Commentary page

Chullin 22b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Chullin 22b

Chullin 22b. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 234 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים דהא בני קטנים משמע. ועיכובא דגדולים פסולין לקמן יליף:

ת"ל תורים לקמיה מפרש מאי תלמודא:

מאי תלמודא כלומר מאיזה מקרא אנו לומדים נהי נמי דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק"ו:

לא לישתמיט קרא אי סלקא דעתך גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע לא לשתמיט חד קרא דנכתוב מן בני התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ לעכב:

ואימא בני היונה דכתיב בהו בני לעיכובא ודאי גדולים פסולין אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי:

מה בני יונה אינם כשרים בהכשר תורים:

אף תורים אינם כשרין בהכשר בני יונה:

יכול יהו כל התורים כשרים משיצאו מכלל קטנות:

13 more comments on this page.

Rashi on Chullin 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Tosafot

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים כדמפרש בסמוך דלא לישתמיט קרא דליכתוב מן היונים:

ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים תימה כיון דאכתי לא קיימא לן דבני יונה הוי קטנים דוקא א"כ מנא ליה דתורים לא הוכשרו בקטנים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דבני יונה ויש לומר דהכי קאמר דאי מצית למילף מדוכתא אחרינא דתורים משמע גדולים הוה אמינא מק"ו דבני יונה אפילו גדולים ובקונטרס פירש דלא בעי אלא לעיכוב מנלן דהוה לן למילף מק"ו דלא מעכבא אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש בק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה ולמימר דלא מעכב:

לא לשתמיט קרא כו' על כרחיה לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש דאפילו לא היה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה הוי מצי למדרש מדכתיב בהאי בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני בחנם והא דנקט דלא לשתמיט לרבותא בעלמא נקטיה:

יעלעו דם צלע מתרגמינן עילעא והיינו משיעלעו דשמיט גדפא ואתי דם מצלעות ומנחם פתר במחברת יעלעו דם ענין בליעה כמו (עובדיה א) ושתו ולעו:

והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו ספיקא הוי ונפיק וא"ת כיון דממה נפשך האחד פסול היאך יכול להקריב וי"ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב וי"מ דבבמה איירי דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים (דף קטו:) מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני יונה ועוד דקאמר בירושלמי דעולה אינה צריכה הפשט ונתוח ובסוף זבחים (דף קכ.) חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט ונתוח אלא ודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח:

איצטריך קרא למעוטי ספיקא תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש פ"ק דב"מ (דף ו:) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם דרשינן בסוף נזיר (דף סה:) דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו ומיהו מהכא לא קשיא דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם ודאי אלא מספק דקאמר ספקא הוי ונפיק כשהביא מזה ומזה אבל התם כולם פטורין ודאי ולא מספק וכן ספק קדמה בהרת לשער לבן ודאי טהור אבל גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף עד.) מכח פירכא מדאיצטריך קרא לרבויי ספקא קאמר דכוי בריה הויא ולא ספקא והשתא מנא ליה דלמא לעולם ספקא הוי ואצטריך לרבויי מכל חלבו לאסור ודאי חלבו ולא מספק וכן בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי פלגס דבסמוך וי"ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק אבל הכא אפשר לברר ספקא זו דכל תחלת הציהוב שוין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם ספק שאינו ספקא קמי שמיא וכן בסוף על אלו מומין בבכורות (דף מא:) גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספקא התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שוין או כולן זכרים או כולן נקבות וקמי שמיא גליא וא"ת והא רב סבר דאנדרוגינוס ספק כדאמרינן בסוף המפלת (נדה דף כח.) מדמטמא בלובן ובאודם ובסוף הערל (יבמות דף פג.) פסיק כרבי יוסי דלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה דקא"ר יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ"ה ממעט ליה רב לענין ביאת המקדש מדכתיב (במדבר ה) מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתא קרא למעוטי ספקא וי"ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דה"מ למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתי חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא נקבה אתיא מנקבה למעוטי מטעמא שהיא משונה והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר הזכר יתירא דכתיב גבי עולה מני אי ת"ק ספקא הוא אתי קרא למעוטי ספקא התם פריך שפיר דאם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א"כ מדממעט ליה מהזכר ש"מ דזכר הוא ולא ספק אלמא לא אתי כת"ק דאמר ספק הוא וא"ת והרי טומטום דיש מהן זכר ויש מהן נקבה וא"א לברר וקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין (בכורות דף מב.) סמי מכאן טומטום משמע דטעמא משום דספקא הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וי"ל דקסבר רב חסדא דלא אתא קרא למעוטי מטעם ספק כיון דאם הוא זכר הרי הוא כשאר זכרים ולכך אין להעמיד המיעוט אטומטום כיון שיש להעמידו אאנדרוגינוס והכי פירושו התם מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש מספק דהזכרים תקדיש דכתיב גבי בכור איכא לאוקומי למעוטי אנדרוגינוס ולא טומטום כדפירשנו ולכך פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא נוקי הזכר אלא למעט אנדרוגינוס ולא טומטום אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום אע"ג דבערכין איכא תרין מיעוטי הזכר ואם נקבה צריכין תרווייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה"א דלא גרע מנקבה ויהיה בערך אשה וא"ת מאי פריך לרב חסדא מאם זכר ואם נקבה דכתיב גבי שלמים דאיכא תרי מיעוטי דאם מיעוט הוא כדאמרינן בפרק המפלת (נדה דף כח:) אם נקבה על כרחך למעוטי טומטום ויש לפרש דהתם גרסינן זכר או נקבה דכתיב בויקרא גבי שלמי צאן דהכי דרשינן להו בת"כ הנהו מיעוטי דכתיב בשלמים ובפ"ב דבכורות (דף טו:) ובתמורה (דף יז:) אבל אם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמי בקר דריש ליה בת"כ ובפרק ב' דבכורות (דף טו:) ובתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבההוא קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא דהוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים וא"ת דלעיל אמרינן היכא דספק מחמת שאינו שוה איצטריך קרא למעוטי ובפ"ק דחגיגה (דף ד.) קאמר זכורך להוציא טומטום ופריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא אע"ג דאין כולם שוין התם פריך משום דבלאו האי קרא הייתי פוטרו מן הראייה משום דאינו יכול לסמוך אע"ג דסמיכה לא מיעכבא מכל מקום לכתחלה צריך כדאשכחן בפסחים בפרק האשה (פסחים פח, ב) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני משום סמיכה ואע"ג דגבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אמרינן זכרים עולות נקבות זבחי שלמים ומקריב אותן בלא סמיכה לפי שאין מכירין מי הם בעלים שאני התם דקדושות כבר ואין להם תקנה בענין אחר וספק מצורע דמייתי אשמו ולוגו התם תיקון גברא שאני וא"ת דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה אע"ג (דגבי) דקמי שמיא גליא בסוף אלו טרפות (חולין סו, ב) דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא ל"ל ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת ויש לומר דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק דבר שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת:

Tosafot on Chullin 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Rashba

הכי גרסינן לא לישתמיט קרא ליכתוב מן התורים או מן היונים. והכי קאמר מאי תלמודיה דיונים קטנים דוקא ולא גדולים, אימא כי כתיב בני לרבות אפילו קטנים. ואהדר ליה אם איתא דלרבות קטנים, ליכתוב בחד דוכתא מן התורה או מן היונים, דאז ודאי הוה משמע דיונים נמי גדולים כתורים, ובני יונה לאשמועינן דאפילו קטנים כשרים, אף על גב דתורים אינן כשרין קטנים, והיינו דהדר אקשינן ואימא יונים דכתיב בהו בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים ליתי אי בעי קטנים ליתי, דאלמא הא דאמרינן לא לישתמיט אבני יונה קאי, דאי אתורים מאי קא מקשה. ואימא תורים בין גדולים בין קטנים דהא אמרן דאם כן לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים, ומכאן ודאי ראיה דגרסת הספרים דגרסי לא לישתמיט קרא ונכתב מן בי התורים או מן (בני היונה) [היונים] ליתא.

Rashba on Chullin 22b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

Meiri

ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן אע"פ שביארנו במשנה שבני יונה קטנים כשרים לא קטנים מכל וכל אפי' בני יומן אלא משיעלעלו ופירושו משיהא דמן מצוי עד שכשאדם עוקר נוצה גסה מבין כנפיו מוצא עקר הנוצה מתמלאת דם ומאותה שעה כשרים לקרבן עד שיצהיבו:

Meiri on Chullin 22b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

Maharsha (Chidushei Halachot)

בד"ה אצטריך קרא כו' משום דאינו יכול לסמוך אע"ג דסמיכה לא מעכבא כו' עכ"ל מתוספות דרפ"ב דיומא היכי ליעבד לסמוך דלמא אשה הוה וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך כו' עכ"ל ואפי' למ"ד סמיכות נשים רשות היינו בהקפת יד כדאיתא בפ"ב דחגיגה אבל בפ' ר"א דמילה כתבו התוספות דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מספיקא לא מייתי על תנאי דאם נקבה היא תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראייה לא בעי סמיכה כו' עכ"ל והוא תמוה דבפ"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראייה בעי נמי סמיכה וכ"כ הרמב"ם וצ"ע:

Chidushei Halachot on Chullin 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Maharam

בגמרא בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה. פירוש דתורים ובני יונה שני מינים הם ותורים גדולים כשרים ובני יונה קטנים כשרים והביא שני זוגות אחד של תורים ואחד של בני יונה אבל שניהם תחלת הציהוב ומבעיא ליה אי ספיקא הוי א"כ יוצא ממה נפשך שאם תחלת הציהוב נקרא גדולים א"כ יוצא בתורים שהביא ואי מקרי קטנים יוצא בהאי מן יונים שהביא וק"ל:

תוס' ד"ה ומה תורים וכו' ובקונטרס פי' דלא בעי אלא לעיכוב וכו' ר"ל דסתם תורים היינו גדולים וסתם בני יונה היינו קטנים והשתא א"ש הק"ו דיליף תורים מן בני יונה להכשיר קטנים בתורים וקאמר התנא ת"ל תורים לעיכובא דליכא למילף ק"ו ואחר כך יליף ק"ו בני יונה מתורים להכשיר גדולים וקאמר נמי התנא ת"ל בני יונה לעיכובא דלא ילפינן ק"ו ופריך מאי תלמודא היאך משמע עיכובא בהאי קרא דתורים ובהאי קרא דבני יונה והשתא א"ש המשך דברי התנא אבל לפי' התוס' דלעיל דס"ל דתורים סתמא הוו בין גדולים בין קטנים ובין בני יונה בין גדולים בין קטנים ואפי' בלא ק"ו היה לומר שיכול וכו' כדלעיל והמשך דברי התנא כך הם אי לאו היקשא דאקיש קרא תורים לבני יונה ה"א תורים כפשוטם בין גדולים בין קטנים וכן אי לאו דכתב רחמנא גבי יונה בני ה"א יונה בין קטנים בין גדולים וגמרא לא הוה ידע מהו הדרוש שעליו אמר התנא שיכול אי לאו האי דרוש ה"א ק"ו וכו' לכך פריך מאי תלמודא. אבל שיטת התנא לא א"ש דקאמר שיכול אי לאו דכתב רחמנא בני ה"א ק"ו ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים וכו' והלא אי לאו דכתיב בני דמינה ילפינן דיונה דוקא קטנים לא הוי ידעינן נמי דתורים הוי דוקא גדולים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דתורים לבני יונה אלא שמה שכתבו התוס' על פרש"י וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש ק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה וכו' יש לתמוה על דבריהם דמה מיפק ממשמעותיה שייך הכא דאמרינן דכתב קרא דגדולים כשרים דסתם תורים גדולים הם ואנן ילפינן מק"ו דגם קטנים כשרים משום שהרי עדיפי מגדולים דהא מצינו בבני יונה דקטנים כשרים וגדולים פסולים וכן ילפינן לקמן דכתב רחמנא בפרה בהדיא שחיטה וגבי עגלה ערופה עריפה ואנן ילפינן ק"ו להכשיר עריפה בפרה ושחיטה בעגלה וכן ק"ו דמומים ושנים דגבי כהנים ולוים לקמן וכן כל קלים וחמורים שבתורה וי"ל דשאני הכא דאם הוא כפרש"י דלישנא דתורים הוי פירושו גדולים א"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא להכשיר דוקא גדולים דאל"כ לא ה"ל לקרא למיכתב לישנא דמשמע גדולים לחוד אלא ה"ל למיכתב לשון כללי דמשמע מיניה בין גדולים בין קטנים וכן קשה גבי בני יונה לפרש"י ולכך הקשו התוס' דהיכי בעי למדרש ק"ו ולאפוקי קרא ממשמעותיה אבל בשאר דברים דילפינן בק"ו לא שייך זה כגון גבי שחיטה ועריפה וכיוצא לא שייך למכתב לישנא דיכלול שחיטה ועריפה ולכך כתב רחמנא הקל דהיינו שחיטה ומיניה ילפינן החמור דהיינו עריפה וכן כל ק"ו שבתורה וק"ל וזה נ"ל ברור:

Maharam on Chullin 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Gilyon HaShas

תוס' ד"ה והביא וכו' א"נ כיון שהביאן ליד הכהן עיין משנה למלך פי"ד מהל' מעה"ק הל' ה ועיין לקמן דף קלט ע"א ברש"י ד"ה דמיחסר הקרבה:

Gilyon HaShas on Chullin 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Original text

Segment 1

וּמָה בְּנֵי יוֹנָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים, תּוֹרִים שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרִים״ – גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים.

If pigeons, which were not deemed fit when older, were deemed fit when younger, as the term “young pigeons” indicates that they are young, then with regard to doves, which were deemed fit when older, isn’t it logical that they were deemed fit when younger? Therefore, the verse states: “Doves,” meaning older and not younger.

Segment 2

״בְּנֵי יוֹנָה״ – קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה תּוֹרִים שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים – הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנֵי יוֹנָה״ – קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים.

The baraita continues: Young pigeons must be younger and not older, as one might have thought: And couldn’t this be derived through an a fortiori inference: If doves, which were not deemed fit when younger, were deemed fit when older, then with regard to pigeons, which were deemed fit when younger, isn’t it logical that they were deemed fit when older? Therefore, the verse states: “Young pigeons,” meaning younger and not older.

Segment 3

מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא: לָא לִישְׁתְּמִיט קְרָא וְלִכְתּוֹב ״מִן בְּנֵי הַתּוֹרִים אוֹ מִן הַיּוֹנָה״.

The Gemara asks: What is the biblical derivation of these matters? Rava said: It is derived from the fact that it is not found that the verse would deviate from the norm and write: Of young doves, or of pigeons; rather, the wording in the Torah is always “of doves” or “of young pigeons.” Evidently, doves must be older and pigeons must be younger.

Segment 4

אֵימָא: בְּנֵי יוֹנָה דִּכְתַב בְּהוּ רַחֲמָנָא ״בְּנֵי״ – קְטַנִּים אִין, גְּדוֹלִים לָא, תּוֹרִים – אִי בָּעֵי גְּדוֹלִים לַיְיתֵי, אִי בָּעֵי קְטַנִּים לַיְיתֵי! דֻּמְיָא דִּבְנֵי יוֹנָה: מָה בְּנֵי יוֹנָה – קְטַנִּים אִין, גְּדוֹלִים לָא, אַף תּוֹרִים – גְּדוֹלִים אִין, קְטַנִּים לָא.

The Gemara objects: Say instead that with regard to pigeons, since the Merciful One writes: “Young,” this means younger birds, yes, older birds, no; but with regard to doves, if one wishes, let him bring older birds, and if he wishes, let him bring younger birds. The Gemara responds: Since doves and pigeons are always juxtaposed to one another in the Torah, it is derived that the halakha of doves is similar to the halakha of pigeons: Just as with regard to pigeons the halakha is younger birds, yes, older birds, no, so too with regard to doves, the halakha is older birds, yes, younger birds, no.

Segment 5

תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יְהוּ כׇּל הַתּוֹרִים וְכׇל בְּנֵי הַיּוֹנָה כְּשֵׁרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַתּוֹרִים״ – וְלֹא כׇּל הַתּוֹרִים, ״מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״ – וְלֹא כׇּל בְּנֵי יוֹנָה, פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁפָּסוּל. מֵאֵימָתַי הַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים – מִשֶּׁיַּזְהִיבוּ, מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה פְּסוּלִין – מִשֶּׁיַּצְהִיבוּ.

The Sages taught in a baraita : One might have thought that all the older doves or all the younger pigeons would be fit for sacrifice; therefore, the verse states: “Of doves,” and not all doves; “of young pigeons,” and not all young pigeons. This serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage, which are unfit as this, doves, and as that, pigeons. They are unfit as doves because they are not sufficiently old and as pigeons because they are no longer young. The tanna elaborates: From when are the doves fit? It is from when the color of their feathers turns a glistening gold. From when are the pigeons unfit? It is from when their feathers turn yellow.

Segment 6

תָּנֵי יַעֲקֹב קָרְחָה: מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה כְּשֵׁרִים? מִשֶּׁיְּעַלְעוּ. הוּא תָנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ, ״אֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָם״. אֵימַת? אָמַר אַבָּיֵי: מִכִּי שָׁמֵיט גַּדְפָּא מִינֵיהּ וְאָתֵי דְּמָא.

Ya’akov Korḥa taught a baraita : From when are pigeons fit? It is from when ye’alu . He teaches the baraita and he states its explanation: The reference is to that which is stated: “Its fledglings will suck up [ ye’alu ] blood” (Job 39:30). When is that? Abaye said: It is from the stage when one plucks a feather from it and blood emerges.

Segment 7

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״, וְהֵבִיא תְּחִלַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, מַהוּ? סְפֵיקָא הָוֵי וְנָפֵיק, אוֹ דִילְמָא בְּרִיָּה הָוֵי וְלָא נָפֵיק?

§ Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering of doves or of pigeons, and he brought birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage of this, doves, and of that, pigeons, what is the halakha ? Is it a case of uncertainty whether it is considered older or younger, and therefore when he brings both he fulfills his obligation, as one of the birds was fit for sacrifice; or perhaps a bird at the beginning of the yellowing is an entity in and of itself and is neither older nor younger, and he does not fulfill his obligation?

Segment 8

אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, שֶׁפָּסוּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּרִיָּה הָוֵי – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סְפֵיקָא הָוֵי, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי סְפֵיקָא?

Rava said: Come and hear proof from the baraita where it is taught that the verse: “Of doves or of young pigeons,” serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage that are unfit as this, doves, and as that, pigeons. Granted, if you say that a bird at that stage is an entity in and of itself, that works out well, as the verse serves to ensure that a bird at that stage of development will never be sacrificed. But if you say that it is a case of uncertainty, was it necessary for the verse to exclude a case of uncertainty?

Chullin 22b

Chullin 22b

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text