Commentary page

Chullin 77a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Chullin 77a

Chullin 77a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 309 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

נמנין עליהם דאפי' לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן יצא ידי אכילת פסח. אלמא בשר נינהו:

ר"ל פליג עליה בפסחים בכיצד צולין (פסחים דף פד.) ואמר אין נמנין והכא לאכשורי טרפה קאתי ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו':

ואמאי אישתיק והאמר רבא ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש בהני תלת ותו לא קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כולן בהחולץ אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר' יוחנן דאע"ג דסופן להקשות הרי הן עכשיו כבשר:

שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן מגידין הרכין ואמר כל מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן דמעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן אהא דתנן בהעור והרוטב (לקמן חולין קכב.) עור הראש של עגל הרך הוי כבשר לטומאת אוכלין ונבלות ואע"ג דסופו להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא כיחידאה:

דאמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש בהעור והרוטב דקבעי מיניה עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו להקשות ואמר ליה הרי שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך ואמר ליה אל תקניטני בה שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה:

דאישתקיל קורטיתא לשון קורט כלומר מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ:

שהייה תלתא ריגלי לשאול הלכה לחכמים הנאספים לרגל:

א"ל רב אדא בר מתנה לבעל הבהמה:

39 more comments on this page.

Rashi on Chullin 77a · Sefaria

Tosafot

אל תקניטני דאותביה ריש לקיש לר' יוחנן מההיא דאלו שעורותיהן כבשרן כו' וא"ת לדידיה גופיה תקשה ליה דהא קסבר דבתר בסוף אזלינן בהך גידין שסופן להקשות וי"ל דלא דמי פסח דלאכילה לטומאה דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין כיון דחזי לאכילה כדאמר בסמוך ואע"ג דודאי אין נמנין עליו בפסח והכי נמי גידין שסופן להקשות וכן בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) דפריך מההיא דר' יוחנן דאמר עור הראש של עגל הרך אין מטמא טומאת אוכלין אההיא דגידין שסופן להקשות מכ"ש פריך ובירושלמי אההיא דראשו של עגל הרך א"ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה אבל ללקות לא ור"ל אמר משנה שלמה היא זו בין לטומאה ובין ללקות ומסיק התם מיחלף שיטתיה דר"ל תמן לא עביד לה בשר גבי גידין שסופן להקשות דאמר אין נמנין וכאן עביד ליה בשר א"ר בון טעמא דריש לקיש ואכלו את הבשר בשר ולא גידין משמע לפי הירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא:

בלשון יחיד כו' היה שונה במשנה דברי ר"ש ולא כמו שפי' בקונטרס משום דאתיא כיחידאה דבפרק החולץ (יבמות דף מב:) פריך והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג דאתיא כר' יהודה וא"ת וממאי דמההיא דפסח הדר ביה ודלמא מההיא דלקמן הדר ביה וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה:

נתמסמס מהו הא דאמר באלו טרפות (לעיל חולין נג:) נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטרפות תלוי בהן אבל הכא שהטרפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין:

דקנה משכא דידיה בקונטרס גרס בדלי"ת ור"ח ור"ת גרסי ברי"ש פי' רירים ליחה שלו שאז מדבק בו העור ומעלה בו ארוכה:

Tosafot on Chullin 77a · Sefaria

Rashba

שאני הכא דהדר ביה רבי יוחנן לגבי ר' שמעון בן לקיש דאמר ליה אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה. פירשו בתוס' דהכי קאמר בהדיא אני שונה במתני' לשון יחיד דהיינו רבי שמעון כדתניא בברייתא דמייתינן לה לעיל בפרק אלו טרפות (חולין נה, ב) גבי גלודה, אבל אי תני לה למתני' סתמא אלא דמימר אמר דהיינו ר"ש דברייתא דקתני אחד עור בית הפרסות אחד עור ראש עגל רך וכו' חוץ למקומו פסול, אם כן הוה ליה סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני', ואף על גב דפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בברייתא, אלא ודאי ר' יוחנן מתנא תני במתני' בהדיא דברי ר' שמעון, הילכך הוה ליה יחיד ולית הלכתא כיחיד במקום רבים, והילכך גידין הרכין כיון שסופן להתקשות אינן מצילין כלל דבתר בסוף אזלינן.

ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאשתקיל קורטיתא מיניה נראה שרש"י ז"ל מפרש לה בשלא יצא לחוץ אלא מיעוטו, וממה שיצא לחוץ נפל קורטיתא, ואביי ספוקי מספקא ליה, כיון דנפל מיניה קורטיתא דלמא לא הדר בריא ואסור, אף על גב דעור ובשר חופין את רובו, ופשט לה רבא דנשבר העצם ויצא לחוץ תנן, דמשמע דוקא כי יצא לחוץ כולו או רובו ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה, הא עור ובשר חופין את רובו כשרה, דאלמא אין הבהמה מתה במיעוטו של עצם שיצא לחוץ, אם כן מה לי נפל אותו מיעוט מה לי איתיה, אלא בין כך ובין כך כשרה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ב) שכן כתב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם יצא כולן או רובו לחוץ הרי כמי שנחתך ונפל טריפה, ואם לא נחתך לגמרי והיה הבשר או העור חופה עוביו ורוב הקיפו של העצם שנשבר הרי זו מותרת והאבר נמי מותר ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו ע"כ, והר"ז הלוי ז"ל פירשה לאיסורא, כגון שיצא לחוץ רובו של עצם ונפל ממנו מצקת עד שיהיה עור ובשר חופה רוב עוביו ורוב הקיפו של עצם הנשאר, ומבעיא ליה לאביי אי אזלינן בתר השתא, והשתא מיהא עור ובשר חופין את רובו, או דילמא כיון דאלו איתיה לכולי עצם לא היה עור ובשר חופה אלא מיעוטו טריפה, ופשט ליה רבא דכיון שיצא הרוב לחוץ לעולם אין הבהמה חיה במיעוט הנחפה מה לי נפל ומה לי איתיה. ומיהו לענין פסק הלכה נראה דאין מחלוקת בין המפרשים דאם לא יצא אלא מיעוטו בין נפל בין ישנו כשרה ואם יצא רובו בין נפל בין ישנו טריפה.

אמר ליה רבינא לרבא מתלקט מהו כלומר אותו עור ובשר החופין את רובו אינן במקום אחד, אלא מתלקט סביבות השבר ובין הכל חופין הרוב מהו.

מתרוסס מהו כלומר שהיה הבשר החופה מרודד וקלוש. ור"ח ז"ל פירוש מלשון מכה טריה, דמכה טריה תירגמו טריה מתרוססה.

מתמסמס מהו ומפרש לה בגמרא ה"ד מתמסמס כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, וסלקן כולהו בתיקו, ולחומרא דשל תורה היא, ואף על גב דלעיל פרק אלו טריפות (חולין נג, ב) מפשט פשיטא לן דכל שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו, כדאמר רבי יהודה כי הוינן ביה רב כהנא כי קא מייתי קמן ריאה ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי מדלינן לה נפלה תילחי תילחי וטרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, התם הוא דנתמסמס האבר בעצמו שהוא מטרף בכך כגון ריאה או כרס החיצונה או צומת הגידין, אבל כאן שאין עיקר הטריפות תלוי בבשר אלא בשבירת העצם, ובשר זה אינו אלא מגין ומציל בפני העצם, משום הכי מספקא ליה אף על פי שהוא מתמסמס עדיין מחמם ומגין הוא או דילמא הרי הוא כאלו אינו ולא איפשיטא ולחומרא.

איבעיא להו ניקב מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון מהו כל הבעיות הללו פירש רש"י ז"ל בבשר החופה את רוב העצם הנשבר, ור"ח ז"ל פירש בעצם עצמו.

והא דאמרינן שאני התם דקנה משכה דידיה. רש"י ז"ל גריס דידיה בדל"ת, ופירוש דלא אמר רבי יוחנן עור הרי הוא כבשר אלא במקום שאין שם בשר כלל והוא סמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש שאין שם אלא עור דבוק לעצם, וכיון שהעור מדובק היטב במקומו מציל על השבר, אבל במקום אחר אין עור מציל כלל. וגם עור ושני שלישי בשר העליונים אינן מצילין, ור"ח ז"ל ור"ת ז"ל גורסין ריריה ברי"ש כלומר שתחת העור נתמלא ריר וממלא מקום הבשר ומציל עליו כבשר. כלל השמועה בהמה שנחתכו רגליה האחרונים למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר והוא עצם הקולית טרפה. ואם לא נחתכו לגמרי שנשבר העצם, אם רוב בשר קיים בין אבר בין בהמה מותר, ואם לאו זה וזה אסור, דקיימא לן כרב דאמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו, זה וזה אסור, ושמואל נמי דפליג עליה דרב, הא הדר ביה, ועוד דשלחו מתם הלכתא כותיה דרב. למטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, כלומר בעצם השוק, אם נחתך למעלה מצומת הגידין כשירה כדברי הגאונים ז"ל, ואם לא נחתך לגמרי ואין רוב בשר קיים אבר אסור, וכן לכל אבר המדולדל בבהמה ובעוף ואין רוב בשר קיים, זה לפי פסקן של רבותינו הגאונים ז"ל. אבל רבינו שלמה ז"ל פסיק למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שנחתך אפילו ארכובה בלא צומת הגידין או צומת הגידין בלא ארכובה טריפה כלישנא קמא לדרב יהודה אמר רב, וכבר כתבתי למעלה דנראין דבריו. ולענין נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עובי ורוב היקף העצם הנשבר כשירה ואם לאו טריפה, ומיהו בפירוש דבר זה יש מחלוקת בין המפרשים כמ"ש למעלה. ועור אינו כבשר, ואף על פי שהרב רמב"ם ז"ל פסק (שם) עור הרי הוא כבשר, לא נתיישבו דבריו, ואפילו אם מצטרף עור לבשר, כלומר שזה חופה חציו וזה חציו אינו מציל. ודוקא בבהמה, אבל בעוף מצטרף וכדאמרינן (עו, ב) שאני בר גוזלא דרכיך, ומסתברא דכל עוף לענין זה כבר גוזלא. ומיהו נראה דאפילו בעוף דוקא מצטרף, אבל כולו עור אינו מציל, דאפילו מצטרף נמי לא שריא אלא מעדותו של עולא, ומעשה שהיה מצטרף היה. ומיהו במקום שאין שם בשר כגון בכנף הארכובה של השוק, לדברי רבינו שלמה ז"ל גריס דקנה משכה דידיה כשירה. ולדברי ר"ח ור"ת ז"ל עור שהעלה רירין וממלא מקום הבשר כשירה. עור המשלים לרוב בשר כשירה לכולי עלמא וכדאמר ליה רב נחמן לעולא לימא מר עור משלים לבשר לחומרא. נשבר העצם ויצא מיעוטו בחוץ אף על פי שנפל ממנו מקצתו כשרה, יצא רובו ונפל ממנו מקצתו עד שהעור והבשר חופין רוב הנשאר טריפה, והבשר הנשאר אם הוא מתלקט בשנים ושלשה מקומות או שהוא מרודד או מתמסמס כגון שהרופא גוררו או נקב שאין בו חסרון או שנסדק או שניטל שליש התחתון או שהוא שלם אלא שנקלף מעל העצם, כולהו איבעיא להו ולא איפשיטו, ולחומרא. נקדר כמין טבעת ונפרד משאר הבשר כשירה, דהא אם מסריט הבשר בעצם ומוציא דם מעלה ארוכה ומתחבר לשאר הבשר, והא דקנה גרמא דידיה, כלומר שיש בו צמחי בשר שזה סי' שמעלה ארוכה. נשבר העצם בכל מקום שנשבר ואפילו למעלה מן הארכובה וחזר ונקשר בזה אמר רבי' יעקב ז"ל שלא נאסר, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל ושמא הטעם כי אם יצא לחוץ העצם לא היה נרפא ונקשר אלא ודאי לא יצא לחוץ. נשבר העצם ויצא לחוץ ולא ידע אי מחיים יצא לחוץ או לאחר מיתה, על כל כיוצא בזה פירש בהלכות גדולות דיש לאסור הכל, ואין להתיר מטעם רב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דהתם דוקא בשיש לתלות כגון בא זאב או במשמש ידא דטבחא, אבל היכא דליכא מידי למיתלי הרי זו בחזקת אסור, ואסורה מספק, וכבר כתבנו זה גם בפרק ראשון (ט, א) גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה ושם הארכנו שבח לאל. ומיהו אם טרפה לכותל או שרצצתה בהמה ברגל או בכיוצא בזה שיש לתלות בו תולין ומתירין כמו שתולין בזאב ומתירין במשמוש ידא דטבחא. ולענין צומת הגידין בבהמה הם שלשה, וכדברי הראב"ד ז"ל, ומה שירד לתקן ענינים הם שלשה פנימיים שכנגד גוף הבהמה ולא החצונים שהזנב מכה עליהם ואותן הקטנים שנבלעין בתוך הגיד האליה כזכרות בנקבות אינן מן החשבון, ועד היכן צומת הגידין מתחילין מעלוי ערקומא שהוא העצם הנקרא בורקינ"ק עד מקום שמתפשטין, והוא כשיעור שש עשרה אצבעות בשור ובבהמה דקה כל שהן קשים ועבים ולבנין הן צומת הגידין, אבל משהן מתחילין להתרכך ולהתדקדק ולהתאדם אינן נחשבין כצומת הגידין וכולם זיגי כזכוכית ולא חיורי, [ו]מר בר רב אשי (אמר) הוה צומות הגידין, ולדברי האונים ז"ל וגרסתם אין הלכה כמותו, אבל לגרסת רש"י ז"ל הלכה כמותו, וכדבריו נמצא בסדר תנאים ואמוראין, ושלשה הגידין אלו האחד עב יותר מן השנים והשנים דקים נפסק האליה כשרה, דהא איכא רוב מנין, נפסקו השנים הדקים כשרה, הא איכא רוב בנין ובעוף יש ששה עשר אם נפסק אחד מהן טריפה כדאמרינן (עו, ב) בעופות שיתסר הוה אי פסיק חד מינייהו טריפה, ואמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתי לקמן עופא ובדק ואשכח חמיסר הוה חד שאני מחבריה נפציה אשכחיה תרי אלמא אי לא אשכחיה תרי טריפה. ומיהו כבר כתבתי בפירוש השמועה שיש לדקדק בשלא נפסק אלא רובו של אחד אם היא כשרה, ונראה שהיא כשרה עד שיפסק כולו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל אף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב בהפך וכמו שכתבתי.

Rashba on Chullin 77a · Sefaria

Meiri

גידים הרכים שסופם להתקשות אע"פ שלא נתקשו עדין אינן כבשר ואין מגינין ודינן כדין העור וכל האמור בעור אמור בהן:

עצם הנשבר שיצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אלא שנפלה חתיכה מן העצם מצד היוצא עד שהנשאר מהיקף העצם ועביו וחללו נמצא עכשיו מחופה רובו בעור ובשר אסור שאין אנו משערין אלא בכלו אע"פ שנפל ממנו והוא הדין לעצם הנשבר ויצא מיעוטו לחוץ ומ"מ רובו מחופה בעור ובשר ונפלה חתיכה מן העצם מצד מה שבפנים עד שאין המחופה עכשיו רוב כשרה הואיל ואף אם היה כלו לשם היה רובו מחופה אין נפילת החתיכה מזקת:

היה רוב עצם זה מחופה בעור ובשר אלא שאין רוב זה במקום אחד אלא מעט [לכאן] ומעט לכאן עד שכשאתה מצרפו נמצא רובו מחופה וזה הנקרא בלשון תלמוד מתלקט הרי זה ספק ומחמירין בה:

היה במקום אחד אלא שהוא מרודד וקלוש וזהו הנקרא מתרוסס ויש שפרשו בו שנתפח העור והבשר עד שאינו מתדבק לשם מכל וכל מלשון מכה טריה שתרגמו יונתן מתרוססא גם זו ספק ומחמירין בה:

היה הבשר מתמסמס והוא בשר המת שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי אע"פ שפירשנו בפרק שלישי על בשר כזה שהוא כמי שאינו לא נאמר אלא בדבר שעקר הטרפות תלוי בו כגון ריאה וכרס וגידין וכיוצא באלו אבל כאן שאין עקר הטרפות תלוי אלא ביציאת העצם והבשר אין אנו חוששין לו אלא להגנה בעלמא ואין הדבר ברור לאיסור ומ"מ מחמירין בו מספק:

בשר החופה את רוב העצם שניקב או שנסדק או שנקלף מעל העצם ואינו דבוק ככל הצורך גם אלו בספק ומחמירין בהם:

וכן אם ניטל שליש התחתון ר"ל שמצד הפנימי הדבק לבשר ניטל שליש עובי הבשר ושני שלישים עליונים עומדים ומתדבקים לבשר דבוק חלוש:

נקדר הבשר מעל השבר ע"י אדם בכלי כמין טבעת אבל רוב הקיפו מכוסה כשרה שהרי זה דרך רפואה לסרט את הבשר בעצם כדי להבריאו אבל בברזל לא יעשה כן מפני שמכאיבו ואף בעצם צריך שלא לסרטו מכל וכל עד שישאר ערום אלא שיחזיק העצם בשלו בקצת בשר:

13 more comments on this page.

Meiri on Chullin 77a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

תד"ה אל תקניטני כו' משמע לפי הירושלמי דבכ"מ אזיל בתר השתא כו' עכ"ל מיהו תלמודא דידן לא ס"ל הכי דא"כ מאי קא"ל רב פפא לרבא ר"ל ואיסורא דאורייתא הא ר"ל גופיה מודה בכ"מ דהוי כשר חוץ מלגבי פסח ודו"ק:

בד"ה בלשון יחיד כו' וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה עכ"ל פי' דהיינו בפסח דפליג ר"ל עליה בהדיא משא"כ בטומאת אוכלין דלא פליג ר"ל עליה דר"י בהדיא וק"ל:

Chidushei Halachot on Chullin 77a · Sefaria

Maharam

תד"ה בלשון יחיד וכו' וא"ת וממאי דמהאי דפסח הדר ביה וכו' נראה דקושיא זו אינה כ"א לפירוש התוס' אבל לפי' רש"י דפי' דבלשון יחיד אני שונה ר"ל דאתיא כיחידאה וכיון דיחידאה היא אין הלכה כן ולא הוי כבשר א"כ פשיטא דהדר מההיא דפסחים אבל לפי' התוס' דמפרשי דאפילו היכי דאתיא כיחידאי לא גרע בשביל כך אעפ"כ הלכה כן בשאר מקומות אלא שבכאן היה ר"י שונה דברי ר' שמעון לכך יש להקשות דלמא ההיא דהעור והרוטב דהשיב שם ר' יוחנן כך שבלשון יחיד הוא שונה המשנה היה קודם ההיא דפסחים וחזר מההיא דהעור והרוטב ולא היה שונה עוד במשנה דברי ר"ש ולכך אמר שם בפסחים דגידין שסופן להקשות הויין כבשר ונמנין עליהם וק"ל:

Maharam on Chullin 77a · Sefaria

Gilyon HaShas

תוס' ד"ה בלשון כו' וי"ל דמסתמא וכו' עיין מנחות דף ז ע"ב תוס' ד"ה ומי. וע' ב"ב דף קלז ע"א וצע"ג:

Gilyon HaShas on Chullin 77a · Sefaria

Original text

Segment 1

נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח, וְעוֹד, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

one may be registered as part of a group that will eat the Paschal offering on their account, i.e., even if those sinews are the only part of the lamb he will eat. Evidently, such sinews are regarded as flesh. And furthermore, the Torah spared the money of the Jewish people, and one must tend toward leniency.

Segment 2

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַבָּה: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: מַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ?! אִישְׁתִּיק.

Rav Pappa said to Rabba: But Rabbi Shimon ben Lakish disagrees with Rabbi Yoḥanan and holds that one may not be registered for those sinews, as they will eventually harden and are therefore not considered flesh. And therefore, the broken bone in this case is not covered by flesh and the animal is prohibited by Torah law as a tereifa , and yet you say: What concern is there with the sinews in this case? Rabba was silent.

Segment 3

וְאַמַּאי אִישְׁתִּיק? וְהָאָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת!

The Gemara asks: And why was Rabba silent? But doesn’t Rava say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish in his disputes with Rabbi Yoḥanan only with regard to these three matters, i.e., three matters that are mentioned in Yevamot 36a, and not in other cases? If so, Rabba could simply have replied that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish with regard to this issue.

Segment 4

שָׁאנֵי הָכָא, דַּהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ.

The Gemara answers: Here, with regard to sinews that will ultimately harden, it is different, as Rabbi Yoḥanan retracted his ruling in favor of the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, as when Rabbi Shimon ben Lakish raised a difficulty against Rabbi Yoḥanan’s opinion, Rabbi Yoḥanan said to him: Do not provoke me by asking questions to refute my opinion that the fact that the sinews will ultimately harden is disregarded, as I teach it in explanation of a lone opinion (see Pesaḥim 84a). Even Rabbi Yoḥanan conceded that the opinion he expressed was only according to one Sage, but is not the halakha .

Segment 5

הָהוּא נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ, דְּאִישְׁתְּקִיל קוּרְטִיתָא מִינֵּיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, שַׁהֲיֵיהּ תְּלָתָא רִיגְלֵי.

The Gemara relates: There was a certain case in which a bone in an animal’s leg broke and protruded outward. This bone was mostly covered with flesh and skin, but a small piece [ kurtita ] of the bone had been removed from it. The case came before Abaye, who delayed his response until three pilgrimage Festivals had passed, when the Sages gathered together and he could ask them.

Segment 6

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: זִיל קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, דַּחֲרִיפָא סַכִּינֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר: מִכְּדֵי ״נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ״ תְּנַן, מָה לִי נְפַל, מָה לִי אִיתֵיהּ?

Rav Adda bar Mattana said to the owner of the animal: Go before Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, whose knife is sharp, i.e., he has insight into halakhic matters and decides matters quickly, and ask him to decide your case. The owner came before Rava to seek his opinion. Rava said to him: Since we learned in the baraita (76b): If the bone broke and protruded outward, if skin and flesh cover a majority of the bone the animal is permitted, what difference is there to me if the bone fell out, and what difference is there to me if it is in its place? In either case, the animal is permitted.

Segment 7

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִתְלַקֵּט מַהוּ? מִתְרוֹסֵס מַהוּ? מִתְמַסְמֵס מַהוּ? הֵיכִי דָּמֵי מִתְמַסְמֵס? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא קוֹדְרוֹ.

With regard to a case where flesh covers the majority of a broken bone, Ravina said to Rava: If the flesh was torn in pieces and spread over the area, and if gathered it would constitute a majority, what is the halakha ? Similarly, if the flesh was pulverized and thin, what is the halakha ? If it was decomposed, what is the halakha ? The Gemara asks: What are the circumstances of this case in which the flesh is decomposed? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This is referring to any kind of flesh that the doctor cuts away [ kodro ] and removes to enable the surrounding area to heal.

Segment 8

אִיבַּעְיָא לְהוּ: נִיקַּב מַהוּ? נִקְלַף מַהוּ? נִסְדַּק מַהוּ? נִיטַּל שְׁלִישׁ הַתַּחְתּוֹן מַהוּ?

A dilemma was raised before the Sages: If the flesh that covers the bone was perforated, what is the halakha ? Likewise, if the flesh was peeled off the bone, what is the halakha ? If it was cracked, what is the halakha ? If the bottom third of the width of the flesh, i.e., the part that is adjacent to the bone, was removed, what is the halakha ?

Segment 9

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר, דִּלְמָא דִּקְנָה מַשְׁכָּא דִּידֵיהּ.

The Gemara suggests: Come and hear, as Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Skin is like flesh. This would appear to indicate that any covering is sufficient. The Gemara refutes this proof: Perhaps Rabbi Yoḥanan was referring to a specific case where there was never flesh on the bone, but only skin, e.g., adjacent to the knee, where the skin holds its own place close to the bone. This ruling may not apply in an area where there was flesh. Perhaps in such a place the bone must be covered by flesh that is still healthy.

Segment 10

אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב פַּפֵּי, אִיבַּעְיָא לַן: נִקְדַּר כְּמִין טַבַּעַת, מַהוּ? וּפְשַׁטְנָא מֵהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי לַחֲכָמִים וְלָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: מְסָרְטוֹ בְּעֶצֶם וּמַעֲלֶה אֲרוּכָה, אֲבָל פַּרְזְלָא מִזְרָף זָרֵיף. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהוּא דִּקְנָה גַּרְמָא דִּידֵיהּ.

Rav Ashi said: While we were studying in Rav Pappi’s study hall, we raised a dilemma: If the flesh and skin were cut in the shape of a ring around the break, and yet most of the circumference of the bone is surrounded by flesh, what is the halakha ? And we resolved this dilemma from this statement that Rav Yehuda says that Rav says: I asked about this matter to the Sages and to the doctors, what to do when a bone breaks and the surrounding flesh has been cut away, and they said: One makes an incision in it with a sharp piece of bone to help the blood flow and then congeal, and in this manner the wound will heal. The Gemara notes: But one should not make the incision with an iron implement, as it will cause inflammation. Rav Pappa said: And this advice should be implemented only in a case where one can see that the bone is holding firmly onto its flesh, as only in such a case will the flesh heal.

Segment 11

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שִׁלְיָא – נֶפֶשׁ הַיָּפֶה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טוּמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת. חִישֵּׁב עָלֶיהָ – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal and finds a placenta in its womb, one with a hearty soul [ nefesh hayafa ], i.e., who is not repulsed by it, may eat it, as its consumption was permitted by virtue of the slaughter of the mother. Nevertheless, since generally speaking, people do not consume such placentas, it is not regarded as food and so it cannot become impure with the ritual impurity of food even were it to come into contact with a source of impurity. And furthermore, it does not impart the ritual impurity of animal carcasses as it was permitted by virtue of the slaughter of the mother. But if one intended to eat it, one thereby elevated it to the status of food, and the placenta becomes impure with the ritual impurity of food if it comes into contact with a source of impurity. But even so, it still does not impart the ritual impurity of animal carcasses.

Segment 12

שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה.

With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited even after the mother animal is slaughtered because the emergence of the placenta is an indication of a fetus in a woman and an indication of a fetus in an animal. Accordingly, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born, a status that precludes it from being permitted by the slaughter of its mother. Since the offspring is prohibited, its placenta is likewise prohibited.

Segment 13

הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא – יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים, וּבַמּוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר, וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs, and one does not need to be concerned that the placenta came from a male fetus that has the consecrated status of a firstborn. But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, superstitious rites intended to prevent the animal from miscarrying again, due to the prohibition against following the ways of the Amorite, which prohibits Jews from practicing the superstitious rites observed by gentiles.

Segment 14

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כֹּל (בהמה) [בַּבְּהֵמָה] תֹּאכֵלוּ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשִּׁלְיָא. יָכוֹל אֲפִילּוּ יָצְתָה מִקְצָתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ וְלֹא שִׁלְיָתָהּ.

GEMARA: With regard to the ruling that a placenta is permitted by virtue of the mother’s slaughter, the Gemara asks: From where is this matter derived? As the Sages taught: “And every animal that parts the hoof, and has the hooves wholly cloven in two, and chews the cud, of the animals, it you may eat” (Deuteronomy 14:6). The verse is the source of the halakha that a fetus is permitted by virtue of the mother’s slaughter (see 69a). The word “every” at the beginning of the verse serves to include the placenta as well as the fetus. One might have thought that a placenta is permitted even if part of it emerged from the womb before slaughter. Therefore, the verse states: “It you may eat,” i.e., you may eat it, the slaughtered animal, but not its placenta, if it partially emerged.

Segment 15

מִכְּדִי אֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, לְמָה לִי קְרָא? קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

The Gemara objects: Now the assumption is that there is no placenta without a fetus. Therefore, if part of the placenta emerged, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born. Such a status would preclude it from being permitted by the slaughter of its mother. Why do I need a verse to teach this? The Gemara explains: The verse is a mere support for the halakha , but not the source for it.

Segment 16

וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה. בָּעֵי רַבִּי יִצְחָק בַּר נַפָּחָא: עוֹר חֲמוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ מַהוּ? לְמַאי? אִי לְטוּמְאַת אֳכָלִין – תְּנֵינָא,

§ The mishna states: And a placenta found inside a slaughtered animal cannot become impure with the ritual impurity of food and does not impart the ritual impurity of animal carcasses. In a related discussion, Rabbi Yitzḥak bar Nappaḥa raises a dilemma: A donkey hide that one cooked and it became softened, what is its halakhic status? The Gemara asks: With regard to what issue did he raise this dilemma? If it was with regard to the ritual impurity of food, we already learn this halakha in a baraita ,

Chullin 77a

Chullin 77a

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text