אינו בטל ברוב דבר תורה, וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"א), ואם כן היכי גמרינן הכא מזרוע בשלה דבטיל בס' או במאה דהא קולא הוא, ולא הוה לן למגמר מינה מין בשאינו מינו לכ"ע כי היכי דלא גמרינן מיניה מין במינו לר' יהודה חדא דחדוש הוה ועוד דשאני התם דמין במינו. ואם תאמר דמין בשאינו מינו כי לא בטיל חד בתרי מדאורייתא משום דיהיב טעמא בתערובתו הוא וטעמא לא בטיל, והיינו דבעינן טעמו אף על גב דאיכא ממש כדאמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו ולא סגי ליה בממשו, משום דאי ליכא טעמא לא לקי, משום דברובא בטיל, ומיהו ממשו בעינן, דאילו טעמא בלחוד בטיל מדאורייתא כדאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, וכדפירש רש"י ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדבעינן למכתב לקמן, ומשום דבטיל מדאורייתא הוא דלא לקי, כיון דליכא ממשו, והילכך הכי נמי הוה לן לבטולי מדאורייתא כל היכא דליכא טעמא או בתרי או בעשרה, ואנן גמרינן מזרוע בשלה, ואף על גב דליכא טעמא עד דאיכא ס' לא ליבטל וחומרא הוא, וחומרא שפיר גמרינן מינה, אכתי לא מיחוור דמאי דקאמר דאילו מדאורייתא ברובא בטיל ברובא ממש משמע, דאי בבטול טעמא הכין הל"ל בהדיא, אלא דאיכא למימר דמשום דלא פסיקא ליה בטול טעמא דהא במין במינו לא שייך למימר ביה טעמא סתים ואמר ברובא בטיל ולגבי מין ומינו הוי רובא ממש ולגבי מין בשאינו מינו הוי רובא (דבטיל) [כדקטיל] טעמא כנ"ל.

הא דגמרי מזרוע בשלה למר ששים בשר בהדי בשר ועצם משערינן ולמר במאה דבשר בהדי בשר משערינן. תמיה לי כיון דמיניה גמרינן, אמאי לא בעינן טפי, דהא איכא מיא דבקדרה מבשל ליה, ושמא י"ל דכיון דהא ליתא אלא אסמכתא דרבנן דיין אם שיערו כל האיסורים כשיעור זרוע עם האיל גופו, אבל מים דלא פסיקא להו דפעמים נותנין עמו הרבה ופעמים מעט לא שיערו בו כלל. ומיהו להאי פירושא הא דאקשינן לרבי יהודה וליגמר מינה לא לבטל מין במינו בס' או במאה בלחוד קאמר, דכיון דמדאורייתא לא בטיל ברובא, ולא ידעינן עד היכא, ונצטרך למגמר מזרוע בשלה דבטיל, על כרחין לא ילפינן מזרוע בהדי איל גופיה, אלא בזורע בהדי איל ומים, ובשיעור בינוני, שדרכן להתבשל בכיוצא בהן, ושמא יהיה במאה וחמשים או במאתים דלא אתיא עליה השתא אלא דיליף מהא דמין במינו בטל כשאר האיסורין, ושמא י"ל דהא [ד]אמרינן וה"ל כק' וה"ל כס' עם שיעור המים קאמר כנ"ל. ואי נמי איכא למימר דבכל ענין התירתו תורה ואפילו בבשלו בלא מים כלל וכגון שעשאו צלי קדר דליכא מיא.

אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי כן גרסת הספרים וכן גרסת רש"י ז"ל (ורש"י) [ור"ת] ז"ל הקשה דא"א דגרסינן הכי מדפרכינן וליגמר מיניה ופרקינן גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה, ובפסחים (מה, א) מוקמינן האי קרא להיתר מצטרף לאיסור, כדאמרינן התם בשמעתא דמשרת ורבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור, ומ"ה גריס ר"ת ז"ל הכא לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור כי התם, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל ראיתי דהא ל"ק, דרבא ה"ק לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור, ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר, ומצטרף וגורר את ההיתר להיות כמוהו דכתיב יקדש, וטעם כעיקר גמרינן מיניה מ"מ, אבל (לא) היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתי ליה האי להיתר מצטרף לאיסור, ולמאן (דאית) [דלית] ליה טעם כעיקר מקראי אחרינא יליף לה מהאי קרא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו יוצא מכלל. שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשו בו טעם כעיקר ע"כ. ובנזיר (לז, ב) גרסינן לה הכא בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת, ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא, עוד הקשה ר"י ז"ל לגירסת הספרים דהיכי קאמר דטעם כעיקר בזרוע בשלה שרי, דאלמא יש בזרוע ליתן טעם באיל, והא אנן מיניה גמרינן למשרי כל איסורין בס', ואי בס' איכא נ"ט אף בחולין איכא למיסר מדרבנן מיהא, דהא מקרא דגיעולי נכרים ומשרת גמרינן לטעם דאסור מדרבנן לכל הפחות, ואם תפר' שנתון בו טעם גרוע ובקדשים אסור והכא שרי, הא לא אפשר דאף בקדשים טעם כל דהו אינו אוסר, וכדתנן בזבחים (צז, א) קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים בנ"ט, ואם תאמר דהתם במין בשאינו מינו ובטעם גמור אבל במין במינו בקדשים אפילו כל דהוא אוסר כר' יהודה בשאר אסורין, דהא בזרוע בשלה מין במינו הוא, מכל מקום קשיא דאמרינן בזבחים (עח, א) אר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, שמע מינה [נותן] טעם ברוב במין במינו לאו דאורייתא, ובמנחות (כו, ב) נמי אמרינן שתי מנחות [שלא] (ש)נקמצו ונתערבו בטל ברובא לרבנן. ומיהו תירץ רבינו יצחק ז"ל דהכי קאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דפעמים שיש חוץ לרוטב מקצת מן האיל ונוגעין זה לזה ונותן טעם גמור הזרוע באיל, ואפילו הכי מותר, דכל דרך בשול התי' הכתוב, והיינו דקאמר אטו אנן לקולא גמרינן, כלומר להקל בכגון בשיש בו טעם גמור, הא לא גמרינן מיניה אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב, דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נותן טעם אלא בס'. ופירוש טעם כעיקר, כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, וכדתניא (פסחים מד, א) משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ואי נמי יש בו יין שאבד במיעוטו כגון שנפלה טיפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו, כגון בשר שנתבשל בחלב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר, וכדאמרינן בפסחים (מד, ב) בשר בחלב לאו טעמא בעלמא והחלב הוא אסור, ולקמן (חולין קח, א) גבי טפת חלב אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר וגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא. ומצאתי בתוס' דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו, דבחלב אין יכול להיות בו אלא טעם, ואף על פי כן הוא אסור, אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע החלב בתוך הבשר, וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסור ולא ממשו, ובקדשים אסור, שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו וגם יש בו טעם גדול, וכן בנזיר אם שרה ענבים במים נתנו טעם גדול במים כאילו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקה עליו, ואף על פי שלא נמחה מגופה של ענבים במים כלל והרי הם לפניך כמו שהיו בשעת נפילה, וכן פירש רש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמ(י)ד. וכתב הרמב"ן ז"ל ופירוש היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בתלמוד, הוא שכל מה שהוא בנותן טעם אפילו לא אכל כזית מן האיסור אלא מן היתר והאיסור לוקה, ומאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אפשר דלית ליה טעם כעיקר, שאין תלויות זו בזו, כלומר כיון שאין שם ממשו של איסור גרוע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסור אף על פי שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור כזית, ומאן דאית ליה טעם כעיקר, נמי איפשר דלית ליה היתר מצטרף לאיסור, דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור, וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור, אבל בקדשים איתנהו לתרוייהו טעם כעיקר דגמרינן מחטאת, והיתר מצטרף לאיסור דגמרינן נמי מחטאת דתרוייהו איכא למגמר. ופירש רש"י ז"ל ומדקאמר רבא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן, כדמפרש ואזיל, דאילו מדאורייתא ברוב בטיל, הכי נמי שמעיה לרבי יוחנן במס' ע"ז (סז, ב) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, והא דילפי ליה בפסחים (שם) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, ס"ל לאמוראי דקראי אסמכתא בעלמא הוא, ולא למילף היא, דהוה ליה נזיר וגעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אי נמי געולי נכרים חדוש הוא, כדאמרינן התם ומשר' להיתר מצטרף לאיסור, והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר (שם) גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב, ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לא דאורייתא, ואביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. וכן יש עוד להביא ראיה לדברי רש"י ז"ל מהא דתניא בפסחים (מד, א) שתי קופות של חולין ושתי קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה נפלה, ופריך ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, ואם איתא ע"כ דאורייתא הוא כיון דאיכא כדי נותן טעם, אלא לאו שמע מינה דטעם כעיקר לאו דאורייתא, ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה (פ"ב, ה"ח) (בעי) ר' אבוה (ל)[ב]שם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר, והא דאמרינן לקמן (חולין קיב, ב) הטמאין לאסור צירן ורוטבן אם הוא בפני עצמו קאמר, והיינו דלא ילפי לה רבנן ולא ר"ע מהטמאים, ואף על גב דעובדא [ד]רב מרי בר רחל דאימלחה לה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בלוע היה, אסר להם רבא. וא"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן לאו למימר דכעין ההוא עובדא הויא דאורייתא, אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליח דציר היינו אותו שיוצא על ידי מליח, דלא זיעא בעלמא הוא ונוח הוא ליבלע כשומן, ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב, וכיון שכן הול"ל כבשר שחוטה עם נבלה שאסור מדרבנן מיהא כנ"ל לפי דברי רש"י. וא"נ לר"ת ז"ל אלא טעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו כדגמרינן לה בפסחים ממשרת ומגעולי נכרים, ולאו חדוש הוא, כ[מ]"ש רש"י ז"ל דר"ע דיליף מגיעולי נכרים, ה"ק התם דגעולי נכרים לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלא פגמה, אף על גב דאמרי ליה רבנן אפילו בת יומה א"א דלא פגמה פורתא לא ס"ל לר' עקיבא הכין כדאיתא התם. ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד, לא נהירא דלרבנן דס"ל דגיעולי נכרים חדוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי נכרים לחדושו בא, ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור, ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי נכרים, ומאי דקאמר נמי דאסמכתא היא, לא משמע הכין דר' עקיבא דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת ודאי ללקות מן התורה קאמר, וה"ה לרבנן דילפי מיניה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה, והא דאמר רבא בפרק כל הבשר (חולין קח, א) דרך בשול אסרה תורה דחויא בעלמא היא, דמבשר בחלב ליכא למשמע הכי, אלא ממשרת או מגעולי נכרים ילפינן לה, והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור, הוא הדין לחולין אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכי. והא דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. תירץ הרב ר' יוסף בר יצחק ז"ל לאו משום דליתיה מדאורייתא, אלא ר' יוחנן כרבי עקיבא ס"ל דיליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים כדאיתא התם בפסחים בפרק אלו עוברין, וגעולי נכרים לאו הבא מכלל עשה עשה הוא, דהא תעבירו באש כתיב (במדבר לא, כג) ולא ליכא, והלכך לא לקי. ומיהו לא נהירא דאי טעם הוי כעיקר, ודאי בגיעולי נכרים לקי, דהא איכא לאו דנבלה, ורחמנא הוא דשרא לן בהגעלה, הא לא הגעיל ולא לבן ובשל בהן באיסוריה קאי, דהיינו לאו דלא תאכלו כל נבלה, וכענין זה אשכחן בעובד וגוזז בפסולי המוקדשין דלקי, והתם תזבח ואכלת בשר כתיב ודרשינן (תמורה לא, א) תזבח ולא גיזה ועבודה, ואפילו הכי תני בבכורות (טו, ב) הגוזז והעובד במוקדשים סופג את הארבעים, אלא דעל כרחין היינו טעמא משום דבקדשים כתיב (דברים טו, יט) לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, וכי הוממו ונפדו התירן הכתוב, דחולין הן, וכי קאמר תזבח ודרשינן ולא גיזה ולא עבודה גילה לנו שהן באיסור הראשון, ובלאו דלא תגוז, וכן בגיעולי נכרים כי קאמר רחמנא תעבירו באש אהדריה רחמנא לאיסוריה קמא עד שיעבירנו באש ולומר דפליטת האיסור כאיסור ולוקין עליו. ויש מתרצים דהיינו טעמא דלא לקי לרבי עקיבא דיליף מגעולי נכרים או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו, ולכך אין לוקין, וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין, ונראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל ור"ת ז"ל [תי'] דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו במין במינו, משוה דמדאורייתא חד בתרי בטיל וטעמו היינו דכנגדו בשאינו מינו הוה ביה טעמו, והתם נמי טעמו הוה ודאי, אלא שאינו ניכר, דהוא הדין דאפילו הוה ביה טעמו וממשו דאין לוקה עליו, כיון דבטיל ברובא ואינו מכיר, אלא דנקט טעמו ולא ממשו לומר דאפילו הכי איסורא איכא וטעמו וממשו היינו בשהאיסור ניכר בו דאז לוקין עליו, והוא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל בשאינו מינו טעמא גרידא (חד) [הוי] דאורייתא ולוקין עליו. ור"י ז"ל תירץ דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו כשאין בו ממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס, הלכך אין לוקין עליו, אבל איכא איסורא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש בכזית בכדי אכילת פרס ולוקין עליו, וק"ל דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קח, א) גבי טיפת חלב, ואיהו משמע דס"ל בפרק א"ע (שם) בכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, דגרסינן התם אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתני' המקפה של תרומה וכו', ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו', אלמא [לא] משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס, וההיא דירושלמי (שם) דגרסינן כל נותני טעמים אין לוקין עליה חוץ מאיסורי נזיר מיירי במין במינו, אבל בשאינו מינו אפילו בשאר איסורין לוקין עליהן, וזה אי נמי דהא כעיל נותני טעם של נזיר אמרו בשאר איסורין שאין לוקין עליהם ובאיסור נזיר מין בשאינו מינו הוא, אלא בתוס' תירצו דדילמא ה"ק חוץ מאיסורי נזיר, ומאי דילפי מינה דהיינו מין בשאינו מינו, וההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחד של תרומה דתני' בפ' אלו עוברין (פסחים מד, א) מיירי במין במינו דמאורייתא חד בתרי בטיל, ותדע דעלה אמר ר"ל ביבמות (פב, א) והוא שרבו חולין על התרומה ור"י אמר אף על גב שלא רבו ואי(ן) מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר [אי במינו היכא פרכינן ואי אמרת כזית בכא"פ] דאורייתא אמאי אמרי שאני אומר דהא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהוא בטיל ברובא מדאורייתא, ויש לומר דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא הוה לן להחמיר מדרבנן בדכותה במינו, ולא נימא שאני אומר, כן תרצו בספר התרומה ולעולם טעם כעיקר דאורייתא, ותדע דהא אמר רבה בזבחים (עט, א) ואמר רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בששים כדאמר רבא לעיל (חולין צז, ב) מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה בששים, אלא ודאי מדאורייתא קאמר, ובשאינו מינו אמר דהוי בטעמא, אלמא דאורייתא הוא. ועוד דאמרינן בזבחים (עח, א) עשה עיסה מן האורז ומן החטין אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חמוצו כרת, וזו אינה קושיא דשאני התם דממשו של חטים בעיסה אבל בליעה טעם לבד אינו כעיקר מן התורה. והרמב"ן ז"ל תירץ להעמיד דברי רש"י ז"ל ודאי מגיעולי נכרים לא גמרינן טעם כעיקר דאורייתא, משום דכיון דאוקימנא התם בפסחים דר' יוחנן כר' עקיבא ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, וקאמר התם דלא גמרינן מיניה לשאר איסורין, משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, געולי נכרים וחטאת נמי הוו להו לגבי טעם כעיקר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דבחטאת ודאי תרוייהו איתנהו בה היתר מצטרף לאסור כדיליף לה מיני התם וטעם כעיקר, וכדאמרינן הכא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (נזיר לז, ב) וכדכתבינן לעיל, ואף על גב דבפסחים לא אמרינן הכי, ההיא סוגיא לאביי היא דקסבר טעם כעיקר חמיר טפי וחטאת משום היתר מצטרף לאסור אתא, אבל לרב יוחנן שקולים הן, ובין היתר מצטרף לאיסור בין טעם כעיקר ממעטינן מינייהו משום דהוו להו שני כתובין הבאין כאחד ללמד דהיתר מצטרף לאיסור וללמד דטעם כעיקר ואין מלמדין לא בזה ולא בזה דהי מינייהו מפקת, ולעולם תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במינו הרבה ונתבטלה לגמרי כמ"ש למעלה, לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא (דטעמו) [בטעמו] וממשו היא, הא טעמו ולא ממשו מותר מדאורייתא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי מדאורייתא, כדתניא בברייתא דאלו עוברים וממנה אתה למד לכל איסורין שבתורה, דהא בפרק כל הבשר ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים, ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אכתי ברייתא דקתני וממנה אתה דן לכל האיסורין שבתורה לא הוה שמיע ליה לאביי, ובעא למילף לה מבשר בחלב, ודחי לה רבא דאי מיהא לא תיגמר דחדוש הוא ודרך בשול אסרה תורה, אי קשיא לך לפי דברי רש"י ז"ל דהא משמע דלר' יהודה דאית ליה מין במינו לא בטיל אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, דהא חתיכת נבלה שנפלה ע"ג חתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה דבר תורה, ואף על פי שאין ממשו של איסור מעורב בו אלא טעמו לבד, אלמא אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, וכבר פסיק רש"י ז"ל בפרק כל הבשר (חולין קט, א) כר' יהודה, יש לומר דהא דאמר ר' יהודה דמין במינו לא בטיל, ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שייכא ביה כלל דמין במינו גזירת הכתוב היא, וכדגמרינן מדם הפר ומדם השעיר, ותדע דהא לאו משום טעמו הוא, דהא במשהו מיתסר, ואף על גב דלית ביה כדי נתינת טעם כלל, ובכי הא ליכא מאן דאסר בעלמא ולכולי עלמא אליבא דרבנן דאמרי מין במינו בטיל אין טעם כעיקר במין במינו אלא בשאינו מינו וכדכתבינן לעיל, ומוכחי' ממאי דגרסינן בירושלמי כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נזיר, ומדתני' באלו עוברין שתי קופות של חולין וא' תרומה. נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר, לפי דברי רש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך התבשיל, וכן כף חולבת בת יומה בתוך קדרה של בשר או בהפך, וכן חתיכת נבלה שנפלה בתוך הקדרה, בזמן שמכירה ולא נשאר בתוך הקדרה אלא פליטתה, וקודם שהספיק לשער אם יש ברוטב ובחתיכות ההיתר ס' לבטל האיסור נשפך הרוטב וא"א לעמוד עליו אם היה בו ס' לבטלו, הולכין בו להקל ומתירין אותו מספק, דהא ספקא דרבנן היא ולקולא, ומה שנשאר מן ההיתר יהא מותר, אבל אם החתיכות לפנינו ואין אנו בקיאין למוד אותן אין לו' בכי הא ספקא דרבנן, דמה שהוא ספק ממיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק ואין קרוי ספק מה שחכם יכול לעמוד על ברור, ומיהו אף בשנשפכו המים דאז ודאי הוה ספק, אפשר לומר דכל היכא דאיכא קפילא, מטעמינן ליה וכדאמר רבא מין בשאינו מינו (ו)[ד]איסורא דליכא למיקם אטעמיה כגון בשר בחלב טעים ליה קפילא, והא נמי כיון דאפשר בקפילא טעים ליה קפילא ואף על גב שיש לבעל הדין לחלוק בזה. והרמב"ן ז"ל כדברי רש"י ז"ל הכריע כנ"ל. אבל ר"ת ז"ל וכן ר"י ז"ל דחו דברי רש"י ז"ל, ולדבריהם טעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, וספקא לחומרא, וע(ו)ד דידעינן דאית ביה ס' או דטעים ליה קפילא אסור. ומכל מקום מין במינו כגון שתחב כף אסורה של נכרי בקדרה של בשר ואפילו בת יומה, ונשפך המרק, ואין ידוע אם היה בה ס' אם לאו, אזלינן לקולא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן במינו וכמ"ש. ונראה דאפילו נתערב בו ממשו של איסור כגון חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בין החתיכות ואינו מכירה, ונשפך קצת המרק ואבדו קצת החתיכות קודם שהספיק לשער בס', גם בזו הולכים בו להקל דספיקא דרבנן היא (מדאוריי' דאי) [דאי מדאורייתא] חד בתרי בטיל בין בלח בין ביבש כדמשמע. מדמקשינן לקמן (חולין צח ע"ב) גבי גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וליבטיל ברובא, וכן גבי חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה ולבטיל ברובא, והלכך כיון שידע והכיר שהיה בקדרה מן ההתר רוב כנגד האיסור כבר יצא מידי איסורא דאורייתא, ושיעור ס' דרבנן היא וספיקו להקל. ואין צ"ל בגבינת הנכרי שנפלה ביורה של חלב כשר או בתבשיל של חלב ואין מכירו שהולכים בו לעולם להקל בשיעורן בזמן שאין מכירו, אבל בזמן שההיתר והאיסור לפנינו וא"א לעמוד על עיקר שיעורו אע"פ שהוא מדרבנן אסור, והולכין בו להחמיר, כגון כחל שאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיא, א) דחלב שחוטה אינה אלא מדבריהם, ואפילו הכי מן הספק אין משערין אלא בו, וכמ"ש דאי במאי דנפק מינה מנא ידעי' כ"נ. והראב"ד ז"ל ס"ל כדברי ר"ת ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא וכן כתב באיסור משהו תלתא גוני איכא בנותן טעם, אחד לקי ואחד לא לקי, ותרוייהו לדברי הכל, והא' פלוגתא דר"ע ורבנן האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנותן טעם בכולו, כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו לד"ה, והשני טעמו ולא ממשו כגון אחד במ' או בחמשים שאין כזית איסור בכדי אכילת פרס אסור ואין לוקין עליו לד"ה, דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר"ע אין מלקין על ההיקשות ולא על קל וחומר. והג' היתר מצטרף לאיסור כגון שמערב מחצה איסור ומחצה היתר ונתן בו טעם בלא ספק והוא אוכל משניהם כזית, והרי הוא אוכל חצי זית היתר וחצי זית איסור, והוא מחלוקת ר"ע ורבנן, לר' עקיבא אית ליה בנזיר ובחטאת לוקין עליהו, דבגופייהו כתיבי דקא מפיק משרת וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, ורבנן בנזיר ל"ל דקא מפקי משרת וכל משרת לטעם כעיקר או לכזית בכדי אכילת פרס ולמלקות, וגלויי מילתא בעלמא הוא לשאר איסורין דנותן טעם ברוב כמאן דאיתיה בעינה, דמטעמא אכיל איסורא כזית או לטעמו ולא ממשו ולאיסור ולא למלקות דהא לא אכיל איסור כזית, ובנזיר דגלי ביה רחמנא בהדיא לקי אפילו שרה ענבים במים ויש בהן טעם, אבל שאר איסורין דגמרינן מיניה איסור איכא, מלקות ליכא, אבל בחטאת מיהא אית להו היתר מצטרף לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור ולא למלקות ולא לכרת, אבל חולין מקדשים לא גמרי, וע"ז השלישי אמר רבא לא צריכא אלא לטעם כעיקר, והיינו היתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור ובזרוע בשלה מותר. וא"ת היכי משכחת לה מחצה היתר ומחצה אסור, והלא אף למאה וס' ילפי מהתם. משכחת לה סמוך למקום החתך שהוא בולע הרבה מן הזרוע עד שנבלע מו מרוטב הזרוע, כי מחצה זהו החדוש שחדשה תורה בזרוע בשלה משאר איסורים שלא חש בו למקום הסמוך לו, הואיל ואין בכולו כדי נותן טעם, ע"ז הדרך (יוכל) [נוכל] לפרש דברי רבא כי היכי דתקו' מילתיה דרב' כהלכתא, והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (חולין קח, א) שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ורבא דקא דחי [ליה] מיניה, לאו למימר (דרבה) [דרבא לא] סבירא ליה הכי, אלא הכי קאמר ליה אי משום הא לא אריא, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל כדכתבינן דטעמו ולא ממשו דאורייתא, ומייתי סיעתא מהך מלתא ומדר' יוחנן דאמר ליה [הכי] בהדיא, והכי נמי מסתברא דר' יוחנן הכי סבירא ליה, מדאמר אין לוקין עליו, דאם איתא דאפילו איסורא נמי לית ליה (ו)לוקין עליו מיבעי, אלא לאו שמע מינה מן התורה הוא, ואפילו הכי אין לוקין עליו מידי דהוה אחצי שיעור, ותו לא מידי, וקיימא לן בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל, ואם כן היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא, ואפילו כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת ליה, ומתרצינן (דאי) [דכי] אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשיה והיתירא באפי נפשיה, כגון גיד בין הגידים וביצה בין הביצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור, וכיון דאיסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור, שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר, ואם תאמר הא שמעינן ליה לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא, ושמעינן ליה נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל, והלא נותן טעם בהיתר הוא ואיסור לא קיימא באפי נפשיה, התם מין במינו הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר כלל, והרי הוא כאלו הם עומדין בפני עצמן, ומ"ה מדאורייתא בטיל ברובא, אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב (איוב יב, יא) וחיך אכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו, ואיתא להא טעמא בזבחים (עט, א) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאיכא חזותא במראה והתם אסיקנא דנותן טעם ברוב דאורייתא, העתקתי מלשונו.

והתניא אין בשלה אלא שלמה פרש"י ז"ל לא נתפרש באיזה לשון פי' באיזה לשון קרא לשודה בשלה ובתוס' פרשו שאינו לשון אלא דדריש בשלה כמו בלמ"ד דגושה כלומר ב"ה שיש לה כמות שהיא ואינו מחוור דבמאי חזי דשני' קרא בלישני' למדרש היכי: והנכון בעיני דפשיטא דקרא דריש ליה כיון דאמר קרא ולקח הכהן את הזרוע בשלה משמע כמות שהיתה הזרוע בתחלתה כשהיתה חי כן היא עכשיו כשהיא בשלה וה"ק אין לשון זה של בשלה משמע כאן אלא שלמה ואידך אמר שאין במשמע הלשון הזה אלא שנתבשלה עם האיל:

דכ"ע בהדי איל מבשל לה פרש"י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"ס מחתך והדר מבשל לה ומ"ס מבשל והדר מחתך לה: פרש"י ז"ל דרבנן סברי מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה היוצא שתהא שלמה ולא תהי' מחותכת לחתיכה ומ"ס מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שנתבשלה כשהיא מחוברת עם האיל. ואינו מחוור יפה דלהאי לישנא קמא מ"ס הוי רבנן ולאידך לישנא מ"ס הוי ר"ש כדפי' רש"י ז"ל גופא ועוד דלישנא שאין שלימה אלא שנתבשלה עם האיל לא משמע שבא להחמיר אלא להקל וגם אין במשמע הלשון הזה שיהא מקפיד שתה' מחובר' לכך פי' בתו' מ"ס דהיינו ר"ש סבר מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שלמה כמות שהיא מחוברת לאיל ובאידך לישנא אמרי' דכ"ע חתיך לה והדר מבשל לה פי' דהכי גמירי לה ומ"ס דהיינו ר"ש סבר בהדי איל מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי דבאנפי נפשי' מבשל לה שאין בשלה אלא שתהא היא גופא שלמה ולא מחותכ'.

מאן דאמר בששים סבר בשר עצמות משערינן וה"ל בששים פי' ויש בדבר הזה להקל ולהחמיר לדינא דעלמא שעלם האיסור בעי ביטול ולהקל שעצם היתר מצטרף לבטל ומיהו אומר מורי הרב ז"ל בשם רבותיו ז"ל שלא אמרו לשער בעצמות אלא ביש בהן מוח ובאותן עצמות שיערו רבנן שיש בכאן בהם ס' מלבד שאר עצמות שיש באיל שאין להם מוח שאינם מן המנין. ואידך הוי סבר שאפילו לעצמות שיש בהן מוח אין לצרפן למנין איסור והיתר כלל וכיון דקיי"ל כמ"ד בס' קי"ל נמי דעצמות מצטרפין להיתר ואיסור כשיש בהן מוח וק"ל שהרי בירושלמי דערלה אמרו דלמ"ד עצם ובשר משערין ס"ל שאין קלפי איסור מעלין את ההיתר מדלא קאמר דניצרף עצם של זרוע בהדי איל לבטל טעם הזרוע ומה ראיה הביאו מהא דדילמא שאני עצמות שיש בהם מוח דעדיף מקלפין וצ"ע ומ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן פי רש"י ז"ל עצם לא בעי לשיעורא דהא לא פליט טעמא מיניה וכי משערינן בשר דזרוע בהדי בשר האיל איכא מאה כי בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע ע"כ ונראה מלשונו שאין הרוטב מן המנין וטעמא דמילתא משום דסתמא אמר קרא ואפי' בצלי קדר דאיקרי בישול כדאיתא בפ' כל שעה גבי בשל מבושל במים.

לאו למעוטי כל איסורין שבתורה פי' דכוותי' דהא איסור בעלמ' לרבנן ולר"י אין בו שיעור ביטול וקשיא לתרווייהו וא"ת ומאי קושיא דלמא להכי קרי היתר הבא מכלל איסור משום דבעלמא אסור לבטל איסו' לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן ואלו הכא מצותו בכך. וכדקאמ' לקמן שהוא חידוש מהאי טעמא וי"ל דלשון זה היתר הבא מכלל איסור לא משמע איסור דלכתחילה אלא איסור דיעבד.

אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל פי' דהאי מתניתא לא נאמרה אלא אליבא דר"י דזהו היתר שהותר מין במינו במאה או בס' מכלל איסור שנאסר בעלמא דמין במינו לא בטיל אפילו מדאורייתא וכי אמרינן הכא לרבנן בר פלוגתי' דשרי בעלמא אפי' מין במינו כל היכא דאיכא ס' או מאה וליכא טעמא. ומאי חזית דגמרי' מהתם ליגמור מהכא וק"ל דהא אדרבא קולא וחומר' מחומרא ילפי' וי"ל דשאני הכא דאיכא למידרש ההיא דדם הפר ודם השעיר כדדרשי ליה רבנן למימרא שאין עולין מבטלין זה את זה כדאיתא פרק הקומץ כן פי' בתוס' עוד יש לפרש דה"ק מאי חזית דגמר מהתם לגמרי נגמור נמי מהא ונימא דמין במינו חד בתרי לא בטיל אבל בטיל בס' או במאה ונמצא מקיים שתי המקראות ופרקינן חידוש הוא פרש"י ז"ל שהוא מבטל איסור לכתחלה ולפי הלשון הזה אפי' מן התורה אסור וכן הדעת נוטה. אבל אפשר הי' לפרש חידוש הוא שמצותו בביטל איסור משא"כ בעלמא שהוא רשות.

איהכי לס' ומאה נמי לא ליגמר פי' דקס"ד דדרשה גמורה הוא דרשינן מהאי קרא ולהכי פרכינן דאם איתא משום דחדית בה רחמנא לכתחיל' לא גמרינן מיניה לדיעבד לס' ומאה נמי לא ניגמר לה לר"י בשא"מ ולא רבנן במין במינו ופרקינן אטו אנן לקולא גמרינן וכו' דמאורייתא חד בתרי בטיל. וא"ת תינח למין במינו אבל אנן הא גמרי' לשאינו מינו דלא בטיל חד בתרי למ"ד טעם כעיקר דאורייתא דהכי ס"ל לאביי לקמן בפ' כל הבשר וכן בפסחים כדפרישנא התם וי"ל דהא ל"ק דקים לן ודאי שהטעם מתבטל אפילו בפחות מס' ורבנן הוא דבעי ס' או מאה לחומרא דלא בעי לבטולי בפחות משיעור שיש באיל נזיר והא דאמרי דלר"י מן במינו לא בטיל כבר פרשנוה בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומי' דדם או ע"י בישול דיהיב טעמא דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל כשהוא יבש ביבש מודה הוא דבטיל חד בתרי כדאיתא בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן שנפלו תוך היתר ונתפצעו:

רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכ' שרי פירוש רש"י ז"ל נ"ט קיי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים. אבל חולין שפיר גמרינן למאה וס' דהא קייל"ן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובה וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה או בס' לרבא דלית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעי' לה בפ' כל הבשר וכן לר' יוחנן במס' ע"א כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. והא דילפי' במס' פסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכת' בעלמא הוא: ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי א"ה שני כתובי' הבאי' כא' א"נ גיעולי א"ה חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור עכ"ל רש"י ז"ל וקשה לפי' היכא אמרינן טעם כעיקר שרי' רחמנא הכא גבי איל נזיר דאע"ג דס"ל השתא דבקדשים לא אמרי חד בתרי בטיל וכדגלי רחמנא גבי חטאת מ"מ הא אמרינן בסוגין אליבא דריב"ל ובר קפרא דבאיל נזיר ליכ' שום טעם דהא אית בי' מאה או ס' לבטלו ומשם ילפי' לכל איסורין שבתורה ויש שתרצו לדעת רש"י ז"ל הטעם כעיקר דקיי"ל דהוא אסור בקדשים לאו טעם ממש הוא אלא טעם כל דהו. וכי פרכינן דליגמור מיני' היינו דליגמור מיניה לשאר קדשים דלישתרו בס' או במאה כמו בזרוע בשלה: ופרקי' גלי רחמנא בחטאת וכדפי' רש"י ואין לתירוץ הזה טעם. חדא דטעם כעיקר משמע שנתן הטעם כאילו הוא עיקר ממשו של איסור ולא אשכחן לרבנן דלימרו שיהא העיקר אוסר בקדשים במשהו אפי' מין במינו אדרבא פליגי על ר"י במאי דדרש ולקח מדם הפר שהוא קדשים. ועוד שאלו היתה זאת כוונת רש"י ז"ל מי דחקו לפרש דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל דהו וגם ההיא דרבא בפ' כל הבשר וההיא דר' יוחנן במס' ע"א ונזיר וגיעולי א"ה שהביא רבינו כולם בטעם גמור הן וכיון דכן דבר הלמד מענינו דהכא איירי ג"כ בטעם גמור: והנכון מכל מה שאמרו בתירץ קושי' זו לדעת רש"י ז"ל. מה שתירץ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהכי קים להו דלגמרי שרי' רחמנא זרוע בשלה שנתבשלה עם האיל בין שהיה האיל כולו שלם ובין שלא היה כולו שלם שאבדו מקצת איבריו ונמצא פעמים היה בו טעם הזרוע. ומיהו כיון שעל רוב מתבשל כולו ויש בו ס' או מאה עמדו חכמים על הרוב ולמדו ממנה ס' או מאה. ועוד הקשה ר"ת ז"ל על פי רש"י ז"ל דהא האי קרא דחטאת מייתי ליה בפסחים לענין היתר מצטרף לאיסור דטעמו כעיקר נפקא להו לרבנן ממשרת ולר"ע מגיעולי א"ה וזו אינה קושי' חדא דההוא קרא שפיר שמעי מיני' תרווייהו דכל הנוגע בה יקדש כמוה' לטעם כעיק' ולהיתר מצטרף לאיסי' ועוד שזו מן הסוגיו' המתחלפות שהרי במסכת נזיר הביאו לענין טעם כעיקר בפ' ג' מינין דאמרי התם ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני ההיא לנ"ט כעיקר הוא דאתי ואע"ג דמשרת ליתן טעם כעיקר אתי מצריך צריכי כדאית' התם וסוגי דהכא כסוגי דמס' נזיר. משמע דסוגי' דמס' פסחים סוגי דאביי היא דאית ליה טעם כעיקר וההיא דנזיר סוגיא דרבא דהכא כדפרשנו במס' פסחים בארוכה בס"ד. ומ"ש רש"י ז"ל אבל חולין שפיר גמרי' למאה וס' דהא קיי"לן מאחרי רבי' להטות דבטיל ברובא וכו' זה בלשון הגמ' הוא ג"כ ומה שיש לדקדק עליו דהיכי גמרי הכא אפי למין בשא"מ דלא בטי' ברובא כבר פרשנוה לעיל ומאי דאמר מרן ז"ל דהכי נמי שמעי' ליה לרבלא בפ' כל הבשר זהו ממה שאמרו גבי טיפת חלב אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב וכו' ואמ' ליה רבא דרך בישול אסרה תורה. ומלשונו של רבא נראה שלא בא לעשות דחיי' בעלמא אלא לבטל ראיה שלו דלעול' טעם כעיקר לאו דאורייתא. ומאי דבעינן התם טעמא משום דדרך בישול אסרה תורה וכדבעי לבאר בדוכתי' בס"ד וזהו בודאי ראי' ברור' גם מה שהביא ראיה מדברי ר"י במסכת ע"א ראיה נכונה היא וליכא לפרושי דר"י אסור מן התורה קאמר אלא שאין לוקין עליו דמהיכא ילפינן איסורא ולא מלקות דאי ממשרת הא איכא מלקות ואי מגיעולי א"ה דלית ליה אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב תעבירו באש מ"מ כיון דגלי רחמנא דטע' כעיקר לכללי' אהדרי' שיהא כעיקר עצמו אף למלקות כיון שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס ופחות מכאן ליכא מלקות אפי בעיקר וכדאמר גבי גוזז ועובד בכורות המוקדשים שהוא לוקה דכיון דכתב רחמנא תזבח ולא גיזה ועבודה לכללי אהדרי וכן הורה בזה ר"ת ז"ל ומיהו מהא דהכא ליכא ראיה דס"ל לרב' דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא דהא דאמר דבקדשים אסור לאו משום דבחולין שרי אלא דהכא שייך לישנא למהוי הא דאיל נזיר חידוש כיון דהני קדשים. וקדשים דעלמא אסירי ואיהו שרי דאי בכולו קדשים שרי. משום דלהוי אסור בחולין לא שייך כולי האי לומר שהוא חידוש. ור"ת ז"ל גורס כאן מפני הקושי שאמרנו לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור וכו'. אבל טעם כעיקר אפי' בחולין הוא מן התורה דילפינן ממשרת ליתן טעם כעיקר דההוא לא אפשר דלהוי אסמכת דהא מדר"ע דדריש לה הית' מצטרף לאיסור למילקי עלה כדאית' התם שמעי דרבנן דדרשי לי' ליתן טעם כעיקר דלאו אסמכת היא וההיא דרבא בפרק כל הבשר לדחוי' בעלמא א"ל ומההיא ליכא למשמ' מיני' וההיא דר' יוחנן דע"א י"ל כל היכא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס קרי עליה טעמו ולא ממשו. והוי ליה כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו ועוד האריך בענין זה הרבה ואין דבריו מחוורים בכל המימרות התם כ"ש שהגרס בכל הספרים בכאן הוא כגרסת רש"י ז"ל ולכן שיטת רש"י היא נכונה. וכן פוסק מורי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דטעם כעיקר בחולין לאו דאוריית' כרבא ור"י ונ"מ שאם נפל איסור לתוך היתר ונימוח שם וקודם שנשער אותו נשפך מן המרק ואין בו ס' עכשיו ואין ידוע אם היה בו קודם שנימוח כדי נתינת טעם דאורייתא דלרש"י ז"ל איסורא דרבנן הוא ותלינן לקולא ולשיט' ר"מ ז"ל איסור' דאוריית' ולחומר' ומיהו כל שאפשר לעמו' על עיקרו של דבר בעינין או קפילא ולא סמכינן אספיקא ובמידי דלא אפשר למיקם על מאי דפליט שפיר משערינן בכול' כדאמרי' בכחל דאיסור' דרבנן ופי' טעם כעיקר האמור בכל מקום הוא כשאין בה ממשו של איסור אלא טעמו בלבד וכלשון טעמו ולא ממשו שאמר ר"י במסכת ע"א כפי' רש"י ז"ל שהיא הנכון והמוכרע מן הלשון ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו של איסור בתחילה כזית בכדי אכילת פרס אלא שנימוח אחרי כן או שלא היה שם כלל ממשו של איסור אפילו בתחילה כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו בהם טעם יין כדי רביעית תוך אכילת פרס. וכגון גיעולי א"ה או שנפל חתיכת האיסור לתוך ההיתר והיא ניכרת וסלקוה משם שהרוטב בנ"ט. אבל היתר מצטרף לאיסור הוא דבר אחר שיש שם ממשו של איסור מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד ואכל בין שניהם כזית שנמצא אוכל ממשו של איסור בתערובת היתר ואפשר לדון טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כגון שנמחה שם האיסור וכשאכל מן ההיתר לא היה במה שאכל טעם האיסור שיהא בו כזית בלא צירוף היתר וע"י צירוף ההיתר יש בו כזית שאם אתה אומר בו טעם כעיקר לכל דבר הרי אתה דן עליו שתי חומרות ומחייב אותו למאן דס"ל לתרווייהו באיסורא נמצאת למד שאפשר לאסור באחד מהם ולפטור בחבירו. ואפשר לחייב בשתיהם יחד והיינו דאמרינן דאפשר לדרוש כל הנוגע בה יקדש לטעם כעיקר ולהיתר מצטרף לאסור וזה נכון מפי מורי בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. וא"ת והאיך אפשר לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כל הבשר אלה הטמאי לרבות צירם ורוטבם וציר אינו טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן דבמס' בכורו' אמרי' הא לאו הכי אמינא חלב שרי והתניא הטמאים לרבות צירם. ומצירם פרכי דדמיא לחלב ולא מרוטבם דהוי שומנה דקרוש. והנכון דציר בשר טמא דאורייתא וציר דגים טמאין בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאיתא לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובת אבל כשהוא מופרש בעיני' הוא ודאי אסור וכל היכי דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתי' בעיני' חשיב.

איל נזיר אחר שהוציא את האימורין והפריש חזה ושוק שלו מבשל שאר האיל כלו שלם בקדרה אחת בעזרת נשים כמו שיתבאר במקומו ואחר שנתבשל לוקח הכהן זרוע הבשלה מן האיל והבעלים אוכלין את השאר ולא נאסר להם מפני פליטת הזרוע שהוא אסור להם שהרי אין כאן טעם שהרי יש בשאר הבשר ששים כנגד הזרוע ולא עוד אלא שאף לכתחלה הוא עושה כן מה שאין כן בשאר קדשים שכל בשר הנוגע בבשר קדש אחר ובולע הימנו אע"פ שאין בו טעם קדוש להיות כמוה אם פסולה כגון נותר ופגול תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה וזהו חדוש האמור באיל נזיר להתיר בו מכלל איסור שאף לדברי האומר טעם כעיקר מדברי סופרים בקדשים מודה שהוא מן התורה אף בתערובת כל שהוא ובאיל נזיר מותר ואפי' מקום החתך וכן יש בו חדוש אחר שבשאר מקומות אפי' במה שלא היה נאסר בדיעבד אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' בחולין ר"ל שאין מערבין לכתחלה איסור אפי' מועט עם היתר אפי' הוא מרובה וכאן מערבין לכתחלה:

למדת מדברנו שאסור מן התורה לערב לכתחלה איסור עם היתר אפי' מועט שבמועט במרובה שבמרובה ומ"מ חכמי התוספות פירשו שאין איסור זה אלא מדברי סופרים וחדוש שבנזיר הוא שבשאר מקומות אע"פ שמותר לבטלו מן התורה גנאי הוא לבטלו מפני שקשה להם לפרש מה שהקשו בסוגיא ומי גמרינן מניה והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור שאע"פ שבלע ממנו התירו ותירץ שלא נאמר דבר זה אלא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והקשה וניגמר מינה כלומר דמין במינו ליבטיל ותירץ גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח ור"ל על מזבח פנימי והדבר ידוע שאחר שהזה שמנה פעמים מדם הפר בין הבדים ושמנה לפני הכפרת וכן מדם השעיר שמערב שני הדמים ומזה על ארבע קרנות המזבח הפנימי ועל הזאה זו נאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר אלמא אע"פ שנתערבו ושדם הפר מרובה ביותר הוא קורהו דם השעיר כלומר שלא נתבטל והקשה מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מנזיר וליבטיל אף מין במינו אלא משום החדוש הוא כלומר דבעלמא לא מבטלינן איסור והכא מבטלינן וכי תימא אם כן ששים ומאה לדידן נמי לא ליגמר ותירץ הכא חומרא הוא דגמרינן דמדאוריתא ברובא בטיל לדידן ואע"ג דכזית בכדי אכילת פרס לוקה התם משום דנימוח גוף האיסור הוא אבל טעם בטעם בטל הוא מן התורה וזהו טעמו ולא ממשו ואף לדעת האוסרו מן התורה דוקא מין בשאינו מינו שיש בו טעם אבל במינו שאין בו טעם לדידן מיהא בטל מן התורה אף במחיית גוף איסור ורבא פירשה לטעם כעקר דבשאר קדשים אסור כמו שביארנו ורבינא פרשה למקום חתך דבעלמא אסור אף בלא נתינת טעם כמו שביארנו בעובר שהוציא ידו בפרק המקשה:

זהו ענין הסוגיא ובתוספות שאלו מעקרא כשהקשו והתניא זהו היתר וכו' ותרץ לו מאי זהו היתר וכו' שמבטלין אותו לכתחלה ולא לאסור בשאר מקומות מצד הבליעה ומתוך כך תירצו שמן התורה יכל לבטל והכא הכי קאמר חדוש הוא דבעלמא גנאי הוא לבטלו והכא מצוה לבטלו ולא היה לו לתרץ זהו שמצוה לבטלו ולמעוטי בעלמא שאין מצוה בכך שלא הוצרכנו ללמוד שאין מצוה בבטול ומ"מ אין לדחות סוגיא פשוטה המוכחת שהבטול אסור מן התורה מפני קושיות שאינן דוחקות כל כך שאין הכרח בסוגיא האמורה דרך משא ומתן לדקדק בה כל כך וכל שכן שיש לתרץ בה דלישנא דזהו היתר קא דייק דמשמע לשעבר כלומר זהו שנתבשל האיסור עם ההיתר ונתן בו טעם והותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בפי' שביטול האיסורין אסור מן התורה הואיל וקראוה חדוש בנזיר ומ"מ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נמצא לדברי הכל שאסור לערב איסור עם היתר או מדברי תורה או מדברי סופרים ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו ומותר לאחרים הואיל ואינו נאסר בשיעורו וכשם שהעירוב מתחלתו אסור כך אם נתערב מאליו בפחות מכשיעור אסור להוסיף ההיתר בידים כדי לבטל את האיסור ודבר זה לדברי הכל מדברי סופרים ומ"מ דברים אלו אינן כן במוחלט אלא יש בה דרכים שאסור לעשות כן ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו בין בעירוב שמתחלה בין בתוספת היתר ויש צדדין שאסור לערב לכתחלה ושאם עשה כן במזיד אסור אבל תוספת היתר מותר בו לכתחלה ויש צדדין שמותר לערב איסור בהיתר ובכלם מ"מ אם נתוסף מן ההיתר בשוגג או מאליו אע"פ שכבר נאסר ניתר בתוספת זה חוץ מבשר בחלב כמו שהתבאר מעתה צריך אתה לידע דינין אלו מאיזה מקור הם נובעים וכיצד הם דינין אלו:

איסור תורה שנתערב בהיתר כגון נבלה או חלב בתבשיל ואין שם ששים ונמצא הכל אסור אסור להוסיף בהיתר כדי לבטל את האיסור ודבר זה יתבאר ממה שאמרו במסכת תרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ופירשו שם בתלמוד המערב שלא סוף דבר בתרומה אלא אף כל שאר איסורין שרבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור לא סוף דבר בצד זה בשהיה השיעור צריך לו מה"ת כגון מין בשאינו מינו שאף מן התורה אינו בטל כל זמן שיהא בו טעם לדעת האומרים טעמו ולא ממשו מן התורה כמו שיתבאר אלא אף באיסור שהוא בטל מן התורה כאחד בשנים כגון מין במינו כמו שיתבאר ומדברי סופרים לשער בו בששים הואיל וגוף האיסור מן התורה הרי הוא בדין זה ודבר זה רמוז במסכת גיטין פרק הניזקין נ"ג ב' שאמרו כי קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד מדאוריתא בדרבנן לא קניס והקשו מאגוזי פרך שנתפצעו דקאמר איהו עלה בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ואע"פ שאין הלכה כמותו אלא כמי שאמר בשוגג יעלו הרי הכל מודים שבמזיד מיהא לא יעלו:

אף באיסור שאין בו טעם כלל אלא שמדברי סופרים שלא יתבטל יש לנו לדון בצד זה שהזכרנו כגון חתיכת נבלה הראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בתוך חתיכות של שחוטה ולא הוכרה והיה בשחוטה כדי לבטל טעם הנבלה אלא שאין לה בטילא לעולם אלא אם כן נחתכה עד שלא תהא ראויה להתכבד אסור לחתכה כדי לבטלה ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור ודבר זה יתבאר גם כן בשמועה שהזכרנו ר"ל נפלו ונתפצעו שבמזיד לא יעלו וכן הדין בבריה וכיוצא בה ומ"מ הסכימו גדולי המחברים וגדולי המפרשים שלא נאסר אלא למבטל או למי שנתבטל בעבורו הא לשאר בני אדם מותר וזהו צד ראשון שבדין זה:

היה גוף האיסור מדבריהם אלא שהוא מחשש ענין של תורה כגון גבנת הגוים שהוא איסור חכמים אלא שאסרוה משום חשש חלב טמא או מחמת עור קיבת נבלה וכן שמנו של גיד שאיסורו מחשש הגיד אסור לערבו לכתחלה ואם ערב במזיד אסור ומ"מ אם נפל האיסור מאליו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו היתר לכתחלה ומבטלו ויתבאר זה ממה שאמרו במסכת יום טוב ד' ב' בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן ובדין זה בשר עוף בחלב וכל כיוצא בזה וזה צד שני שבדין זה:

היה גוף האיסור של סופרים ואין לו שום עקר בתורה כתרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שהיא מדברי סופרים ולא מחשש שום נגיעה באיסורי תורה שהרי אין דין חלה ותרומה בחוצה לארץ כלל ואין טענה לגזור על חוצה לארץ מחשש ארץ ישראל שאין לומדין אלו מאלו אלא עקר תקנתם בזה שלא תשתכח מהם תורת חלה ותרומה מותר לערבן לכתחלה עם חלין ולאכלן אפי' זרים וכן העידו בה בשם תלמוד המערב ממה שאמרו עליה ונאכלת עם הזר בשולחן אחד כלומר שהכהן והישראל מערבין פתן ומבטלין אותה ברוב ואוכלין וכן כל כיוצא בזה כגון בשולי גוים ויתבאר דבר זה ממה שאמרו בבכורות כ"ז א' תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ומ"מ תרומה של דבריהם בארץ אסור:

גדולי הצרפתים חולקים בזו בפירושיהם במשניות של זרעים באחרון של חלה פ"ד מ"ח לומר שלא התירו לבטלה ברוב אלא לכהן טמא אבל לזר לא ואע"פ שאינה עושה טבל קודם הפרשתה כמו שאמרו עליה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש מ"מ אם הופרשה מדמעת עד שירבו עליה חולין כדינה ויש לה ראיה ממה שאמרו במנחות ס"ז א' תרומת גוי בחוצה לארץ אינה מדמעת כלומר הא של ישראל מדמעת וכן דעתם בשאר איסורין הדומים לאלו שאין מערבין אותן לכתחלה עם היתר לעולם:

בד"ה לחומרא גמרינן כו' ועוד דזימנין פוסק בפחות מס' כו' עכ"ל אין לפרש כגון דטעמינן ליה דפסק טעמיה בפחות מס' דהא בכה"ג לדברי התוס' לעיל ולקמן לא בעי ס' אלא בסתמא קאמרי וה"ק דודאי לקולא לגמרי לא ילפינן מחידושא אבל בדבר זה אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא מכל מקום כיון דזמנין פוסק בפחות מס' והוי לחומרא ילפינן שפיר מחידושא ודו"ק:

בד"ה רבא אמר לא כו' והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור כו' מי דחקו לפרש דרבא כו' עכ"ל לכאורה אין כאן תמיהא לפירוש רש"י משום דקשיא להו אהא דמסיק לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל הא תינח במינו בשאינו מינו מא"ל אי הוה טעם כעיקר דאורייתא כמו שהקשו התוס' בעצמם לעיל ולכך דחק רש"י לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא אבל דאם כן ה"ל לרש"י לפרושי הכי נמי לעיל לשנויא דאביי ודו"ק:

בגמ' ומי ילפינן מיניה וכו' זהו למעוטי מאי וכו' מקשין העולם למה לא הקשה קושיא זו בלא הא דקאמר ושניהם לא למדוהו וכו' אלא אכל הנהו מ"ד דאמרי לעיל בששים אפילו ילפי' לה ממקום אחר ולא מזרוע בשלה ה"ל לאקשויי דהא הכא ממשמעותיה דגופה דברייתא משמע דבא למעוטי שאר איסורים דר"ל שיש כאן היתר מה שהוא אסור בשאר איסורים כמו שפי' התוס' ומ"ל אי ילפי לה מהכא או ממקום אחר אבל אינה קושיא כלל דבלא זה לא קשה מידי דהוה ס"ד דזרוע בשלה הוי פחות מס' ולכך קאמר תנא דברייתא זהו וכו' למעוטי שאר אסורים דבעי ס' דילפי להו ממקום אחר אבל השתא דקאמר ושניהם לא למדוהו אלא מזרוע בשלה א"כ ע"כ שאר איסורים וזרוע בשלה שוין בשיעורייהו קשיא שפיר והא הכא קתני זהו וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ומאן דאמר בס' וכו' ומ"מ פריך שפיר ר"ל וכ"ת א"כ מה פריך ומי ילפינן מיניה וכו' והא אינה כ"א אסמכתא ועיקר הדבר קבלה היתה בידם מ"מ לא מכח ילפותא פריך אלא דמגופה דברייתא משמע שיש כאן היתר דבעלמא אסור כיוצא כו כמו שפירשנו בגמרא:

ד"ה מאי חזית וכו' דאיכא לאוקמי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף ר"ל דבסמוך יליף מחטאת דטעם כעיקר ובפסחים יליף מנזיר דכתיב וכל משרת ענבים וגו' דטעם כעיקר דאורייתא וגמרא פריך דנגמור מהכא לקולא ונוקמי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף לאיסור וכי תימא תרי קראי להיתר מצטרף לאיסור למה לי תרוויהו צריכי:

ד"ה רבא אמר וכו' והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל הוו חוץ לרוטב וכו'. ר"ל והיכי נשמע מזרוע בשלה דאיירי בטעם גמור בענין שאין רוב לבטלו ואפ"ה שרי דפעמים שהזרוע וכו' חוץ לרוטב:

בא"ד ובפרק בתרא דע"ז וכו' טעמי ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו היינו במים וכו' כצ"ל: