Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 73b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 73b

    Chullin 73b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 226 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בשלמא לריש לקיש דאמר באיברין נמי פליגי הא אע"ג דר' מאיר קאמר לה לא תקשה ולדבריהם דרבנן דמטהרי בעוברין ובאברין קאמר להו דאע"פ שאתם מטהרין באבר בהמה היה לכם לטמא באבר העובר שאינו גופה:

    אלא לר' יוחנן דאמר דברי הכל אבר המדולדל טמא היכי תני ואת האבר המדולדל:

    אלא אי אתמר כו' והך מתני' דקאמר ר"מ לא אם טהרה כו' לריש לקיש כדשנינן לדבריהם דרבנן קאמר להו:

    אין שחיטה עושה ניפול וטהור מלטמא אע"פ שאסורה באכיל':

    מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר"מ דנותן חילוק בין אבר בהמה לאבר העובר:

    הכל מודים ר"מ ורבנן:

    שמיתה עושה ניפול אבר המדולדל בבהמה ומתה המיתה מפלת אותו ואינו טמא כאבר מן הנבלה אלא כאבר מן החי והפרש יש ביניהם דאמרינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) אבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור דאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידים ועצמות אבל נבלה כזית ממנה טמא אב הטומאה:

    מיפלג פליגי ר"מ ורבנן בשחיטה:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 73b · Sefaria

    Tosafot

    מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר קצת קשה דשאני אבר בהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה כדאמרינן לקמן (חולין דף עד.) דאין להם אלא מצות פרוש וי"ל דמ"מ בעי דכמו שגזרו עליו חכמים איסור אכילה טומאה נמי היה להו ליגזור:

    שחיטה תנינא תימה דאדפריך תנינא טפי הוה ליה לאקשויי מינה לריש לקיש:

    הוכשרו בדמיה אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול דמזה לא הוה משני מידי אלא מדבעי הכשר לקבל טומאת אוכלין קא דייק כדפירש בקונטרס אלמא אין בו טומאת אבר מן החי והיינו טעמא דדם בהמה מועיל להכשיר האבר אפי' הוי כניפול משום דאמר דבהמה נעשית יד לאבר וא"ת וכיון דמדאורייתא האבר מותר באכילה לרבי יוחנן כדאמרינן בסמוך ל"ל הכשר מדם בהמה דר' יוחנן גופיה אית ליה בפירקין (לקמן חולין דף עד:) דר"מ סבר כר' שמעון דשחיטה מכשרת ור' שמעון נמי דקאמר לא הוכשרו מפרש רב אשי בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח.) דטעמא דר"ש משום דדם לא מכשיר דשחיטה מכשרה ולא דם ושחיטה נמי לא מכשרה הואיל ואינה מתרת באכילה ואמאי והרי מתרת באכילה מן התורה וי"ל דמשום דמדאורייתא לא מכשרת שחיטה אפי' לר"ש כדאמר לעיל בפ' השוחט (חולין דף לו:) עשאוהו כהכשר מים מדרבנן וכיון שאבר אסור מדרבנן לא מהניא ליה הכשר שחיטה דלא הויא נמי אלא מדרבנן וא"ת להנהו דמוקמי פלוגתייהו בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכז:) דר"מ ור"ש בבהמה נעשית יד לאבר או באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דלרבי שמעון אין נעשית יד מנא להו דכיון דאיכא למימר דטעמא דרבי שמעון משום דדם לא מכשר ואמאי פליגי ארב אשי וי"ל דדייקי לישנא דרבי שמעון דאמר לא הוכשרו ולא קאמר אין הדם מכשיר משמע אפילו היה הדם מכשיר הכא לא הוכשרו:

    אי מההיא ה"א כו' ולעולם שחיטה עושה ניפול הקשה הרב ר' שמואל מוורדו"ן א"כ היכי קאמר ר"ש לא הוכשרו דמשמע דע"י בהמה הוא דלא הוכשרו אבל הכשר מועיל להם והא אוכל שאי אתה יכול להאכילו (ע"י) לאחרים הוא כיון דשחיטה עושה ניפול והוי בשר מן החי ואין קרוי אוכל לר"ש כדאמר בסוף העור והרוטב (לקמן חולין דף קכט.) ולא מקבל טומאה וי"ל דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא ולא מקבל טומאה אלא לדידכו אודו לי מיהת דלא הוכשרו:

    סלקא דעתך אמינא הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו לא ליבעי הכשר כדאמרינן בפרק בא סימן (נדה דף נא.) מה זרעים שאין סופם כו' קמ"ל דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו מטמא טומאה חמורה ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר כך פי' בקונטרס והדין עמו שפירש כן דדוקא כשפירש צריך הכשר אבל בעודו מחובר אין צריך הכשר להצטרף לפחות מכביצה אע"ג דמעשה עץ שימש כדאמר בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכט.) דהא אמרינן בסוף פ' טבול יום (זבחים דף קה.) דפרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין מחמת שסופן לטמא טומאה חמורה ולא אמרינן מעשה עץ הוא אף על גב דטומאה חמורה שלהן אינו מטעם ראויות אוכל דאפילו העוסק בשריפת עור ועצמות מטמא בגדים וצריך לומר דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש שאין סופו לטמא עוד טומאה חמורה והא דאמר בפ"ק דפסחים (דף יח.) פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעיה ומפרש התם דבטלו מטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמאים לא חשיבי התם מעשה עץ לפי שמתחלתן צריכין שיהיו ראויין לשתיה ונמצא שטומאה חמורה שלהם אינה אלא מטעם ראויות לשתיית אדם שהיה בהם כבר שאל"כ לא היו ראויין להזאה ולהכי אין צריכין הכשר שרץ אפי' כשאין סופן עוד לטמא טומאה חמורה:

    Tosafot on Chullin 73b · Sefaria

    Meiri

    האבר או הבשר המדולדלין בבהמה על הדרך שהזכרנו אינן מכלל הבהמה ומ"מ בחיי הבהמה אין מטמאין אלא הרי הן כשאר אוכלין שאם הוכשר מקבלין טומאה אע"פ שמחוברין עם הבהמה נשחטה הבהמה הוכשר אותו האבר או הבשר לקבל טומאה בדמיה הא טומאת עצמן אין להם שהרי שחיטה טהרתם מידי טומאת נבלה ויש אומרים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ואע"פ שחלק ר' שמעון לומר שלא הוכשרו בדמיה שאין הבהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה וצריכים הכשר אחר אין הלכה כן אלא כתנא קמא מתה הבהמה הרי האבר המדולדל כאבר מן החי ומטמא על הדרך שביארנו והבשר המדולדל כבשר מן החי ואינו מטמא כלל וצריך הכשר מים לקבל טומאה ועקר דבר זה בפר' העור והרוטב אבר שנחתך מן הבהמה לגמרי והוא אבר מן החי גמור מטמא על הדרך שביארנו ובשר הפורש ממנו טהור כמו שביארנו ובשר זה הפורש ממנו אע"פ שהיה מטמא בעוד שהיה מחובר לאביו אע"פ כן כשפי' ממנו ונטהר אינו מקבל טומאה עד שיוכשר:

    לפי דרכך למדת ממשנה זו שהמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול שהמיתה עושתהו ממה שאמר במתה שהאבר נדון כאבר מן החי ושאין שחיטה עושתהו ממה שאמר בנשחטה הוכשרו בדמיה אלמא שאף האבר אין לו טומאת עצמו ואין לפרש הוכשר על הבשר לבד אבל האבר שנדונהו כנפול להיותו אבר מן החי שהרי הוכשרו קאמר לשון רבים ואע"פ שבגמרא היו נדחקים לפרשה כלה בבשר וחד לבשר הפורש מן הבהמה והוא אותו המדולדל בחייה שהזכרנו וחד לבשר הפורש מן האבר וללמד שאע"פ שהיה מטמא טומאה חמורה על גב אביו כשפירש הימנו מ"מ צריך הכשר דחיה בעלמא הוא וודאי הוכשרו האמור בה אף על האבר הוא אמור ומטעם שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו:

    Meiri on Chullin 73b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מ"ט דר"י אליבא כו' דאין להם אלא מצות כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה סד"א הואיל כו' דדוקא כשפירש צריך הכשר כו' עכ"ל ומיהו אף שאין צריך הכשר קודם שפירש מהני הכשרו שהיה קודם שפירש דלא בעי שוב הכשר משפירש כדתנן נשחטה הוכשרו בדמיה וק"ל:

    בא"ד ולהכי אין צריכין הכשר שרץ כו' עכ"ל דהכשר מים לא שייך הכא במי חטאת אלא הכשר שרץ וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 73b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה הוכשרו בדמיה אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר וכו' ר"ל אין לפרש דהמקשה דפריך שחיטה תנינא פריך הכי דמדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול אין לפרש כן דא"כ אין התירוץ של התרצן מתיישב על זה דמאי משני אבשר מ"מ קשה אי שחיטה עושה ניפול לא יועיל הדם להכשיר לא באבר ולא בבשר:

    [בא"ד] והיינו טעמא ר"ל וכי תימא והכל טעמא מאי למה לא מקשה המקשה הכי או מאי משני המתרץ הא תקשה לך כיון דשחיטה עושה ניפול מה מועיל הדם להכשיר לכך קאמר והיינו טעמא דדם בהמה מועילה להכשיר וכו':

    בא"ד וא"ת להנהו דמוקמינן פלוגתייהו וכו' ואמאי פליגי ארב אסי וכו' מקשה הכי משום דלפום ריהטא שנויא דרב אסי מסתבר טפי משום דהכי אשכחן דפליגי רבנן ור"ש בהכשר דם וגם הכי נמי משמע לישנא דמתני' דקתני הוכשרו בדמיה ר"ש אומר אינו מכשיר משמע דבהכשר דם פליגי:

    ד"ה ס"ד כו' והדין עמו וכו' ר"ל אע"ג שהיה יכול לפרש דצריך אותו הבשר הפורש מן האבר הכשר אפילו בעודו עדיין מחובר באבר וכי תימא לענין מה דלענין שיטמא לא אצטריך דהא אז מטמא טומאת נבלות כאבר עצמו מ"מ היה יכול לפרש דצריך הכשר לענין שיצטרף לאוכל אחר שהוא פחות מכביצה כדי שיקבל אותו אוכל טומאת אוכלין אפ"ה הדין עמו משום דהאמת הוא שבעודו מחובר הואיל ומטמא אז טומאה חמורה חשיב אוכל להצטרף עם פחות מכביצה אפילו בלא הכשר אע"ג דמעשה עץ שימש ר"ל דבשעה שהוא מטמא טומאה חמורה אינו מטמא מטעם אוכל שאפי' היה עץ בעלמא היה מטמא טומאה חמורה בעודו מחובר באבר אפילו הכי לא בעי הכשר לענין טומאת אוכלין והראיה מפ' טבול יום דפרה ופרים מטמאים טומאת אוכלין וכו':

    בא"ד וצ"ל דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש וכו' ר"ל הא דאתמר בגמ' טעמא דמעשה עץ שימש לא מהני לן אלא לענין אחר שפירש דבמקום דלא מעשה עץ שימש אלא שהיתה בו הטומאה חמורה מטעם ראיית אוכל אפילו לאחר שאין סיפה עוד לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה בלא שום הכשר ובמקום שמעשה עץ שימש לאחר שאין סופו עוד לטמא טומאה חמורה צריך הכשר לטומאה קלה אבל בעודו מחובר בכל ענין אינו צריך שום הכשר:

    Maharam on Chullin 73b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אי וכו' א"כ היכי קאמר ר"ש תמוה לי הא בפשוטו לק"מ דהכי משנינן דהא ס"ד כר"ל דכך מחלוקת בעוברין ולר"מ עושה ניפול. אבל ר"ש באמת ס"ל דאין עושה ניפול ובתשובה הארכתי:

    Gilyon HaShas on Chullin 73b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה שחיטה תנינא וכו' טפי הו"מ לאקשוי' מיני' לר"ל לפענ"ד יראה ע"פ דברי תוספות ביצה (דף ג ע"ב) ד"ה ורי"א ע"ש. עד סוף הסוגיא. וא"כ י"ל דלר"ל לא מצי לאקשויי די"ל דר"ש כרבנן דר"מ ס"ל דאין שע"כ. והא דקאמר ר"מ הוכשרו בדמיהם לדבריו דר"ש קאמר היינו דלדידי' לא בעי הכשר כלל דשע"כ והוי אמ"ה. אבל לדידך אודי לי מיהת דהכשירו בדמיהן. ואף דר"ש לא דיבר עדיין כלום. מ"מ אפשר לומר לדבריו קאמר כמו דס"ל לרבינא. משא"כ ר"י לשיטתי' דע"כ מוכח דס"ל דלא שייך לומר לדברי קאמר אם לא דיבר עדיין התנא כלום ושפיר פריך הש"ס תנינא. ודוק:

    תד"ה אי מההיא וכו' הקשה הר"ר שמואל מווירדין וכו' לא זכיתי להבין דהרי כוונת הש"ס דר"י הוצרך להשמיענו דלכ"ע אין שחיטה עושה ניפול דמהתם י"ל דר"מ ס"ל שע"נ. אבל בודאי לרבנן דר"מ ליכא הו"א כדמותב הש"ס לל"ק. א"כ י"ל דר"ש כרבנן ס"ל. וצ"ע. ולולי דמסתפינא אמינא דדברי תוס' דהכא שייכי' לקמן (דף עו ע"ב) אהא דשמואל מתני' איכא לדחויי' כדדחי' ע"ש. ודוק:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Chullin 73b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 73, Amud Bet, about 226 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר…”

    2. Segment 24 words

      Opens “אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, קַשְׁיָא.…”

    3. Segment 331 words

      Opens “אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי…”

    4. Segment 417 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא…”

    5. Segment 517 words

      Opens “אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי…”

    6. Segment 616 words

      Opens “בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר – מִיפְלָג…”

    7. Segment 723 words

      Opens “מִיתָה תְּנֵינָא: מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ…”

    8. Segment 816 words

      Opens “שְׁחִיטָה נָמֵי תְּנֵינָא: נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ…”

    9. Segment 98 words

      Opens “אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״הוּכְשְׁרוּ״ –…”

    10. Segment 1015 words

      Opens “וְהָא ״הוּכְשְׁרוּ״ קָתָנֵי, מַהוּ דְּתֵימָא: חַד לְבָשָׂר…”

    11. Segment 1119 words

      Opens “וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי מֵהַאי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא,…”

    12. Segment 1240 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַב יִצְחָק בַּר…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Chullin 73b · Segment 12 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף בִּידָךְ,…

    Original text

    בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי לָא שְׁנָא אֵבֶר דְּעוּבָּר וְלָא שְׁנָא אֵבֶר דִּבְהֵמָה, כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ.

    Rabbi Meir’s statement appears inconsistent with his opinion, as he holds that a hanging limb is not rendered pure by slaughtering the animal. The Gemara suggests that this difficulty can be resolved only according to Rabbi Shimon ben Lakish’s version of the Rabbis’ opinion, but not according to Rabbi Yoḥanan’s version. Granted, according to Rabbi Shimon ben Lakish, one can explain that Rabbi Meir was speaking in accordance with the statement of the Rabbis, as follows: According to my own opinion, there is no difference with regard to the limb of a fetus, and there is no difference with regard to a limb hanging from an animal; they are the same in that the slaughter of the animal does not render either of them pure. Accordingly, Rabbi Meir must have been speaking in accordance with the opinion of the Rabbis that a limb hanging from an animal is rendered pure by the animal’s slaughter.

    אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, קַשְׁיָא.

    But according to Rabbi Yoḥanan, who holds that both the Rabbis and Rabbi Meir agree that a limb hanging from an animal is not rendered pure by the animal’s slaughter, Rabbi Meir’s statement is difficult, as it is inconsistent with both his opinion and the Rabbis’ opinion. The Gemara concedes the challenge.

    אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּמַחְלוֹקֶת בְּעוּבָּרִים, כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּאֵיבָרִין, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר, אֲבָל בְּאֵבֶר דִּבְהֵמָה – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.

    Rather, if such a dispute was stated, it was stated like this: Rabbi Shimon ben Lakish said: Just as there is a dispute between Rabbi Meir and the Rabbis with regard to fetuses whose limbs emerged from the womb, so too, they have a parallel dispute with regard to limbs hanging from an animal. And Rabbi Yoḥanan said: Their dispute is only with regard to the limb of a fetus that emerged from the womb; but with regard to a limb hanging from an animal, everyone agrees that the slaughter of the animal does not render such a limb as though it had already fallen off prior to the slaughter, and does not impart the impurity of a carcass. According to this version of Rabbi Yoḥanan’s understanding of the dispute, Rabbi Meir’s statement is consistent even with his own opinion.

    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר? הַאי גּוּפָהּ, וְהַאי לָאו גּוּפָהּ.

    Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the reason for the distinction made by Rabbi Yoḥanan concerning the opinion of Rabbi Meir, that the slaughter of an animal does not render pure the limb of its fetus, but it does render pure a limb hanging from the animal itself? It is that this hanging limb is part of the animal’s body, but that, the limb of the fetus, is not part of its body.

    אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁמִּיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, וְאֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.

    § The Gemara continues to elucidate the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis. Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: Everyone agrees that the death of an animal by means other than slaughter renders a limb as though it had already fallen off prior to the animal’s death. Therefore, it will not have the impurity of a carcass, but it will have the impurity of a limb taken from a living animal. And likewise, everyone agrees that the slaughter of the animal does not render a limb as though it had already fallen off prior to the slaughter, and therefore it will not have the impurity of a carcass.

    בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר – מִיפְלָג פְּלִיגִי! אֶלָּא בְּאֵבֶר דִּבְהֵמָה – מִיתָה תְּנֵינָא, שְׁחִיטָה תְּנֵינָא.

    The Gemara clarifies: What are we dealing with here? If we say we are dealing with a limb of its fetus that emerged from its womb, Rabbi Meir and the Rabbis explicitly disagree with regard to this case. Rather, we are dealing with a limb hanging from an animal. But if so, Rabbi Yoḥanan’s statement is unnecessary. With regard to a hanging limb, we already learn about the effect of the death of the animal in a mishna elsewhere, and we already learn about the effect of the slaughter of the animal in a mishna elsewhere.

    מִיתָה תְּנֵינָא: מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, וְהָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

    The Gemara elaborates: We already learn about the effect of the death of an animal in the mishna (127b): If the animal died without slaughter, any hanging flesh needs to be rendered susceptible to contracting ritual impurity in order to become impure. This is accomplished by coming in contact with liquid, with the owner’s approval. The reason is that its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. And a hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal, but does not impart impurity as a limb from a carcass; this is the statement of Rabbi Meir. Evidently, Rabbi Meir holds that upon the animal’s death, anything hanging from the animal is considered as though it had already fallen off before the animal’s death. Since the mishna does not record that the Rabbis disagree, it would appear that they agree.

    שְׁחִיטָה נָמֵי תְּנֵינָא: נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.

    Likewise, we already learn about the effect of the slaughter of an animal in the same mishna: If the animal is slaughtered, they, the limb and the flesh hanging from it, are thereby rendered susceptible to impurity, by coming in contact with its blood. Blood is one of the seven liquids that render foods susceptible to impurity and its presence is considered to be with the approval of the owner, as it makes the meat look redder and fresher; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible to impurity through the animal’s own blood, but only once they were wet with another liquid, with the owner’s approval. It is apparent that both opinions in that mishna agree that the limb does not have the impurity of a limb severed from a living animal. Evidently, they hold that the slaughter does not render the hanging limb as though it had already fallen off beforehand.

    אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״הוּכְשְׁרוּ״ – אַבָּשָׂר.

    Given that the mishna has already taught both halakhot , what was the necessity of Rabbi Yoḥanan’s statement? The Gemara answers: If these halakhot were derived only from that mishna, I would say that actually, slaughter does render a hanging limb as though it had already fallen off beforehand, and such a limb would have the impurity of a limb severed from a live animal. If so, what does the mishna mean when it states: They are rendered susceptible to impurity by coming in contact with its blood? Ostensibly, the intention is that both the limb and the flesh must be rendered susceptible to impurity, which indicates that the limb does not have any impurity of its own. The Gemara explains: One would have explained that the need to be rendered susceptible to impurity is referring only to the flesh, as flesh severed from a living animal does not have any impurity of its own.

    וְהָא ״הוּכְשְׁרוּ״ קָתָנֵי, מַהוּ דְּתֵימָא: חַד לְבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה, וְחַד לְבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הָאֵבֶר.

    The Gemara objects: But the mishna teaches: They are rendered susceptible, in the plural, which is apparently referring to both the flesh and the limb, which were mentioned previously in the mishna. The Gemara explains: You might say that the plural is used because the statement is referring to two types of hanging flesh that upon slaughter are considered to have been separated from a living animal: One is for flesh that separates from the body of the animal, and the other one is for flesh that separates from the hanging limb. Neither type has its own impurity, so they must be rendered susceptible to impurity by coming in contact with liquid.

    וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי מֵהַאי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּמְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה אַגַּב אָבִיו, אֵימָא לָא לִיבְעֵי הֶכְשֵׁר, קָמַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks: But in what way is it more compelling to apply the halakha to this type of flesh than to that type, making it necessary to state the halakha with regard to both? The Gemara answers: It might enter your mind to say that since flesh that is attached to a limb severed from a living animal imparts the same severe form of ritual impurity as the limb on account of being a part of it, one might say that once the flesh is separated from the limb it does not need to then be rendered susceptible to impurity. To reject this possibility, the mishna uses the plural form to teach us that this type of flesh does need to be rendered susceptible to impurity.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף בִּידָךְ, דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה קָאֵי כְּוָותֵיהּ. דְּתַנְיָא: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – לְהָבִיא הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה וּבְעוֹף, וּשְׁחָטָן, שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

    § Rav Yosef said: Take the statement that Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says, i.e., that the slaughter of an animal does not render a hanging limb as though it had already fallen off prior to the slaughter, in your hand, i.e., accept it as correct, as Rabba bar bar Ḥana also holds in accordance with this opinion. As it is taught in a baraita : “And flesh that is torn in the field, you shall not eat” (Exodus 22:30). This serves to include the case of the limb or the flesh that was partially cut off but was still hanging on a domesticated animal or on an undomesticated animal or on a bird, and one slaughtered them; it is derived that they are prohibited as limbs severed from a living animal. And Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says with regard to the ruling of this baraita :