Chullin 89b

שיעורא בעינן בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה (דף כז:) לולב מפרש במסכת סוכה (דף לב:) שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה. ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו:

מתני' גיד הנשה:

ובמוקדשין לקמן (חולין דף צ.) פליגי בה איכא למאן דאמר אפילו בעולה ואיכא למ"ד בקדשים הנאכלין:

שאין לו כף בגמרא מפרש אית ליה ולא עגיל:

כף פוליפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף:

כף שעל גב הירך:

ונוהג בשליל בן תשעה חי הנמצא בבהמה:

וחלבו של שליל מותר:

גיד הנשה:

מוקדשין פשיטא כולהו נמי פשיטא אלא דצריך שיהא אחד לצורך ואגביה תני כולהו:

ואתי איסור מוקדשין וחייל על איסור גיד ואע"ג דתנן (לקמן חולין דף ק:) ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טומאה איסור מוקדשין דחמיר דאית בהו כרת אם אכלו בטומאה כדפרש"י לקמן (חולין דף צ.) חייל טפי אאיסור גיד:

אלא קסבר אין בגידים בנותן טעם ולא היה יכול להקשות והתנן (לקמן חולין דף ק:) אינו נוהג בטמאה דמשמע אין גיד הנשה נוהג בטמאה דאין איסור גיד חל על איסור טומאה אלמא דיש בגידין בנ"ט דהוה מצי למימר דטעמא כדאמר רבי שמעון בגמרא (שם דף קא.) מי שגידו אסור ובשרו מותר ומה שמקשה רבי יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר שפיר פריך דכיון דלבני יעקב נאסר אף בטמאה לא מסתבר למימר דאחרי כן כשנאסרו בטמאה פקע ממנו איסור גיד הנשה א"נ אפילו היה יכול לדקדק משם דיש בגידין בנותן טעם ניחא ליה למיפרך מירך שנתבשל בה גיד הנשה ששנויה קודם:

איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא והכי פירושו איסור גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין ולא איסור אחר וא״ת ולימא דקסבר יש בגידין בנותן טעם ואפילו הכי לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חל על איסור אף באיסור חמור ואיסור כולל וכי תימא משום דמתניתין כר״מ דאמר דנוהג בשליל ובסוף פירקין (חולין דף קא.) מחייב רבי מאיר שתים באוכל גיד הנשה של נבלה אלמא אית ליה איסור חל על איסור דהשתא נמי דקאמר אין בגידין בנותן טעם לא אתיא כרבי מאיר דהא רבי מאיר סבר יש בגידין בנותן טעם מדמחייב באוכל גיד משום נבלה וי״ל דאין נראה לו שתחלוק הך סתמא דמתניתין אסתמא דכריתות פרק אמרו לו (כריתות דף יג:) דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד דסברה דאיסור חל על איסור באיסור כולל אי נמי לא בעי לשנויי הכי משום דאכתי תקשה ליה דא״כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה והשתא דקאמר דקסבר אין בגידין בנותן טעם הוה מצי למפרך אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה אלא דעדיפא מיניה פריך:

אם יש בה בנותן טעם אסורה תימה דילמא אסורה משום שמנו של גיד אבל בגידין אין בהן בנותן טעם ולפירוש הר' מאיר אתי שפיר דפירש דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר ור"ת מפרש דלשמנו של גיד לא הוה קרי גיד סתמא וקשה לפירושו דלקמן (חולין דף צא.) גבי ההיא דגידין ישרפו לששה עשר מוקי לה רב אשי בשומן של גיד:

בולדות קדשים עסקינן דבהדי הדדי קאתו וא"ת והיכי אתו בהדי הדדי הא איסור גיד אינו חל עד שיהא בן ט' חדשים כדאמר לקמן בפרקין (חולין דף צב:) א"ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך רבי מאיר לשיטתו כו' וי"ל דהא דשרי ר"מ בגיד בשליל בן ח' היינו לאחר שנשחטה האם דניתר בשחיטת האם אבל כל זמן שלא נשחטה האם איכא איסור גיד בשליל ומיהו קשה דבפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בתולש חלב מבן ט' חי אבל מבן ח' חי משמע דלכולי עלמא אין בו איסור חלב וה"נ אין איסור גיד כי היכי דליכא איסור חלב וא"כ איסור מוקדשין קדים ויש לומר דדוקא איסור חלב אין בו משום דכתיב (ויקרא ז) כל חלב שור וכשב ובן ח' לא מיקרי שור וכשב אבל איסור גיד יש בו אי נמי ניחא ליה למיפרך ממתניתין דנזיר דמשמע בהדיא דלאו בהדיא הדדי אתו וא"ת ואמאי לא פריך ממתניתין דאינו נוהג בטמאה אלמא דאיסור טומאה קדים וי"ל דהמ"ל דטעמא משום דבשרו אסור כדקאמר רבי שמעון כדפי' לעיל:

והא מדקתני סיפא דנוהג בשליל מכלל דרישא כו' תימה מאי פריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה ועוד דמאי קא משני דבר זה מחלוקת רבי יהודה ורבנן והלא אף רבי יהודה מודה דאסור כי לא נשחטה האם דדוקא בנשחטה פליגי דהא רבי יוחנן אית ליה בפרק בהמה המקשה (גם זה שם) דתלש חלב מבן ט' חי דחלבו כחלב בהמה אע"פ שאם נשחטה האם הכל מותר אפילו חלבו וגידו מכל בבהמה תאכלו:

מתני' ונוהג בשליל. פירש רש"י ז"ל דבן ט' חי, מפני שנראה לרבינו ז"ל דהא דאמר רבי אליעזר אמר רב הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו אפי' אגיד נמי קאי, וכן דעת רוב המפרשים, ובגמרא נאריך בה בע"ה.

גמרא וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם וכו'. ואם תאמר דלמא משום שמנו של גיד, ולעולם אין בגידין בנותן טעם. תירץ ר"ת ז"ל דאם איתא לא היה מפיק ליה בלשון גיד. ומקשים עליו מדתני' (צ, ב) העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואוקמא רבינא לקמן בשמנו של גיד. ונראה לי דל"ק לי' מידי דהתם אף על גב דלא אצטרכא ליה [אלא] לשמנו של גיד מ"מ אף הגיד בכלל דאף הוא ישרף לששה עשר בגררת שמנו אם נותר, אבל כאן שאין הדין כן בגיד עצמו אלא בשמנו לבד, אם איתא דאין בגידין בנותן טעם לעולם לא הוי מפיק האוסר בלשון מי שאינו אוסר. ומקצת רבני צרפת להוכיח מכאן דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אף שמנו אינו אוסר אחרים בתערובתו, דהא שמנו של גיד משום גזירת גיד נאסר, ואם הגיד אינו אוסר תערובתו אנן היאך נגזר ונאסור תערובתו של שומן ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ועוד דמאי איכא למיגזר, בשלמא באכילת גופו [גזרו] אטו אכילת גיד עצמו שהוא אסור, אבל תערובתו מאי איכא, דאי שרית ליה טעמו של שומן אתי למישרי תערובתו של גיד לישרי ליה, דהא אין בגידין בנותן טעם. ולכאורה ודאי הכי הוה משמע, אלא דליתא מדאמר רבא לקמן (חולין צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין במינו בס' ואסורא דליכא למיקם אטעמא כגון שומנו של גיד (וליכא) קפילא וכו', אלמא שמנו של גיד אוסר תערובתו בנותן טעם, [ו]כן הנהו אטמאתי דאיתמלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא (לקמן חולין צז, ב) והוה אסר ליה רבינא ורב אדא, ומר בר רב אשי דשרי ליה משמיה דאבוה הא אמרי טעמא משום דמליח לאו כרותח דמבושל דמי אלא כרותח דצלי, הא בשנתבשל (כולו) [כולי עלמא] מודו דאוסר, וכן רב נחמן דאמר [שם] גיד הנשה בששים, ומסתמא משום שמנו קאמר, דאין סברא לומר דכולהו אמוראי בתראי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם ודלא כהילכתא, והיאך א"ל דרבינא ורב אשי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם, ותלמודא פסיק (לקמן חולין צט, ב) והילכתא אין בגידין בנותן טעם.

אלא בוולדות קדשים עסקינן וקא סבר נוהג בשליל ולדות קדשים ממעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו. ואם תאמר והא אמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא לקמן (חולין צב, ב) מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו אלמא אפילו לרבי מאיר דאית ליה נוהג בשליל לא חאיל עליה איסור גיד עד ט' חדשים [דחדשים הוא] דגרמי ליה ואיסור מוקדשין חאיל עליה משעת יצירה, יש לומר דהא אתיא דלא כרבי אלעזר אמר רב הושעיא, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (חולין ק, ב) בגיד הנשה של בהמה טמאה הכא בשליל עסקינן דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קא אתו, אתיא נמי דלא כרבי אלעזר אמר ר' הושעיא, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מדרבי אלעזר אמר רבי הושעיא כדאקשינן מינה לקמן (חולין צב, ב) לשמואל גמ' וחלבו מותר, אלא משום דעדיפא ליה לאקשויי ממתני' דעל אלו טומאות הנזיר מגלח. ובמסקנא אידחי לה ולא איצטרכינן לאקשויי מדר' אלעזר אמר רבי הושעיא כלל. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו דהא דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי אף על גב דקאי אברייתא דפליגי בה ר' מאיר ורבי יהודה לענין גידו חלבו כדקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר אינו [נוהג] בשליל וחלבו מותר, ועלה קאמר ר"א אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי, לא קאי ר"א אלא [א]חלבו לבד, והיינו דשייך בה מחלוקתן של עסקי שחיטה דלר"מ דקאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב ליה בהמה מעליא וקרינן ביה וזבחת מבקרך ומצאנך, הוא הדין נמי דחשבינן לה בהמה מעלייתא, דחדשים גרים ליה לענין חלבו וקרינא ביה חלב שור וכשב ועז, רבי יהודה סבר דלא חשבינן לה בהמה הילכך לא קרינא ביה בקר וצאן, וחלבו מותר עד שעת יציאתו מרחם כדכתיב (ויקרא כב, כז) שור או כשב או עז כי יולד, אבל לגבי גידו לא הלכו בו לשטתן אלא טעמא דרבי יהודה בגידו משום דקרינא כל בבהמה תאכלו, ונכון הוא. אלא שיש לדקדק מאי קא משני דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן, דהא אף ר' יהודה לא שרי אלא היכא דניתר בשחיט(ה)[ת] אמו. אבל לא נשחטה אמו מודה דאסור וכאותה שאמר ר"י לעיל (חולין עה, א) תלש חלב מבן ט' חי והוציא לחוץ חלבו כחלב בהמה, ואף על גב דאם נשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו, ועוד קשיא אמאי לא אוקי רישא בשליל שלא נשחטה אמו ולאשמועינן דהאוכל מגידו לוקה שתים דבהדדי קא אתו, וסיפא בשליל שנשחטה אמו. אבל לפי התירוץ הראשון שכתבנו אפשר דלא חש לדקדוקי עליה ולאהדורי לאוקמיה לההוא פירוקא, משום דלא אתי כהילכתא, דהא דר"א א"ר הושעיא הלכה פסוקה היא וליכא דפליג עליה כדמשמע לקמן. ונראה לי דאפילו לתירוץ התוס' לא קשיא מידי, דודאי אף על גב דאית ליה לרבי יהודה דתלש גיד מן העובר והוציאו לחוץ לוקה עליו משום גיד הנשה, אלא דבנשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו וכדאמר ר"י לקמן (חולין ק, ב) גבי גיד של בהמה טמאה, מכל מקום אף כשנולד לענין איסור חל על איסור לא חשבינן ליה לאיסור גיד חל משעת יצירתו אלא משעת לידתו, משום דכיון דאפשר שתשחט אמו ויהא לו לגיד היתר אכילה על ידה לא חשבינן ליה לאיסור חל על איסור עד שנולד או עד שיוצא לאויר העולם מחיי האם, וכדאמר ר"י בשילהי פירקין (קג, א) אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש, ואוקימנא בשנטרפה עם יציאת רובה, דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדדי קא אתו, ואף על גב דשמעינן ליה לר"י דאמר דקודם שנולד חל עליה איסור חלב דחדשים גרמי ליה כדאמרינן לעיל, וטעמא משום דאיסור חלב תלוי ועומד שמא תשחט האם ויהא לו היתר בשחיטה, ועד שיולד או עד שיצא לאויר העולם בחיי האם לא חשבינן ליה איסור חל עליה, והכי נמי לא שנא, והילכך שפיר קא פריך הכא, והכי קאמר מדקתני סיפא נוהג בשליל שמע מינה דרישא לאו בשליל עסקינן, דאם כן לא הוה לאהדורי ולמימר נוהג בשליל אלא הכי הוה ליה למימר רבי יהודה אומר אינו נוהג במוקדשין כלומר שאין איסור הגיד חל בשליל עד (שעת הזה) [שעה זו] שמא תשחט האם ונמצא שלא נאסר הגיד עדיין (דאלמא), דאי נמי הכי קאמר שפיר שמעינן מינה פלוגתייהו בשליל שנשחטה אמו דהא בהא תליא, ואהדר ליה דאין הכי נמי קאמר ולאו פלוגתא אחריתי היא אלא כולה חדא פלוגתא היא, דהכי קאמר נוהג במוקדשין לפי שאיסור גיד במוקדשין (ו)בהדדי קא אתו, ודבר זסה מחלוקת רבי יהודה ורבנן, שר' יהודה אומר גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וכיון שכן לדידיה אין איסור גיד הנשה נוהג במוקדשין דאיסור מוקדשין קדים ולא אתי איסור גיד וחאיל אמוקדשין, כך נ"ל, ובזה עמדו דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

פרק גיד הנשה מתני ואין הטבחים נאמנים עליו פי' דקסבר דבעי חטיטה והם אינן מחטטין אותו וחכמים אומרים נאמנים עליו דסברי דלא בעי חטיטה כרבי יהודה.

גמ' מוקדשין פשיטא וכ"ת קסבר תנא דמתני' יש בגידים בנותן טעם ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד פי' דאי ס"ל אין בגידים בנותן טעם נהי דחייבה עליו תורה באיסור גיד הנשה מ"מ לא חייל עליה איסור מוקדשין דעץ בעלמא הוה אבל השתא דיש בגידין בנותן טעם חשיב כבשר למיחל עלי' איסור מוקדשין ואע"ג דאין איסור חל על איסור הכא חייל או ע"י איסור כולל דמיגו דחייל אבשר חייל אגיד או ע"י איסור מוסיף דמיגו דאיתסר בהנאה חייל עליה איסור אכילה דס"ל דגיד הנשה מותר בהנאה.

האי מוקדשין נוהגין בגיד מבעיא ליה פי' לאשמעינן האי דינא.

במוקדשין איסור מוקדשין ליכא פי' וה"ק גיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ודומיא דחולין דלית ביה אלא איסור גיד.

והתנן ירך שנתבשלה בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה ודילמא התם משום שמנו של גיד שיש בו בנ"ט וכר"מ דאמר שמנו אסור יש מתרצים דכיון דאין איסור שמנו של גיד אלא מדרבנן גזירה משום גיד עצמו הא ודאי לא חמיר מיניה ואם איתא דאין גיד אוסר תערובתו לפי שאין בו בנ"ט אף שמנו לא יאסור תערובתו שלא יהי' טפל חמר מן העיקר ואין זה נכון דהא אנן קיי"ל דאין בגידין בנ"ט כדאית' לקמן בפרקי'. וק"ל נמי דג"ה בששים והיינו משום שמנו כדאיתא לקמן בפרקי' וכן בדין דכיון דהוא אסור טעמי נמי אסור ככל האסורים כיון שיש בו בנ"ט דשאני גיד דלא יהיב טעמא אבל הנכון בעיקר קושיין דאם אית' דגיד הנשה בעצמו אינו אוסר בנ"ט לא הוי פסיק ותני גיד הנשה סתם משום שמנו ולקרוא את האיסור בלשון מותר ואע"ג דמתני' דלקמן דקתני העצמות והגידים ישרפו בששה עשר אוקמינא בחדא אוקימתא משו' שמנו של גיד התת תני לה אגב עצמות ותו דהתם ליכא למטעי אבל הכא איכא למיטעי דיש בגידים בנ"ט.

איסור גיד ואיסור מוקדשי' בהדי הדדי קאתו פי' דהשתא שפיר דמי למתני נוהג במוקדשין שנוהג עמה ביחד והאי אוקימתא דלא כר' אושעי' דאמר לקמן מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"מ לשיטתו אבל בבן חיובן ט' מת לדברי הכל חלבו וגידו מותרין וא"כ לא חייל איסור גיד עד שיהא בן ט' ואיסור מוקדשין חייל לאלתר ובדין הוא דמצינו למיפרך אהא אוקמיתא מדר' אושעי' אלא דעדיפא מינה פרכי' עלה ממתני' עד דעבידנא אוקימתא אחריתי.

ומי מצי' מוקמת לה בשליל פי' ומי מצית לאוקמי טעמא דמחני' משום שליל.

לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין פי' דגידי' שלו לא חשיבי אלא כבשר בעלמא ומסתמא אין כזית בשר בכולן ואפ"ה מטמ' משום כולו והתם בדוכתי' פרכי' על האבר מגלח על כולו לא כ"ש ואמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין פי' דמשום אבר ליכא שאין אבר עד דאיכא גידים בשר ועצמות כדאיתא בפירקן ומטמ' משום כולו והכא נקטי' לישנא לולא דמתרץ כולה מתני' והכא איתא בירושלמי חד סב שאל את ר' על כזית מגלח על כולו לא כ"ש אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאל על אבר מגלח על כולו לא כ"ש אמר לו להביא את הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידי' ע"כ מ"מ שמעינן מיניה דאיסור מוקדשין קדים דהא אין חשוב גיד עד שמתקשה ומתקשרי' איבריו בגידים:

פרק שביעי בעזר הצור:

גיד הנשה וכו' כונת הפרק לבאר ענין גיד הנשה כלו על השלמות ויתגלגלו בתוכו קצת ענינים אחרים מעניני תערובות האסורין ודין אבר מן החי ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר גיד הנשה באיזה מין נוהג ובאיזה מקום ובאיזה זמן השני בענין ניקור הגידין והחלבים והאוכל את הבשר בלא ניקור או שאכל הגיד או החלב במה יתחייב השלישי בבשר שנתבשל עם הגידין והחלב על איזה צד יאסר וכן איסורי התערובות דרך כלל והרביעי בדין איסור אבר מן החי זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים כענין ניקור חוטין שיש לחוש בהם משום דם וקצת ענינים אחרים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר גיד הנשה באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן ובאיזה מין אלא שנכלל בסוגיא שלה הרבה מענין החלק השני והוא שאמר גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ונוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר ובמוקדשין אפי' עולה ששורפין אותה כלה על גבי המזבח מוציאו ומשליכו על האפר ומתוקן באמצע המזבח והוא הנקרא תפוח ומה שאמר מפני שאין לו כף ר"ל אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול ואם יזדמן שיצא מן העוף או אחד מאיזה מין שיהיה שכף ירכו עגול הרי גיד הנשה שלו אסור ומה שאמר וחלבו מותר ר"ל חלב גיד הנשה והוא שמנינות שלו וזהו לדברי הכל אבל אמרו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ר"ל בשמנינות של גיד הנשה ושליל הוא העובר שנמצא בגוף קודם שלמותו:

אמר המאירי גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ פי' שהרי חובת הגוף הוא וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר"ל בזמן שבית המקדש קיים בין שלא בפני הבית ר"ל בזמן שאין בית המקדש קיים ונוהג בחולין ובמוקדשין ופירשו בגמרא בין בקדשים הנאכלים בין בקדשים שאין נאכלין בכלן האוכלו לוקה משום גיד מוסף על שאר האיסורין ונוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכן התבאר בכריתות שהוא נוהג בכוי מפני שיש לו כף הירך וטעם זה ענינו לדעת האומר שבריה בפני עצמה היא שאם הוא ספק חיה ספק בהמה מה צורך בכך ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף והוא בליטת בשר הנגררת סביב עצם הקולית כעין בליטה עגולה:

ונוהג בשליל ופירשו בגמרא בבן תשעה חי הנמצא במעי אמו וחלבו אסור והלך ר' מאיר לשטתו שאמר עליו שהוא טעון שחיטה ולר' יהודה הואיל ואינו טעון שחיטה כמו שהתבאר בפרק בהמה המקשה אין איסור גיד נוהג בו וחלבו מותר הא בבן שמנה חי או בבן תשעה מת אף לר' מאיר מותר ויש חולקין בזו בגיד וכבר ביארנו בפרק בהמה המקשה שיש שפסקו כר' מאיר בכלן ויש שפסקו כר' יהודה בכלן ויש שפסקו כר' מאיר במקצת וכר' יהודה במקצת ובנארבונה נהגו לאסור גידו ולהתיר חלבו:

זהו ביאור המשנה ושאר דברים שבה הלכה פסוקה הם ודברים אלו ר"ל בענין שליל בגידו ובחלבו כבר כתבנו בלבול הפסקים שבו בפרק בהמה המקשה ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו אלו הן:

הגידין אינם ראויים לאכילה והאוכל גידים של בהמה טמאה או של נבלה וטרפה או של בהמת קדשים פטור מן המלקות אלא שמ"מ אסור לאכלן גיד הנשה אינו בכלל זה אלא גיד זה אסרה תורה בפרט ואפי' היה עץ גמור לפיכך האוכלו לוקה:

לעולם אין איסור חל על איסור אלא כשבאו שני האיסורין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל ומה הם שמות אלו שני איסורין הבאים כאחד הוא על דרך שתאמר שתלש אבר מן החי מן הבהמה ונעשית טרפה בתלישת אותו האבר ואכל הרי זה לוקה שתים שהרי איסור אבר מן החי ואיסור טרפה באין כאחד איסור מוסיף הוא נאמר על חתיכת האיסור בעצמו שהאיסור האחרון הוסיף בה איסור שלא היה בה קודם או שניתוסף בה איסור אצל שאר בני אדם שלא היו אסורים בה מצד הראשון כמו שביארנו בשלישי של יבמות איסור כולל הוא נאמר על גופים אחרים ר"ל שלא הוסיף איסור אחרון שום איסור על החתיכה אלא שכלל עמה אצל זה שאר דברים שהיו מותרים לזה מתחלה ועכשיו נאסרו כלם עליו:

תוס' בד"ה ואתי איסור מוקדשין כו' ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דטעמא כדאמר ר"ש התם מי שגידו אסור ובשרו מותר דמתוך הסוגיא דהתם משמע דלתנא דמתני' דמחייב משום טמאה מה שאינו מחייב נמי משום גיד היינו משום דאין איסור חל על איסור אלא דלר"ש דפוטר משום טמאה הוצרך תלמודא למימר הא דפוטר נמי משום גיד היינו מטעמא מי שגידו אסור ובשרו מותר והתוס' שכתבו כן לקמן גם לתנא דמתני' היינו דאיכא למדחי הכי דמשום הכי ניחא ליה להקשות מירך שנתבשל כו' וק"ל:

בד"ה אלא קסבר כו' ומה שמקשה ר"י והלא אף לבני יעקב כו' עכ"ל אבל אי הוה טעמא דתנא דמתני' משום דאין איסור חל על איסור ניחא להו טפי דשפיר מקשה ר"י כיון דאיסור חמור הוא שנוהג אף בבני נח חייל אאיסור טמאה אפילו דקדים כדמסיק בשמעתין וק"ל:

בד"ה ואמר ר' יוחנן לא נצרכא כו' כולו לא כ"ש א"ר יוסי לא נצרכא כו' כדאמר ר' יוחנן על פירכא קמייתא כו' עכ"ל כצ"ל ואף שר' יוסי תירץ פירכא קמייתא שם בברייתא בא ר' יוחנן ופירש דבריו בפירכא קמייתא באיזה מת קאמר ר' יוסי דאין עליו כזית בשר דכיון שלא נתקשרו אבריו מסתמא אין עליו כזית בשר וק"ל: