Chullin 9b

שמא במקום נקב של נחש נקב ואסור משום סכנת נפשות:

ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור כדמפרש לקמן:

ספק מים מגולין מים שנשארו מגולין בלילה ספק שתה מהן נחש ספק לא שתה וקיימא לן דאסירי:

הלכתא גמירי ליה מסוטה דברה"ר ספקו טהור וגזרת הכתוב הוא דהא ברה"י לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור:

מה סוטה שקינא לה בעלה אל תסתרי עם פלוני ונסתרה כתיב ונטמאה ב' פעמים אחד לבעל כו' שנאסרת עליו בסתירה זו עד שיבדקוה המים וכל סתירה אינה אלא ברה"י והתם הוא דאסר רחמנא מספיקא אבל ברה"ר שריא דלאו סתירה היא וטומאה מהתם גמרינן דטומאה קרייה רחמנא:

שרץ מת:

ספק נגע השרץ המת בתרומה:

ספקו טהור ואפילו ברה"י ואילו ספק גלוי אסור אלמא שאני איסורא מסכנתא:

התם הלכתא גמירי לה מסוטה תימה דמשמע הכא דהא דמטהרין ספק טומאה ברה"ר מסוטה גמרינן לה וקשה דבפרק ב' נזירים (נזיר נז. ושם) תנן אמר להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך בגמרא דהני ב' נזירים והך דקאי גבייהו הרי תלתא והוה ליה ספק טומאה ברה"ר וספקו טהור ולא היה להם להביא כלל קרבן טומאה אלא קרבן טהרה ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ואכתי מאי תירץ דהשתא הוה ליה ספק טומאה ברה"י והוה ליה ודאי טמא כדמוכח בריש נדה (דף ב: ושם) גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דקאמר ר' שמעון ברה"י תולין ופריך הש"ס ואי מסוטה גמרינן לה אמאי תולין ואם כן תרוייהו לייתי קרבן טומאה ולא קרבן טהרה כמו מעיקרא דס"ד דהוי רה"ר דפריך דלייתי קרבן טהרה אלא ודאי היינו טעמא דלא מייתו קרבן טומאה גרידא כי הוי רה"י משום דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה וזה ודאי שלא נטמאו שניהם אבל מעיקרא דס"ד דהוי רה"ר ניחא דמייתו שניהם קרבן טהרה אע"ג שודאי האחד מהן נטמא דלאו מסוטה גמרינן להו אלא מטהרין להו מכח דמוקמינן כל חד וחד בחזקת טהרה וי"ל דמסוטה גמרינן לטהר ברה"ר היכא דליכא חזקה לטהרה כי ההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דליכא חזקה לטהרה דאי משום העמד המקוה בחזקת שלם אדרבה העמד טמא על חזקתו ומטהר ר' שמעון ברה"ר משום דגמרינן מסוטה והשתא דבעי למימר דלא מוקמינן באיסור אחזקתיה כמו בסכנתא אפילו היכא דאיכא חזקה ילפינן מסוטה והיכא דלא אפשר למילף מסוטה כי ההיא דשני נזירים (דף נז.) לא נטהר מספק מכח חזקה וההיא פרכא דהתם הוי לפי המסקנא דהכא דאזלינן בתר חזקה וכן דבר שאין בו דעת לישאל דהוי ספקו טהור דילפינן מסוטה היינו היכא דליכא חזקה כי ההיא (טהרות פ"ג מ"ח) דתינוק שנמצא בצד העיסה דמטהר רבי מאיר משום דאין בו דעת לישאל מטעם סמוך מיעוטא לחזקה והויא ליה פלגא ופלגא כדאמרינן ביבמות (דף קיט:) ואם תאמר ומסוטה היכי מצי למילף והא סוטה אית לה חזקת טהרה וי"ל כיון דקינא לה ונסתרה יש רגלים לדבר ואתרע לה חזקתה ואם תאמר כל ספק טומאה ברה"י מנא לן דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא אתרע לה חזקה וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתיה דאע"ג דאיתרע לה חזקתה מ"מ אי מוקמינן לה אחזקתה לא היה לה להיות ודאי טמאה והא דקאמרינן בפרק כשם (סוטה כט. ושם) דאיצטריך סוטה לטהר ברה"ר דאי מדרב גידל ה"א דבר שיש בו דעת לישאל אפילו ברה"ר ספקו טמא ה"מ למימר דאיצטריך לטומאה ברה"י אפילו היכא דאיכא חזקה דטהרה דאי מדרב גידל דילמא היינו היכא דליכא חזקה דטהרה:

טמאה שאני אומר כו' פירוש גם הצלוחית דאע"ג שכל מעשה פרה בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כדאיתא בריש יומא (דף ב.) ובריש פרק הישן (סוכה כא.) היינו קודם שריפת הפרה כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"א ב) ז' ימים קודם שריפת הפרה היו מביאין כו' לפי שכל מעשיה בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אבל לאחר שריפת הפרה היו מקדשים בכל הכלים כדתנן במסכת פרה פרק המביא כלי חרס לחטאת (מ"ה) בכל מקדשין ואפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה משמע דכ"ש בשאר כלים והנך איצטריך סד"א לאו כלים נינהו כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף טז:):

שאני אומר אדם וכו' וא"ת דהכא תלינן באדם טמא וכן בפ"ק דפסחים (דף י:) גבי קרדום שאבד בבית ואילו בפ"ק דנדה (דף ד.) גבי ככר הנתונה על גבי הדף תלינן באדם טהור ואומר ר"ת דהיינו טעמא דהכא ודפסחים משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלים לא גזרו ועוד י"ל דההיא דנדה שמדף טמא מונח תחתיה ואי אפשר לככר ליפול אלא אם כן נגע למדף טמא שייך לתלות באדם טהור שנטלה במתכוין שלא תטמא הככר אבל אדם טמא למה היה נוטלה וכן בההיא דכסוי הדם (לקמן חולין פו.) דרוב תינוקות מטפחין לפי מה שמפרש ר"ת מטפחין בעיסה ומיעוט אין מטפחין ותלינן באדם טהור שנתן לו לפי שהיה חושש שלא יטמא התינוק את העיסה:

אם יכולה חולדה לשתות פירוש בקונטרס בלשון (אחד) דכל המקיא פוסל הואיל והפריש מהן לשתות הרי נעשית בהן מלאכה ונפסלו וכשמקיאה פוסלת הראשונות וקשה לפירושו וכי מה מלאכה שייכא בשתייה ונראה לומר דאי קודם קידוש איירי מפסלי משום דלא הוי מים חיים אל כלי שיהא חיותן בכלי שלא ימלא כלי זה ויערה בכלי אחר קודם קידוש כדפירש בקונטרס בלשון אחר ואי אחר קידוש איירי ונקט טמאה משום כלי או כמו שאפרש אחר כך מיפסלי משום רוק שבפיהן המעורב במים וקסבר יש בילה והזאה צריכה שיעור ודלא כר' אליעזר דפרק התערובת (זבחים פ.) דאמר יזה שתי הזיות אי נמי פסולה בהזאה אחת קאמר כמו לר' אליעזר דר' אליעזר נמי איירי בה שהוא מוסיף אף העכבר ה"נ מפרש בתוספתא טעמא דר' יהושע דאמר במים מקודשין לא פסל כשיטה כמו שאמר ר' אליעזר אלא כשישתה ומפסלי משום משקה פיו המעורב במים ולכך אם גירגר כשר היינו ששופך המים תוך גרונו שאין שם משקה פיו והשתא הוי דומיא דירד בה טל בלילה דמפסלי מטעם תערובת:

או נחש לדברי ר"ג משנה היא במסכת פרה (פ"ט מ"ג) כל השרצים אין פוסלין במי חטאת חוץ מן החולדה מפני שהיא מקיאה ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא ר"א אומר אף העכבר והא דלא תנא הכא אף העכבר לדברי ר"א משום דר' אליעזר שמותי הוא:

או שירד בה טל בלילה פסולה ברייתא היא זו דבמשנה במסכת פרה ברישא נמי קתני פסולה ותימה שלא הביא כאן המשנה ושמא ניחא ליה להביא הברייתא שמפורש בה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ובמשנה אינו כן ואע"ג דבמשנה תני ברישא נמי פסולה ובברייתא קתני ברישא טמאה משום דאיכא למ"ד בפרק דם חטאת (זבחים צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין אי נמי לפי שהפסול בא מחמת טומאה קתני ברישא טמאה ועוד משום דגם הצלוחית עצמה טמאה כיון דתלינן באדם טמא אבל בסיפא הצלוחית טהורה ועוד יש חילוק בין מי חטאת שנטמאו למי חטאת שנפסלו כדתנן במסכת פרה פרק תשיעי (מ"ח):

אמר ליה אביי ולא שני לך בין איסורא לסכנתא והא ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין. קשיא לי דהא ודאי ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ואם כן מנא ליה לאביי לדמויי ספק איסורא לספק טומאה ברשות הרבים, דלמא לספק טומאה ברשות היחיד מדמינן לה, וכיון שכן כל ספק איסורא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו אסור, דבספק איסורא לא אשכחן הפרש בכל התלמוד בין שנולד הספק ברשות הרבים בין ברשות היחיד דלאו לגמרי מדמינן לה לספק טומאה, ואלמא לא שנינן לן בין איסור לסכנתא ובין הכא ובין הכא ספקתן לחומרא שדינן. ותירץ רבינו הרב ז"ל דאביי סבירא ליה דספק טומאה ברשות היחיד דטמא הלכתא גמירי לה מסוטה, וגזרת הכתוב הוא, דמדינא הוי ליה למימר העמד דבר על חזקתו, וחזקתו טהור, וספק טומאה ברשות הרבים דטהור קם ליה אדינא, ולאו מדגמרינן לה מסוטה, וכיון שכן גבי איסור בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים אית לן למימר דחזקתו כשר, מד[מ]דמינא איסורי לסוטה, למאי דקם בה אדינא מדמינן לה, דהיינו ברשות הרבים, ולא למאי דקאמר בה רחמנא וגזר דספקו טמא, אלמא ספק איסורא העמד דבר על חזקתו ואפילו בקולא, ואילו ספק מים מגולין אסורין. ודוקא בדבר שהוא בחזקת היתר, אמר אביי דספקו להקל, כגון בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין, אבל ודאי בדבר שאין בו חזקה כלל לא להיתר ולא לאיסור, כגון ספק חלב ספק שומן ודאי ספקו אסור. ואיכא תנא דאית ליה דקאי עלה באשם תלוי כדאיתא בכריתות (יז, ב) ובנדה (יד, ב) ובמקומות אחרים, ואהדר ליה רבא דספק טומאה ברשות הרבים נמי דטהור לאו מדינא הוא, אלא דהלכתא גמירי לה מסוטה. ואי קשיא לך וכי לית ליה לרבא זיל בתר חזקה, והא ליכא מאן דפליג בה, ואם כן היאך אפשר לומר כן דספק טומאה ברשות הרבים דטהור לא מדינא אלא הלכתא גמירי לה מסוטה. ותירץ רבינו הרב ז"ל דמים מגולין בטלה חזקתן משנתגלו, כיון דאיכא דוכתא דשכיחי נחשים, וכההיא דאמרינן בנדה (ד, א) אשה כיון דשכיחי בה דמים כשאינה מכוסה דמיא, ואפילו הכי סבירא ליה לאביי דכל ספק איסור שהאיסור תלוי במקרה הבא לו [מותר] אף על פי שאין שם חזקת טהרה, וכההיא דמקואות (פ"ב מ"ה) דאמר ר"ש מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ברשות הרבים טהורות, ואף על פי שאין שם חזקת טהורה, שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר, אדרבה העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא אסורה שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם היתה חתיכה זו או חלב או שומן ולא ידענו לה היתר מעולם, ואינו דומה לספק טומאה ברשות הרבים שאנו מסופקים אם נתחדשה שם טומאה, וכן במקוה שאנו מסופקים בשעה שעשו טהרות על גבה אם כבר נתחדשה שם מקרה וחסר, ואמר ליה רבה התם ספק טומאה ברשות הרבים דטהור, אף על פי שאין שם חזקת טהרה, לאו מדינא הוא, אלא הלכתא גמירי לה מסוטה, וכן בההיא דמותיב רב שימי בטלה לה חזקת הטהרות כיון שחולדה מהלך על גבי הככרות ושרץ בפיה דעביד דנגע. וק"ל רב שימי דמותיב לה משרץ בפי חולדה ומחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, דאמרינן דספקו טהור, כלומר אפילו ברשות היחיד, ופריק לה רבא דהתם נמי הילכתא גמירי לה מסוטה. דקארי לה מאי קארי לה, דלרב שימי מי ניחא, דמאי שנא ככרות משאר טומאות דברשות היחיד ספקן טמא, אלא ודאי משום דככרות הלכתא גמירי לה מסוטה דאין בהן דעת לישאל נינהו. ויש לומר דרב שימי הוה סבירא ליה דכי היכי דאביי לא גמר מסוטה אלא רשות אחת, דהיינו רשות היחיד, דרשות הרבים קם ליה אדינא, הכי נמי לרבא לא גמרינן מסוטה אלא רשות אחת והוא רשות הרבים, אבל רשות היחיד דספקו טמא בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מיהא כדאמרינן מדינא הוא ולאו דגמרינן לה מסוטה. והכי קא קשיא ליה, בשלמא לאביי דסבירא ליה דרשות היחיד הוא דגרמנין לה מסוטה ולחומרא היינו דככרות אפילו ברשות היחיד ספקו טהור, דלא הקיש רחמנא שאר טמאות לסוטה, אלא היכי דדמו לסוטה לגמרי, דמה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא, אבל דבר שאין בו דעת לישאל (בסוטה) [כסוטה] לא אקשיה רחמנא לסוטה כלל, וקם ליה אדינא וטהור, וככרות נמי מדינא היא דטהורות, אלא לדידך דאמרת דספק טומאה בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מדינא ספקו טמא ברשות היחיד, וברשות הרבים דטהור מסוטה הוא דגמרנין לה, אם כן ככרות ברשות היחיד אמאי טהורות, דהא נפקי להו מחזקתן במעשה זה, דכיון שהחולדה מהלכת עליהן ושרץ בפיה ודאי עביד דנגע, ופרקינן אנא נמי רשות היחיד מסוטה גמירי לה, דטומאה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים להקל ולהחמיר מסוטה גמרינן לה, ומה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקה טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ספקה טמא, אבל שאין בו דעת לישאל טהור.

אמר רב אשי ת"ש צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה איכא דקשיא להו מאי שנא מהא דנדה דתניא ככר נתונה על גבי דף ומדף טמא תחתיו אע"פ שאם נפלה א"א אלא א"כ נגעה טהורה שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה ותירצו בתוס' משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלים לא גזרו. ועוד תירצו דנראה הכל לפי מה שהוא. תולין בככר שהוא טהור דאנו אומרים אדם טהור סלקה כדי שלא תפול עליה מדף ויטמאנה שאלו הי' אדם טמא עושה כן לא הועיל כלום שהרי טימא את הככר ולא נהנה בו כלל ונמצא שלא הועילו מעשיו כלום. אבל בצלוחית של חטאת אנו אומרים שמא אדם טמא מצא אותו מגול' וחשש לסכנת מים מגולים וכסה אותו ולא חש לטומאתו שטמא את מי חטאת שכתוב בהן למשמרת מפני שהסכנה חמורה מן האסור. וכן הא דפסחים דאמרי' בקרדום שאבד בבית הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם והועילו מעשיו להנאתו דצורך תשמישו גנבו מי שלקחו.

כל ספק שבגלוי בין ברה"י בין ברה"ר הרי הוא אסור ומ"מ בפירות כל שלא נולד בהם ריעות מותר בתלמוד ע"ז אמרו אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש דברים הרבה נאמרו בענין זה ביחד במסכת ע"ז ושם יתבארו בע"ה ושאר דברים המפוזרים מענין זה במקומות אחרים כבר כתבנום בכאן כדי שימצא צורך הענין למבקשו בלא עמל ומ"מ בזמנים הללו אין הרחשים מצויים בין בני אדם ונתפשט להקל בענינים אלו כלל גדול בלשון הבריות שומר פתאים י"י:

כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור ר"ל שאם היתה טומאה מונחת ברשות הרבים ספק נגע בה ספק לא נגע טהור ואם היה כן ברשות היחיד ספקו טמא ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד מפני שלמדוה מסוטה שהרי סוטה שנסתרה אע"פ שהדבר ספק טומאה לבעלה אף ברשות היחיד לא נאמר ספקו טמא אלא בשהיה זה שאירע בו ספק טומאה מי שיש בו דעת לישאל ולחקרו מה שאירע לו כסוטה אבל אם לא היה לו דעת לישאל כגון חרש ושוטה או קטן שאינו יודע להשיב אף ברשות היחיד ספקו טהור מעתה היתה חולדה מהלכת על ככרות של תרומה ושרץ מת בפיה ספק נגע שרץ מת בככרות ספק לא נגע טהור:

מי חטאת שנתערבו בהם מים אחרים כלל אפי' משהו נפסלו וכן אם ירד עליהם טל לפיכך מי חטאת ששתתה מהן בהמה או חיה פסולים מפני הריר היוצא מפיהם בשעה ששותים וכן כל העופות חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואין הריר יוצא מפיה כמו שהתבאר במקום אחר במסכתא זו וכל השרצים אינן פוסלים חוץ מן החולדה מפני שהיא מקיאה ר"ל שמלקקת בלשונה ונמצא לחות יוצא מפיה ומתערב במים:

צלוחית שיש בה מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה כמו שהניחה פסולה הואיל ולא שמרן נפסלו בהיסח הדעת ואע"פ שבקצת ספרים כתוב כאן בסוף השמועה טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה או מכוסה ומצאה מגולה הא הניחה מגולה ומצאה מגולה לא טומאה איכא ולא פסלות איכא כלומר ואלו לענין סכנה כל ספק מים מגולין אסורים אלמא דסכנתא חמירא מאיסורא אין זו גירסא מחוורת שזו אף למי חטאת פסולה משום היסח הדעת ומה שאבו צריכים ללמוד הימנה שהסכנה חמורה מן האיסור אנו למדים אותה מסוף השמועה כמו שנבאר וראיה לדברינו מה שאמרו במסכתא פרה הממלא בידו אחת ועשה מלאכה בידו אחת או שמלא לו ולאחר או לשנים כאחד פסל שהמלאכה פוסלת במלוי ודאי טעם פסול המלאכה אינה אלא שהמלאכה מביאתו לידי היסח הדעת והתורה אמרה למשמרת למי נדה וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ אפשר לדעתם שאין בהם פסול אלא מצד המלאכה אלא שאין הדברים נראין:

הניחה מגולה ומצאה מכוסה הרי ודאי אדם כסה שאין דרך שרצים לכסות ומאחר שהוא ברור שאדם כסה אני אומר שאדם טמא היה והרי הן טמאות לטמא הנוגע אע"פ שלא נתקדש עדיין באפר פרה שאם נתקדשו הרי מי חטאת עצמן מטמאות במשא ויש מי שאין גורס בכאן לשון טומאה אלא שנפסלו ומפני שהם מפרשים אותה בנתקדשו והרי הם מטמאין במשא גם כן מחמת עצמן ועיקר הדברים כדעת ראשון וטמאה גרסינן ומפני שמאחר שאין דרך שרצים לכסות אין כאן אלא ספק אחד אם טמא אם טהור ותולין בטמא לחומרא וכמו שאמרו בראשון של פסחים קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו ואם תשאל והלא בראשון של נדה ככר תרומה על הדף ומדף נתון תחתיה ר"ל דף טמא מדרס אע"פ שאם נפל אי אפשר שלא נגע במדף ואפי' היתה עומדת במדרון שנפילתה מצויה כל שמצאה במקום אחר מטהרין אותה שמא טהור נטלה והניחה לשם אלמא תולין בטהור יש לדון בה שהדברים מוכיחים הואיל וטומאה תחתיה שלהצלה מן הטומאה נעשה ואלו אדם טמא אינו מציל הא בכל שאר מקומות תולין בטמא ולשטה זו אם לא היתה שם טומאה חוששין לטמא ואחרוני הרבנים תרצו שבספק כלים גזרו בספק אוכלין לא גזרו אחר שאין להם טהרה במקוה:

הניחה מכוסה ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות מהן כגון שאינה עומדת באויר אלא בקרקע תולין בחולדה שפוסלת בשתייתה ודנין ששתתה ופסולה וכן אם ירד בה טל בלילה ועל זו שאל ר' יהושע מה טעם כלומר מה ענין שבהניחה מגולה ומצאה מכוסה אמרת שטמאה לטמא אחרים ומפני שאתה תולה אותה באדם טמא ובהניחה מכוסה ומצאה מגולה אינה אלא פסולה ומשיב בעצמו רישא אין דרך שרצים לכסות וודאי אדם כסה ואין כאן אלא ספק אחד אם טמא אם טהור אבל סופא דרכן של שרצים לגלות ויש כאן ספק אדם ספק שרץ וכל שחולדה יכולה לשתות חזר הדבר לספק אחד לענין פסול ופסולה אבל לענין טומאה עדיין יש ספק אדם ספק שרץ שאינו מטמא בחיות ואם אדם שמא טהור היה ואלו מים מגולים אף בתרתי ספקי אסורות ומי שגורס בראשונה פסולה מפרש מה טעם אאחרונה כלומר מה טעם אמרו בראשונות פסולה ובסופה באין יכולה חולדה לשתות אמרו כשרה ותירצוה משום תרתי ספיקי שהרי כל שאין חולדה יכולה לשתות חזר לשני ספקות אף לענין פסול שמא שרץ ואינו פוסל שמא אדם טהור ואלו מים מגולים אף בתרתי ספיקי חיישינן כלומר אע"פ שיש לומר שמא אדם ואינו אוסר ואם שרץ שמא אינו בעל ארס:

בד"ה התם הלכתא גמירי כו' דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כו' אלא מטהרין להו מכח דמוקמינן כל חד וחד בחזקת טהרה וי"ל כו' עכ"ל ויש לדקדק כיון דההיא דשני נזירים בין ברה"י בין ברה"ר ליכא למילף מסוטה משום דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות וא"כ מה לי ברה"י ומה לי ברה"ר וכיון דברה"ר מטהרין משום דמוקמינן לה אחזקתה ברה"י נמי נוקמיה אחזקיה ולא לייתי נמי ברה"י אלא קרבן טהרה כמו ברה"ר ונראה אפילו היכא דלא ילפינן (א) מסוטה איכא טעמא אחרינא להקל ברה"ר טפי מברה"י כמ"ש התוס' בפ' כשם דאיתא בירושלמי מפני מה ספק רה"ר טהור א"ל מצינו שהצבור עושין פסח בטומאה כו' ובתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד וא"א לישאל לרבים עכ"ל וק"ל:

בד"ה אם יכילה כו' וקסבר יש טבילה והזאה כו' עכ"ל פי' נהי דיש טבילה כרבנן דפרק התערובות (וכמ"ש) [ומכ"ש] דניחא טפי אי קסבר אין טבילה ועיין בפרש"י שם וק"ל:

בד"ה או שירד בה טל כו' א"נ לפי שהפסול בא מחמת טומאה קתני ברישא טמאה כו' עכ"ל לכאורה קשה כיין דבין ברישא ובין בסיפא אינה אלא פסולה ובאחר קידוש קמיירי א"כ מאי קאמר בסיפא אם יכולה חולדה לשתות כו' פסולים הא באינה יכולה חולדה לשתות נמי פסולה משום דשמא אדם טמא גילה כמו ברישא דליכא למיחש לחולדה דאין דרכה לכסות ואפ"ה טמא משום שמא אדם טמא כיסה אבל הנראה שכל דבריהם אלו הם מפירוש הר"ש במסכת פרה ולפי שיטתו כתבו שם דדרכן של בני אדם לכסות ואין דרכן לגלות והשתא שפיר הוצרך למיתני בסיפא אם יכולה חולדה כו' דלאדם טמא ליכא למיחש דאין דרך אדם לגלות ולשיטתו י"ל דלא מייתי רב אשי ראייה דסכנתא חמור מאיסורא אלא מהא דאם מצאה כמו שהניחה מגולה (א) לא פסולה איכא דראייה אחריתא שפרש"י דאזלינן בסיפא אחר רובא לקולא ליתא לשיטת הר"ש דבין ברישא ובין בסיפא אינה אלא פסולה וזה שכתבו התוספות ושמא ניחא ליה להביא הברייתא שמפורש בה שאני אומר כו' ואי הוו מפרשי' דמייתי ראייה דאזלינן בתר רובא להקל ודאי דהוצרך להביא ברייתא דקתני ברישא טמאה ובסיפא לא קתני אלא פסולה כפרש"י וק"ל:

ד"ה התם הלכתא גמירי לה וכו' וקשה דבפרק ב' נזירים וכו' ואכתי מאי תירץ וכו'. מקשין העולם דלפי סברת התוספות דס"ל השתא דלא ילפינן לה מסוטה משום דלא דמיא לסוטה כיון שאין הספק אלא אם נטמא זה או זה והאחד ודאי טמא והאחד ודאי טהור וברה"ר טהורים לגמרי משומ דמוקמינן כל א' אחזקתיה וקשה א"כ ברשות היחיד נמי נטהרה לגמרי מטעם דמוקמינן ליה אחזקתיה כמו ברה"ר דכיון דלא ילפינן לה מסוטה אין חילוק בין רשות היחיד לרה"ר א"כ כי נמי משני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אכתי מאי תירץ דהא אכתי תקשה דלא היה להם להביא קרבן כלל מטעם דמוקמינן לכל חד אחזקתיה כמו ברה"ר וי"ל ע"כ דהתוס' ס"ל דזה הטעם שאינו דומה לסוטה משום דהא ודאי הוא שלא נטמאו שניהם אינו גורם אלא לענין דלא נוכל למילף לה מסוטה שיהיו שניהם ודאי טמא ברה"י כמו בסוטה כיון שודאי הוא שלא נטמאו שניהם אבל מ"מ ילפינן לה מסוטה לענין דברה"ר לא מוקמינן להו אחזקתייהו כמו ברה"י משום דהא אשכחן בסוטה דברה"י לא אזלינן בתר חזקה כלל ואפילו לענין דלהוי ספיקא לא מהני א"כ שמעינן מינה בהדיא דברה"י מגרע כח החזקה ולכך גם במידי דלא דמי לסוטה ממש מ"מ לענין דלא מוקמינן לה אחזקתיה ברה"י ילפינן ליה שפיר מסוטה כגון כאומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם וא"כ כיון דלא מוקמינן להו אחזקתייהו נשארו ממילא שניהם בספק טומאה ולכך מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכן הדין בכל דבר הדומה לזה וק"ל ובזה יתיישב ג"כ סוגיית התוספות דשמעתין קמייתא דנדה ע"ש:

בא"ד וי"ל דמסוטה גמרינן לטהר ברה"ר היכי דליכא חזקה וכו' וההיא פירכא דהתם הויא לפי המסקנא וכו'. מקשין העולם למה להו לתוס' לכל זה האריכות הוה ליה לתרץ קושייתם שהקשו בריש הדיבור בקצור דהא דמשמע התם דבר"ה טהור מטעם חזקה הויא לפי המסקנא דהכא אבל אינה קושיא כלל דבמסקנא דהכא לא הדר אלא ממה דהוה סלקא אדעתין דלא שנא בין סכנתא לאיסורא וגם באיסורא הוה ס"ד דלא אזלינן בתר חזקה ובזה הדר במסקנא ומסיק דחמירא סכנתא מאיסורא דבאיסורא אזלינן שפיר בתר חזקה אבל ממאי דמשני לעיל התם הלכתא גמירי לה מסוטה מזה לא הדר כלל דאף לפי המסקנא ספק טומאה בר"ה ילפינן מסוטה כמבואר בכמה מקומות בגמ' ולכך הוכרחו התוספות לתרץ דתרוייהו צריכא דמסוטה ילפינן לטהר בר"ה במידי דליכא חזקה ודוקא כגון בדבר הדומה לסוטה והיכי דאיכא חזקה אפילו במידי דלא דמי לסוטה כי ההיא דשני נזירים מטהרינן ליה ברה"ר מטעם חזקה ולכך הוקשה להם לתוס' א"כ להאי דס"ד דהשתא דלא מוקמינן באיסורא אחזקתה מנא הוה יליף דספק טומאה ברה"ר טהור בדבר שאינו דומה לסוטה ואיכא ביה חזקה לכך כתבו והשתא דבעי למימר דלא מוקמינן באיסור אחזקתיה וכו' ר"ל אה"נ דלמאי דס"ד השתא הוה ס"ל דבדבר שאינו דומה לסוטה כי ההיא דשני נזירים ולא אפשר למילף מסוטה אינו טהור מספיקא ברה"ר וההיא פירכא דהתם הויא לפי המסקנא דהכא:

בא"ד וכן דבר שאין בו דעת לישאל דהוי ספק טהור וכו' היינו היכא דליכא חזקה וכו'. נראה דאין ר"ל דאי איירי בדבר דאיכא ביה חזקת טהרה בלא ילפותא דסוטה הוה מטהרין ליה אפילו ברה"י מטעם דמוקמינן ליה אחזקתיה דזה אינו כדכתיבנא לעיל דברה"י לא מוקמינן אחזקה אלא בא להשמיענו היא גופה דדבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור ברה"י אפי' בדבר דליכא חזקה ויש שרוצים לפרש דלעולם כונת התוספות לומר דע"כ הא דדבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור דילפינן מסוטה איירי היכי דליכא חזקה דאי איירי בדאיכא חזקה בלא סוטה הוי מטהרינן ליה מטעם חזקה ואע"ג דכתיבנא לעיל דברה"י לא מוקמינן אחזקה היינו מטעם דילפינן מסוטה דרה"י מגרע כח החזקה כדלעיל וזה לא שייך כי אם בדבר שיש בו דעת לשאול כמו בסוטה אבל בדבר שאין בו דעת לשאול ליכא למילף מסוטה וכ"מ מדברי ספר ח"ש דרצונו לפרש כן דעת התוספות אבל בעיני הוא פירוש דחוק דהרי היא היא דהא כל ילפותא דילפינן מסוטה אינו אלא זה עצמו דדוקא ספק טומאה בדבר שיש בו דעת לישאל הוא טמא דומיא דסוטה אבל דבר שאין בו דעת לישאל שאינו דומה לסוטה לא ולא שייך על זה לומר דאי איירי בדאיכא בו חזקה לא הוי צריכין למילף לה מסוטה וק"ל:

בא"ד וא"ת כל ספק טומאה ברה"י מנלן דטמא היכי דאיכא חזקת טהרה וכו'. עיין בתוס' ריש מסכת נדה דשם דקדקו התוספות מתוך הסוגיא דהתם דספק טומאה ברה"י ודאי טמא מדפריך שם גבי מקוה ואי מסוטה גמרינן לה אמאי תולין ואע"ג דכתבו התוספות הכא בדבור זה דבמקוה ליכא חזקת טהרה דאי משום העמד מקוה על חזקתה אדרבה העמד טמא על חזקתו לא כתבו זה אלא לפי מה דמסיק התם בנדה אבל בתחלת הסוגיא לא הוה ס"ל שם הכי ואפילו הכי פריך אמאי תולין א"כ מבואר בהדיא דספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה הוי ודאי טמא אפי' היכא דאיכא חזקת טהרה ע"ש:

ולפי שיטה זו דפרישנא כונת התוספות בזה יתיישב ג"כ סוגיא דשמעתין דמקשין העולם אמה דקאמר א"ל אביי ולא שני לן בין איסורא לסכנתא והא אילו ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ואילו ספק מים מגולין וכו' ומאי פריך תקשה ליה לעצמו מ"ט דאי משום חזקה א"כ ברה"י נמי ליטהר אלא ע"כ הוי הטעם דילפינן לה מסוטה א"כ מאי פריך אבל לפי מאי דכתיבנא א"ש דאביי הוה ידע שפיר דהלכתא גמירי לה מסוטה אלא שבא להוכיח אעפ"כ דע"כ באיסורא אזלינן בתר חזקה דהא ספק טומאה בר"ה טהור אפילו היכי דאי אפשר למילף מסוטה כגון בענין דלא דמיא לסוטה כההיא דשני נזירים ואפילו הכי מטהרים בר"ה וע"כ אינו אלא מטעם דמוקמינן לה אחזקתה ואילו ספק מים מגולים אסורים ומשני א"ל התם הלכתא גמירי לה ר"ל ואפילו היכי דאיכא חזקה אינו טהור אלא מטעם דילפינן מסוטה והיכי דלא אפשר למילף מסוטה כי ההיא דשני נזירים אה"נ דלא מטהרינן ליה מספק מכח חזקה כמ"ש התוספות וק"ל אלא דהא דקאמרינן בתר הכי מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה וכו' קשה ליישבו דמאי ס"ד דרב שימי דהא ע"כ הוא בעצמו צריך לדעת דהתם נמי הוי טעמא דהלכתא גמירי לה מסוטה דאל"כ מאי שנא מכל ספק טומאה דעלמא דקי"ל דמטמאין ברה"י וק"ל וצ"ע ליישבו בדדך הפשט הגם שפירשתי אותו בדרך חדושי הישיבה ע"ד היופי והנעימות אבל אין להאריך בזה כי אין זה עתה כונתינו בחיבור זה:

ד"ה טמאה שאני אומר וכו' פי' גם הצלוחית כונתם בזה דהתוספות ס"ל דלא כפירוש רש"י אלא דשפיר איירי דכבר נתקדשו ב? פר וכ"ת א"כ מאי נפקותא בהאי טומאה הא בלאי הכי מטמאין אפילו במשא נפקא מינה שגם הצלוחית טמאה:

ד"ה שאני אומר וכו' עד משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלין לא גזרו וכו'. עיין במה שכתבתי בפ"ק דנדה על זה:

ד"ה אם יכולה חולדה לשתות וכו' וקסבר יש בילה וכו' פירוש שמים או רוק מתערב בכל טיפה וטיפה של ההזאה והזאה צריכה שיעור וא"כ טיפת הרוק המעורבת בו מחסרת השיעור וזה טעמו של ר"א דאמר יזה שתי הזאות פירוש כשנתערב טיפת מים במי חטאת כדי שבהזאה השנית ישלים השיעור:

איתיביה ראה ציפור המנקר כו' חוששין שמא במקום נקב נקב א"ל מי קא מדמית איסורא לסכנתא כו' עד סוף הסוגיא לכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא דמעיקרא מאי ס"ד דר' אבא לאותביה לרב הונא מסכנת' לאיסורא דהא מלתא דפשיטא הוא דטובא מפלגינן בין סכנתא לאיסורין שבתורה דהא בכל איסורין שבתורה אזלינן בתר חזקה ובתר רובא משא"כ בסכנתא מחללין השבת ולא מהני לא רובא ולא חזקה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אפי' את"ל דהכא לאו סכנת נפשות ממש הוא כדמשמע בל' הרמב"ם ופשטיה דש"ע שעיקר איסור גילוי אין לך אלא חששא בעלמא שלא יבא לידי סכנה מ"מ מילתא דפשיטא היא שאין לאדם להכניס עמו לכתחילה במלתא שיוכל לבוא לידי סכנה וכ"ש דקשה טפי בהא דאמר ליה רבא לר' אבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא דהא מילתא דפשיטא היא דהא דקי"ל ספק איסורא לחומרא אפי' לשיטת רש"י והתוס' ורוב הפוסקים דס"ל דספק השקול אסור מן התורה היינו היכא דליכא חזקה משא"כ הכא דאיכא חזקה כדאמר ר"ה להדיא נשחטה בחזקת היתר עומדת ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהא א"כ לא שייך בכה"ג לישנא דספק איסורא לחומרא דהא בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה אפי' מדרבנן זולת באיזה מקומות שאמרו חכמים בפירוש ומה"ט גופא קשה נמי עליה דאביי דמהדר ליה ולא שני לך בין סכנתא לאיסורא ומייתי לה מספק טומאה בר"ה ולא אסיק אדעתיה דהלכתא גמירי לה דהא חזינן דברה"י ספיקו טמא וא"כ מאיזה טעם שיהיה אין לדמות טומאה לשאר איסורין וטפי ה"ל לאביי לאתויי מכמה משניות וברייתות דאזלינן בתר חזקה וכה"ג יש לדקדק בכל השקלא וטריא עד למסקנא דעיקר השקלא וטריא אינו אלא אי דמיא איסורא לסכנתא אי לא ובפשיטות הוי שייך טפי למישקל ולמיטרח דליחזי אנן אי יש לחוש לספק איסור הנודע לאחר שחיטה במקום חזקה או לא דהא בכמה דוכתי במכילתא אשכחן דשקיל וטרי הש"ס בענין זה לענין חוששין לספק דרוסה וחששא דשמא הבריא ואי תלינן היכא דממשמשי ידא דטבחי ולא אשכחן בשום דוכתא דמדמי לסכנתא והנלע"ד בזה כשנדקדק עוד דמעיקרא מאי האי דבעא מיניה ר' אבא מר"ה אי חוששין שמא במקום נקב נקב אמאי לא פשיטא ליה לר' אבא מהך ברייתא גופא דראה צפור המנקר דהא איהו גופא מקשה לר"ה מהך ברייתא וכה"ג מקשו התוס' בכמה דוכתי ועוד יש לדקדק דכיון דר' אבא גופא דבעא מיניה מר"ה נקט במילתיה האי לישנא מי חיישינן שמא במקום נקב נקב א"כ ה"ל לר"ה לאהדורי סתמא דאין חוששין ומאי האי דמסיק ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב דהוא מיותר וכן דקדק התורת חיים לכך נראה לפענ"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבי אבא גופא נמי פשיטא ליה דיש לחלק בין האי דראה צפור דטעמא משום סכנתא ואיסור' מסכנת' לא ילפינן אלא דבלא"ה קשי' ליה לר' אבא אהא דמהדר ליה ר"ה אין חוששין שמא במקום נקב נקב דא"כ קשיא לר"ה דידיה אדידיה הא אדרבה אשכחן לר"ה דמחמיר טובא בספיקא היכא דאיתרע חזקתו דהא בהשוחט בסכין ונמצאת פגומה קאמר ר"ה להדיא דאפי' בשיבר בה עצמות כל היום אפ"ה פסול' אע"ג דעיקר מימרא דר"ה בסכין בדוק איירי וא"כ אמאי לא מוקמינן הסכין אחזקתה דמעיקרא ואי משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה מ"מ כיון ששחט בסכין בדוק אזלא לה הך חזקה לגמרי דהא הבהמה לא איתרע וא"כ הרי ידע במה נשחטה אע"כ דהא דלא מוקי הסכין בחזקת בדוק היינו משום דנמצאת עתה פגומה והרי פגומה לפניך ואיתרע חזקת הסכין דמעיקרא אע”ג ששיבר בה עצמות ועצם ודאי פוגם אפ"ה מחמיר ר"ה דכיון דנמצאת פגומה איתרע לה מיהא הך חזקה דמעיקרא ומש"ה מחמיר בה ר"ה א"כ כ"ש הכא דבהמה גופה איתרע לה חזקת היתר טובא כיון שנמצא נקב בפועל ובהמה גופה איתרע מש”ה אע"ג דאיכא למיתלי הך נקבים בזאב אפ"ה יש לאסור במכ"ש דסכין פגומה וכה"ג גופא אשכחן בר"פ דאלו טריפות דף מ"ג אמימרא דעולא דקאמר ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ומקשה עליה סתמא דתלמודא מ"ש מסכין ונמצאת פגומה ולכאורה נראה ברור דהא דמקשה התם מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה היינו אפילו למאי דקי"ל כרב חסדא דמכשר בשיבר בה עצמות א"כ כ"ש דקשה אר"ה טפי דאוסר אפי' בשיבר בה עצמות וע"כ היינו משום דהסכין איתרע כדמשני הש"ס התם בפ' אלו טריפות א"כ כ"ש הכא דבהמה גופא איתרע וכ"ש למאי דפרישית לעיל דשיטת כל הפוסקים דריא' נמי בכלל בני מעיי' היא וא"כ הך אבעי' דר' אבא היינו אפי' בריאה דשכיחי בה נקבים א"כ היאך קאמר ר"ה סתמא דאין חוששין דמשמע נמי דאפילו בריאה הוי נמי דינא הכי אע"כ דמשמע ליה לר' אבא דלר"ה אה"נ כל היכא דאיתרע חזקתיה יש לאסור ואפילו היכא דאיכא למיתלי בהיתר טפי כגון בהאי דסכין פגומה ולפ"ז ודאי דלר"ה חיישינן נמי לספק דרוסה ובקוץ בוושט חיישינן נמי שמא הבריא וא"כ ע"כ הא דפשיטא ליה לר"ה בזאב דהכא דאין חוששין הינו משום דהך חששא דשמא במקום נקב נקב לא חשיב ליה ספיקא כלל דלא איתרע חזקתיה בהכי ואפילו כמיעוטא דמיעוטא לא חשיב לה והשתא א"ש טובא הא דמסיק ר"ה במילתיה אין חוששין שמא במקום נקב נקב דלאו יתור לשון הוא אלא טעמא יהיב למילתא דדוקא הך חששא הוא דאין חוששין משא"כ בשאר חששות אע"ג דאיכא למיתלי טפי בהתירא אפ"ה חזקה קמייתא מיהא איתרע וחשבינן לה כפלגא ופלגא אי מדאורייתא או מדרבנן כמו שיבואר א"כ לפ"ז שפיר איתיבי ר' אבא לר"ה מהך ברייתא דראה צפור שחוששין שמא במקום נקב נקב הרי לפנינו כיון דזימנין מיהא דאיתרמי חיישינן לה אע”ג דהתם קודם שהיה מנקר באבטיחים היה הפירי בחזקת היתר גמור לגבי חששא דנחש א"כ ה"נ אמאי קאמר ר"ה דאין חוששין ומהדר ליה ר"ה דאפ"ה יש לחלק בין סכנתא לאיסורא דבחששא כל דהו חיישינן לסכנתא ומ"ה מקשה ליה רבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא והינו משום דבלא"ה פשיטא ליה לרבא דבאיסורא כה"ג נמי תלינן לחומרא מהא דקי"ל חוששין לספק דרוסה ומשמע נמי בפ' אלו טריפות דמה"ט חוששין נמי שמא הבריא והיינו משום דכל היכא דאיתרע חזקת היתר בשום ענין ה"ל כפלגא ופלגא ואפשר דמדאורייתא אסור ואפי' את"ל דלא הוי ממש כפלגא ופלגא אפ"ה מדרבנן מיהא אסור וא"כ ה"נ כיון דאשכחן בשום דוכתא דאיכא למיחש שמא במקום נקב נקב ממילא דיש לאסור בבא זאב ונטל בני מעיים וכ"ש בריאה דשכיחי נקבים כדפרישית ומהדר ליה אביי ולא שאני לך בין איסורא לסכנת' והיינו משום דמשמע ליה לאביי דבכל ספק דאיתרע אפ"ה היכא דאיכא למיתלי הך ריעותא במידי דשכיח תלינן להיתיר' ולא אמרינן בכה"ג ספק איסורא לחומרא אפילו מדרבנן ופשיטא ליה לאביי הכי מספק טומאה ברה"ר דאע”ג דלענין טומאה יש להחמיר טפי מבשאר איסורין מדאשכחן בספק טומאה ברה"י דחשבינן ליה כודאי ולא מוקמינן לה אחזקת טהרה והטעם מבואר בברייתא בסוטה בפ' כשם שהמים בודקין דכיון דאשכחן שעשאה התורה כודאי ולא אזלינן בתר חזקה אע”ג דאיסור סוטה קיל משאר טומאות שהרי לא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון ומסיק התם דמכאן אתה למד לכל ספק טומאה שהיא ברה"י דכודאי חשבינן להו מהאי ק"ו גופא שהרי עשה בהו שוגג כמזיד ואונס כרצון ואפ"ה אשכחן דברה"ר ספק טהור לגמרי ואפי מדרבנן לא חיישינן להחמיר והיינו כדאמרינן התם להדיא בהך ברייתא גופא וממקום שבאתה מה סוטה ברה"י טומאה נמי ברה"י ולא ברה"ר וא"כ אכתי קשה נהי דמק"ו מסוטה לא מצינן למילף שיהי' ספק טומאה ברה"ר כודאי אפ"ה ה"ל למימר דמספיקא מיהא לא נפקא דהא איתרע חזקת היתר דמעיקרא ועכ"פ מדרבנן היה להם להחמיר אע"כ דהיכא דאיכא למיתלי טפי בהיתר לא איתרע חזקתיה דמעיקרא ואפילו מדרבנן לא מחמירין וכיון דאפילו בטומאה דחמירי שעשה בה אונס כרצון אמרינן הכי כ"ש בשאר איסורין וממילא דע"כ הא דמחמירין גבי צפור המנקר היינו משום דחמיר סכנתא טובא ומעיקר תקנת' דספק מים מגולין מוכח הכי דליכא בהו ריעותא כלל ורוב המים בחזקת היתר עומדין ואיכא ספיקי טובא והיינו דשני אביי בלישנא ואילו ספק מים מגולין אסורין ולא מייתי לישנא דברייתא דראה צפור המנקר ולמאי דפרישית א"ש ואהא משני ליה רבא שפיר דהתם הלכת' גמירי לה מסוטה והיינו לענין דברה"ר דטהור לגמרי דלענין רה"י מק"ו מסוטה ילפינן וא"כ לפ"ז כיון דהלכתא לטהר לגמרי ברה"ר אתא תו לא שייך להחמיר אף מדרבנן ולפ"ז אתי נמי שפיר הא דמותיב רב שימי משרץ בפי חולדה וקס"ד דרב שימי דהא דדבר שאין בו דעת לישאל ברה"י לא מהלכתא גמרינן לה אלא כדרב גידל בפ' כשם דיליף לה מרומיא דקראי אהדדי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף דמשמע דוקא בודאי טומאה ולא בספק טומאה ובאידך קרא כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והיינו בטומאת הגוף דודאי טהור הוא דיאכל אבל ספק לא יאכל וע"כ היינו טעמא דספק בטומאת בשר הוי שאין בו דעת לישאל וטומאת הגוף יש בו דעת לישאל אלמא דאין בו דעת לישאל טהור אף ברה"י א"כ כל שכן בשאר איסורין והוי תיובתא דרבא וע"ז משני הש"ס שפיר דהתם נמי הלכתא גמירי לה מסוטה דאיצטריך הלכתא לדבר שאין בו דעת לישאל דטהור לגמרי דאי מקראי ה"א דבאין בו דעת לישאל נהי דלא נעשה כודאי אפ"ה ספק מיהא הוי וא"כ לפ"ז תו לא שייך למילף מיניה שאר איסורין דהא מהלכתא לא גמרינן ומוקמינן להו אדינייהו דהיכא דאיתרע חזקה הוי ספק איסורא לחומרא או מדאורייתא או מדרבנן וכמו שאבאר בל' התוספות כן נראה לי נכון בישוב לשון סוגי' הגמרא וכן נראה לי מדקדוק לשון רש"י ז"ל:

בתוספות ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה תימא דמשמע הכא דהא דמטהרין ספק טומאה ברה"ר מסוטה גמרינן לה וקשה דבפ' ב' נזירין כו'. המשך לשון התוס' דהכא מבואר היטיב בל' מהר"ם ז"ל בחידושיו ודבריו ברורים למבין ולהמעיין בל' התוס' בכמה מקומות דבר"פ שני נזירין ג"כ כתבו התוס' ד"ה באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם דקשיא להו א"כ כל א' יביא קרבן טומאה ואי משום דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות א"כ מאי פריך מעיקרא כמו שהקשו כאן ותירצו בקצרה דהמקשה דהתם סובר כמסקנא דהכא והיינו כמו שהקשה מהר"ם ז"ל אלא דמאי דמסקו התם ובמקום אחר מפורש באורך היינו במ"ש בריש מס' נדה ודבריהם שם ממש כמו שפירש מהר"ם ז"ל כאן ולכך לא רציתי להאריך בהמשך לשון התוספות וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש בעיקר דברי התוס' שכתבו בתחלת דבריהם תימא דמשמע הכא דהא דמטהרין ספק טומאה ברה"ר מסוטה גמרינן לה וקשה מפ' ב' נזירין ומאי משמע הכא שכתבו דהא בריית' ערוכה היא דספק טומאה בין ברה"י ובין ברה"ר מסוטה גמרינן לה דברה"י מק"ו מסוטה ולאו מהלכתא אלא משום דכיון דבסוטה טומאה קריי' רחמנא היינו משום דבא ללמד על כל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי מק"ו ומסיק עלה ממקום שבאתה מה סוטה רה"י אף כל ברה"י ולא ברה"ר כדפרישית דאמרינן דיו אלא שכבר כתבתי בסמוך דמטעם דיו ה"א דנהי דברה"ר לא הוי כודאי טומאה אפ"ה ספק מיהא הוי מש”ה איצטריך הלכתא דטהור לגמרי וכ"ש דאיצטריך נמי הלכתא לטהר ברה"ר אפי' כי האי דשני נזירין וא"כ בזה נתיישב' כל הסוגיות בפשיטות דהא דמקשה התם בפ' ב' נזירין מעיקרא למאי דס"ד דהאי דשני נזירין ברה"ר איירי אמאי מייתי קרבן טומאה דבין אם נאמר דאתיא מדינא ובין אם נאמר דאתיא מהלכתא כדמשמע הכא אפ"ה יש לנו לומר דשניהם טהורים דהא אדרבה עיקר הלכתא להכי אתא דברה"ר בכל ענין טהור וע"ז משני הש"ס התם שפיר דהא דשני נזירין מביאין קרבן טהרה וקרבן טומאה מספק היינו באומר שראיתי טומאה נזרקה ביניכם והוי ספק טומאה ברה"י ולאו מהלכתא אתי' דטמא אלא מק"ו מסוטה כדאמרינן בפ' כשם וכיון דילפינן לה בק"ו מסוטה תו לא שייך לומר כלל דשניהם טמאין דהא בסוטה לא אשכחן כה"ג וכל זה לא כדברי התוס' דהכא דמשמע מדבריהם בכל זה הדיבור דלקושטא דמילתא כל ספק טומאה בין ברה"י בין ברה"ר תרווייהו הלכתא נינהו וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ולדבריהם צ"ע גדול דבסוגי' דפ' כשם מבואר להדיא בל' הברייתא דספק טומאה ברה"י מתורת ק"ו ילפינן לה ואפשר דמשמע להו הכי מלשון הסוגיא דלקמן ר"פ אלו טריפות מהא דאמר עולא אין חוששין שמא הבריא ומקשינן עליה מ"ש מספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ומסיק עלה ולטעמיך מ"ש מספק טומאה ברה"ר אלא התם הלכתא גמירי לה מסוטה דמשמע לכאורה דאתרווייהו קאי ובאמת אין זה מוכרח כמו שאבאר במקומו אי"ה ועוד דנהי דהלכתא לטהר ברה"ר לחוד אתיא מ"מ אטו לא שמעינן מינה ממילא דברה"י ספק טומאה מיהא הוי וא"כ א"ש הסוגיא דפ' אלו טריפות דכולה מלתא לענין ספיקא לחוד איירי אי חוששין שמא הבריא או לא ודוק היטב:

בא"ד וא"ת היאך מצי למילף מסוטה הא סוטה אית לה חזקת טהרה ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דכיון שכל דבריהם בזה הדיבור משמע להו דספק טומאה ברה"ר הלכתא גמירי לה וא"כ מאי פירכא שייך אהלכתא דהא כל הל"מ אמרינן בכל דוכתא שאין טעם לדבר ונראה דמשמע להו הכי מדמסיק הש"ס בהאי לישנא דהלכתא גמירי לה מסוטה ולא קאמר סתמא דהלכתא גמירי לה כדאמרינן בכל דוכתא אלא דבאמת משום הא לא איריא דכיון שיש כמה חילוקי דינים בין ספק טומאה ברה"ר וברה"י ואין בו דעת לשאול והרבה כיוצא באלו לענין טומאה למפרע מזמן לזמן מש”ה נאמרה הך מלתא בל' קצרה דהא כל דיני ספק טומאה בכלל כמו ספק טומאה דסוטה לכל פרטיהם מיהו התוס' פ"ק דנדה הקשו ג"כ קושיא זו דהיכי ילפינן לה מסוטה אלא דלשונם דהתם משמע דאסוגיא דפ' כשם קאי דיליף לרה"י בק"ו מסוטה וא"כ יפה הקשו דהאי ק"ו אית ליה פירכא משא"כ בל' התוספות דהכא אי אפשר לפרש כן וצ"ע ודו"ק: