Commentary page
Chullin 89a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChullin 89a
Chullin 89a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 443 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אם מחוט ועד שרוך שלא רצה ליהנות מן הגזל:
שרוך רצועה:
חוט של תכלת לציצית:
רצועה של תפילין לקשור:
בשלמא רצועה של תפילין איכא הנאה דכתיב ויראו ממך:
אלו תפילין שבראש אות הן לכל כי שם ה' נקרא עליך:
מאי היא מאי הנאה איכא:
מה נשתנה תכלת שהזקיקתה תורה לציצית:
16 more comments on this page.
Rashi on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
יצא זה שמחוסר תלישה כו' מכאן נראה לפסול גט שנכתב על הקלף ואח"כ חתכו דהתם נמי דריש וכתב ונתן מי שמחוסר כתיבה ונתינה יצא כו' דטפי נראה חבור גט המחובר לקלף גדול מחבור עפר לעיר הנדחת דחשיב הכא מחוסר תלישה ושם בפ"ב דגיטין (דף כא:) כתוב באורך כל הצורך:
והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא ה"ל לאתויי מתני' דלולב הגזול (סוכה דף כט:) של אשרה ושל עיר הנדחת פסול אלא ניחא ליה להביא הך ברייתא דקתני בה שופר ולולב וא"ת דבפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח.) אמר רב שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ואם תקע בו יצא וכן בפ' מצות חליצה (יבמות דף קג:) אמר רבא החולצת בסנדל של עבודת כוכבים חליצתה כשרה ולא אמרינן דמכתת שעוריה וי"ל דהכא בעבודת כוכבים של ישראל דאין לה ביטול אבל דעובד כוכבים דיש לה ביטול לא מכתת שיעוריה וכי האי גוונא משני פרק לולב הגזול (סוכה דף לא:) אהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים אם נטל יצא ופריך ממתניתין דלולב של אשרה פסול ומשני באשרה דמשה וא"ת עבודת כוכבים דעובד כוכבים מכי אגבהה הויא דישראל כדאמר בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מב.) גזירה דלמא מגביה לה והדר מבטל לה וי"ל כגון שהגביה השופר והסנדל על מנת שלא לקנותו דהא תנן במנעל שאין שלו חליצתה כשרה ולולב איירי בי"ט שני ובסוכה הוה מצי לשנויי דמתניתין בי"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמה באשרה דמשה אלא משום דקתני אשרה דומיא דעיר הנדחת דאפי' בי"ט השני ור"ת מפרש דכולהו בעבודת כוכבים דעובד כוכבים וכאן קודם ביטול והתם לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע ולא יחלוץ דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליה שם עבודת כוכבים אפי' את"ל דשרי לכסות בעפר עבודת כוכבים לכתחלה כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה דלענין כסוי לא חיישינן ממאי דמאיס והא דמשני בסוכה באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם ביטול משום דמכי נקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ובפרק מצות חליצה (יבמות קג:) דמפליג בין סנדל של עבודת כוכבים לסנדל של תקרובת עבודת כוכבים דאין לו ביטול ולא מפליג בנטל עבודת כוכבים גופיה בין אחר ביטול לקודם ביטול ויש לומר מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דתקרובת עבודת כוכבים אינה בטלה עולמית וההוא דראוהו ב"ד קשה טפי דמפליג התם רבא בין שופר של עבודת כוכבים לשל עיר הנדחת דבשל עבודת כוכבים גופיה היה יכול לחלק לפירוש רבינו תם בין אחר ביטול לקודם ביטול ומיהו על כרחך צריך לאוקמה לאחר ביטול כדברי ר"ת לספרים דגרסי רב יהודה דאי קודם ביטול הא רב יהודה אית ליה התם דבשופר של שלמים לא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו אך נראה דרבא גרסינן ולא רב יהודה דהא מפרש התם טעמא דבשופר של עיר הנדחת לא יצא משום דכתותי מכתת שיעוריה ולרב יהודה הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו:
Tosafot on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים וכו' הא דאוריך כולי האי לומר שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע הוה ליה לומר שהתכלת דומה לרקיע נראה הטעם לפי שאין תכלת דומה לרקיע ממש אלא שעל ידי שהתכלת דומה לים קצת והים דומה לרקיע קצת נראה שהתכלת דומה לרקיע ויש שפרשו בדרך מדרש כי זה לרמוז ע"י התכלת שדומה לים לזכור נסים שעשה לנו הקב"ה על הים וע"י מה שדומה לרקיע לזכור מה שהרכין ז' רקיעים כשירד לסיני לתת לנו התורה.
מאי לאו אם תקע לא יצא כלומר מאי לא יתקע אינו בתורת תקיעה ואפשר דאמתני' דלקמן סמיך דקתני הכי בהדיא וכדפריך בסוף ופריק אם לא תקע יצא וא"ת מ"מ תקשי דלכתחלה לא יתקע ור' זירא אמר שמכס' בו לכתחילה י"ל דשאני התם דמאיס לרצות בו לגבוה וכן פירש רש"י ז"ל.
אמר רב אשי הכי השתא שיעוריה בעינן ועבוד' כוכבים מיכת' שיעורא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל אשרה דא"י דאית לי' ביטול לא חשיבא דקיימא לשריפה ולא מיכתת שיעור' ואם נטל יצא בדיעבד והכי איתא בהדיא בפרק לולב הגזול והשתא לא הדר רב אשי ממאי דשנינן לעיל אם תקע ואם נטל יצא דאתי' באשירה דא"י ולומר משום איסורי הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדרבא והיינו דנקט רב אשי לשון הכי השתא כלומר דהא לא דמיא לדרבא דהכא טעמא אחרינא הוא ומשום דמיכתת, סליק פרק כיסוי הדם.
Ritva on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg 1861 · Public Domain
Meiri
כבר ידעת ששופר של ע"ז אם תקע בו יצא וכן לולב של ע"ז אם נטלו יצא מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם היו מע"ז של ישראל כגון של עיר הנדחת וכיוצא בזה שאין לה בטילה הרי הם כמי שנכתת שיעורם הואיל ולשריפה הם עומדים ולא יצא ומ"מ עפר עיר הנדחת אפי' תיחוח שבה שאינה מחוסרת תלישה והיא בכלל שללה תקבוץ וגו' מכסין בה שהרי כל שנכתת שיעורה הרי היא ראויה יותר לכסוי כמו שביארנו:
איזהו חול הדק שביארנו עליו שהוא כשר לכסוי כל שאין היוצר צריך לכתשו היה צריך כתישה אלא שמ"מ נפרך הוא ביד אין מכסין בו לכתחלה ואם כסה יראה לי שיצא:
אע"פ שידענו במדות שהתורה נדרשת בהם שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם היה הכלל צריך לביאור הפרט אינו כן כיצד הרי שנאמר כאן וכסהו כלל והרי מלה זו משמעה על שני מיני כסוי שאין זה דומה לזה כגון כסוי בדבר שלם ככלי וכיוצא בו וכסוי בדבר הנכתת כעפר וכיוצא בו והייתי מרבה ממנו שני מינין אלו וכשבא הפרט והוא ענין מלת עפר דיו שיפקיע מין האחד והוא הכלי וכיוצא בו ויעמידנו על המין השני והוא כל שהוא כעין עפר ואין דנין אותו בכלל ופרט כדי למעט הכל חוץ מן העפר וכן בכל כיוצא בזה ויש מפרשים כלל שצריך לפרט שאין מקום לפרט בלא הכלל כגון בכאן שאילולי תיבת וכסוהו היה נאמר ושפך את דמו בעפר ולא היתה הוראה לכסוי כלל וכל שכיוצא בזה אין דנין אותו בכלל ופרט:
לעולם ישפיל אדם את עצמו ולא ינהיג עצמו בשררה יתרה וברבנות וכל עוד שמעלתו מיתוספת תהא גאותו מתמעטת דרך צחות אמרו ז"ל חושק אני בכם שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטים עצמכם לפני נתתי גדלה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמרו ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל אומות העולם אינן כן נתתי גדלה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר מי י"י אשר אשמע בקולו לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב וגו' לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי:
לעולם אל יהא אדם מזמין עצמו למחלקת אלא יהא בורח הימנו וישים חלקו בעלובין ואינם עולבין דרך צחות אמרו אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה שנ' תולה ארץ על בלימה וכן דרשו האמנם אלם צדק תדברון מה יהא אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו עליה ת"ל מישרים תשפטו בני אדם:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
Meiri on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תד"ה והתניא תקע כו' והא דמשני בסוכה באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם ביטול משום דמכי נקצץ כו' עכ"ל והא דלא ניחא להו למימר לפר"ת כמו שפי' לעיל דאשרה דומיא דעיר הנדחת קתני דמיירי דישראל עיין בחידושינו בפ' לולב הגזול והתם בסוכה דוקא דקתני אשרה אי הוה דעובד כוכבים מכי נקצץ הלולב מן האשרה נתבטל הלולב אפי' בלא כוונת ביטול כמ"ש בחידושינו בפ' מצות חליצה אבל לולב דקתני בשמעתין דהיינו שהלולב גופיה הוא של ע"ז מיירי שפיר בדעובד כוכבים וקודם ביטול ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
בתוס' ד"ה והתניא תקע לא יצא וכו' אלא ניחא ליה הך ברייתא וכו'. עיין במסכת סוכה דף ל"א בתוס' ד"ה של אשרה וכו' ושם מפרש בע"א ועיין במה שכתבתי שם:
בא"ד וי"ל דהכא בע"ז של ישראל וכו' וכה"ג וכו' ומשני באשרה של משה. פי' דבאותו זמן אפי' אשרה של עובד כוכבים לא היה לה ביטול משום דהתורה הזהירה עליהם לאבדם והא דלא משני התם באשרה של ישראל צ"ל דס"ל השתא דאשרה של משה ושל ישראל ועיר הנדחת הכל ענין אחד דלכולן דין אחד להן שאין להם ביטול עולמית וס"ל השתא דבע"ז של עובד כוכבים אפי' קודם ביטול יצא הואיל וראוי ליבטל לא אמרי' בה דכתותי מכתת שיעורא:
בא"ד משום דמכי נקצץ וכו' ר"ל אבל הא דקתני הכא לולב של ע"ז לא איירי בלולב של אשרה דהלולב בעצמו גופה של ע"ז ומכי נקצץ נתבטל אלא בלולב שמשמשים בו לע"ז וק"ל:
בא"ד ובפ' מצות חליצה כו' ולא מפליג בנטל ע"ז גופה וכו' פי' דבשלמא לפירושא קמא לא קשיא דע"ז אמאי לא מפליג בין ע"ז של עובד כוכבים ובין ע"ז של ישראל די"ל של ישראל ותקרובת ע"ז הכל ענין א' כדלעיל:
בא"ד ומיהו ע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כדברי ר"ת לספרים דגרסי וכו' דאי קודם ביטול הא רב יהודה אית ליה התם וכו'. ר"ל ומיהו אפילו בלא פירושו של ר"ת קשיא ההיא דראוהו ב"ד משום דע"כ לספרים דגרסי' ר"י צריך לאוקמא לאחר ביטול בלא פירושו של ר"ת דאפי' בלא טעם דמכתת שיעורא אין יוצאין אפילו בע"ז של עובד כוכבים מטעם דמצות ליהנות ניתנו וע"כ צריך לאוקמא לאחר ביטול כפי' ר"ת וא"כ קשה דה"ל לחלק בסוף דבריו ולומר אבל קודם ביטול לא יצא וק"ל ועיין במה שכתבתי במסכת סוכה שם:
Maharam on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' מחוט עיין רש"י בחומש פ' תולדות ט' כג וברא"ם שם:
Gilyon HaShas on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם נמצא התכלת קשור בארבעה דמיונים ולכן מניחים חוט תכלת בארבע כנפות ולא סגי בחד כנף כדי לרמוז מה שנבחר התכלת הוא בעבור דמיון הרביעי שהוא 'כִסֵּא הַכָּבוֹד' שמשם חצובות נשמות ישראל ומשם ניתנה תורה שהוא עולם הבריאה שהוא סוד בינה ולכן אצל ישראל פועלת הראיה שלו לזכור מצות התורה כולה וראשי תיבות ד' דמיונות אלו אריך [אֶבֶן סַפִּיר, רָקִיעַ, יָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד] לשון ארוכה ומרפא.
קָשֶׁה גֶּזֶל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִירוֹ. קשא אם גזלו איך קרי להו 'צַדִּיקִים גְּמוּרִים' דאין קורין צדיק גמור אלא למי שלא חטא כלל, דאם חטא ושב בתשובה נקרא 'בַּעַל תְּשׁוּבָה' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד? ועוד אם גזל ואכלו ואינו רוצה להחזירו הרי זה רשע וכי יש הפרש בהשבת הגזלה בין אכלה ללא אכלה? ונראה לי בס"ד הכונה שאם האב גזל ואכלו הנה אף על פי שהאב לא הוריש כלום לבנו אם הבן הוא חסיד וצדיק גמור צריך לשלם הגזלה שגזל אביו מחמת כבוד אביו דחייב לכבדו במותו, אך עם כל זה קשה דבר זה לבן לעשותו מפני שהוא גזל הנאכל שכבר אכלו אביו ולא נשאר ממנו כלום בעין והוא עושה התנצלות לפטור עצמו מכבוד זה שחייב לכבד את אביו ממידת חסידות ולמד זה מפסוק 'רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים' >(בראשית יד, כד) דאף על גב שהוא לא אכל עם כל זה לפי סברתו לחשוב ביזה זו אסורה עליו כגזל ראוי שישלם בעד נעריו במה שאכלו מדין חסידות כי נעריו המה ומה שאכלו נקרא על שמו אך עם כל זה כיון שכבר אכלו קשה עליו לעשות חסידות זו להשיב בעבורם אף על גב דהנאתם חשיבה כהנאת עצמו.
עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת נראה לי בס"ד נקיט אֲפַרְכֶּסֶת כי הוא כלי של טחינה והוא צד אחד רחב הרבה וצד אחד קצר נמצא יש בו תרתי שהוא התרחבות והתקצרות, כן הם דבריו של רבי אליעזר ברבי יוסי באגדה רחבים באיכותם וקצרים בכמותם. והנה הוא זכר אגדה אחת מאגדותיו והיא זאת שבנויה על אגדה אחרת שאמר רבי אליעזר ברבי יוסי עצמו בשם אביו דאיתא במדרש על פסוק בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ (שיר השירים ג, יא) שאל רשב"י את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'? אמר לו הן, למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה אחותי ולא זז מחבבה והיה קורא אותה אמי, כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב לישראל יותר מדאי וקראן בתי שנאמר שִׁמְעִי בַת וּרְאִי (תהלים מה, יא) ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיה נא, ד) 'ולאמי' כתיב, עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך דבר זה די עד כאן. וצריך להבין על מה כל החרדה הזאת שחרד רשב"י ע"ה על דרשה זו? ונראה לי בס"ד דידוע הטעם דאומרין 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו עובר ירך אמו (יבמות עח.) היינו כי האב והאם יתנו לבניהם מלבוש מחלק הנה"י [הנצח הוד יסוד] שלהם ובעבור זה הבן חייב בכבוד אביו ואמו וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער פרקי הצלם פרק א) וידוע שישראל נקראו בנים למקום שנאמר בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם ולכן יתן השם יתברך לישראל הארה מן ג' ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] וזהו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) כי נצח והוד נקראים לִמּוּדֵי הֳ' כנודע. ובזה מובן הטעם בס"ד שקרא הקדוש ברוך הוא את ישראל בשם אמי והיינו על שם הארה של שלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] שנותן להם ונרמזו באותיות אמי כי ידוע משה רבינו ע"ה בנצח ואהרן בהוד ויוסף ביסוד לכן 'אמי' ראשי תיבות 'אהרן משה יוסף' שרומזים לשלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד]. ועל דבר זה רמז הכתוב כאן בפסוק של כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' (דברים ז, ז) דדריש ליה רבי אליעזר ברבי יוסי והוא כי נקוד ספירת הנצח חירק ונקוד ההוד קיבוץ ונקוד היסוד שורק ראשי תיבות 'חָשַׁק' ולזה אמר כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' ולכן אמר השם יתברך לישראל 'חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם' ומאחר שהם יונקים מן נה"י [נצח הוד יסוד] שהם ג' תחתונות ולכן מושרשים במידת הענוה שכל אחד יראה עצמו שפל ותחתון ועל זה חרד רבי אלעזר ברבי שמעון ואמר 'עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת' לשמוע ולקבל אגדה של רבי אליעזר ברבי יוסי וזאת היא חדא מנייהו שכמותה קצר ואיכותה רחב וגדול שהיא בנויה על אותה אגדה של 'אמי'.
אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא "וְנַחְנוּ מָה" וּכְתִיב הָתָם: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (שמות טז, ז) (איוב כו, ז). נראה לי בס"ד הכונה כי השם יתברך נותן להם מעלה והם רואין המעלה הזאת עול כבד על צוארם ולכך אין מתגאים בה ואם תסיר אותיות 'מָה' מן 'מעלה' ישאר 'על' שהוא עֹל בנקוד חולם ככתוב אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט, ב) 'על' כתיב ורק על ידי חולם נקרא עֹל וכן הם מסירים בדעתם מה מן מעלה וישאר עול וכיון דהיא עול כבד עליהם לא יתגאו בה וזה 'עַל בְּלִי מָה' רצונו לומר 'על' של 'מעלה' מבלי חיבור אותיות 'מה' עמהם דאז רואין המעלה 'עֹל' עליהם.
אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה (איוב כו, ז). נראה לי בס"ד בהקדים מה שפירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית יג, ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וכו' וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, כי ריב לשון זכר שאינו מתעבר ומוליד וזהו בתחלה אבל מריבה לשון נקבה שמתעברת ויולדת כי לבסוף תהיה מריבה שנולד ממנה כמה ריבות ומחלוקת עיין שם. ואחשוב שני מיני קטטות יש בעולם האחד מראובן שבזה את שמעון ומחרפו בכמה מיני חרופים שקורא אותו 'טפש עני בן עני עור חגר' וכיוצא וזה שמעון אינו יכול להשיב לראובן חרופים אלו כי באמת ראובן ניכר ונודע לכל שהוא חכם ועשיר שלם בעיניו וברגליו ובכל איבריו, הנה קטטה זו של ראובן נקראת ריב לשון זכר שאינו מוליד כן זה אי אפשר שיוולד ממנה חרופים וגדופים שיהיה גם שמעון מחרף לראובן מאחר שלא ימצא בראובן כל חסרונות אלו שהוא מחרף בהם את שמעון ולא זולתם ובמה יחרף אותו שמעון? ובעל כרחו של שמעון שותק, ואין לו שבח בשתיקתו דבעל כרחו הוא שותק. והשני ששמעון יוכל להשיב לראובן חרופים וגדופים יותר מן חרופים וגדופים שנוטה לו ראובן הנה זאת הקטטה שנתקוטט ראובן עם שמעון נקראת מריבה לשון נקבה שהיא מתעברת ויולדת כן זו יכולה להוליד קטטות משמעון לראובן והנה בודאי אם שמעון שומע ואינו משיב בזאת שהיא בסוג מריבה יש שבח גדול אליו ובודאי הוא שתתקיים העולם בזכותו. וזהו שאמר 'אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה' דייקא דאז שתיקתו היא שבח אליו ודריש 'מה' במלוי מ"ם ה"ה [90] עולה מספר הפה [90] כלומר בולם הפה שלו שאינו משיב דבר.
רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ. נראה לי בס"ד דרבי אבהו בא לפרש דבריו של רבי אלעאי דמה שאמר העולם מתקיים על מי שבולם עצמו בשעת מריבה, לאו על כל מי שבולם עצמו אתמר כי יש בולם עצמו ששותק ואינו משיב על חרפתו היינו שכובש כעסו ושומר פיו ולשונו בהכרח אבל בלבו הוא כועס ומצטער על חרופים שחרפו אותו וידוע הוא שחטאו לו מאד בדברים אלו ורק הוא כובש יצרו ושותק הנה זה אינו עניו אמיתי שיהיה כדאי להתקיים העולם בשבילו אך רק מי שהוא שומע חרפתו ולא נקיט בלביה כלום כי חושב בלבו שהוא ראוי לחרפה יותר גדולה מזו וכל מה שדברו בו דברי בזיון לא חטאו לו בזה כי הוא מצד עצמו בזוי יותר ממה שדברו בו הנה זה עניו אמיתי שראוי להתקיים העולם בשבילו. ולזה אמר רבי אבהו במי קאי רבי אלעאי? במי שמשים עצמו בלבבו כמי שאינו ולא אותו שהוא רואה עצמו חשוב ושלם וראוי לו להשיב למחרפים ארבעה ידות של חירוף אלא שהוא עוצר עצמו להשיב דבר ובלבו מצטער ורע לו אין זה ראוי לכך.
מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם (תהלים נח, ב) נראה לי בס"ד טעם דקרי לדבר זה בשם אמנות כי יש ריוח שירויח האדם מן משא ומתן הנה לזה צריך קרן אך ריוח שירויח מן אמנות אין צריך לו קרן אלא הריוח בא משכלו וחכמתו וכן בשכר המצות יש מצות שמרויח האדם על ידי עשייתו אותם וצריך לו הוצאות ממון עד שיעשה אותם זה דומה לריוח של משא ומתן שצריך לו קרן אך יש ריוח מצות שירויח האדם מצות הרבה אשר לא עמל בהם ולא גידלם והוא שאם מחרפים אוחו וכובש יצרו ושותק הוא לוקח כל מצות שלהם ונמצא באו לו מצות הרבה בלי קרן כי אם רק מחמת שכלו וחכמתו שכבש יצרו לעשות כאלם שאיננו משיב כלום ובזה זוכה במצות של אותם אשר חרפו אותו ודומה זה לריוח שמרויח האדם מן האומנות.
יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" (תהלים נח, ב). כלומר אם השתיקה הזאת נוגעת לבטל על ידה דבר מדברי תורה גם כן תשתוק אף על פי שבזה יתבטל דבר זה של תורה וחזר ואמר יכול יגיס דעתו בענוה זו שעשה שלא להשיב להמחרף כלום תלמוד לומר 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתדין כל אדם לכף זכות אף על פי שתראה אותם חסרים מן ענייני השלימות הנמצאים בך ועל ידי כך תמצא עצמך גרוע מכל אדם ולפי הגריעות שלך אין חרופים אלו שחרפך זה נחשבים לחירוף. או יובן 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתשית לבך כי כל קנין שלך בעולם הזה הוא הבל ולכן אין אתה ראוי לכבוד בשביל רוב קנין של עולם הזה אשר קנית לך ודבר זה נרמז בשמות בניו של אדם הראשון שקראם שת קין הבל (בראשית ד, כה) רצונו לומר שת על לבך כל קנין של עולם הזה הוא הבל וזהו 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' הראשון שתשפוט מוסר לעצמך משמותם.
Ben Yehoyada on Chullin 89a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Chullin, daf 89, Amud Aleph, about 443 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״, זָכוּ בָּנָיו…”
- Segment 228 words
Opens “בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, כְּתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל…”
- Segment 339 words
Opens “דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת…”
- Segment 418 words
Opens “אָמַר רַבִּי אַבָּא: קָשֶׁה גָּזֵל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִילּוּ…”
- Segment 554 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי…”
- Segment 622 words
Opens “נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם – אָמַר לְפָנַי: ״וְאָנֹכִי…”
- Segment 744 words
Opens “אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן, נָתַתִּי גְּדוּלָּה…”
- Segment 847 words
Opens “אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר…”
- Segment 931 words
Opens “אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא…”
- Segment 1040 words
Opens “אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״הַאֻמְנָם אֵלֶם…”
- Segment 1115 words
Opens “אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר יִרְמְיָה:…”
- Segment 1228 words
Opens “אָמַר זְעֵירִי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲפַר עֲפָרָהּ,…”
- Segment 136 words
Opens “וְרָבָא אָמַר: מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ.…”
- Segment 1427 words
Opens “יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ…”
- Segment 1523 words
Opens “לוּלָב שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יִטּוֹל. מַאי…”
- Segment 166 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם…”
Sages named on this page
- Ze'iri · Amoraim · First Generation Amoraim
Ze'iri was a first-generation Amora and a prominent disciple of Rabbi Hiyya the Great, known for his erudition and piety.
Source: Chullin 89a · Segment 12 — “אָמַר זְעֵירִי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲפַר עֲפָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת…”
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Chullin 89a · Segment 14 — “יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב רְחוּמִי…”
Original text
״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: לְחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת, וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין.
“That I will not take a thread nor a shoe strap nor anything that is yours” (Genesis 14:23), distancing himself from anything not rightfully his, his children merited two mitzvot: The thread of sky-blue wool worn on ritual fringes and the strap of phylacteries.
בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, כְּתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ״, וְתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת מַאי הִיא?
The Gemara asks: Granted, the strap of the phylacteries imparts benefit, as it is written: “And all the peoples of the earth shall see that the name of the Lord is called upon you; and they shall be afraid of you” (Deuteronomy 28:10). And it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: This is a reference to the phylacteries of the head, upon which the name of God is written. Phylacteries therefore impart the splendor and grandeur of God and are a fit reward. But what is the benefit imparted by the thread of sky-blue wool?
דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְאֶבֶן סַפִּיר, וְאֶבֶן סַפִּיר דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, דִּכְתִיב: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.
The Gemara answers: As it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is different about sky-blue from all other colors such that it was specified for the mitzva of ritual fringes? It is because sky-blue dye is similar in its color to the sea, and the sea is similar to the sky, and the sky is similar to the sapphire stone, and the sapphire stone is similar to the Throne of Glory, as it is stated: “And they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness” (Exodus 24:10). This verse shows that the heavens are similar to sapphire, and it is written: “And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezekiel 1:26). Therefore, the throne is similar to the heavens. The color of sky blue dye acts as an indication of the bond between the Jewish people and the Divine Presence.
אָמַר רַבִּי אַבָּא: קָשֶׁה גָּזֵל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחְזִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים״.
The Gemara above mentioned that Abraham refused to accept property that did not belong to him. With regard to this, Rabbi Abba says: Difficult is the return of theft that has been consumed, as even the perfectly righteous are unable to return it, as it is stated: “That I will not take a thread nor a shoe strap nor anything that is yours… except only that which the young men have eaten with me” (Genesis 14:23–24). Even the righteous Abraham was unable to return that which the young men had already consumed.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בַּהַגָּדָה – עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וְגוֹ׳״ – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם, שֶׁאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדוּלָּה – אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי.
§ Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: Any place where you find the statements of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, in reference to aggada, make your ears like a funnel [ ka’afarkeset ], i.e., be receptive to his words. As Rabbi Eliezer interpreted the verse: “Not because you are more in number than any people did the Lord desire you and choose you, for you were the fewest of all peoples” (Deuteronomy 7:7), as follows: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: I desire you, since even at a time that I bestow greatness upon you, you diminish, i.e., humble, yourselves before Me.
נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם – אָמַר לְפָנַי: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – אָמַר: ״וְנַחְנוּ מָה״, לְדָוִד – אָמַר: ״וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ״.
I granted greatness to Abraham, yet he said before Me: “And I am but dust and ashes” (Genesis 18:27). I granted greatness to Moses and Aaron, yet Moses said of the two of them: “And what are we” (Exodus 16:7). I granted greatness to David, yet he said: “But I am a worm, and no man” (Psalms 22:7).
אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן, נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְנִמְרוֹד – אָמַר: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״, לְפַרְעֹה – אָמַר: ״מִי ה׳״, לְסַנְחֵרִיב – אָמַר: ״מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ׳״, לִנְבוּכַדְנֶצַּר – אָמַר: ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״, לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר – אָמַר: ״מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים״.
But the gentile nations of the world are not so. I granted greatness to Nimrod, yet he said: “Come, let us build a city and a tower, with its top in heaven, and let us make for ourselves a name” (Genesis 11:4). I granted greatness to Pharaoh, yet he said: “Who is the Lord” (Exodus 5:2). I granted greatness to Sennacherib, yet he said: “Who are they among all the gods of the countries that have delivered their country out of my hand, that the Lord should deliver Jerusalem out of my hand” (II Kings 18:35). I granted greatness to Nebuchadnezzar, yet he said: “I will ascend above the heights of the clouds” (Isaiah 14:14). I granted greatness to Ḥiram, king of Tyre, yet he said: “I sit in the seat of God, in the heart of the seas” (Ezekiel 28:2).
אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, דְּאִילּוּ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, וְאִילּוּ בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כְּתִיב: ״וְנַחְנוּ מָה״. וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא: ״וְנַחְנוּ מָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״תּוֹלֶה אָרֶץ עַל בְּלִימָה״.
The Gemara relates: Rava says, and some say Rabbi Yoḥanan says: Greater is that which is stated with regard to Moses and Aaron than that which is stated with regard to Abraham. As with regard to Abraham it is written: “And I am but dust and ashes,” while with regard to Moses and Aaron it is written: “And what are we,” i.e., we are not even dust and ashes. And Rava says, and some say Rabbi Yoḥanan says: The world endures only in the merit of Moses and Aaron. It is written here: “And what are we,” and it written elsewhere: “He hangs the earth upon nothing” (Job 26:7). That is, the earth endures in the merit of those who said of themselves that they are nothing, i.e., Moses and Aaron.
אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם״.
With regard to that verse, Rabbi Ile’a says: The world endures only in the merit of one who restrains [ shebolem ] himself during a quarrel, as it is stated: “He hangs the earth upon nothing [ belima ]. Rabbi Abbahu says: The world endures only in the merit of one who renders himself as if he were non-existent, as it is stated: “And underneath are the everlasting arms” (Deuteronomy 33:27), i.e., one who considers himself to be underneath everything else is the everlasting arm that upholds the world.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״? מָה אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה – יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם. יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן״. יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״.
Rabbi Yitzḥak says: What is the meaning of that which is written: “Do you indeed [ ha’umnam ] speak as a righteous company [ elem ]? Do you judge with equity [ meisharim ] the sons of men” (Psalms 58:2)? The verse is interpreted as follows: What should be a person’s occupation [ umanut ] in this world? He should render himself silent as a mute [ ilem ]. If so, one might have thought that he should render himself as a mute even with regard to words of Torah. Therefore, the verse states: “Speak as a righteous company,” indicating that one should speak the righteous words of Torah. If so, he might have thought that one who speaks words of Torah has the right to become arrogant. Therefore, the verse states: “Judge with equity [ meisharim ] the sons of men.” Even a learned judge must take extra care to judge with equity, and not assume that he will immediately arrive at the correct understanding.
אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר יִרְמְיָה: מְכַסִּין בַּעֲפַר עִיר הַנִּדַּחַת. וְאַמַּאי? אִיסּוּרֵי הֲנָאָה הוּא!
§ The Gemara returns to discuss the mitzva of covering the blood: Rabbi Zeira says, and some say Rabba bar Yirmeya says: One may cover the blood of an undomesticated animal or a bird with the dust of an idolatrous city. The Torah states that the city and anything contained therein must be burned (see Deuteronomy 13:17). The Gemara, assuming the statement of Rabbi Zeira refers to the ashes of a burned idolatrous city, asks: But why may one use these ashes to cover the blood? These ashes are items from which deriving benefit is prohibited, as the verse states: “And there shall cleave none of the banned property to your hand” (Deuteronomy 13:18).
אָמַר זְעֵירִי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲפַר עֲפָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵפָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה, קְבִיצָה וּשְׂרֵפָה.
Ze’eiri said: Rabbi Zeira is not referring to the ashes of the burned city, which may not be used. Rather, his statement is necessary only concerning the dust of its dust, i.e., the dust of the ground of the idolatrous city, from which deriving benefit is not prohibited, as it is written: “And you shall gather all its spoil into the midst of the broad place thereof, and shall burn with fire the city” (Deuteronomy 13:17). Accordingly, items lacking only the acts of gathering and burning must be burned. This serves to exclude this dust of the ground, which lacks the acts of removal from the ground, gathering, and burning. The dust must also be removed from the ground before it can be gathered and burned.
וְרָבָא אָמַר: מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ.
And Rava says: One can even use the ashes from the idolatrous city to cover the blood, despite the fact that it is prohibited to derive any benefit from them. This is because mitzvot were not given for benefit, that is, the fulfillment of a mitzva is not considered deriving benefit, but the fulfillment of a divine decree.
יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב רְחוּמִי לְרָבִינָא: שׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יִתְקַע בּוֹ. מַאי לָאו, אִם תָּקַע לֹא יָצָא? לָא, אִם תָּקַע יָצָא.
The Gemara relates that Ravina was sitting and saying this halakha , that one may use the ashes of an idolatrous city to cover the blood. Rav Reḥumi raised an objection to Ravina from a baraita : With regard to a shofar of idol worship, from which it is prohibited to derive benefit, one may not blow with it. What, is it not that the baraita means to say that if one blew with it he has not fulfilled his obligation? The Gemara responds: No, the baraita means that one should not use such a shofar ab initio , but if one blew with it he has fulfilled his obligation.
לוּלָב שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יִטּוֹל. מַאי לָאו, אִם נָטַל לֹא יָצָא? לָא, אִם נָטַל יָצָא. וְהָתַנְיָא: תָּקַע לֹא יָצָא, נָטַל לֹא יָצָא!
Rav Reḥumi persists: It is taught in another baraita that with regard to a lulav of idol worship, one may not take it to perform the mitzva. What, is it not that the baraita means to say that if one took such a lulav he has not fulfilled his obligation? The Gemara responds: No, the baraita means that one should not use such a lulav ab initio , but if one took it he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that if one blew a shofar of idolatry he has not fulfilled his obligation? And isn’t it taught in another baraita that if one took a lulav of idolatry to perform the mitzva he has not fulfilled his obligation?
אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם
Rav Ashi said in response: How can these cases be compared to the case of covering the blood? There, with regard to a shofar and lulav of idol worship, although the use of such items for a mitzva does not constitute benefit, one cannot fulfill his obligation with them, because