רקע היסטורי ורבדים לשוניים
ארמית בבלית יהודית (JBA) היא הניב הארמי המזרחי שנדבר בבבל בין המאה השלישית לשביעית לספירה, והוא לשון הסתמא דגמרא — הקטעים האנונימיים שמנהלים את הדיון. היא בת־דודה של הסורית ושל הארמית המנדעית, ורחוקה יותר מן הארמית הגלילית שבתלמוד הירושלמי.
| רובד | היכן | סימן מזהה |
|---|---|---|
| ארמית מקראית | דניאל, עזרא | דִּי |
| ארמית תרגום | תרגום אונקלוס | יַת |
| ארמית גלילית | תלמוד ירושלמי | מְנַן |
| ארמית בבלית | תלמוד בבלי | דְּ־ · לֵיהּ · קָא |
הבחנה מעשית: הבבלי אינו כתוב ארמית "אחת". לשון התנא במשנה ובברייתא היא עברית, דברי האמוראים לרוב ארמית, והמהלך הסתמאי — ארמית של דיון. זיהוי הרובד הוא הצעד הראשון בפיענוח כל שורה.
אלפבית והגייה
הארמית הבבלית משתמשת באותיות העבריות עצמן. אין אותיות סופיות מבדילות במקור, אך בכתיב המקובל מופיעות הצורות ך ם ן ף ץ. ההגייה היא בקבוצת השפות הצפון־מערב־שמיות, קרובה לעברית ולסורית.
אותיות אהו"י משמשות לעיתים אם קריאה (matres lectionis): "מילתא" נקרא ב־i, "טובא" ב־ā. בכתבי יד יש שונות גדולה.
ניקוד וטעמים
הניקוד הוא כעין־טברני: סגול, צירי, חיריק, חולם, קמץ, פתח, שווא וחטפים. בארמית בבלית רווחת תופעת הקמץ הקטן (qomets qatan).
בלימוד הסוגיא לא תמיד מופיע ניקוד מלא; הניקוד שבמילון נועד לעזרה ראשונית בקריאה.