Commentary page

Chullin 117b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Chullin 117b

Chullin 117b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 162 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

מיעוטי כתיבי אפילו למ"ד בעלמא מלמדין הני אין מלמדין דמיעוטי כתיבי בהו דמשמע הני ולא אחריני:

תלתא קראי בדם לכם לכפר הוא:

לנותר שאם נתותר ושגג בין בדם ובין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם:

מטומאה אם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם:

אבל מפגול לא צריך למעוטי דשאם היה הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן דאין בו משום פגול:

דתנן כל שיש לו מתירין שדבר אחר מתיר אותו בין שהוא מתירו לאדם כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו ובין שיש לו מתירין למזבח ולא לאדם כגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח:

חייבין עליו משום פגול אם פיגל את הזבח באחת מארבע עבודות הדם ואח"כ אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם או מן האימורים שאף הן בהיתר הדם חייב כרת אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת כהנים שכולה כליל אין חייבין עליהם משום פגול משום דעיקר פגול בשלמים כתיב ומינייהו ילפינן מה שלמים יש להם מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליהם משום פגול אף כל כו':

מתני' העור והרוטב העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא ילפינן שהשומרים מצטרפין לטומאה קלה טומאת אוכלין:

17 more comments on this page.

Rashi on Chullin 117b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Tosafot

תרי מיעוטי כתיבי תימה דבחד סגי וכן לעיל גבי העזים (דף קיג:):

חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה תימה דלנותר וטומאה סגי בחד מיעוטא דילפינן מהדדי חלול חלול אף לקולא כדמוכח בסוף פרק בית שמאי בזבחים (דף מה:):

מתני' העור והרוטב משום דתנן פרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עז.) אשליא ואינה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות תנא העור והרוטב ומאי דאפסקיה משום דתנא פרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עד.) מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו תנא אח"כ אותו ואת בנו ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תנא בתריה כסוי הדם ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה בבליעת איסור תנא כל הבשר ובתריה הדר לעניינא קמייתא:

האלל איכא דמפרש בגמרא אף מרטקא ופי' בקונטרס גיד הצואר ואי תנא גידין ולא מרטקא הוה אמינא דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף דלא הוי בכלל שאר גידים ואי תנא אלל ה"א שאר גידים מטמו אפילו טומאת נבילות בצירוף:

הקרנים בגמרא מפרש מקום שחותכו ויוצא דם:

והטלפים ול"ג וצפרנים דלא שייכי אלא בעוף ומתניתין לא איירי במילי דעוף מדלא קתני והחרטום כדקתני במשנה דמייתי בגמרא (שם) ואפשר דגרס וצפרנים וחרטום דלא פירש הכא [פירש] במשנה אחריתי ועל צפרנים מפרש בגמרא מקום המובלע בבשר ועל טלפים לא מפרש מידי ואפשר דבטלפים אף מה שאין מובלע בבשר צריך לבשר טפי מבצפרנים:

שומר לטומאה קלה מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וכו' ולהוציא ולהכניס לא אצטריך דמטמי דמיד נפיק כדמסיק וכי אצטריך לצירוף:

חטה בקליפתה והא דאמר בסוף כתובות (דף קיא:) חטה שנקברה ערומה ה"ק אף כשנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים:

1 more comments on this page.

Tosafot on Chullin 117b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Meiri

פרק אחד עשר (תשיעי) בעזר הצור:

העור והרוטב וכו' כונת הפרק לבאר ענין טומאת אוכלין שבבשר ויתגלגל על יד זה ענין טומאתה אחר מיתתה מדין נבלה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר איזה דבר שבבהמה מצטרף עם הבשר הן לטומאת אוכלין הן לטומאת נבלות והשני אלו הן שעורותיהן נחשבין כבשר להצטרף עם הבשר או לטמא בפני עצמן כטומאת הבשר השלישי באלו שאין עורותיהן כבשר בעוד שהן מחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין הרביעי אלו הן עצמות המטמאין ואלו הן שאין מטמאין ועל איזה צד נגיעת מה שבחוץ מטמאה מצד מה שבפנים הן בנבלה הן בשרץ וכן על איזה צד מטמא נגיעת הטהור בנגיעת הטמא מצד חבורו החמישי באבר המדולדל שבבהמה עד שאינו יכול לחזור ולחיות היאך הוא דינו הן בחיי הבהמה הן לאחר מיתתה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים הדומים לענין זה מענין הטמאות כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון ואמר על זה העור והרוטב והקיפה והאליל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא לטמא טומאת נבלות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שימות או עד שיתיז את ראשה וזה [ריבה] לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות ר' יהודה אומר האליל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר הר"מ פי' כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה הוא התבלין ואליל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאינן דופקים ועל הקשרים והקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים ר"ל המקומות הלחים כשחותכים אותם מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן על פי התנאי הזה בעצמו וענין מצטרפין שמצרפין קצתם עם קצתם וכשיצטרף מכללם או מן הבשר ומהם כביצה ויהיה טמא הרי זה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאים אינן מטמאין זולתם מן האוכלין אלא אם היו אותם האוכלין הטמאים שמטמאין זולתם כביצה ועוד נבאר עיקר זה במקומו בתחלת מסכת טהרות ומה שאמר אבל לא טומאת נבלות לפי שכזית נבלה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או היה פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימו הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבלה ומה שאמר ר' יהודה המכונס ר"ל אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה ומפני מה אין מטמאין (אלא) משום נבלה ומטמאין משום טומאת אוכלין צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותם מפורדות בסדר טהרות אבל שמע העקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ונאמר בספרי בנבלתה לא בעור ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמו ונאמר בטומאת אוכלין מכל האכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה במקומו השוחט לישראל ואפי' שחט לנכרי ושתהא הבהמה טמאה לפי שבה יתבארו כל אלה התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא הכשר כפי העקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:

אמר המאירי העור והרוטב וכו' פי' כבר ביארנו שהאוכלין הטמאים מטמאין אוכלין אחרים או משקין או ידים ומ"מ אינן מטמאין אדם שאין אוכל אב הטומאה שיטמא אדם ואף הדברים שהן מטמאין אותן אין מטמאין אותן בפחות מכביצה הא בשיעור ביצה מטמאין וכביצה בלא קליפה ומ"מ לקבל טומאה לעצמן אף בפחות מכביצה מקבלין טומאה ויש חולקים בזו כמו שביארנו במסכתא זו ובהרבה מקומות וביאר במשנה זו שאע"פ שאוכל זה המשוער בכביצה אינו כלו אוכל אלא שדבר אחר מחבר עמו המשלימו לכביצה יש דברים שמשלימים מפני שנחשבים כאחד עמו ויש דברים שאין משלימין וביאר בכאן דברים המשלימין והם שמנה דברים א' העור ר"ל פחות מכביצה של בשר בהמה שחוטה ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר לבשר וכל שומר מצטרף לטומאת אוכלין כמו שיתבאר אע"פ שאין לו טומאת אוכלין בפני עצמו ב' הרוטב והוא מרק הקרוש על הבשר ואלו היה בפני עצמו לא היה לו טומאת אוכלין כלל ומצטרפת להשלים לטומאת אוכלין ג' הקיפה והוא תבלין שנתבשלה עמהם והם עליה שבפני עצמן אין להם תורת אוכל ומ"מ מצטרפין להשלים ד' האיליל ופירשו ענינו בגמ' בשר שפלטתו הסכין וענין פלטתו סכין הוא שלפעמים כשמפשיטין את הבהמה נחתך מעט מהבשר על ידי הסכין ונשאר עם העור ופירשו בגמ' שאם חישב על איליל זה לאכילה אף בפני עצמו אם היה בו כביצה מטמא ואין צריך לומר שמצטרף ואם לא חישב עליו לאכילה כלל אף על ידי צירוף אינו מטמא טומאת אוכלין שבטל הוא אצל העור לגמרי אבל חישב על מקצתו ולא על מקצתו ולא פירש איזה קצת אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף עם שיור אוכלין להשלים פלטתו חיה והוא שנשכתו חיה והפשיטה קצת העור בנשיכתה ונתדלדל עם העור מעט מן הבשר אף זה נכלל בשם איליל אלא שאין זה בטל והרי זה אוכל גמור אף לטמא בפני עצמו אף בלא מחשבה לאכילה וכל שכן להצטרף מקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהן ולא הוכרו איזו של פליטת סכין ואיזו של פליטת חיה הרי זו כדין משנתנו אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף להשלים ונמצא שאתה מבאר איליל שבמשנתנו בשני פנים או בשפלטתו סכין וחישב על מקצתו ולא על מקצתו או במקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהם כלל ה' העצמות ר"ל עצמות שיש להם מוח והמוח קרוי אוכל והעצם נעשה לו שומר ומתוך כך מצטרף העצם עם המוח להשלים ואלו עצם בפני עצמו אינו מטמא מגדולי המחברים פירשוה בעצמות המחוברים בבשר ו' הגידים ז' הקרנים ופרשו בגמ' מקום שחותך בהן ויוצא מהן דם והוא אצל עקרן מלמטה והם רכים שם ומ"מ בפני עצמן אין מטמאין ח' והטלפים והם צפרני הבהמה מפני שהם שומר כל אלו על הצד שביארנו אין מטמאין בפני עצמן אבל מצטרפין להשלים שיעור כביצה ובגמ' יתבאר עוד לענין זה בעוף הכנפים והנוצה ומקומות הרכים שבצפרנים וחרטום כמו שיתבאר אבל לא טומאת נבלות פי' כבר ידעת שהנבלה מטמאה בכזית ואם היה כאן פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימין לכזית אין מטמאה משום נבלה לפסול את האוכל או לחייבו על ביאת מקדש שהשומרים והם העור והעצמות והטלפים אין מצטרפין לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה אלא לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין ורוטב וקיפה אינן ממינה ואילל אינו נקרא בשר שהאילל בטל הוא לגמרי וקרנים וגידים אינן בשר כלל אפי' חתך את הקרנים במקום שמוציאין דם אינו מצטרף לכזית וכן האילל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין ופי' ר' יהודה בסמוך שאם היה בו כזית מכונס במקום אחד מטמא והלכה כדבריו וכן אם כנסו ויש אומרים דוקא בכנסו שהחשיבו וגלה דעתו שאינו רוצה בבטולו וכל אלו שאמרנו אין צריך לומר שאם היו בפני עצמן אין מטמאין משום נבלה אלא אף אם היו מחוברין עם הבשר אין מצטרפין ומ"מ היו מחוברין בבשר ונגע הנוגע בהן אע"פ שלא נגע בבשר הואיל ויש בבשר כזית טמא כמו שיתבאר:

כיוצא בו וכו' כלומר יש לך דברים אחרים באוכלין שאם קבלו טומאה מאב הטומאה הרי הם טמאים טומאת אוכלין לטמא אוכלין אחרים או משקין או ידים ואלו היה בשר נבלה אינן מטמאין והוא ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת הואיל והיא מפרכסת אין לה טומאת נבלה שאין לשום חי טומאת נבלה עד שימות לגמרי חוץ מקצת דברים כגון עשאה גיסטרא וחברותיה כמו שהתבאר ומ"מ יש כאן טומאת אוכלין אע"פ שבהמה זו אינה ראויה לא לגוי ולא לישראל לא לגוי שהרי אינה נפקעת להם מאבר מן החי עד שתמות לגמרי כמו שהתבאר ולא לישראל שהרי טמאה היא אע"פ כן הואיל וישראל שחטה ומצינו לישראל שחיטה במקום אחר הרי מחשבתו עושה לה אוכל ואין צריך לומר אם היתה טהורה הא ישראל שנחר בין טהורה בין טמאה ועדין היא מפרכסת אין בה אפי' טומאת אוכלין וכן אם נפסלה בשחיטתה הא למדת שריבה הכתוב בטומאת אוכלין יתר מבטומאת נבלות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

מנין לשומר שהוא מצטרף לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין שנאמר בטומאת אוכלין על כל זרע זרוע וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן שעורים בקליפתן עדשים בקליפתו ר"ל קליפה החופה אותה בעודה בשבלת שהיא לה שומר שהנושרת כשכותשין אותה במכתשת אוכל גמור הוא ומנין לשומר שאינו מצטרף לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה שנאמר בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ואע"פ שעור משלימו לכזית הא עור שיש עליו כזית בשר ונגע בעור מאחרי הבשר אע"פ שלא נגע בבשר טמא כמו שביארנו:

Meiri on Chullin 117b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

Maharsha (Chidushei Halachot)

במתני' בפרש"י בד"ה השוחט בהמה כו' ודוקא טמאה ודוקא לעובד כוכבים כו' עכ"ל פי' הא דבעי דוקא לעובד כוכבים היינו דוקא בטמאה דבהכי משויא לאוכלין דלישראל לא חזיא אבל בטהורה לא אצטריך לעובד כוכבים דבלאו הכי משויא ליה אוכלין מיד בשחיטתה כפרש"י לקמן:

תוס' בד"ה האלל איכא דמפרש בגמ' אף מרטקא כו' עכ"ל כ"ה בכל ספרים הישנים בתוס' ובספרים חדשים מחקו מלת אף ולא ידענא למה דהא קושטא הוא הכי לרבי יוחנן דאמר אלל דמתני' מרטקא אף מרטקא קאמר כדמסיק לקמן וק"ל:

בד"ה ולא שומר לטומאה כו' וא"ת דאמר כו' ואמאי לא נטמאו כו' עכ"ל קושיא זו אין כאן מקומה אלא לעיל גבי יש שומר לטומאה קלה דהיינו להכניס ובעיקר קושייתם לא ידענא דקארי להו מאי קארי להו דהא ודאי נמי מה"ט דאין שם משקין עליהן כו' לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזג כפרש"י שם ע"ש:

Chidushei Halachot on Chullin 117b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Maharam

פרק תשיעי ע"ב ד"ה האלל וכו' פי' הקונטרס גידי צואר ואי תנא גידין וכו'. ר"ל דאין להקשות על פרש"י לפי זה דאלל הם גידי צואר א"ב למה לי לתנא למיתני בתר הכי והגידין וכו' דצריכי דאי תני גידין ולא מטרקא וכו' ועיין לקמן דהתוס' מפרשין מטרקא בענין אחר ממה שפרש"י:

Maharam on Chullin 117b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Original text

Segment 1

מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: הָכָא כְּתִיב ״וְשָׂמוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״הָעֲרוּפָה״.

exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. Here, with regard to the removal of ashes, it is written: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), indicating that this halakha applies to “it,” and nothing else. There, with regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6). This superfluous description teaches that the halakha that the prohibition of misuse of consecrated property is in effect even after the performance of a mitzva applies solely to this case and should not be extended to others.

Segment 2

וּתְלָתָא קְרָאֵי לְמָה לִי בְּדָם?

The Gemara returns to the three phrases from Leviticus 17:11 cited above as teaching that the blood of offerings is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property: And why do I need all three verses stated with regard to blood?

Segment 3

חַד לְמַעוֹטֵי מִנּוֹתָר, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִמְּעִילָה, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִטּוּמְאָה.

The Gemara answers: One term serves to exclude blood from the prohibition of notar . If one consumed the blood of such an offering, he is not liable for consuming notar as one who consumed the flesh would be. Rather, he is liable for violating only the prohibition against consuming blood. And one term serves to exclude blood from the prohibition against misuse of consecrated property, and one other term serves to exclude it from the prohibition of consumption of offerings in a state of ritual impurity. If one consumed this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for consuming blood, but not for consuming consecrated food while ritually impure.

Segment 4

אֲבָל מִפִּגּוּל לָא צְרִיךְ קְרָא, דִּתְנַן: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם וּבֵין לְמִזְבֵּחַ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְדָם גּוּפֵיהּ מַתִּיר הוּא.

But no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul , an offering sacrificed with intention to consume it beyond its designated time, consumption of which is punishable by karet , as this exception is already derived from another source. As we learned in a mishna ( Zevaḥim 43a): Concerning any item that has permitting factors, either with regard to consumption by a person or with regard to burning on the altar, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul . But the permitting factor itself is not subject to piggul , and the blood of an offering is itself a permitting factor, as consumption of the offering by a person or by the altar is only permitted after the blood has been sprinkled on the altar. Therefore, the blood is not subject to the prohibition of piggul .

Segment 5

הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַבָּשָׂר.

MISHNA: All foods that became ritually impure through contact with a source of impurity transmit impurity to other food and liquids only if the impure foods measure an egg-bulk. In that regard, the Sages ruled that even if a piece of meat itself is less than an egg-bulk, the attached hide, even if it is not fit for consumption, joins together with the meat to constitute an egg-bulk. And the same is true of the congealed gravy attached to the meat, although it is not eaten; and likewise the spices added to flavor the meat, although they are not eaten; and the meat residue attached to the hide after flaying; and the bones; and the tendons; and the lower section of the horns, which remains attached to the flesh when the rest of the horn is removed; and the upper section of the hooves, which remains attached to the flesh when the rest of the hoof is removed.

Segment 6

מַתְנִי׳ הָעוֹר, וְהָרוֹטֶב, וְהַקֵּיפֶה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם –

All these items join together with the meat to constitute the requisite egg-bulk to impart the impurity of food. Although if any of them was an egg-bulk they would not impart impurity of food, when attached to the meat they complete the measure. But they do not join together to constitute the measure of an olive-bulk required to impart the impurity of animal carcasses.

Segment 7

מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

Similarly, there is another item that imparts impurity of food but not impurity of animal carcasses: In the case of one who slaughters a non-kosher animal for a gentile and the animal is still twitching and comes into contact with a source of impurity, the animal becomes impure with impurity of food and imparts impurity of food to other food, but does not impart impurity of animal carcasses until it dies, or until one severs its head. The mishna summarizes: The Torah included certain items to impart impurity of food beyond those which it included to impart impurity of animal carcasses.

Segment 8

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְגוֹי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶּׁרִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

Rabbi Yehuda says: With regard to the meat residue attached to the hide after flaying that was collected, if there is an olive-bulk of it in one place it imparts impurity of an animal carcass, and one who contracts impurity from it and then eats consecrated foods or enters the Temple is liable to receive karet . By collecting it in one place, the person indicates that he considers it as meat.

Segment 9

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיב עָלָיו.

GEMARA: The mishna teaches that the attached hide joins together with the meat to constitute the requisite egg-bulk to impart the impurity of food even though it is not fit for consumption. This is because the hide acts as a protective cover for the meat. But it does not join to constitute the measure of an olive-bulk required to impart the impurity of animal carcasses. The Gemara notes: We learn in the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita : An appendage that serves as protection joins together with food with regard to a light level of impurity, such as the impurity of food, which can be transmitted only to food but not to people or vessels. But protection attached to food does not join together with food with regard to a severe level of impurity, such as the impurity of an animal carcass, which can be transmitted even to people and vessels.

Segment 10

גְּמָ׳ תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה קַלָּה, וְלֹא שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה חֲמוּרָה.

The Gemara asks: From where do we derive that protection joins together with food with regard to a light level of impurity? The Gemara answers that it is derived from a verse, as the school of Rabbi Yishmael taught: With regard to the halakhot of imparting impurity of food, the verse states: “And if anything falls from their carcass upon any sowing seed that is sown, it is pure. But if water is put upon the seed, and any of the carcass falls on it, it is impure for you” (Leviticus 11:37–38). The phrase “upon any sowing seed” indicates that the entire seed is susceptible to impurity when it is in a state where it is typical for people to take it out to the field for sowing: This applies to wheat in its shell, and barley in its shell, and lentils in their shells. This demonstrates that shells and other components that protect the food are considered part of the food with regard to a light level of impurity.

Segment 11

שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה קַלָּה מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין לִזְרִיעָה: חִטָּה בִּקְלִיפָּתָהּ, וּשְׂעוֹרָה בִּקְלִיפָּתָהּ, וַעֲדָשִׁים בִּקְלִיפָּתָן.

The Gemara asks: From where do we derive that protection does not join together with the food with regard to a severe level of impurity? The Gemara answers that it is as the Sages taught in a baraita : With regard to the impurity of a carcass, the verse states: “And if any animal of which you may eat dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). This indicates that only one who touches the flesh of the carcass becomes impure, but one who touches the hide of the carcass upon which there is not an olive-bulk of flesh does not become impure.

Segment 12

וְלֹא שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה חֲמוּרָה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּעוֹר שֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר.

Chullin 117b

Chullin 117b

Rashi

Tosafot

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text