Chullin 10b

ומאי שנא הא ספק והא ספק:

הלכתא כרב הונא דחיישינן לעור. ועל ידי היה מעשה והורה לי רבינו יעקב ב"ר יקר בעוף לאיסור:

מכלל דרב חסדא אפילו כשלא שיבר בה עצם לאחר שחיטה מכשיר מדאצטריך למימר הלכתא כרב הונא כשלא שיבר מכלל דפליג רב חסדא עליה:

בעצם מפרקת לאחר שחיטה שנגע בעצם הצואר והיא המפרקת דכתיב (שמואל א ד) ותשבר מפרקתו ולא סבירא לן כוותיה למתלי לקולא דההיא נגיעה דעצם מפרקת לא פגמה לסכין טפי מעור אבל שבירת עצמות בההוא ודאי תלינן:

תליסר חיותא שלא בדק בין זו לזו ולאחר שחיטת כולן נמצאת פגומה:

כמאן ס"ל:

כרב הונא ואפילו בהמה קמייתא נמי טרפה דחיישינן לעור ולשון בעיא הוא:

לא כרב חסדא ומשום עצם מפרקת דקמייתא טרפינהו לכולהו בתרייתא:

ודילמא אדנפיק ואתי בצר ליה שיעורא כו' אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקיה דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דבכל ענין טימא הכתוב אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם ואפילו דבר שאין בו דעת לישאל אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן אחד משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין שניהם מטעם חזקה כה"ג מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאישתכח שחסר לאחר שבעה אפ"ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר ומיהו קשה דהך מילתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקינן לחזקה דמקוה ומטמאינן לגברא שטבל משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ הוה לן למימר דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך:

אלא לאו משום דאמרינן אוקמיה אחזקיה ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא דמדאורייתא אין לחלק ועוד דאף לקולא מטמאין ליה לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש וקא מייתי מספק חולין לעזרה ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקיה דאי היה נגע גדול ובסוף השבוע היה חסר ממה שהיה מטהרין וניחוש דלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא והיה כשיעור שהיה בסוף שבוע ונמצא שהנגע עומד בעיניו ובעי הסגר שני אלא משום דמוקמינן ליה בשעת הסגר אחזקיה:

כהן גדול ביום הכפורים יוכיח תימה דבפרק ידיעות הטומאה (שבועות יז:) אמרינן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו מבפנים חוץ מחוטמו טהור והבא אל הבית אמר רחמנא דרך ביאה אסרה תורה ויש לחלק בין כניסה ליציאה דאורחא דמילתא ביציאה כתלמיד הנפטר מרבו:

והלכתא כותייהו דרב חסדא בששבר בו עצמות מכלל דרב חסדא אף על גב דלא שבר, ואי לא שבר במאי איפגים אימר בעצם מפרקת אפגים. פירש רש"י ז"ל דסבירא ליה לרב חסדא דשבירת מפרקת כשבירת עצמות לפגום יותר מעור, נראה שהוא מפרש אימא בנגיעתו בעצם המפרקת איפגים, והוא שיודעים בו שנגע בעצם דמפרקת, אבל אי לא ידעינן אי נגע בעצם דמפרקת אי לאו, אפילו רב חסדא מודה דפסולה, דבמאי איפגים. ויש מקשים לפירוש של רבינו מדאמרינן בסמוך לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מתלא בעצם דמפרקת תלינן, ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים, דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. ואם איתא דרב חסדא בשנגע ודאי קאמר, מנא לן דרב חסדא משום דתליא לקולא הוא דקאמר, הא אינו אלא משום דסבירא ליה דעצם דמפרקת ודאי פוגם כשאר עצמות. ועוד קשיא לי דהאי דקא מקשה ואזיל, מכלל דרב חסדא סבר אף על גב דלא שבר, בודאי היה סלקא דעתן השתא דלרב חסדא אפילו בשלא שבר ולא נגע בעצם דמפרקת כלל מכשר, מדקא מתמה אי לא שבר במאי פגים, ואם איתא דהאי דקא מהדר ליה אימר בעצם דמפרקת איפגים, היכא אהדר ליה דלא כדקא סלקא דעתיה דבשלא נגע כלל, אלא דוקא בשנגע בעצם דמפרקת, וקולו של רב חסדא משום דתלי פגימתו בעצם דמפרקת, הכין הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשנגע בעצם דמפרקת ואימא בנגיעתו נפגם. ועוד דאי בשנגע דוקא, כי קא מותיב רבי אבא לרב חסדא מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, הוה ליה לאדכורי בקושייתו מה שנתעסק באותו המין אחר הטבילה, והכין הוה ליה לאקשויי והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה ונתעסק באותו המין כל היום כולו אחר הטבילה, ואפילו הכי קא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. אלא ודאי משמע דשמעינן לרב חסדא דאפילו בשלא שבר אמרה לשמעתיה, משום דתלינן דדילמא נגע בעצם דמפרקת ובו נפגמה, ומשום הכי לא חש למימר ליה אלא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וכמו שכתבתי למעלה. אלא הכא הכי פירושא אימר בעצם דמפרקת נגע ואימר בנגיעתו נפגמה, ומיהו אף על פי (שאין) [שאנו] מפרשים דברי רב חסדא בשלא נגע ודאי בעצם דמפרקת, לאו למימרא דבכי האי גוונא הוא דלא פסיקנא כוותיה הא נגע ודאי בעצם דמפרקת כשרה, דאנו אין לנו הלכה כרב חסדא אלא בששבר בה עצמות ולא בששבר בה עצם דמפרקת, דרב חסדא תרתי קולי אית ליה, חדא דעצם (דמפקרת) [דמפרקת] פגמה טפי מעור ובה תלינן טפי, ועוד אחרת דאימא בעצם דמפרקת נגע, ולית הילכתא כותיה בקולותיו דאפילו נגע לא תלינן ביה להקל, ותדע דלא פסקינן כמותו אלא בששבר בה עצמות. כתב הרב רבינו ז"ל וע"כ נגיעת עצם דמפרקת אינה פוגמת כשבירת עצמות, דהא ודאי אי שבר בה עצמות בסכין אחר שבדקו לפני השחיטה צריך לחזור ולבדקו, דהשתא בסתם צריך לבדקו כל שכן בששבר בה עצמות, ואילו משום נגיעת עצם דמפרקת אין צריך בדיקה, דהכי מוכחא סוגיא דלקמן כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה, ואי סלקא דעתך דנגיעת עצם דמפרקת עשויה לפגום כשבירת עצמות, ודאי היה חובה לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה שהיינו חוששים שמא נגע בעצם דמפרקת ולפסול אם לא בדק בין בהמה לבהמה ואבד הסכין. מ"ר. ויש נותנים טעם דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. ויש מפרשים דאפילו שאר עצמות כגון נגיעתו של מפרקת לא תלינא בהו, דדוקא שבר אמרו, אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה בעצם דמפרקת לא פגמה כלל. ואם תאמר מנא ליה לתלמודא דרב חסדא אפילו בשלא שבר קאמר. כתב רבינו הרב ז"ל דנפקא ליה לפי שלא אמרו השוחט בסכין ושבר בה עצמות ונמצאת פגומה, אבל רב הונא נקיט לה במילתא לרבותא, מכלל דרב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר, ואם תאמר היאך אפשר לומר דרב חסדא מכשר אפילו בשלא נודע שנגע בעצם דמפרקת, והא אמרינן עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי, [ו]אם לא נגע אין כאן ודאי, אדרבה עור ודאי נגע ועצם ספק נגע ספק לא נגע. יש לומר כבר אמרנו דהכי פירושה עור אינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום, ולפיכך אני אומר שלא נפגם אלא במצוי לפגום, ואי נמי יש לומר אין ספק עור מוציא מידי ודאי (ב)בדיקת הסכין, אבל עצם אם נגע בו ודאי (פגום) [פוגם], ויש לתלות בו שהוא פגום וראויה להוציא מידי ודאי בדיקת הסכין.

כמאן כרב הונא ולמפסל בקמייתא יש לפרש שעל דעת כן היה בודק בין כל אחד ואחד, שאם נמצאת הסכין פגומה היה פוסל אותה ששחט, ואותה ששחט קורא אותה קמייתא, והיינו דלא קאמר אפילו בקמייתא כדאמרינן לעיל כמאן כרב הונא אפילו בקמייתא. ואי נמי יש לפרש דמשום הכי מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, שאם שחט בהמות הרבה ונמצאת פגומה אחר שחיטה, כולן היה פוסל אפילו קמייתא. וזה יותר נכון. ודחינן ליה לא כרב חסדא ולאכשורי' בתרייתא, כלומר מה שהיה מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד לא להכשיר על ידי בדיקת זו אותה ששחט, ואף על פי שנמצאת פגומה אותה ששחט כשרה היא דתליא בעצם דמפרקת, אלא לאכשורי בתרייתא, דאילו שחט ולא בדק בין כל אחד ואחד ונמצאת פגומה לבסוף כולן פסולות, חוץ מן הראשונה, דאפילו כשתתלה בעצם המפרקת מכל מקום משניה ואילך פסולות. אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם. אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא, היינו דלא מצרכינן חכם בבדיקה זו, לפי שהיא בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה שלאחר שחיטה אין צריך חכם, אלא אי אמרת כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, נמצא שהיא בדיקה שלפני שחיטה, שהרי אינה באה מחמת הראשונה ששחט, דאפילו נמצאת פגומה הראשונה כשרה היא, אם כן אינו בא לבדקה, אלא שאם נמצאת פגומה שישחיזנה כדי להכשיר אותה שהוא בא לשחוט עכשיו, ובדיקה שלפני שחיטה היא ותהא צריכה בדיקת חכם. ומה שאמרו כאן לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, דחייה בעלמא היא, והפך מה שאמרו למעלה לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מיתלא תליא בעצם דמפרקת, ממאי דבעצם מפרקת דקמיה איפגם, דלמא בעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, וכההיא ק"ל דאתמר בטעמא, וכדאמר מכדי מיתלא תליא, אבל הכא בדרך דחייה איתמר, והלכך רב כהנא כרב הונא אמרה ומצריך בדיקה כדי שלא יבא לידי בל תשחית. ומיהו אם שבר עצמות בסוף כולם או נאבד הסכין קודם בדיקה, לדידן דקיימא לן כרב חסדא בששבר בה עצמות כולן מותרות ואילו לרב חסדא אפילו נמצאת פגומה בסוף כולן מותרות, דמיתלא תלינן לקולא דבעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, כיון שנבדק הסכין קודם שחיטה דהעמד בהמות על חזקת כשרות עם חזקת הסכין שהיה בדוק מתחלה שהוא מסייע בהכשרן. יש מי שפירש דקיימא לן כי האי אוקימתא דאוקימנא רב כהנא כרב חסדא, דהא מלתא דאורייתא היא ובדאורייתא הלך אחר המחמיר, והאי אוקימתא לחומרא היא, דרב חסדא עושה לפום האי אוקימתא שחיטת הבהמות כשבירת עצמות דאימר בעצם מפרקת נגע ונפגם הסכין, והלכך אינו רשאי לשחוט עד שתהא לו בדיקה בין כל חדא וחדא, ואם שחט ונאבד הסכין כולן אסורות משניה ואילך, ובהא רב הונא לקולא ורב חסדא לחומרא, ואף על גב דלא תלינן אנן להקל בעצם מפרקת בבהמה אחת כרב חסדא, מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא בששחט ב' וג' בהמות להצריך בדיקה בין כל אחת ואחת, וכרב כהנא נמי דמצריך בדיקה בין כולן. וכן ראיתי משם הראב"ד ז"ל, והראשון נראה עיקר. וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"א שחיטה הכ"ה) שהוא חוכך לאסור אם נגע בבירור בעצם מפרקת. אבל בשלא נגע בבירור מתיר, וכן דעת מורי הרב ז"ל שהוא אוסר בשנגע אבל בשלא נגע התיר כמ"ש. ומיהו אפילו בשלא נגע המחמיר תבא עליו ברכה. וכבר כתבנו שיש ללמוד מכאן דאפילו לרב הונא אם נאבד הסכין אחר שחיטה כשרה, ולא חיישינן שמא נפגמה בעצם המפרקת כאלו שבר בה עצמות, ורב כהנא שהיה מצריך בדיקה בנתים, עצה טובה קא משמע לן, שאם היתה בדיקה זו חובה אם כן אפילו לרב הונא נמי תבעי בדיקת חכם, כיון שאינו רשאי לשחוט בהמה אחרת עד שיבדוק, והגע עצמך שאם שבר בה עצמות אחר בדיקה ראשונה כלום הוא רשאי לשחוט עד שיראה לחכם. והכי נמי אילו היינו חוששין לשבירת עצם דמפרקת כשבירת עצמות לא היה רשאי לשחוט בלא בדיקת חכם, לפי שכבר הלכה תור' בדיקה הראשונה, אלא ודאי לרב הונא נמי אילו לא בדק אחר שחיטה ונאבד הסכין שחיטתו כשרה, דהעמד סכין על חזקתו, ורב כהנא עצה טובה קא משמע לן, שלא לפוסלן אם תמצא הסכין פגומה במקרה אחר שחיטת כולן, והיינו דאמרי הא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, וכיון (שבדיק') [שעל ידי בדיקה] ראשונה הורשה לשחוט כל מה שירצה, ואילו נאבד הסכין קודם בדיקה היו כולן כשרות, עכשיו שהוא רוצה לבדוק בנתים אף על פי שיש תועלת בבדיקה זו אינה מחובה אלא כדי להציל ממונו מספק, ואין כאן ביטול כבודו של חכם, כך פירש רבינו הרב זצ"ל. ואם תאמר אם כן מאי מצריך דקאמר, דלשון מריך משמע מצריך להוציא מידי איסור, ואין כאן אלא עצה טובה. יש לומר מצריך משום בל תשחית, אי נמי הכי קאמר הכא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת הסכין פגומה אחר שחיטתה צריך שיבדוק בין כל חדא וחדא, דאי לא בדק בין כל חדא וחדא ונמצאת סכינו פגומה אחר שחיטת כולן, כולן אסורות.

עד אחד נאמן באיסורין פירש רש"י ז"ל דכל אחד האמינתו תורה, דכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר, וכתיב (דברים יב, כא) וזבחת מבקרך, וגרסינן בירושלמי במסכת כלאים שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו. ויש מי שפירש דאתיא מדכתב (ויקרא טו, כח) גבי אשה וספרה לה לעצמה, אלמא עד אחד נאמן באיסורין קל וחומר מאשה.

כללא דנקטינן מהאי שמעתא ומאי דאתמר עלה השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אף על פי שבדקה תחלה, פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ואפילו נגע בעצם דמפרקת, לא תליא בעצם דמפרקת כלל, לפי שהוא רך ואינו מצוי לפגום בעצם יותר מעור, ועוד שאין הסכין מצוי לפגום אפילו בעצם דרך הולכה והבאה אלא דרך הכאה ושבירה. ומיהו אם שבר בה עצמות אחר שחיטה ונמצאת פגומה, כשרה, כדאמרינן הלכתא כרב חסדא בששבר בה עצמות, וכתב רבינו ז״ל דדוקא כשיש בסכין שיעור הכשר שחיטה חוץ לפגימה, דאמרינן אף על פי שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הרי שחוטה לפניך וסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, כלומר אפילו נפגם הסכין בעור איפשר שנשחטו הסימנים בסכין שלא כנגד הפגימה, ונראין היו דברי הרב רבינו ז״ל, שהרי לא שבר בה עצמות לרב חסדא כשבר בה עצמות לדידן דכותה הוא. ועוד דאם כן לא תיקשי לן טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה, דנתעסק באותו המין (הרי) [הוי] כשבירת עצמות לגבי סכין, ואפילו הכי צריך לחזור ולטבול, והכי נמי שבירת עצמות דכותה היא, אלא דפרקינן לה כדפריק לה רב חסדא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי. ומכל מקום כיון שנחלקו בסכין סתם יש לנו לומר דבסתם סכינין נחלקו אפילו בקטנה, ובדידה פסקינן להקל בששבר בה עצמות, ולא דמי למקוה שנמדד ונמצא חסר, דהתם ליכא מידי למיתלי ביה וכמש״ל. וכן נראה לי עיקר, והוא הדין אם נאבד הסכין קודם בדיקה, שאין מוציאין הסכין מחזקתו אלא בשנמצאת פגומה, קל וחומר משבר בה עצמות ונמצאת פגומה דתולין בשבירת עצמות. ומיהו בדאיתיה לסכין קמן, צריך בדיקה, דכל שישנו [ו]אפשר לבודקו, אין סומכין על החזקה. ושלשה דברים הן שצריכין בדיקה בשישנן לפנינו, ואם אי אפשר, כשרים, דחזקתן כשר ותולין בחזקתן להקל. האחד בדיקת השוחטין אם הם מומחין, לכתחלה צריכין בדיקה בשישנן לפנינו או קודם שחיטה או לאחר שחיטה כדברי רבותינו הגאונים ז״ל, ואם הלך ואינו ידוע אם הוא מומחה אם לאו סומכין על רוב המצויין אצל השחיטה שהן מומחין. והשני בדיקת הסכין אחר שחיטה, דבישנו בודקין, ואם אינו סומכין על בדיקתו ראשונה. והשלישי בדיקת הריאה לכתחלה אסור לאכול מבהמה עד שתבדק, ובאי אפשר לו לבדקה כשרה, כדאמרינן (לעיל חולין ט, א) בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא במקום נקב נקב. והני מילי כשבדק הסכין קודם שחיטה שמעמידין סכין בחזקתו עם מה שיש לתלות דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם נשחטו הסימנין, אבל אם לא בדק קודם שחיטה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות ונמצאת פגומה, ודאי פסולה היא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ועוד דאמרינן בריש פירקין (חולין ג, א) גבי ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון אי דבדק סכין ונתן לו אפילו לכתחלה שחיט ואי דלא בדק סכין ונתן לו אי איתיה לסכין לבדקיה ואי דליתיה לסכין מנא ידעינן. וכי אחרים רואין אותו מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קא שחיט, ואף על גב דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, מכיון דאינו מחזר אחר סכין בדוקה אלא ששוחט בכל סכין הבא לידו חיישינן לסתם סכינים שמא פגומים הם. ורבינו ז״ל אומר הלכה למעשה בשחתך בעצם המפרקת, אף על פי שאין תולין בו להקל, שמא שבירת המפרקת [אינו] כשבירת עצמות כמו שכתבנו, אפילו הכי תולין בו להחמיר, דאימר פוגם הוא, וכיון ששבר בו חוששין לו לסכין שמא נפגם בשבירתו, והלכך אם שחט ב' ג' בהמות ונאבד הסכין ולא בדק בין בהמה לבהמה אם נגע בעצם דמפרקת כולן אסורות מאותה ששבר מפרקתה ואילך, ומיהו אם לא נגע בעצם דמפרקת אפילו שחט בהמות הרבה בבדיקה ראשונה כולן כשרות, דרב כהנא שהיה מצריך בדיקה בין כל אחת ואחת כבר כתבנו שעצה טובה קא משמע לן, שאם לא בדק בין בהמה לבהמה שאם תמצא הסכין פגומה לבסוף נמצאו כולן פסולות, ואפילו הראשונה, ועכשיו אפילו כשנמצאה הסכין פגומה אי אפשר ליפסל אלא האחרונה לבד. והיכא דנפלה סכין אחר שחיטה על קרקע או על האבן ונמצאת פגומה, אם על חודה נפלה הרי היא כששבר בה עצמות, אבל אם אין ידוע אם נפלה על חודה או על צדה, פסולה, שמא בעור נפגמה, זה הכלל אין תולין להקל אלא בששבר בה עצמות ודומה לו, אבל מספק אין תולין. ולענין עד אחד באיסורין, קיימא לן דעד אחד נאמן, ולא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ובשם הראב״ד ז״ל אף על פי שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריכה דקדוק יתר ומי כהחכם ומי יודע להזהר, אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר זה, אשר לא כדת שאינם משגיחין על תקנת הדור, וגם העם כולם ראשיכם וחכמים בעיניהם, מכל מקום אחר שאין חכמים מקפידין על הדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה סכינו לחכם, אבל בדורות הראשונים אמרו (לקמן חולין יח, א) האי טבח דלא סר סכיניה לחכם משמתינן ליה. ונשים ועבדים נאמנין באיסורין, כדתנן בזבחים (לב, א) שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, וההיא אפילו לכתחלה מיירי, כדאמרינן (בפסחים) [בזבחים] (שם) דהא דקתני בהו כשרה דמשמע דיעבד, משום טמאין דתנא בהדייהו קתני הכי, דלכתחלה לא, שמא נגע בבשר, ובדלא אחרים עומדים על גבם ודאי מיירי דכשרה בלא אחרים רואין אותן משמע, ותנן נמי בריש פירקין (חולין ב, א) הכל שוחטין וכו' חוץ מחרש שוטה וקטן, והיינו (דשאין) [כשאין] אחרים רואין אותן דוקא, ואילו נשים ועבדים לא קתני, אלמא נשים ועבדים אף על פי שאין אחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ובמסכת בכורות (לו ב) אמרינן אשת חבר הרי היא כחבר ונאמנת על התכלת אף על פי שאין עמי הארץ נאמנין עליה. והא דאמרינן בכתובות (עב, א) מנין לנדה שהיא סופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה, דמשמע מדאיצטריך קרא להימונה לנדה לספור לעצמה אלמא בשאר איסורין לא מהימנא, דאם כן הוה ליה למימר מנין לאשה שהיא נאמנת באיסורין, התם טעמא אחרינא איכא משום דאיתחזק איסורא ואין בידה לתקן עד שתספור שבעה נקיים, ואי לאו קרא דוספרה לה לא הוה מהימנא. וביבמות (פח, א) איצטריכי' לטעמא דעד אחד נאמן על הטבל, כיון דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקן. ואפילו למאן דלית ליה הכין התם, נראה לי דאצטריך קרא דוספרה לה משום דהוי דבר שבערוה דבעלמא אין פחות משנים, והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת. והא דתניא בפסחים (ד, ב) הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדקיניה, ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן, דמשמע דבאורייתא לא מהמני, ההיא נמי לא קשיא דמשום דבדיקת חמץ צריכה טירחא יתירא, ועוד דצריך בדיקת חורין וסדקים ונשים ועבדים עצלים הן וסומכין לומר דחמץ בחורין ובסדקין ליכא, וסתמא דמילתא אין בודקין כל צרכן, אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהימנא בכי הא, וכדגרסינן בירושלמי (פ״א ה״א) עלה דההיא לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות אין בודקין כל שהן, פירוש אין כאן נשים שהנשים נאמנות הן באיסורין כעד אחד ואפילו בדאוריתא. ופריק ודאי שפיר אית כאן נשים דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, ודכותה בדאורייתא לא מהימני, וטעם זה מספיק אף לעבדים דאף הם עצלנים הן כדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים ואחת כל העולם. והא דתנן בעירובין (נח ב) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, כלומר משום דתחומין דרבנן הקילו, ומשמע דאלו הוי תחומין דאורייתא לא מהימני. התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכה מומחה היודע לדקדק ובקי (בכידו') [בקידור] ובריבוע ובהבלעה כמו שאמרו שם בעירובין, ואלו היה תחומין דאורייתא ודאי היו חוששין להן שמא מדדו וטעו או שראו מי שאינו בקי מודד וטועה. ואם תאמר בשחיטה היאך נשים ועבדים נאמנין לה, ואפילו עד אחד נמי, והא איתחזק איסורה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואין בידו לתקן. שאם שהה או דרס שוב אין בידו לתקן או שלא שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה. נראה לי משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לתקן ולשחוט שחיטה הראויה, וכל בן דעת אין קלקול דריסה ושהיה נקרית לו בשחיטתו, וכן רוב הפעמים שוחט הוא או שנים או רוב שנים, ואם לא שחט קודם שיעור שהיה מתבונן על השחיטה ואם לא שחט רוב שנים חוזר (וגו') [וגומר] שחיטתו קודם שהיה, ותדע שהרי מומר לאכול נבלות לתאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בבדיקת סכין, ולא בשאר איסורין כגון בחתיכת ספק חלב ספק שומן, ואפילו הכי בבודק סכין ונותן לו (שחוט) [שוחט] לכתחלה, אלמא מסתמא חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנין הן, הילכך אוכלין משחיטתם, והכא כל דכן הוא. ולענין כל ספק בשחיטה, תניא (ע״א) שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. וכן בספק שהה וספק דרס דלא אמרינן הלך אחר הרוב שוחטין שאין שוהין ואין דורסין. והיכא דנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, כתב רבינו ז״ל דמסתבסרא דספק דאורייתא היא ולחומרא, וכדתניא שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה וכו', זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה והוא הדין לכל שאר טרפיות, וכדאמרינן לקמן (חולין נא) ההיא אימרתא דהות ביה רחבוניא והוה משדרה כרעא בתרייתא אמר רב יימר האי שגרוניא נקטיה, מתקיף לה רבינא דילמא האי חוט השדרה איפסיק, אלמא מדאתקיף עליה רבינא הכי, שמע מינה דכל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא תלינן. ואף על גב דפסיק תלמודא התם כרב יימר, הא קא אמר טעמא התם משום דשגרוניא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אלמא אי תרוייהו שכיחי או תרוייהו לא שכיחי לחומרא תלינן. והא דאמרינן לקמן (חולין נג, א) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, ואמרינן נמי (שם ע״ב) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס. ותדע דהא קיימא לן שם דחוששין לספק דרוסה, אלמא היכא דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמיסתברא טפי למיתלי להתירא, ואי' ק״ל דתלינן לקולא בזאב והיכא דמשמשא ידא דטבחא, התם לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לפנינו לתלות בו לאיסור. ומיהולך כל היכא שיש לפנינו דבר שיש בו להיתר שדרסו על העוף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאיפשר שנשמטה גפו מחמת כן, תלינן לקולא דהא תליא בזאב. כן כתב רבינו ז״ל.

ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו הוא הדין דהוה מצי למימר כגון שהחזיר פניו אל הבית אחר שיצא וראה שלא חסר.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב פירש רש"י ז"ל משום דקתני שאם הלך לביתו והסגיר הסגר מוסגר. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל וזה לשונו אי מהא מאי קושיא, דהר רב אחא לא פליג אמאי דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקה אלא אמאי דאמר ר"י דנפקא ליה מהסגר הוא דפליג, ואכתי מנא ליה מהא ברייתא דמדאורייתא אם הלך לביתו והסגיר הסגרו מוסגר, דילמא דאורייתא לעומד בתוך הבית אי נמי תחת (השקוף) [המשקוף] והסגיר, וההוא תנא צרף ליה הלך לביתו והסגיר, ואכתי תבעי לך הלך לביתו מנא לן, ופירש הוא ז"ל דלא אייתי ליה אלא מדאיצטריך אל פתח הבית שלא ילך לביתו ויסגיר ברחוק מקום. פירוש לפירושו מדאיצטריך רחמנא למימר שלא ילך למקום רחוק, שמע מינה בעלמא מוקמינן מילתא אחזקה, דאי לא הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תימרא. ואינו מחוור לי דאדרבה נימא כאן לימדך הכתוב שלא נעמיד דבר על חזקתו. ולי נראה כפירוש רש"י ז"ל, דהא מיעט רחמנא שלא יעמיד תחת (השקוף) [המשקוף] מדכתיב (ויקרא יד, לח) ויצא מן הבית, ומיעט כאן נמי שלא ילך ברחוק מקום מדכתב אל פתח הבית. ואי לאו דכתב רחמנא אל פתח הבית היה במשמע אפילו הולך לביתו, דכיון שצוה לצאת מן הבית ולא קבע לו מקום לעמיד[ת]ו היה במשמע ע"כ שאין ההקפדה אלא על יציאתו מן הבית, הא יצא והלך לו לביתו רשאי ומסגיר, והילכך כשכתב לך הכתוב אל פתח הבית חזר וקבע מקום ומיעט שלא ילך לביתו, וכשחזר וריבה והסגיר את הבית על כרחך כל מה שמיעט ריבה מאי מיעט תחת ה[מ]שקוף ורחוק מקום ומאי ריבה ריבה אפילו הלך לביתו, כן נראה לי.

בית שנראה לבעליו בו ספק נגע והזקיק את הכהן לראותו וראה בו בכדי להסגיר או בכדי להחליט יוצא לו מן הבית ואין מזקיקין לו לצאת דרך אחוריו כדי שלא תזוז עינו מן הנגע עד שעת הסגר או החלט מתוך חשש שמא יכהה או יפחת מן השיעור בכדי יציאתו שהדברים על חזקתן הן עומדין ואע"פ שאפשר לו בכך שהרי יציאה דרך אחוריו שמה יציאה ונתקיים בו ויצא הכהן וכו' כשם שראינו בכהן גדול ביום הכפורים שנאמרה בו יציאה כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואמרו עליו בשעה שיוצא מבית קדשי הקדשים לאחר הוצאת כף ומחתה שיוצא דרך כניסתו כמו שיתבאר במקומו בזו אין מזקיקין לו אלא יוצא לו מן הבית ואינו גומר את הדין בדבור להסגיר או להחליט עד שיצא משם ואף תחת המשקוף אינו עומד אלא יוצא מכלו ואינו הולך לביתו אלא שעומד בצד המשקוף ומסגיר ומ"מ הלך לביתו והסגיר על ידי חבל ארוך או גמר את הדין להסגיר או אף בתוך הבית המנוגע ואין צריך לומר תחת המשקוף הסגרו הסגר ומגדולי המחברים נראה שחולקין בכך אם הסגיר בתוך הבית:

היה הבית אפל ואין לכהן בו ענין הנגע אין פותחין לו חלונות ולא משתדלין כלל לראותו אלא כל זמן שלא יתברר לו ענינו מתוך שאינו רואהו מניחו בחזקת טהרה:

בד"ה ודלמא אדנפיק כו' ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כו' עכ"ל פי' לרב חסדא דהרי היא בחזקת שחוטה כדקאמר דהרי היא שחוטה לפניך ובהמה לא אתרעאי אלא סכין והיינו ריעותא שנמצא סכין פגומה:

בד"ה אלא לאו משום כו' בציר ליה שיעורא והיה כשיעור שהיה בסוף שבוע כו' עכ"ל כצ"ל:

בפרש"י בד"ה יכול יהא לו רשות לילך לתוך ביתו ולחזור כו' עכ"ל ובד"ה הלך לביתו והסגיר ע"י חבל כו' עכ"ל וכ"ה גם בפי' ישן ויראה דבין ברישא גבי איסור לכתחלה לילך לביתו ולהסגיר ובין בסיפא גבי דבדיעבד אם הלך לביתו דמוסגר סתמא קתני ומיירי בכל גוונא בין שחזר וסגר בין שסגר (גם) [שם] ע"י חבל אלא שרש"י נקט בפירושו רבותא ברישא דאפילו בחזרה שם להסגיר אסור לכתחלה ובסיפא נמי נקט רבותא דאפילו בביתו ע"י חבל מוסגר בדיעבד ומהרש"ל הגיה בפרש"י ואין צורך וק"ל:

ברש"י ד"ה יכול יהא לו רשות לילך לביתו וכו' הא דפירש רש"י ברישא דמתני' דקאמר יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר דר"ל יכול יהא לו שהות לילך לתוך ביתו ולחזור כו' ובסיפא דקאמר מנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר וכו' פי' הלך לתוך ביתו והסגיר על ידי חבל ארוך וכו' נ"ל משום דברישא דקאמר ויצא הכהן וכו' יכול וכו' ת"ל אל פתח הבית משמע שבא התנא לדקדק על היציאה לחוץ למעוטי שלא יצא כלל מפתח הבית והלאה אפילו אם רוצה לילך לתוך ביתו לחזור וכ"ש אם אינו חוזר אלא שרוצה לסגור ע"י חבל ארוך אכל בסיפא דבא לרבות וקאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע דבכל ענין מרבה המקרא שהסגרו יהא הסגר אפי' אינו חוזר כלל אלא שסוגר בתוך ביתו ע"י חבל ארוך דהא קאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע בכל ענין והוכרח רש"י לפרש הסיפא כן דר"ל דמסגיר ע"י חבל ארוך דאל"כ לא הויא דלא כרב אחא כלל ולא הוי מייתי גמרא ראיה כלל וק"ל אבל עיין בנדרים דף נ"ו דשם פרש"י ברישא בענין אחד:

בתוס' ד"ה ודלמא אדנפיק וכו' אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכו'. לפום ריהטא משמע דהריעותא הוא מה שנמצאת הסכין פגומה וא"כ אי אפשר לפרש קושיית התוס' בענין אחר אלא שמקשין ארב חסדא דמכשיר אע"ג שנמצאת ריעותא בסכין וא"כ יש לדקדק היכן מצינו שום משמעות בשמעתין דטעמו של רב חסדא דמכשיר משום איזה חזקת היתר והלא משמע בכולא שמעתין דלא מכשיר רב חסדא אלא מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי ומטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ואדרבה מטעם חזקה פריך לעיל ארב חסדא דקאמר בשלמא רב הונא כשמעתיה דקאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אלא רב חסדא מאי טעמא וכו' והיה אפשר לפרש דגם טעמו של רב חסדא הוי מטעם דמוקמינן הסכין אחזקתיה שהיה ברוק ואמרינן השתא הוא דאתרעי וכמו שכתב הר"ן וז"ל וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאתיליד ולא בבהמה וסכין היה בחזקת בדוק ממשיכים חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם וכו' עכ"ל אבל דוחק הוא לומר שהתוס' ג"כ יכוונו לזה דהא התוס' פירשו לעיל סכין אתרעי בהמה לא אתרעי דהוי מטעם ספק ספקא ולא כדברי הר"י ע"כ נ"ל דקושיית התוס' היא אדברי רב הונא דס"ל בנמצאת הסכין פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום השחיטה פסולה מטעם דמוקמינן בהמה אחזקתה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אע"ג דאיכא ריעותא בחזקה דהרי שחוטה לפניך והא דכתכו התוס' אכל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה אין ר"ל שהריעותא הוא שהסכין נמצא פגום אלא ר"ל אבל היכי דאיכא ריעותא בחזקה כגון בדין סכין שנמצאת פגומה דפוסל רב הונא מטעם חזקה אע"ג דאיתרע חזקה דהרי שחוטה לפניך וק"ל אבל מ"מ יש לתמוה לפי זה שלא הקשו התוס' אהא דאמרינן לעיל דאם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובים דתלינן להתיר מטעם דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת אע"ג דהחזקה אתרעי דהא אתיליד ביה ריעותא שהרי הבני מעיים נקובים לפניך והוי דומיא מה שהביא אחר כך מאחד משנים שנטמאו דמטעם החזקה תולין להקל ומטהרין לשניהן אע"ג דאיכא ריעותא דהרי שרץ לפניך והאחד נטמא בודאי וק"ל:

מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מלתא אחזקתיה אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן אמר קרא ויצא הכהן כו' דלמא אדנפיק ואתא בציר ליה שיעורא אלא כו' משום דאוקי אחזקיה. ולכאורה יש לתמוה טובא אכתי אפילו אי בכל התורה כולה אוקי מלתא אחזקתיה אפ"ה הא אמרינן לעיל ובכמה דוכתי דשאני הלכות טומאה דהלכתא גמירי לה דלא מהני לה חזקת היתר ולא חזקת איסור אלא בכל ענין רה"י טמא ורה"ר טהור כמ"ש התוספות להדיא לעיל בדף הקודם בד"ה התם הלכתא גמירי לה ובכמה דוכתי אלא דלאחר העיון נראה לע"ד ליישב בפשיטות דנהי דבכל דיני טומאה לא מהני לא חזקת היתר ולא חזקת איסור אלא שהדבר תלוי ברה"י וברה"ר אפ"ה לענין טומאת נגעים ליתא להאי כללא דהא משנה ערוכה היא בשילהי נזיר כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה ומשנזקק לטומאה ספיקו טמא והרבה משניות כיוצא באלו שנינו בפ"ה דנגעים במשנה א' ובמשנה ד' במשנה א' שנינו כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר ובמשנה ד' שנינו כאותה משנה דשילהי נזיר ממש ושם בנזיר מעיקרא בעי למימר דא"ר יהודה אמר רב דילפינן הך מלתא מקרא דלטהרו או לטמאו ובתר הכי דחה ליה הש"ס וכתבו התוספות שם דלמסקנא הוי טעמא דמתניתין משום דאזלינן בתר חזקה ובפי' המשניות להר"ש ספ"ד דנגעים ראיתי שהאריך הרבה בענין זה אפלוגתא דר' יהושע ורבנן בספק אם שער לבן קודם לבהרת או איפכא דלחכמים טמא ור' יהושע כהה וטהור וה"נ אשכחן בב"מ דפליגי בה הקב"ה וכולהו מתיבתא דרקיע הקב"ה אמר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא והכריע רבה בר נחמני דטהור ויצאת נשמתו בטהור טהור וכתבו שם הטעם דטהור היינו משום דכתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה כדמסיק הש"ס בשלהי נזיר אלא משום דלפ"ז הוי הנך מתניתין דפ"ה במשנה א' ובמשנה ד' דנגעים דלא כר"י לכך הוצרך ר"ש ובעלי התוספות להרבות בזה וכתבו דטעמא דמתניתין בפ"ה דנגעים היינו משום דבת"כ מפקינן לה בהדיא מקראי דבנזקק לטומאה תליא מלתא דלעולם אין לטהר אלא את הודאי ולא את הספק כמו כן אין לטמא אלא את הודאי ולא את הספק דכל ספק אחזקתיה קמא מוקמינן לה אי טהור טהור אי טמא טמא אלא דלפ"ז קשיא ליה לר"ת אהא דמטמאין חכמים בספק שער לבן קודם אע"ג דבחזקת טהרה קאי והיינו למאי דמשמע ליה דהלכה כחכמים לגבי ר"י אע"ג דהקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ותירץ ר"ת משום דדרך הנגע שימצא בה שער לבן לאחר שנראה הנגע וכמו כן כתבו התוס' שילהי נזיר ואם אמרתי להאריך ולדקדק בכל מה שכתב הר"ש בפירוש המשניות שם דשקיל וטרי בכמה סוגיות בש"ס תקצר היריעה מהכיל נקטינן מיהא דלכל הפירושים והטעמים לעולם אזלינן בתר חזקה לענין טומאת נגעים ולא אזלינן בתר הלכתא לחלק בין רה"י ובין רה"ר דשאני נגעים שריבתה התורה בפירוש להוציא מן הכלל דשאר דיני ספק טומאה וא"כ לפ"ז שפיר יליף ר"ש ב"ג א"ר יונתן מהאי קרא דויצא הכהן מן הבית אע"פ שראה נגע בבית אפ"ה כל מה שבבית היה טהור לא מספק אלא ודאי שהרי ציווה לפנות את הבית דטהרות וטומאה דנגעים הכל בכהן תליא מלתא דכ"ז שלא אמר טמא הותרה לו להיות שם בבית וכיוצא בו לענין נגעי אדם וא"כ שלא נטמא הבית כלל אפי' להסגיר עד שיאמר הכהן טמא אכתי למה מסגירו לאחר שיצא מן הבית כולו דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא וא"כ אין כאן נגע כלל ולעולם לא היה לו לכהן לומר טמא עד שיודע לו בבירור דלא בצר ליה שיעורא כגון שיצא דרך אחוריו או שפתח לו כוותא וכיון דלא משמע ליה לר' יונתן לאוקמי קרא בהכי וכ"ש לבתר דמייתי הש"ס בסמוך ברייתא דבדיעבד אפילו אם הלך לתוך ביתו והסגיר הסגירו מוסגר ומדלא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא ע"כ היינו משום דמוקמינן אחזקה ומכאן ילפינן לכל התורה כולה מק"ו כיון דבנגעים שהיקל הכתוב דכל זמן שלא אמר הכהן טמא אפילו כשראה ודאי סימני טומאה אפ"ה הוי בחזקת טהרה וכ"ש מאן דפסק כרבי יהושע דבספק שער לבן טהור לגמרי ואפ"ה היכא דאיכא חזקת טומאה מוקמינן ליה אחזקתו ולא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא א"כ כ"ש בכל שארי איסורין שבתורה כנ"ל נכון בעז"ה כפתור ופרח בהא יליף ר' יונתן דאזלינן בתר חזקה דוקא מהאי קרא דכתיב בנגעים ואף דלכאורה יש להקשות דא"כ דלענין נגעים אזלינן בתר חזקה בין לקולא ובין לחומרא דגזירת הכתוב הוא ואין לדמות לשאר טומאה דלא אזלינן בתר חזקה אלא דברה"י טמא וברה"ר טהור וא"כ אכתי היא גופא תקשי אהא דאמרינן בסוטה בר"פ כשם דהא דברה"י טמא ודאי בטומאת שרץ היינו משום דילפינן בק"ו מסוטה שלא עשה אונס כרצון וכ"ש בשרץ שעשה אונס כרצון הא איכא למימר טומאת נגעים יוכיח שעשה אונס כרצון אפ"ה ספיקו טהור היכא דאיכא חזקה ולר"י אפי היכא דליכא חזקה אלא דלענ"ד לק"מ דלא שייך לומר ננעים יוכיח דמה לנגעים דקילי טובא משאר טומאות ואיסורין שבתורה כיון דהטומאה וטהרה הכל בכהן תליא מלתא וכל ומן שלא אמר הכהן שהוא טמא אף אם רואה סימני טומאה בנגע אפ"ה הכל בחזקת טהרה ונתנה התודה רשות לכהן להמתין משום צורך כל דהו ולפעמים אף לדבר הרוצות כמבואר בש"ס ופוסקים והך מלתא לא אשכחן בשאר טומאות ואיסורין ודוק היטב:

בתוספות ד"ה ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אין להקשות היכי מוכח מהכא כו' דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כו' עכ"ל. נראה דסברת התוס' בזה דמשמע להו דמה ששנינו בכמה משניות בשילהי נזיר ובפ' ד' וה' דנגעים ופ"ד דטהרות דלענין נגעים לא שאני ליה בין רה"י ובין רה"ר דלעולם בנזקק לטומאה או בלא נזקק לטומאה תליא מלתא לאו מהך קראי דמייתי הר"ש בפירוש המשניות מברייתות דת"כ שהבאתי לעיל אלא כולהו טעמי דהנך מתניתין היינו לפי הסוגי' דשמעתין דהכא דהא דאזלינן בתר חזקה היינו משום דילפינן לה מקרא דכתיב בנגעים גבי נגעי בתים וא"כ כיון דאפי' בכל איסורין שבתורה ילפינן מנגעי בתים להך מילתא א"כ כ"ש דלענין נגעים גופייהו אית לן למימר דאזלינן בתר חזקה דומי' דנגעי בתים וא"כ לפ"ז שפיר הוי קשיא להו להתוס' דלקושטא דמילתא בנגעי בתים גופא מנ"ל דטעמ' דקרא דלא חיישינן דילמא בצר ליה משיעור' משום דאזלינן בתר חזקה דילמא לעולם דלא אזלינן בתר חזקה כלל בשום דוכתא והא דלא חיישינן דבצר ליה שיעור' היינו משום דספק טומאה ברה"י טמא וע"ז מסקו שפיר דבכל ענין איירי קרא אפילו ברה"ר ואפילו בדבר שאין בו דעת לישאל ולכאורה הלשון מגומגם קצת דהא מילתא דפשיטא הוא דבית הוי דבר שאין בו דעת לישאל אבל למאי דפרישית א"ש שכל דבריהם בזה הדיבור לאו לענין נגעי בתים לחוד איירי אלא שבא לשלול ג"כ שארי טומאות נגעים אפילו נגעי אדם דבאמת דין אחד להם לענין ספק כן נראה לי בכוונת התוספות והא דלא ניחא להו הנך דרשות דברייתות דת"כ נראה דהיינו משום דלא מייתי להו הש"ס בסוגיא דשלהי נזיר ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעות' אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ומהר"ם דמהרש"א רוצה לפרש דאליבא דר"ח קאי וזה לא יתכן כמו שהקשה מהר"ם דטעמא דר"ח לאו משום חזקה הוא כו' ש"ש ועוד דהא אנן לא קייל כר"ח אלא בשיבר בה עצמות א"כ נראה דוחק לאוקמי סוגי' דהכא שלא אליבא דהלכת' אע"כ דודאי אליב' דר"ה קאי ואכולה מלתא קאי בין במה שאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומסקינן נמי לעיל אע”ג דאיתרעאי כנ"ל ובמה שהקשו התוס' מהאי דמקוה והניחו בקושי' עיין ברפ"ק דנדה ששם כתבו לתרץ הקושיא:

בד"ה אלא לאו משום דאמרי' אוקמינן אחזקיה ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומר' דמדאוריית' אין לחלק. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם דנהי דלקושט' דמלת' לבתר דקים לן דמדאוריית' אזלינן בתר חזקה ובתר רובא לא שייך לחלק בין לקולא ובין לחומרא מ"מ אכתי היא גופ' תיקשי מנ"ל דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה דילמא חזקה לאו מידי היא ומכ"ש היכא דאיתרע והא דלא חיישינן הכא דלמ' בצר ליה שיעורא ומטמאין לה ודאי מספק היינו משום דלא גרע מחלב ושומן דליכ' חזקת איסור ולא חזקת היתר ואפ"ה הסכמת רש"י והתוס' וכל הפוסקים דהא דקי"ל בכל ספק דאורייתא לחומר' היכא דליכ' חזקה היינו מדין תורה ממש וא"כ מלתא דפשיט' היא טוב' שאין לטהר הבית משום הך חששא בעלמא דדילמ' בצר ליה שיעור' אם לא שנאמר דהתוס' נחתו ג"כ לסבר' זו דלענין נגעים אפי' לקולא מטהרינן אפילו היכא דליכא חזקת היתר והיינו כי הך מתניתין דספק שיער לבן שהבאתי לעיל לשיטת רוב הפוסקים דקי"ל כר' יהושע דכיהה וטהור אלא דבאמת נראה דהתוס' בשמעתין ושלהי נזיר לא נחתו להך סבר' כלל וכדמשמע נמי מסתימ' לשונם בדיבור הקודם ובדיבור זה כך הי' נ"ל לכאורה אלא דבאמת לק"מ דהא לקושט' דמילת' עיקר ילפותא דר' יונתן מהא דלא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא אין הכוונה דאי לאו הך חזקה לא היה לו לטמא את הבית מספק אלא לטהר דהא ודאי ליתא אלא דעיקר ילפותא שלא היה לו להסגיר את הבית בעוד שהדבר ספק אצלו כיון דבנקל יוכל לברר הספק לאלתר בשעת ראיית הנגע אע"כ דאזלינן בתר חזקה וכיון דחזקה הוי כודאי מש”ה בכל ענין הסגירו הסגר בדיעבד וכן נראה מבואר מלשון רש"י וזה ברור והוצרכתי לפרש כן כי היכי דלא נידוק מלשון התוס' דסברי דאפילו ספק דאוריית' ממש לא מיתסר מן התורה אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת מהר"י מטראני שהביא בעל פרי חדש והא ודאי ליתא כי בכמה דוכתי מבואר בלשון התוס' דספיק' דאוריית' אסור מן התורה וכמו שכתבתי באריכות בקונטרס כלל גדול שלי וכ"כ בעל פ"ח בעצמו אע"פ שדעתו נוטה לשיטת הרמב"ם אפ"ה מודה דשיטת התוס' אינו כן אלא דהוי מן התורה ממש ובקונטרס הנזכר אבאר עוד דלענ"ד לשיטת הרמב"ם גופא לא מצאנו ראיה ברורה שיסבור בכל הספיקות דאורייתא שאינו אלא מדרבנן ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בפט"ו מהל' אבות הטומאה הלכה ח' דכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפי' ברה"י ושאין בהם דעת לישאל והשיגו הראב"ד א"כ משמע לכאורה דעל כל הי"ב ספיקות קאי וממילא דאפילו ספק נגעים דהל' ד' שם נמי קאי וע"ש בכ"מ אלא דאי אפשר לומר כן שהרי הרמב"ם ז"ל גופי' כתב בפירוש המשניות במשנה ד' דכל ענין ספק נגעים בין לטהר ובין לטמא ילפינן לה מקרא דפ' נגעים וכ"כ הכ"מ שהיא ברייתא דת"כ וא"כ משמע להדיא דשאני ליה להרמב"ם ז”ל נמי בין ספק טומאה דנגעים לשאר טומאות וכן נראה להדיא ג"כ בל' משנה למלך בהלכות נגעים וכל זה ברור נמצא דלפ"ז ממילא דמ"ש הרמב"ם זצ"ל בפט"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' לאו אכולהו קאי אלא אספק מגע לחוד וכיוצא בו ואין להאריך כאן:

סליק מסכת חולין