Chullin 53b

אהדדי דכשם שהם נבעתים ממנו כך הוא נבעת מהם ואין לחוש:

שרקפא סל מלא עופות שנכנס הנץ ביניהם:

אתריה דשמואל הוה ולאו אורח ארעא לאורויי קמיה באתריה בדבר שהן שוין בו אבל אי הוו פליגי בה לא היה משדר להו קמיה להפסיד ממון ישראל דכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב כך שמעתי ול"נ דה"ג אלא אתריה דשמואל הוה ומהכא לא תפשוט דהדר ביה רב דלאו אורח ארעא למישרי באתריה מלתא דאיהו אסר והכי אמרינן בעירובין (דף צד.) ורב אי ס"ל דאסור לימא ליה אתריה דשמואל הוה:

לישדינהו הכי ישליכם לנהר כמות שהם:

מפרחן וסלקן וצדין אותן ציידים וימכרו לישראל:

ולשהינהו י"ב חדש כדין ספק טרפה כדלקמן בפירקין (חולין דף נח.):

לידי תקלה איידי דהוה בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהו ואתי למיכל חד מינייהו:

אתו עובדי כוכבים והדרי ומזבני לה לישראל:

שרקפא קן של עופות ודרור קן לה (תהלים פד) מתרגמינן שירקפא ובקונטרס פירש סל מלא עופות:

אתי בהו לידי תקלה והא דאמר לקמן בפירקין (חולין דף נח.) גבי ביצי ספק טרפה שיחלא קמא משהינן לה אי הדרא טענה שריא ולא חיישינן לתקלה וי"ל דהא אמר פ"ק דפסחים (דף כ:) דתקלה עצמה תנאי היא ועוד התם אי סופה לטעון ממהרת לטעון ועוד דלמאי דמסיק הכא דלפרסומי מילתא עביד הכי ניחא:

ספק שונרא ספק קניא אימר קניא לעיל בפ"ב (חולין דף כח. ד"ה אתא) פירשתי וא"ת דבריש התערובת (זבחים דף עד:) אמרינן גבי נתערבה בטרפה האי טרפה ה"ד אי דידע ליה נישקליה ואי דלא ידע ליה מהיכן ידע א"ר ינאי דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב ור"ל אמר דאיערב בנפולה ורבי ירמיה אמר דאיערב בולד טרפה ורבי אלעזר היא ומפרש דכולהו כר' ינאי לא אמרי בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע האי משיך והאי עגיל וא"כ אפשר לברר כאן אי שונרא אי קניא וי"ל דדוקא התם מן הזאב ולמעלה אבל בשונרא לא ידיע ואם תאמר א"כ לישני התם דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת חתול ובגדיים וטלאים וי"ל דניחא ליה לאוקומי בכל הבהמות והאי דלא משני דאיערוב דרוסת הכלב בדרוסת הזאב דלמא אפשר לברר:

דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כו' פ״ה כגון ספק דרוסת ארי או שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ משמע דודאי דרוסה לא מהניא בדיקה וכן פירש הרב רבי יצחק בר' מאיר ז״ל דודאי דרוסה אין לה בדיקה שפעמים שמאדים הבשר ואין יכול לכוין יפה ונראה דיש בדיקה אפילו לודאי דרוסה מדאמר בסמוך בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמם אבל אם האדים הבשר שכנגד הסימנים ולא האדימו הסימנים כשרה אע״ג דודאי נדרסה שהרי האדים הבשר וא״כ איכא ודאי זיהרא ועוד דקאמר בסמוך דמורי ביה רב מכפא עד אטמא והיינו ע״כ ודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה דלא הדר ביה כדפירש בקונטרס לעיל מההיא דכל גגות (עירובין צד.) והא דאמר בריש פירקין (חולין מג.) נפקא מינה לספק דרוסה ולא אמר לודאי דרוסה משום דאף לספק דרוסה קיימא לן דחיישינן ועוד מדבעי בסמוך וושט נקובתו במשהו דרוסתו נמי במשהו קנה נקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה אלמא אע״ג דמאדים במשהו ונדרס ודאי בעי למימר דכשר עד שיהא בו בכאיסר ונראה שגם בקונטרס לא נקט ספק דרוסה אלא משום דאז צריך לבדוק בכל מקום גבה וכריסה וצדה וכל מה שכנגד בני המעיים אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום:

כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו וצריכי בדיקה כולהו ומר סבר מחמת ביעותותיה הוה מקרקרן. ונראה דדוקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו שמכה ודרס בודאי לכל מאן דבעי מינייהו, אבל היכא דעל בינייהו והן רועות במקום רחב שיכולות לברוח ולרוץ אף על גב דמקרקרן מחמת ביעתותיה [הוא] ואימר רדף אחריהם ולא השיג, וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל (הלכות טרפות אות כה), וכתב הוא ז"ל דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלולי התרנגולין ואף על פי שהוא שותק ואינהו מקרקרן לא חיישינן והוא ז"ל נתן טעם להיתר, דאפשר לומר דחתול במקום שאין מצילין לא חיישינן ליה וכדאמרינן לעיל (חולין נב, ב) דרב חסדא דאמר יש דריסה לחתול, ובגדיים וטלאים מוקי לה תלמודא במצילין דוקא, והוא הדין בעופות דלא דריס חתול אלא במצילין, דהא מייתי מתרנגולא (דהיינו) [דרהיט] שונרא בתרא וכו', וכשהתרנגולת בורחת מפני החתול ואז הכה אותה יש דריסה אבל בארי וזאב אין חילוק ביניהן עד כאן. ותמיהא לי טובא. חדא, דהא דמשוינן הפרש בין מצילין לשאינן מצילין אליבא דבריבי הוא, אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי יש דריסה, ורב חסדא כרבנן סבירא ליה למסקנא, ועוד דאפילו בריבי דקאמר דמקום שיש מצילין אין דריסה, הני מילי בגדיים וטלאים, דאי לאו דרתח טובא זיהריה לא עלים דלקלי בהו מידי, אבל כי רחת אית ליה זיהרא אלים טפי ומקלא קלי אפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות לא שנא הכי ולא שנא הכי אפילו לבריבי אית ליה דריסה, והא דמקשינן ליה מתרנגולא דהויא בי רב כהנא דרהיט שונרא בתרה, הא אמרינן לעיל (שם) דמשום דתרנגולתא הויא לגבי חתול כגדיים וטלאים (הא) [הוא ד]מקשינן ליה מינה. ועוד דעיקר קושיין מהתם ליתא, אלא משום דחזינן ליה זיהרא טפי ולומר אי אפשר לזיהרא סגי כי האי דלא קלי אפילו בגדיים וטלאים וכמו שכתבנו למעלה (נב, ב ד"ה והא). ועוד דהכא בשמעתין דאמרינן עאל ויתיב בינייהו בחתול קא מיירי דסליק מיניה, וכדאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו, דאלמא אף בחתול נמי אף על גב דליכא מצילין מדרס דריס להו. על כן ודאי נראה דחיישינן להו אם כן [לא ש]נאמר דהני שונרי דידן כיון דבני תרבות עם התרנגולין נינהו אף על גב דמקרקרן לא חיישינן להו אלא אם כן חזינן דרדיף בתריה ובמקום דחוק שאינו יכול להנצל ממנו, וזה דוחק, וקיימא לן כשמואל, ואף על גב דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, הא פסיק אמימר בהדיא כשמואל ולא חייש להא דרב כלל. אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן, אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספקא הוא, דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו, דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן, אלא שנאמר שכולן הוא דורס, וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואם תמצא לומר דרס אימר דרס שלא כנגד החלל, שאין דריסה פוסלת בו. ושמא יש לומר דלא שריא ספק ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין, וכן הדין נותן. ותדע שהרי תנן לקמן (חולין צו, ב) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בו צריך בדיקה אחריו, בזמן שיכול להכירו, וזורקו ואוכל את השאר, כיון שיכול לעמוד עליו, אף על פי שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת, והכא נמי לא שנא. כן נראה לי. ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו, אף על פי שהוא בעלי חיים, ובעלי חיים אפילו באלף לא בטלי, וכאותה שאמרו בזבחים (ע, ב) בשור הנסקל שנתערב בין השוורים כולן אסורין, הכא אפשר לומר שהן מותרין, דלא דמי לשור הנסקל, דשור הנסקל ודאי אסור מדאורייתא, אבל הכא אינו אסור ודאי אלא מספק, וקיל נמי משאר ספיקי, דספק ספיקא הוא, ומעיקרא נמי לא הצריכוהו בדיקה, אלא משום דאפשר לעמוד על עיקר התירו, אבל השתא דלא אפשר, שהרי נתערב בין שאר השוורים לא, ושמא יאמר דהשתא נמי אפשר לבדוק אף אלו שנתערב ביניהן, ומכל מקום אין לדמותו לטבעת של עבודה זרה שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא שכולן מותרות מטעם ספק ספיקא, דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם, והתם שייך שפיר להתיר מטעם ספק ספיקא, אבל הכא שאין בשורים הראשונים אחד מהן ודאי מותר, וכולן בספק אחד הן שמא דרסן כולן, ועוד שהרי יכול לעמוד על עיקר היתרן, וצריך עיון. ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת, והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא [אסורה] מספיקא דאורייתא עד שתבדק, קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתבדק, ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ספק ספיקא, שאין אתה יכול לומר בזו, ואף אם תמצי לומר שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן, שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדק, וכמו שאומר רבינו יצחק ז"ל (כ)[ב]ההיא דריש מסכת ביצה (ג, ב) וספיקא אסורה ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות, ופירש רבינו יצחק דאספיקא קאי, מן הטעם הזה שכתבתי, ולא כדברי ר"ת ז"ל שכתב שם דארישא קאי, אבל בספיקא כולן מותרין (ב)[כ]ענין שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא.

אלא מאי הדר ביה ליסרינהו אתריה דשמואל הוה זו היא גירסת הספרים, ולפי נוסחא זו פירש רש"י ז"ל אתריה דשמואל הוה, ובדבר ששניהם שוין בו לאו אורח ארעא לאורויי ב[א]תריה, אבל אי הוו פליגי ביה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל, דבכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ונראה שהוקשה לרבינו ז"ל ענין זה, לפי שאין שיטה זו בשאר מקומות התלמוד אלא בהפך, וכדאמרינן בעירובין (צד, א) ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור, ופריק אתריה דשמואל הוה, ומפני זה כתב דהכי גרסינן אלא אתריה דשמואל הוה, כלומר דמהכא לא תפשוט דהדר ביה רב, אלא מאי דלא שרי להו משום דאתריה דשמואל היה, ולאו אורח ארעא למישרי באתריה דשמואל מאי דאסר איה(י)[ו].

וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אמאי ניתבינהו לנכרים מהכא משמע דמותר למכור נבילת העוף לנכרים, ולקמן (חולין צג, ב) בפרק גיד הנשה בפיסקת שולח אדם ירך לנכרי נראה לי דמשמע שהוא אסור אפילו שלא בפני ישראל, אלא שיש לומר דהא דשרינן הכא דוקא חנוקין, דהא חזי להו ישראל דנבלות נינהו, ולא אתי למיזבן להו מיד נכרי, אבל אתם בשחיטות (הזעצער אולי בשחוטות) דאפשר דאתי ישראל למיטעי בהו דמימר אמר ישראל דכשרות נינהו דרוב עופות שחוטין שביד ישראל כשרין ומיעוט נבלות, ואתי למזבן מיניה, הילכך אפילו בשלא בפני ישראל אסור, גזירה שמא ימסור בפני ישראל, והיינו דאמר הכא ולחנקינהו וניתבינהו לנכרים דדוקא חנוקין הא שחוטין אסור כנ"ל.

אלא לפרסומי מילתא דאסורה כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש״י ז״ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ״ל עכ״ל. ובתשובת הראשונים ז״ל משום דהני עופות איידי (דנקיטי) [דקטיני] לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז״ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא. ונ״ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי [מי] לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בד(ו)קה ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל. והרב בעל העיטור ז״ל (הלכות שחיטה דין דריסה אות ו) הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן (חולין נז, א) שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה' ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז״ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל (חולין מח, א) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים (נא, ב) אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו. ומיהו רש״י ז״ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל. ורבותינו בעלי התוס' ז״ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין [עד שיאדימו הסימנין] עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה (ד)מצריך בדיקה [ד]הא לא הדר ביה כמו שפירש ר' שלמה ז״ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז״ל כתב בריש פירקין (חולין מג, ב) גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז״ל דנראה שגם רבינו שלמה ז״ל לא נקט ספק דרוסה [אלא] משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ״מ גבה וכרסה (ולא מה) [ומה] שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז״ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב [ל]חללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא.

הא דאמר רב אשי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. תמיה לי למה הוצרך רב אשי לומר הכא נמי אימר קניא, דמשמע משום דעאיל לבי קניא הוא דתלינן בקניא ומכשרינן לה, הא לאו הכי בסתמא בשונרא מחזיקים, ואמאי אפילו בסתמא נמי ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא אמרינן, ושמא יש לומר דכי תלינן בכלבא דוקא היכא דאיכא כלבא נמי קמן ואיכא למימר כלבא ואיכא למימר שונרא, אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי ביה [ב]שונרא מחזיקים, כיון דשונרא שכיח בביתא טפי, משום הכי אצטריך רב אשי למיתלי בקניא משום דעאל לבי קניא הא לאו הכי לא תלינן. ובזה יעלה בידינו תירוץ למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השוחט (חולין כח, א) גבי אווזא דרבא דאתי כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד נבדקיה ונשחטיה הא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פירשו הם ז"ל דמשום ספק דרוסה הוה בעי למבדקה, ומשום הכי לא הוה ליה בדיקה מבחוץ, דאי משום קניא ומחשש נקב אף וושט בדיקתו מבחוץ, ולכאורה קשיא להו לרבותינו ז"ל דמדאמרינן אתא כי ממסמס קועיה ספוקי הוה מספקה לן אי שונרא או כלבא או קניא, ואם כן היאך חשש לדרוסה. ועם מש"כ למעלה לא יקשה עליהם כלל, דלא אמרו אימר כלבא אלא היכא דאיכא כלבא או קניא, דאפשר למיתלי בהו, הא לאו הכי בשונרא מחזירים דשכיחי בבתי, וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל דמספ[י]קא בתר דשכיח טפי שדינן ליה. והילכך דוקא בדעאל לבי קניא, אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא בשלא היה להסתפק אלא או בקניא או בשונרא וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים, ולהכי קאמר דעאל לבי קניא, אבל אתי מעלמא [ו]אין אנו יודעין מי עשה אפילו לא עאל לבי קניא אין לנו לתלות בחתול, וצ"ע.

המסמסה מהו פירש רש"י ז"ל לענין דרוסה, וכגון שדרסה שלא כנגד בני מעים אלא שדריסתו והזיקו גדול עד שנתמסמס הבשר מהו, ואמר רבי זירא הא דבעי רב אשי כבר פירשה רב יהודה אמר רב דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, כלומר בהאדימה טריפה נתמסמס הבשר במקום אחד רואין אותו כאילו אינו, ואם יש בו טריפות בנטל כולו כגון צומת הגידין טריפה, דהא נמי כנטול דמי. יש מי שפירש דלאו בדרוסה מיירי כלל, מדאמרינן בסמוך אמר רב (שימי) [אשי] כי הוינן בי רב כהנא (כד) הוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלו [הוי נפלה תלחי] לגבי ריאה שנפלה תלחי תלחי לאו בדרוסה קא מיירי, ומפרשי לה לענין נשבר העצם ויצא לחוץ, דאמרינן לקמן (עו, ב) בבהמה המקשה אם עור ובשר חופין את רובו כשרה, ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו הבשר כגון שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו ואינו מגין כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט) מפרשה בדרוסה וכנגד בני מעיים, והכי קאמר דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים (ומן הראשון) [ויש מן הראשונים] ז"ל שפירשו כן, ורבינו אפרים ז"ל כתב דהאי פירושא ליתא, דהוה ליה למימר בידוע שהיא דרוסה, אלא לענין בשר החופה את רוב הכרס קא אמר, דקיימא לן בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר נתמסמס כאלו ניטל.

אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל ופירש רש״י ז״ל דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין, ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז״ל (הל' שחיטה דין דריסה אות ו). וכתב הרמב״ן ז״ל דדומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים קאמר, מה התם אסורה מיד אף זו אסורה מיד, ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה, דהתם במקום ידוע וקל לבדוק סימן אחד, אבל הכא שאין בדיקת כל מה שבחלל שנקובתו במשהו (אי) אפשר לעמוד עליו, ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן ליה אלא מחמת קרע, והרב בעל הלכות גדולות ז״ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו, כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו. ולענין פסק הלכה בספק דרוסה כבר כתבנו למעלה הדורסין בבהמה ובעופות כל אחד לפי דינו, וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת בו לדיר או לכלוב ומקום צר שיכול לדרוס אותו, אם הוא שותק והן שותקין או שניהם מקרקרין או שהרג אחד מהם, אין חוששין להם כלל, ואי נסתפק לזו אם מן הדורסין או מן שאינן דורסין, כגון ספק כלב ספק חתול, אז אף על פי שאלו מקרקרין והוא שותק, אין חוששין להם כלל, דאמרינן שמא כלב היה, שאין לו דריסה, וכן [בנסתפק] אם נכנס הארי או החתול אם לא אומרין שלא נכנס שם, ואף על פי ששמענו אותם מקרקרין, וכל אלו החמשה דרכים לא נחלקו בהן רב ושמואל כלל. וכן בספק קניא ספק שונרא אף על פי שמבצבץ צוארו דם, אומרים שבקנה הוכה, וזה אווזא דבי ר' אשי דעל לבי קניא נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וחוששין [ל]הן, דאף על פי שנחלקו בו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי, בזו הילכתא כשמואל, דהא פסק אמימר כותיה דשמואל. בא בתוכן והן במקום רחב שיכולין לברוח מפניו אף על פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרין, נראה שאין חוששין להן, כמו שכתבנו למעלה, וכן נראית דער הרב בעל התרומות ז״ל. ומה שנהגו העולם להקל אפילו בשהחתול נכנס בלול התרנגולין והן צווחות והוא שותק ואין חוששין להן, כבר כתבנו בו טעם הרב בעל התרומות ז״ל, ואינו מחוור, ואפשר שהוא מפני שהחתולין מצויין בין התרנגולין ובני תרבות הן עמהם ואינן מצויין לדרוס כל כך, אף על פי שאין זה היתר מרווח, דגבי שונרא אמרו בגמרא עאל איהו בינייהו הוא שתיק ואינהו מקרקרן שמואל אסר דקסבר אזוקי מזיק להו, ושונרא דידהו הוו רגילין בהתרנגולין שלהם כמו שהם רגילין בשלנו. בא בתוך השוורים והוא שותק והן שותקין, ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן כולן צריכין בדיקה, וקיימא לן כשמואל דאסר, ואפילו האחרים שלא נמצאת צפורן יושבת על גביהן צריכין בדיקה, דכיון שנמצאת על גב אחד מהם, ראיה הוא שדרס, וכיון שדרס חוששין לכולן, ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזיה אלא כשהרגו, אבל בדרס אחד מהן כל שכן שכועס ומכה ודורס. ולא שנא צפורן לחה או יבשה, וכל שכן מקום צפורן או חמשה צפרניו שמוטות בגבו של אלו, אפילו רב מודה בה. ונראה דדוקא בשראינוהו שנכנס לבין השוורים, אבל שור שבא לפנינו וצפורן יושבת לו על גבו, לכולי עלמא שרי, דדוקא נכנס לבין השוורים אמר, ותדע דאפילו נכנס שם לפנינו, לא מן הברי אנו אוסרין אלא מן הספק, כדאמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ורב לטעמיה, הלכך (בין) [באם] לא ידעינן דעל, איכא תרתי ספקא אימר עאל אימר לא עאל אם תמצי לומר עאל צפורן זה לא מידי הארי ישבה לו בגבו אלא בכותל נתחכך, שאם אתה אומר אין מתחככין צפורן יושבת בגביהן יש לך לומר כמו כן כל הדורס אין צפורן נשמטת, אבל צריך עיון בתרי אי תלת כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככין שני צפורנים או שלשה יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפורנים ודאי ארי נכנס ודרסה, וקרוב מאד הדבר לאסור. ודרוסה שאמרו שחוששין לה בין ספק דרוסה, כגון הני דאמר דעאל ויתיב בינייהו והוא שתיק ואינהו מקרקרן או ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן יושבת בגבו של אחד מהם. אי נמי ודאי דרוסה כגון שראינו שדרס ונמצאת מקום הדריסה שהאדים מבחוץ, ואפילו כנגד בני מעיים אין אוסרין אותו מיד, אלא בודקין אותו מבפנים, ואם האדים הבשר מבפנים משהו באחד בכל המקומות שכנגד כל החלל מכפא דמוחא ועד אטמא טרפה דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין או הכרס או הריאה, או אחד משאר אברים שהבהמה נטרפת בהן, ואף על פי שלא שלט בהן עדיין, אבל סימנין שהן קשין אצל הדריסה אין אוסרין כשהאדים הבשר כנגדן עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין, אבל אם האדימו סימנין עצמן בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן, אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי, וכדאמרינן (מג, א) בוושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה דמשמע דעד שימצא בפנים קורט דם אינה נטרפת, דאי לא כן לא יהא לה בדיקה לעולם דדילמא חיצון האדים פנימי לא האדים ואינו ניכר וטריפה. ואף על פי שיש מרבוותא ז״ל [ש]חלקו בודאי דרוסה, ואמרו שאין לה בדיקה לעולם, דפעמים שעבר הארס ואינו ניכר. כבר הכריחו הענין רבותינו בעל התוס' ז״ל ונראין דבריהם, וכדאי ראיותיהם לסמוך עליהם. (אפ״ה) [אע״פ] שאמרו להקל ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ואחר כך חותך הוושט והופכו ובודקו בפנים, ואם בהמה יש מי שאומר שאין לו תקנה, שהרי וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי אפשר לשוחטו ואחר כך לבדקו, דדלמא במקום דריסה קא שחיט. אבל רבינו שלמה ז״ל כתב בריש פירקין (חולין מג, ב) דאפילו בהמה אית ליה בדיקה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו [יש] היכר במשהו עד כאן, ושיעור דריסת קנה במשהו אף על פי שנקיבתו בכאיסר דזיהרא מיקלא קלי ועתיד הוה לישרף כולו, אף על פי שאין בדריסתו עכשיו אלא כל שהוא. ונתמסמס הבשר כנגד החלל אף על פי שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שיהיה הרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, אף על פי שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל, טריפה, כדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז״ל (פ״ה מהל' שחיטה ה״ט). וכל אלו שאמרו צריכין בדיקה אם העמידן שנים עשר חדש וחיו בידוע שהן כשרין. וכדאמרינן לקמן (חולין נז, ב) אמר רב הונא סי' לטריפה שנים עשר חדש, ואם נקבה עד שתלד, ואפילו תוך שנים עשר חדש ולא שהיתה טעונה כשנטרפה וילדה לאחר שנטרפה אלא כל שנתעברה לאחר מכאן וילדה ולקמן יתבאר זה בע״ה. וכתב בעל הלכות גדולות וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחט להו אסירן. ורבנן קמאי (הוו) [הוא] דהוו חכימי למבדק, אבל השתא ליכא למיקם עליו שפיר, ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת (הזעצער: אני חושב שצריך להיות ולנקבה כל שיולדת כמימריה דרב הונא), וכן כתב רש״י ז״ל משמו למעלה (נד, א) בשמעתא דנפולה, וכתב רש״י ז״ל ולי נראה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו כדכתיב (דברים יז, ט) אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דנימטי שיבא מכשור', וההוא דאתא לקמיה דשמואל [שאני התם] דארס נץ קלוש ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה, וזהו שלא בדקן שמואל. ולענין להשהות שנים עשר חדש, אם הן רבים אסור, שמא יבא לידי תקלה, וכדאמרינן בעובדא (דשרפנא) [דשרקפא] דספק דרוסות ולישהינהו שנים עשר חדש אתי בהו לידי תקלה, פירוש משום שהם רבים ואפשר שיכשל באחד מהן. ואם נתערב אחד מאלו ספק דרוסות בין אחרים [ה]מותרין, כבר כתבנו למעלה מה (שנסתפק) [שיש להסתפק] בזה.

נכנס הדורס ושתק והן צווחות שחוששין לדריסה אלא שלא נתבאר לנו איזה דורס היה אם מן הפוסלין אם משאינן פוסלין תולין להקל אחר שגם הוא מצוי כחברו ועל זו אמרו כלבא ושונרא אימר כלבא וטעם הדבר מפני שאחר שרוב בהמות כשרות הן תולין להקל ומ"מ גדולי הדור כתבו בה דוקא בשנמצאו שם שניהם ר"ל כלבא ושונרא הא כל שלא נמצא שם אלא אחד תולין בו ואם אין אחד מהם בשעת הדריסה לפנינו תולין במצוי וראיה להם ממה שאמרו בסוגיא זו ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזל לבי קני ונפק ממסמס קועיה דמא ואמר מי לא אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימר קניא אלמא רבא בדאיכא כלבא ושונרא אמרה דאי לאו הכי הוה ליה למימר מי לא אמר רבא תולין להקל ר"ל מן הסתם הכא נמי וכו' ובפרק השוחט בבר אווזיה דרבה דאתא כי ממסמס קועיה דמא לא היה לפניהם דבר המצוי לתלות בו ותלה בשונרא שהוא מצוי יותר להחמיר ולמדנו שכל שהכלב והחתול מצויין בשוה ולא נודע לנו איזה מהם דרס שתולין בכלב להקל וכן בחתול ועכבר תולין בעכבר להקל:

אף ענין ספקות אלו שאנו חוששין להם יראה דוקא בשהנדרסים בדיר ובמקום שאין להם דרך לברוח אבל אם היו רועות באפר אע"פ שהוא שותק והן צווחות אין כאן דריסה אף אני אומר רודף היה אחריהם ולא השיגם וכן כתבוה רבני צרפת בחבוריהם:

בא העוף או הבהמה לפנינו וצוארה ממוסמס בדם אומרין שמא קנה פצעה או כלב נשכה ומ"מ אם הדם מבעבע מן הסימנין צריך בדיקה בהם כמו שיתבאר:

נכנס הארי ושתק והם שותקין שהיה לנו לומר שלא לחוש וכן כל אותם שאמרו עליהם שאין חוששין אם מצאנו אחר כן צפורן הארי תחובה בגב אחד מהם חוששין לה ואין אומרים שמא נשמטה מן הארי בקרקע ונתחכך השור וננעצה בו ולפי השטה הראשונה שכתבנו לא לזה בלבד חוששין אלא אף לכלם כמו שביארנו שאין אומרין נח רוגזו אלא בשהרג אלא שיש לדון בזו לדעתנו הואיל ודרס נח רוגזו כמו שכתבנו ודבר זה כך הוא הדין אם לא מצאנו שם הצפורן אלא מקום תחיבתה:

כבר ביארנו על החתול שיש לו דריסה בגדיים וכל שכן בעופות ומעשים בכל יום שהוא רודף אחר התרנגולים ושותק והן צווחות ואין חוששין להן ודבר זה יש מי שאומר על חתולים שלנו שבני תרבות הם ואין בהם כדי לחוש ולא נאמרה אלא בחתולים שלהם שלא היו בני תרבות ונראה לי כן ממה שאמרו בבבא קמא מרובה אתא שונרא קטעיה לההוא ינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ומה שאמרו שם בשם ר' שמעון בן אלעזר מגדלין כלבים כופריים וחתלות קופין וחולדות הסנאין ר"ל הנמצאות בסנה ומפני שהן עשויות לנקר את הבית כבר הקשו ממנה שם והוצרכו לפרשה בקצת מינין שהיה ידוע להם שלא היו ממין המזיק שבהם אבל שלנו אינן בדין זה ואין חוששים להם אף במקום הצלה ובקצת חבורי רבותי' הצרפתים פירשו מפני זו שאף בזמן התלמוד לא הכניסו החתול בכלל הדורסים אלא במקום שיש מצילין וראשון עקר שאם כדבריהם היאך נשמט בגמרא שלא לומר כן והניחוהו סתם בכלל הדורסים אלא מחוורתא כדמעקרא הילכך אף במקום הצלה אין חוששין ומ"מ ראינוהו מכה ודורס דנין אותה בדריסה וחוששין מיהא לזו שנדרסה אלא שאין חוששין על האחרות:

ספק דרוסה במקום שאי אפשר לבדוק כמו שיתבאר אין מוכרין אותה לגוים בעוד שהיא חיה שמא יחזור וימכרנה לישראל ואין משהין אותם שמא יבא אדם בה לידי מכשול ואע"פ שבשאר ספקי טרפות לא מצינו שחששו לכך שאר ספקות מקום הספק ניכר ואין בדבר מכשול אבל ספק דרוסה אין מקומו ניכר ובאין בה לידי מכשול ומתוך כך אין משהין אותה אלא מאכילין אותה לכלבים או מוכרין אותה לגוים שחוטה ואם עבר והשהה שנים עשר חדש וחיתה או שנתעברה או שטענה ביצים יצאה מכלל ספק ומותרת לכל ספק דרוסה או דרוסה ודאית שנתערבה באחרות כולן אסורות שאין בעל חיים בטל אף באלף ואם נתפזרו לכאן ולכאן הותר המיעוט כמו שיתבאר במסכתא זו בדין תערבות של בעלי חיים:

הדרוסה אינה טרפה במוחלט אלא בודקין אותה בבשר שלה אם נודע לנו מקום הנדרס בודקין כנגדו בבשר ואם לא נודע לנו בודקין כל הבהמה מן המוח עד הירכים שבוקא דאטמא לשם הן בגבה הן בכריסה הן בצדדיה אם האדים הבשר כנגד המוח או כבגד בני מעין או כנגד שום אבר שנקיבתן או קדירתן פוסלת טרפה שהארס נוקב ושורף איברים שכנגדו והרי הם חשובים כנקובים לא האדים הבשר כשר ויש מי שמכשיר אפי' האדים הבשר מבחוץ אא"כ האדים מבפנים כנגד בני מעין ויש אומרים שכל שאינו ניכר מבחוץ ודאי לא נדרס ולא אמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא אא"כ נמצא בו אדום מבחוץ וכל שמוצא אדום מבחוץ בודק כנגדו בפנים הא כל שאין מוצא אדום מבחוץ אין צריך בדיקה בפנים ומ"מ מן הירך ולמטה אפי' מצא אדום אינו חושש ואפי' בצומת הגידין ויש אוסרין בצומת הגידין אם האדימו הן עצמן והבל הוא שאם כן היאך אמרו עד אטמא אלא ודאי הגידין קשים הם הרבה ואין דריסה פוסלת בהם אפי' בודאי דריסה:

ראינו שהאדים הבשר שכנגד הסימנין אין טורפין אותה בכך שהסימנים קשים הם אצל דריסה אבל אם עבר הארס והאדימו הסימנין עצמם טרפה ובושט אין הארס ניכר בו אלא מבפנים ואם לא ראינו בו קורט דם מבפנים כשרה ובבהמה אין כאן בדיקה כמו שהתבאר בפרק שני אבל בעוף בודקין את הקנה ושוחטין אותו והופכין את הושט ובודקין אותו כמו שהתבאר:

בד"ה דרוסה שאמרו כו' או שדרסה ואין מקום הדריסה כו' והא דקאמר בסמוך דמורי בה רב מכפא כו' עכ"ל וליכא לאוקמא מלתיה דרב בשדרסה ואין מקום הדריסה ניכר דההיא נמי ספק דרוסה כיון דאין הארס ניכר מבחוץ ושרי לרב והא דלא הוכיח כן ממלתא קמייתא דרב בשמעתין משום דאיכא למימר כבר פירשה רב חנן בר רבא משמיה דרב דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כו' היינו שפירשה כך למאן דאסר ספק דרוסה דכהאי גוונא קאמרינן בעלמא תרגמה רב אליבא דשמואל אבל מההוא דמורי ביה רב מכפא כו' מוכח שפיר דהכי אית ליה לרב ומהרש"ל פי' בע"א ואין להאריך וק"ל:

בתוס' ד"ה אתי בהו לידי תקלה וכו' ועוד דלמאי דמסיק הכא דלפרסומי מלתא עביד הכי ניחא. ר"ל דלמאי דמסיק לא אצטריך תו לשנויא דלעיל דאתו ביה לידי תקלה והא דלא שהינהו י"ב חדש ושדינהו לנהרא משום דלפרסמי מלתא עביד הכי:

ד"ה ספק שונרא ספק קניא וכו' דאיערב נקובת הקוץ בדריסת הזאב וכו' פירוש נקובת הקוץ שלא ניקב לתוך החלל דכשרה והקדישה לקרבן ואח"כ נתערבה בדרוסת הזאב שהיא טרפה בכל ענין והשתא לשניהם יש להם מקום חבלה אלא שאין ידוע איזה מהן היא נקובת הקוץ ואיזה מהן היא הדרוסה ולכך קאמר התם דכולהו כרבי ינאי לא אמרי דבין נקובת הקוץ לדריסת הזאב מידע ידיע וכו' אלא שצריך עיון דלמה לא מוקי לה התם כגון שנתערבה בהמה שלימה וכשרה מכל שהקדישה לקרבן מדרוסת הזאב ואין ניכר בה מקום הדריסה כגון שנכנס ארי בין השוורים דלשמואל חוששין לספק דרוסה וצריכה בדיקה ובקדשים א"א לבדוק לאחר שחיטה מבפנים דשמא ימצא טרפה ונמצא ששחט טרפה בעזרה ואפילו לרב דס"ל דאין חוששין לספק דרוסה איכא לאוקמא בודאי דרוסה כגון שראינו שדרסה פירוש שהכה על גבה ואין מקום הדריסה ניכרת דצריכה ג"כ בדיקה בכל חלל הגוף לאחר שחיטה ובהמת קדשים אי אפשר כדלעיל וכדמשמע בתוספות בדבור שאחר זה וכמו שאפרש בסמוך ולפי מה שכתב הרשב"א בת"ה והביאו הב"י בטור י"ד סימן נ"ז דבודקים הדרוסה וכל מקום שאין ניכר רושם הדריסה מבחוץ אז גם מבפנים אין צריך בדיקה וכשרה אלא שהבדיקה היא שאנו בודקים כל חלל הבהמה מבחוץ ובכל מקום שנמצא רושם מבחוץ בודקים כנגדו מבפנים יתיישב קושיא זו שפיר דלהכי הוכרח לשנויי שנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב דאל"כ אלא שנתערבה בהמה שלימה בדרוסה היה לנו לבדוק אותם מבחוץ ואותה שימצא רושם מבחוץ היא הדרוסה ואם לא ימצא שום רושם מבחוץ בשניהם אז שניהם כשירות ולכך הוצרך לשנויי שגם הכשירה היה בה מכת הנקיבה ולכך אין יכולין להתברר כשנתערבו וק"ל (דו"ק) נ"ל:

ד"ה דרוסה שאמרו וכו' משמע דודאי דרוסה לא מהני בדיקה וכו' ואע"ג דרש"י כתב ג"כ או שראוהו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ ואי ס"ל לרש"י דודאי דרוסה אין לה בדיקה א"כ כשראוהו שדרסה נמי אין לה בדיקה דמאי נפקא מינה בזה שאין מקום הדריסה ניכרת כיון שראוהו שודאי דרסה ונ"ל דרש"י ר"ל שראינו שדרסה אבל לא ראינו אם דרסה כנגד החלל או כנגד אותן האברים שאין מיטרפא בהן משום דריסה כגון בירך וכדומה דהשתא נמי הוי ספק דרוסה ולכך מהני בדיקה אבל ראינו שדרסה ר"ל שהכה אותה על גבה כנגד החלל לא מהני בדיקה ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוספות בתר הכי ומביאין ראיה דאפילו ודאי דרוסה יש לה בדיקה מהא דמורי בה רב מכפא ועד אטמא והיינו ע"כ ודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה וכו' ומאי מייתי ראיה דלמא לעולם אימא לך דודאי דרוסה שמקומה ניכר אין לה בדיקה ורב איירי בראינו שדרסה אלא שאין מקומה ניכר דההיא נמי יש לה בדיקה כמבואר בדברי רש"י אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דראינו שדרסה שכתב רש"י היינו שראינו שדרסה אבל לא ראינו אם דרסה כנגד החלל או לא שזה מקרי ג"כ ספק דרוסה לרש"י דלרב אין חוששין הלכך ע"כ צ"ל דהיינו דמורי בה מכפא ועד אטמא דרב איירי בודאי דרוסה גמורה דהיינו שראינו שדרסה כנגד החלל ואף על פירוש זה יש לפקפק דא"כ נצטרך לומר דלרב אפילו כשראינו שדרסה אלא שאין ידוע אם דרסה נגד החלל או לא מקרי ספק דרוסה ואין חוששין לה ולא משמע כן לעיל בסוגיא דשמעתין דאמר ומר סבר מחמת ביעתותא הוא דקא עבדין ואי אמרינן כה"ג דכתיבנא לעיל אין חוששין לרב הל"ל ומר סבר דמחמת דדרס לה בירכים או במקום אחר דלא מיטרפא בהן עבדין הכי מכלל דאי אמרינן שדרסה אע"ג דאין ידוע לנו אי דרסה במקום החלל או לא גם לרב חוששין אבל עכ"פ נראה דראינוה שדרסה כנגד החלל אע"ג דאין מקום הדריסה ניכר הוי דרוסה אפילו לרב וכן מוכרח קצת מהא דמסקי התוס' בסוף דבריהם אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום וא"כ הא דמודי בה רב מכפא ועד אטמא במאי איירי דהא בספק דרוסה לא חייש רב כלל ואי איירי בניכר מקום הדריסה א"כ לא הוה צריך למיבדקה אלא כנגד אותו מקום לבד אלא ע"כ צ"ל שראינוהו שדרסה כנגד החלל ואין מקום הדריסה ניכר וק"ל:

גמ' נתמסמס וכו' עיין לקמן דף עז ע"א תוס' ד"ה נתמסמס: