Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 77b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 77b

    Chullin 77b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 289 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לטומאת נבלות אם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה:

    לא נצרכה למעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו:

    אלא שנעשה ציקי קדרה בשלן הרבה עם תבלין:

    לעולם לטומאת אוכלין ומתני' לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל עור חמור מאיס:

    אלא שאין עמה ולד באותה שבפנים:

    אבל יש עמה ולד ורואים אנו ראשו ורובו לפנים:

    אין חוששין שמא עוד היה ולד אחר עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה שבפנים כבר יצתה שליתו ומ"מ שליא זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה:

    והאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזר דבר זה שהיה מחמיר מר' יוחנן:

    20 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין וא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן (פסחים דף פד.) כל הנאכל בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך וי"ל דבעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק:

    בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהעור והרוטב (לקמן חולין קיז:) דתנן בהדיא דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וי"ל דמייתי מהכא משום דרבה בר רב חנא קאמר עלה לא נצרכה אלא עשאן לציקי קדרה דאמתני' לא מצי למימר דמתני' איצטריך לאשמועינן משום צירוף דאין מצטרפין:

    ולא בעור כשאין עליו כזית בשר דהכי אמר בהעור והרוטב (לקמן חולין קכו:) והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן:

    המפלת מין בהמה וחיה לא הוי מצי למינקט נפל משום דתוך שלשה תולין בו את השליא כדאמר רבא בפ' המפלת (נדה דף כו:):

    הריני מטיל עליה חומר ב' ולדות בקונטרס פי' דאתא כרבנן אבל מתוך הלשון דחומר שני ולדות משמע כר"מ דחשיב ולדות בהמה חיה ועוף וכגון דהך בהמה הויא זכר דאי הויא נקבה לא נפקא מינה מידי בחששא של שליא אם לא היכא דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעה כדאמרינן גבי סנדל בפרק המפלת (נדה דף כה:) אי נמי י"ל דאתיא מתני' כרבנן דלא חשבינא ליה ולד וחומר שני ולדות הוי משום שליא גופה ולא משום בהמה ונותנין לה חומר זכר ונקבה ומיהו אי כרבנן אתיא הוה ליה למימר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד אחד ולפירוש הקונטרס אתי שפיר הא דלא קאמר ולנדה דהיינו חומר שני ולדות דקאמר וא"ת לפי מה שפירש דנקט בהמה וחיה דוקא אבל הפילה נפל לא חיישינן לולד אחר כיון דילדה כי אורחא הא מתני' ילדה כי אורחא וחיישינן באינה קשורה לולד אחר ומאי סייעתא מייתי לר' אלעזר אדרבה קשיא ליה מהך ברייתא דנקט חיה ועוף דווקא וסייעתא לר' יוחנן וי"ל דאין הדבר תלוי בכי אורחיה אלא פשיטא ליה למסדר הש"ס דבצורת האדם תלוי הטעם שרגילה שליתה להתעכב אבל אחר בהמה וחיה ועוף לא שנא במעי אשה ולא שנא במעי בהמה אין השליא רגילה להפרד מן הולד אפי' ילדה הבהמה בר קיימא וא"ת דהכא קתני שמא נימוח משמע דספקא הוא וא"כ אמאי אסורה השליא באכילה כשיצתה מקצתה ויש עמה ולד והא ספק ספיקא הוא שמא אין כאן ולד אחר ואפי' את"ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא ולד ובספ"ק דבבא קמא (דף יא.) משמע דבספק ספקא שרי דדייקינן מיניה דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה למשרי מספק ספיקא וי"ל דבברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד ולעיל איירי בשליא הבאה קודם ולד אי נמי אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדמסיק בב"ק:

    סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו' והא דתנן בפ"ג דבכורות (דף כא:) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה ולא אמרינן ישליכנה לכלבים מהאי טעמא דהכא דהתם לא אמרינן תקבר אלא כדי לפרסם דנפטרה מן הבכורה כדאמר התם ומה שאין דוחה לומר שם כן אלא משום קושיא דפריך אר' חייא דאמר וכי מאחר דאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי נמי היה צריך לטעם פרסום אלא דאדרבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו ילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטל:

    רובא בר מיקדש הוא משום דאיכא נדמה דלא קדיש קאמר רובא ולא כולה וא"ת והא בולד קדשים הכל קדוש כדמוכח בתמורה בסוף פרק (כל הקרבנות) (דף יז.) דקאמר אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אלמא כלאים הנולד מבהמה קדושה קדיש וכ"ש נדמה כדמוכח במרובה (ב"ק עח.) דקאמר השתא כלאים מרבה ליה נדמה מבעיא וי"ל דסוגיא דהתם כמאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והכא למאן דאמר בהויתן הן קדושים והא דנפל קדוש הכא היינו משום דילפינן מבכור דקדוש בבכורה כדדרשינן בכריתות מדכתיב שגר אי נמי אפילו למאן דאמר במעי אמן הן קדושים נקט הכא רובא משום דאיכא דמות דיונה דלא קדיש [וע' היטב תוספות זבחים פד: בד"ה ומוציא ועוד שם קיד. סד"ה וקסבר]:

    Tosafot on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    נותנין עליה חומרא שני ולדות פירוש מחמת השיליא ואתיא כרבנן דאמרי כל שאין בו מצורת אדם ולד וכבר כתבתיה בארוכה במסכת נדה פרק המפלת (נדה כו, ב) בס"ד.

    מתני' מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. והא דתנן בפרק (בתרא) [שלישי] דבכורות (כא, ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה יקבר (ונטרפה) מן הבכורה, ולא אמר ישליכנה, אף על גב דלא עדיפא משליא, ואיכא למימר בה נמי כטעמא דאתמר בגמרא גבי שליא דסמוך מיעוטא דנדמה למיעוטא דנקבות הוו להו רובא, הא דאמרינן התם טעמא בגמרא דתקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה דהכל יודעין שאין שליא בלא ולד.

    גמרא ובמוקדשין תקבר מאי טעמא רובא בר מקדש הוא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר אמאי לא אמר הכל בר מקדש הוא דאפילו נדמה בולדות קדשים קדוש [כדאיתא] בתמורה [בפרק יש] בקרבנות (תמורה יז, א) גבי הא דתנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה לא קדושים ולא מקדישין, דקאמרינן בגמרא וכי מאחר דאינן קדושים מהיכן מקדישין וכו' עד כלאים טומטום ואנדרוגינוס אין אתה מוצא אלא בוולדות קדשים, אלמא כלאים הנולד מן בהמה קדושה קדש, וכל שכן נדמה, דכלאים גרוע מנדמה כדמוכח בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא עח, א) דקאמר השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעיא, ובפרק קמא דבכורות (יב, א) דקאמר השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא, ויש לומר דסוגיא התם כמאן דאמר ולדות קדשים ממעי אמן קדושה, אבל הכא כמאן דאמר בהוייתן קדושים, ומשום הכי נקט רובא, ומכל מקום נפל קדוש אפילו למאן דאמר בהויתן קדושים דילפינן מבכורות כדדרשינן בבכורות (ג, א) מדכתיב שגר, ועוד יש לומר דאפילו למאן דאמר במעי אמו קדושים נקט רובא משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש.

    כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי פירש רבינו שלמה ז"ל במס' שבת בשלהי פרק במה אשה (שבת סז, א) דבר שאינו ניכר בו משום רפואה אף על פי שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והיינו דפריך מסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה ניכרת, דאי לאו הכי מאי קא פריך אטו עד השתא מי לא ידעינן דיש דברים הרבה אסורין משום דרכי האמורי, אלא לאו כדפרישית, ותמיהא לי דהא איכא שן של שועל ומסמר הצלוב והיאך רפואתן ניכרת, ועוד דאם כן סוקרו בסיקרא יש בו רפואה אלא שאינה ניכרת, דאי לא מאי פריך ליה מינה דאי אין בה רפואה כלל, אף לדידיה נמי קשיא, אלא מסתברא דהכי קא פריך, וכי כללא הוא דכל שאין בו רפואה כלל יש בו משום דרכי האמורי והא איכא סוקרו בסיקרא.

    Rashba on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    בהמה שמתה העצמות והגידין והקרנים והטלפים והעור אין מיטמאין טומאת נבלות אחר שפרשו מן הבהמה כמו שיתבאר במסכתא זו ויש חולקין בגידין ועור שאמרו שאינו מטמא כל עור במשמע ואפי' שלקו ואפי' בתבלין בציקי קדרה:

    כבר ביארנו למעלה במפלת דמות בהמה חיה ועוף שאין אלו נקראין ולד ואין האם טמאה לידה הפילה שיליא עמהם בזמן שקשורה בהם אין חוששין לולד אחר אבל אם אינה קשורה בהם חוששין לולד אחר ומטילין עליה חומר זכר וחומר נקבה שאני אומר שפיר היה בשיליא זו ונימוח ושיליא היה בשפיר זה וחיה ונימוחה:

    המשנה השמינית והיא מענין החלק השני המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין [אותה] באילן משום דרכי האמורי אמר הר"מ פי' וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר ולא כל זכר גם כן לפי שאם היה אותו זכר משונה ממנו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות והשיליא הזאת שהפילה המבכרת אפשר שהוא שליית זכר או נקבה ואפי' אמרנו שיהיה זכר שמא אינו קדוש הנה נתבאר שרוב המבכרות יולדות ולד שאינו קדוש בבכורה ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים אלא אם היתה בהמת קדשים והפילה הרי זו תקבר לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי הוא קדוש כמו שיתבאר בתמורה:

    אמר המאירי המבכרת שהפילה שיליא וזהו פטר רחם שלה ישליכנה לכלבים שאינה קדושה ואע"פ שאין שיליא בלא ולד שמא נקבה היתה או נדמה שאין קדושים בבכורה והרי בין שני אלו רוב שיליות שלא בקדושה ואע"פ שבמסכת בכורות בבהמה שהפילה חררת דם אמרו תקבר כבר ביארו הטעם שאין בחררה קדושה ולא אמרו תקבר אלא כדי לפרסמה שהבא אחריו אינו בכור אבל בשיליא אין צריך פרסום שהכל יודעין שהשיליא פוטרת את הבא אחריה ואם היתה בהמה של קדשים תקבר אותה שיליא ואסור להשליכה שהרי אין שיליא בלא ולד והרי בין זכר בין נקבה קדוש ונמצאו רוב שיליות בקדושה ואין קוברין אותה בפרשת דרכים משום דרכי האמורי שהיו עושים כן ואומרין שזה דרך נחש שלא להפיל עוד וכן אין תולין אותה באילן מטעם זה:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

    כל דבר שהוא נעשה מדרך רפואה לפי טבע הדברים וענינם או סגולותיהם אין בו משום דרכי האמורי אבל כל שנעשה דרך נחש וכשוף הרי זה אסור משום דרכי האמורי וכן הדין בכל הלחשים אלא שגדולי המחברים כתבו בהלכות ע"ז שמי שנשכו נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפי' בשבת כדי לישב דעתו ולחזק את לבו אע"פ שאין הדבר מועיל כלום כדי שלא תטרף דעתו עליו וכבר הרחבנו בענינים אלו בששי של שבת ובשביעי של סנהדרין:

    אילן שמשיר פירותיו מרוב שמנו יכול לטענו באבנים כדי להכחישו ורשאי הוא גם כן לסמנו בחוט של סיקרא לא מדרך נחש אלא מצד שיכירו העוברים את טיבו ויבקשו עליו רחמים וכן המצורע שהוא יושב חוץ למחנה היה צוח טמא טמא להודיע טיבו לרבים או סימן אחר המוכיח לבריות על כך כדי שיבקשו עליו רחמים ועל דרך זה אמרו על כל מי שאירע בו דבר שהוא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכן נמשך מן הענין שמוכיחין אותו ומפשפש במעשיו וישוב אל י"י וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    Meiri on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה הריני מטיל כו' וי"ל דברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד כו' עכ"ל בפ' המפלת בתוס' דבריהם יותר מבוארים ומה שיש לדקדק בזה ע"ש בחידושנו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    ד"ה הריני מטיל עליו וכו' אם לא היכי דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעת החמה. פי' נפקא מינה אי חוששין לולד אחר לענין מאימתי מתחילין ימי טומאה וימי טהרה או מיום שעבר או מיום שבא:

    בא"ד הל"ל תשב לזכר ולנקבה ולנדה פי' שאין לה ימי טוהר כלל משום דשמא אין כאן ולד אחר כ"א הבהמה או החיה ועוף שהפילה ואותן אינן חשובין ולד לרבנן וכ"ת כיון שאין לה ימי טוהר כלל למאי נפקא מינה דליתני לזכר נפקא מינה לענין שאם תראה יום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א תהא מקולקלת שלא תדע אם אותה הראייה של ל"ד היתה תחלת נדה והראייה של יום מ"א הוה בתחלת ימי זיבה והויא שומרת יום כנגד יום או אותה ראייה של יום ל"ד דם טוהר היה דשמא זכר היה וא"כ אותה ראייה של יום מ"א הוי תחלת נדה וכן לענין נקבה אם תראה יום ע"ד ויום פ"א ועיין בפרק המפלת (נדה דף ל':)

    Maharam on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה רובא וכו' והא דנפל קדוש עיין זבחים דף פד ע"ב תוס' ד"ה ומוציא:

    Gilyon HaShas on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    תַּנְיָא אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא, וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים ונראה לי בס"ד דרך רמז אִילָן רמז ללשון שהוא עיקרו של גוף הנקרא אילן דכתיב 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דברים כ, יט) שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו רצונו לומר שמדבר לשון הרע שעל ידי כך לוקחים ממנו תורה ומצות שלו ונותנים לאותו שסיפר עליו וכמו שאיתא בספר חסידים באותו חסיד שבזהו אחד בבית הכנסת וכשהלך לביתו שלח לו מנחה כלכלה של תאנים באומרו זהו תמורת הדורון שקבלתי ממך שהוא תורה ומצות שלך, זה הוא תקנתו ורפואתו סוֹקְרוֹ בִּסְקִירָה רצונו לומר מייפהו בתורה וסקירה לשון יפוי כמו מְסַקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיה ג, טז) והוא מייפהו בתורה דכתיב מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים (משלי טו, ד) וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים אלו התפילות שנקראים אבנים וכמו שאמרו בזוהר על פי אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כז, ו) שיהיו תפילות שלמים.

    Ben Yehoyada on Chullin 77b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 77, Amud Bet, about 289 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “אִי לְטוּמְאַת נְבֵלוֹת – תְּנֵינָא.…”

    2. Segment 219 words

      Opens “טוּמְאַת אֳכָלִין, דְּתַנְיָא: הָעוֹר וְהַשִּׁלְיָא – אֵין…”

    3. Segment 316 words

      Opens “טוּמְאַת נְבֵילוֹת נָמֵי תְּנֵינָא: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא…”

    4. Segment 411 words

      Opens “וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב חָנָא: לֹא נִצְרְכָה…”

    5. Segment 57 words

      Opens “לְעוֹלָם טוּמְאַת אֳכָלִין, וְשָׁאנֵי עוֹר חֲמוֹר דִּמְאִיס.…”

    6. Segment 635 words

      Opens “שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ…”

    7. Segment 79 words

      Opens “אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְחוּמְרָא אַמְרַהּ…”

    8. Segment 822 words

      Opens “אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי…”

    9. Segment 934 words

      Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה…”

    11. Segment 1112 words

      Opens “שֶׁאֲנִי אוֹמַר: שֶׁמָּא נִימּוֹחַ שָׁפִיר שֶׁל שִׁלְיָא,…”

    12. Segment 1225 words

      Opens “הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אִיקָא…”

    13. Segment 1316 words

      Opens “וְכׇל הַיּוֹלְדוֹת יוֹלְדוֹת מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת,…”

    14. Segment 148 words

      Opens “וּבַמּוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר. מַאי טַעְמָא? רוּבָּא בַּר מִיקְדָּשׁ…”

    15. Segment 1527 words

      Opens “וְאֵין קוֹבְרִים אוֹתָהּ. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ:…”

    16. Segment 1614 words

      Opens “וְהָתַנְיָא: אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּירוֹתָיו, סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא וְטוֹעֲנוֹ…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chullin 77b · Segment 15 — “וְאֵין קוֹבְרִים אוֹתָהּ. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כׇּל דָּבָר…

    Original text

    אִי לְטוּמְאַת נְבֵלוֹת – תְּנֵינָא.

    and if you say it was with regard to the ritual impurity of animal carcasses, we already learn that halakha as well in another baraita .

    טוּמְאַת אֳכָלִין, דְּתַנְיָא: הָעוֹר וְהַשִּׁלְיָא – אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין, עוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ, וְהַשִּׁלְיָא שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ – מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין.

    The Gemara elaborates: With regard to the ritual impurity of food, it is as it is taught in a baraita : The hide and the placenta of an animal, which people do not typically eat, cannot become impure with the ritual impurity of foods. But a hide that one cooked until it became edible and a placenta that one intended to eat can become impure with the impurity of foods.

    טוּמְאַת נְבֵילוֹת נָמֵי תְּנֵינָא: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בָּעוֹר, וְלֹא בְּעַצְמוֹתָיו, וְלֹא בַּגִּידִין, וְלֹא בַּקַּרְנַיִם, וְלֹא בַּטְּלָפַיִם.

    With regard to the ritual impurity of animal carcasses also, we already learn in a baraita : The verse states: “And when a domesticated animal dies, of those that you eat, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). The verse indicates that one is rendered impure if he touches its carcass, but not if he touches its hide, and not its bones, and not its sinews, and not its horns, and not its hooves.

    וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב חָנָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁעֲשָׂאָן צִיקֵי קְדֵרָה.

    And Rabba bar Rav Ḥana said with regard to this baraita : This derivation is necessary only for a case in which one prepared these parts of the animal as a meat pudding [ tzikei kedera ], in which they are cooked for an extended period and spices are added. One might have thought they would be considered edible flesh and therefore impart the impurity of a carcass. The baraita therefore teaches that this is not so.

    לְעוֹלָם טוּמְאַת אֳכָלִין, וְשָׁאנֵי עוֹר חֲמוֹר דִּמְאִיס.

    Given these two baraitot , why did Rabbi Yitzḥak Nappaḥa inquire about the status of the cooked hide of a donkey? The Gemara answers: Actually, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa was inquiring about the impurity of foods, and although the halakha was already taught in the first baraita , Rabbi Yitzḥak Nappaḥa thought it is possible that the hide of a donkey is different, as it is repulsive and perhaps even when cooked it is not regarded as food.

    שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין עִמָּהּ וָלָד, אֲבָל יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין אֵין עִמָּהּ וָלָד בֵּין יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד – חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

    § The mishna states: With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited, as there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta. Commenting on this mishna, Rabbi Elazar says: The Sages taught this halakha only in a case where there was no fetus found in the mother’s womb. But if there was a fetus with its head and the majority of its body in the womb, one need not be concerned for the existence of another fetus that might have been in the placenta. Therefore, the consumption of the placenta is permitted. But Rabbi Yoḥanan says: Whether there was no fetus found in the womb, or whether there was a fetus, one needs to be concerned for the existence of another fetus in the placenta, and therefore its consumption is prohibited.

    אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְחוּמְרָא אַמְרַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר!

    According to the way the Gemara records the dispute, Rabbi Yoḥanan rules stringently and Rabbi Elazar rules leniently. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Yirmeya say concerning this dispute: Rabbi Elazar said an explanation of the mishna that presents a stringency?

    אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה בַּוָּלָד, אֲבָל קְשׁוּרָה בַּוָּלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

    Rather, if it was stated, it was stated like this: Rabbi Elazar says: The ruling of the mishna is that the placenta is prohibited even if a fetus is found inside the womb. But the Sages taught this only in a case where the placenta is not attached to the fetus found inside. Consequently, one must be concerned with the possibility that the placenta came from another fetus that already left the womb, and it is therefore prohibited. But if it is attached to the fetus found inside, there is no concern for the possibility that the placenta came from another fetus, and therefore it is permitted.

    וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, אֲבָל יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד, בֵּין קְשׁוּרָה בַּוָּלָד בֵּין אֵין קְשׁוּרָה בַּוָּלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְחוּמְרָא אַמְרַהּ ר׳ אֶלְעָזָר.

    And Rabbi Yoḥanan says: In my understanding of the mishna, we have the ruling that the placenta is prohibited only in a case where there is a placenta without any fetus being found. But if a fetus was found with it, then whether it is attached to the fetus or whether it is not attached to the fetus, there is no concern for the existence of another fetus. The Gemara confirms: And this understanding of the two opinions is in line with that which Rabbi Yirmeya says: Rabbi Elazar said an explanation of the mishna that presents a stringency.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וְשִׁלְיָא עִמָּהֶן, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרָה בָּהֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, אֵינָהּ קְשׁוּרָה בָּהֶן – הֲרֵינִי מֵטִיל עָלֶיהָ חוֹמֶר שְׁנֵי וְלָדוֹת.

    It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: The periods of purity and impurity observed by a woman after giving birth apply only after delivering a fetus with a human form. With regard to a woman who expels a fetus that has the form of a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird, and there is a placenta with them, the halakha is as follows: When the placenta is attached to them, there is no concern for the existence of another fetus that may have had a human form. But if the placenta is not attached to them, it is possible there was another fetus that had a human form and so I must impose upon the woman the severity of two types of births, i.e., both the longer period of impurity observed after delivering a female, and the shorter period of purity observed after delivering a male.

    שֶׁאֲנִי אוֹמַר: שֶׁמָּא נִימּוֹחַ שָׁפִיר שֶׁל שִׁלְיָא, שֶׁמָּא נִימּוֹחָה שִׁלְיָתוֹ שֶׁל שָׁפִיר.

    The reason is that I can say: Perhaps the placenta that was found did not come from the fetus that was found, but from a fetus with a human form. To say this one must be concerned with the possibility that perhaps the fetus of the placenta that was found had a human form, and that fetus dissolved, and perhaps the placenta of the fetus that was found dissolved.

    הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: רוֹב בְּהֵמוֹת יוֹלְדוֹת דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, וּמִיעוּט בְּהֵמוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, וּמַאי נִיהוּ? נִדְמֶה.

    § The mishna states: If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs. The Gemara asks: What is the reason for this ruling? Rav Ika, son of Rav Ami, said: The majority of domesticated animals give birth to something that can be consecrated with firstborn status, i.e., an animal with the same form as its mother, but a minority of animals give birth to something that cannot be consecrated with firstborn status, and what is this? It is an animal that resembles a species other than that of its mother.

    וְכׇל הַיּוֹלְדוֹת יוֹלְדוֹת מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת, סְמוֹךְ מִיעוּטָא דְּנִדְמֶה לְמֶחֱצָה דִּנְקֵבוֹת, וְהָווּ לְהוּ זְכָרִים מִיעוּטָא.

    And furthermore, with regard to all gestating animals, when they give birth, half of their offspring are male and half are female. Therefore, one can combine the minority of animals that resemble another species with the half that are females, and arrive at the conclusion that male offspring that resemble their species, which are the only offspring that can be consecrated with firstborn status, are the minority. Accordingly, one does not need to be concerned that the placenta found was from an animal consecrated with the status of a firstborn.

    וּבַמּוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר. מַאי טַעְמָא? רוּבָּא בַּר מִיקְדָּשׁ הוּא.

    § The continuation of the mishna states: But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The Gemara asks: What is the reason to assume this? The Gemara answers: It is because the majority of the offspring of sacrificial animals are fit to be sacred, as, in contrast to firstborn status, both female and male offspring of sacrificial animals can be sacred. Therefore, one must be concerned that the offspring, and its placenta, were sacred.

    וְאֵין קוֹבְרִים אוֹתָהּ. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְפוּאָה – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, אֵין בּוֹ רְפוּאָה – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

    § The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, due to the prohibition against following the ways of the Amorite. The Gemara cites Abaye and Rava, who both said: Anything that has an apparently effective medicinal purpose or any other logical reason behind it is not subject to the prohibition against following the ways of the Amorite. But if it does not have an apparently effective medicinal purpose it is subject to the prohibition against following the ways of the Amorite.

    וְהָתַנְיָא: אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּירוֹתָיו, סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים. בִּשְׁלָמָא טוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים – כִּי הֵיכִי

    The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita : If there is a tree that sheds its fruit prematurely, one may paint it with red paint and load it with stones, even though this is the practice of the Amorites? The Gemara explains the difficulty: Granted, it is permitted to load it with stones, as one does so for a logical reason, in order