בדף ה ע״ב נבנה את ההבחנה בין טענה ממונית, נוסח שבועה וכשירות להישבע. נעקוב אחר כל קושיה ותירוץ, ונבדוק מתי התנהגות פסולה מעידה על גזל ומתי אפשר להסבירה כהשתמטות או כהוראת היתר.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן.
המשפט חותם את הדיון מן העמוד הקודם על חיוב שבועה במקרה הרועה. כאשר בסיס החיוב הוא שבועת היסת, שהיא תקנת חכמים, אין מוסיפים כאן את התקנה שהצד שכנגד יישבע וייטול. תקנת שכנגדו נועדה לתת מענה לכך שהנתבע חשוד ואינו יכול להישבע. אבל הגמרא אינה בונה כאן קומה שנייה של תקנה על גבי חיוב שכבר נוצר בתקנה. לכן אין לזהות בין מסלול זה לבין מצב שבו חיוב השבועה המקורי הוא מן התורה.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ רוֹעֶה! וְאָמַר רַב יְהוּדָה: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל.
הגמרא שואלת מדוע היה צורך להוכיח שהרועה שבמקרה הקודם נטל ממון שלא כדין. הרי רב יהודה אומר שסתם רועה פסול לעדות, ופסלות זו נוגעת גם לכשירותו להישבע. החשד הרגיל הוא שרועים מניחים לבהמות לרעות בשדות של אחרים. הקושיה מניחה שהמילה רועה לבדה מספיקה כדי להחיל את הפסלות. אם כך, הראיה המסוימת על מעשיו נראית מיותרת.
לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְּעָלְמָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן חֵיוָתָא לְרוֹעָה הֵיכִי מָסְרִינַן? וְהָא כְּתִיב: ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אֶלָּא חֲזָקָה: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ.
הגמרא מבחינה בין רועה של בהמותיו לבין רועה של בהמות אחרים. ברועה של עצמו יש רווח אישי מן המרעה האסור, ולכן חל החשד הרגיל. ברועה של אחרים עומדת החזקה שאין אדם חוטא ולא לו. הגמרא מחזקת זאת מן הנוהג למסור בהמות לרועים: אילו כל רועה היה מוחזק כעבריין, המסירה הייתה מעוררת בעיה של לפני עיוור. כך מתברר מדוע במעשה הקודם נדרשה ראיה מסוימת נגד הרועה, ולא די היה במקצועו.
זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ [וְכוּ׳]. עַל דְּאִית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע, אוֹ עַל דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע! אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ.
הגמרא חוזרת למשנה ובוחנת את הנוסח שאין לו בה פחות מחציה. היא שואלת אם הנשבע מצהיר על חלק שיש לו, או רק שולל חלק קטן יותר בלי לקבוע בעלות חיובית. רב הונא משלים את הנוסח: יש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה. התוספת קובעת תחילה שיש לנשבע זכות בטלית, ואחר כך מגדירה את שיעורה המזערי. כך השבועה נשענת על טענת בעלות ממשית ולא רק על ניסוח שלילי עמום.
וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁכּוּלָּהּ שֶׁלִּי. וּמִי יָהֲבִינַן לֵיהּ כּוּלַּהּ?
הגמרא מציעה נוסח ישיר יותר: שבועה שכולה שלי. הצעה זו מתאימה לטענתו המקורית של כל אוחז. התשובה היא שבית הדין אינו נותן לו את כל הטלית. השבועה מלווה את קבלת החלק הנפסק לו, ולכן אין לנסחה כאילו עליו להישבע על זכייה בכולה. כאן נפרדים שני רכיבים במבנה: היקף הטענה והיקף השבועה הנדרשת לצורך החלוקה.
וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁלִּי – מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ.
כעת מוצע להישבע שחציה שלי, בהתאם לחלק שמקבלים. הגמרא דוחה זאת משום שהנוסח מרע את דיבורו. אמירה שחציה שלי נשמעת כצמצום הטענה הקודמת שכולה שלי. אין הכוונה שבעלות בחצי סותרת בהכרח בעלות בכול, אלא שכך נשמע הניסוח בתוך הוויכוח. הנוסח המבוקש צריך להתאים לחלוקה בלי להציג את הנשבע כמי שחזר בו.
הַשְׁתָּא נָמֵי מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ. דְּאָמַר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וּלְדִבְרֵיכֶם – שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ.
הגמרא מקשה שגם הנוסח שאין לי פחות מחציה עלול להישמע כהחלשת הטענה. התשובה מוסיפה את המסגרת שבה נאמרת השבועה. האוחז עומד על כך שכולה שלו, אך אומר שלדברי בית הדין הוא נשבע שיש לו בה לפחות חצי. כך הטענה המקורית נשמרת, והשבועה מותאמת להכרעה המעשית. המילים ולדבריכם מפרידות בין עמדת בעל הדין לבין מסגרת הדיון שקובע בית הדין.
וְכִי מֵאַחַר שֶׁזֶּה תָּפוּס וְעוֹמֵד וְזֶה תָּפוּס וְעוֹמֵד, שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: ״שֶׁלִּי הוּא״.
לאחר בירור הנוסח, הגמרא שואלת מדוע צריך שבועה בכלל. הרי שני הצדדים תפוסים בטלית, והחלוקה מתבססת על מצב האחיזה שלהם. רבי יוחנן משיב שהשבועה היא תקנת חכמים שנועדה למנוע תפיסה כוחנית בטלית של אחר. בלי שבועה, אדם עלול לייצר לעצמו חלק באמצעות אחיזה וטענה בלבד. לכן האחיזה מסבירה את בסיס החלוקה, ואילו השבועה מגינה על ההליך מפני ניצול לרעה.
וְנֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד נָמֵי אַשְּׁבוּעָתָא?
הגמרא תוקפת את כוח ההרתעה של התקנה. אם חוששים שהאוחז מוכן לקחת ממון שאינו שלו, מדוע מניחים שיירתע משבועת שקר. הקושיה מניחה שהנכונות לעבור עבירה ממונית מלמדת גם על הנכונות להישבע לשקר. המילה מיגו כאן מציינת מעבר מחשד אחד לחשד אחר, ולא את טענת המיגו הרגילה המבוססת על טענה חלופית טובה יותר. מכאן מתחיל בירור של היחס בין יושר ממוני לבין יחסו של אדם לשבועה.
לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הַאי דְּאָמַר רַחֲמָנָא מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא.
הגמרא משיבה שאין אומרים באופן אוטומטי שחשוד על ממון חשוד גם על שבועה. היא מביאה סיוע מן החיוב מן התורה של מודה במקצת. גם שם יש חשש שהנתבע כופר בחלק מן החוב, ובכל זאת התורה מטילה עליו שבועה. אילו עצם החשד הממוני היה שולל את משמעות השבועה, חיוב זה היה קשה להבנה. בשלב זה זו ראיה מוצעת להפרדה בין החשדות, והשלב הבא יבחן אם המקרים אכן דומים.
הָתָם אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, כִּדְרַבָּה.
הגמרא דוחה את הראיה ממודה במקצת באמצעות הסברו של רבה. ייתכן שהלווה אינו מתכוון לגזול את יתרת החוב, אלא רק לדחות את התשלום עד שיהיה בידו כסף. במקרה כזה הכפירה היא השתמטות זמנית, ולא ראיה לכוונת גזל קבועה. השבועה יכולה לעצור את ההשתמטות ולחייב אותו להתמודד עם האמת כעת. לכן אין מכאן הוכחה כיצד נוהג מי שבאמת חשוד בגזל.
תִּדַּע דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.
הגמרא מחזקת את הסבר ההשתמטות באמצעות דברי רב אידי בר אבין בשם רב חסדא. הכופר במלווה כשר לעדות, ואילו הכופר בפיקדון פסול לעדות. במלווה הכסף ניתן להוצאה, ולכן חוסר יכולת לשלם עשוי להסביר כפירה זמנית. בפיקדון החפץ אמור להישמר ולהיות מוחזר בעינו, ולכן הכפירה מעוררת חשד אחר. בהמשך יתברר שהפסלות בפיקדון דורשת נסיבות השוללות הסבר של השתמטות, ואין לקרוא את ההבחנה בלי ההמשך.
אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת – שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא!
הגמרא מנסה כעת לבחון את הכלל מתוך דינו של רמי בר חמא בארבעת השומרים. לשיטתו, חיוב השבועה הנדון דורש כפירה במקצת והודאה במקצת אצל שומר חינם, שואל, שומר שכר ושוכר. כאן מדובר בפיקדון, ולכאורה הכפירה כבר מעוררת חשד של נטילת ממון. אם חשד ממון גורר חשד שבועה, כיצד מטילים על השומר שבועה. המקרה נועד להתגבר על דחיית הראיה מן הלווה, שאצלו קל יותר להסביר דחיית תשלום.
הָתָם נָמֵי אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט. סָבַר: מַשְׁכַּחְנָא לְגַנָּב וְתָפֵיסְנָא לֵיהּ. אִי נָמֵי מַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ בַּאֲגַם וּמַיְיתֵינָא לֵיהּ.
הגמרא משיבה שגם שומר עשוי להשתמט באופן זמני. ייתכן שהוא מקווה למצוא את הגנב ולתפוס אותו, או למצוא את הבהמה באגם ולהחזירה. הכפירה נועדה לפי הסבר זה לקנות זמן, ולא להשאיר את ממון הבעלים אצלו לצמיתות. לכן גם מקרה השומרים אינו מוכיח שהשבועה מועילה אצל מי שחשוד בגזל ממש. ההבחנה אינה רק בין מלווה לפיקדון, אלא בין כוונת עיכוב לבין כוונת שלילה.
אִי הָכִי, הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן אַמַּאי פָּסוּל לְעֵדוּת? נֵימָא: אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט, סָבַר עַד דְּבָחֵשְׁנָא וּמְשַׁכַּחְנָא לֵיהּ!
האפשרות להסביר כפירה בפיקדון כהשתמטות יוצרת קושיה על דברי רב חסדא. מדוע נקבע שהכופר בפיקדון פסול לעדות. הרי גם הוא עשוי לומר לעצמו שיחפש את החפץ וימצא אותו בהמשך. הקושיה דורשת עקביות: אם הסבר זה מציל את השומר מחשד גזל לצורך השבועה, צריך לבדוק את כוחו גם לעניין עדות. כעת יש להגדיר באילו נסיבות הכפירה מוכיחה יותר מדחייה זמנית.
כִּי אָמְרִינַן הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּגוֹן דְּאָתוּ סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהָהִיא שַׁעְתָּא אִיתֵיהּ לְפִקָּדוֹן בְּבֵיתֵיהּ וַהֲוָה יָדַע, אִי נָמֵי דַּהֲוָה נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ.
הגמרא מצמצמת את הפסלות למקרה שבו עדים שוללים את הסבר ההשתמטות. הם מעידים שבשעת הכפירה הפיקדון היה בביתו והוא ידע על כך, או שהיה מוחזק בידו. לא די בעצם הימצאות החפץ בבית, אם עדיין אפשר לחשוב שלא ידע היכן הוא. הידיעה והזמינות מראות שאין צורך בזמן נוסף כדי לחפש ולהחזיר. כך מתיישבים המקורות: כפירה שניתן להסבירה כדחייה שונה מכפירה המוכחת כשלילת פיקדון זמין וידוע.
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא!
הגמרא עוברת לדין נוסף של רב הונא: משביעים את השומר שהפיקדון אינו ברשותו. מדובר בשומר המשלם, ובכל זאת חוששים שהוא מעדיף להשאיר את החפץ לעצמו תמורת דמיו. דין זה מתחבר לדיוני השומרים בהמשך בבא מציעא על תשלום ועל החשש שהשומר נתן עיניו בפיקדון. כאן החשד נראה ככוונה להחזיק בחפץ, ולא רק לחפש אותו ולהחזירו. לכן חוזרת השאלה: אם הוא חשוד על ממון, מדוע סומכים על שבועתו.
הָתָם נָמֵי, מוֹרֶה וְאָמַר: דְּמֵי קָא יָהֵבְנָא לֵיהּ.
הגמרא משיבה שהשומר עשוי להורות היתר לעצמו מפני שהוא משלם דמים. בעיניו, הפיצוי הכספי הופך את החזקת החפץ למעשה שאינו גזל רגיל. אין זו קביעה שמותר לו לקחת את החפץ בלי רצון הבעלים. זו הבחנה בין האיסור האובייקטיבי לבין האופן שבו הוא מצדיק את עצמו. משום כך התנהגותו אינה מוכיחה שיסכים גם לשבועת שקר, שאותה אינו מצדיק באותו נימוק.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא קָא עָבַר עַל לָאו דְּ״לֹא תַּחְמֹד״?
רב אחא מדיפתי מקשה לרבינא שהשומר עובר על לא תחמוד. גם תשלום אינו מבטל את הבעיה של נטילת החפץ נגד רצון בעליו. הקושיה מניחה שאם השומר מודע לאיסור ובכל זאת עובר עליו, הוראת ההיתר אינה מסבירה היטב מדוע יירתע משבועת שקר. בכך היא בוחנת את התוכן המדויק של ההצדקה שהוצעה. לא די לומר שהוא משלם; צריך להסביר מדוע התשלום משנה את תפיסתו המוסרית.
״לֹא תַּחְמֹד״ לְאִינָשֵׁי בְּלָא דְּמֵי מַשְׁמַע לְהוּ.
התשובה היא שאנשים מבינים בטעות את לא תחמוד כאיסור נטילה בלי תשלום בלבד. לכן השומר עשוי לחשוב שתשלום מוציא את מעשיו מגדר האיסור. הגמרא מסבירה את תפיסת האדם, ולא משנה את משמעות האיסור לפי הדין. ההסבר משיב לקושיה משום שאין כאן בהכרח החלטה מודעת לעבור על איסור שהוא מכיר בו. כך מסתיים העמוד בהבחנה בין מעשה אסור, הצדקתו בעיני עושהו, והנכונות להישבע לשקר.
בנו טבלה של ארבעת המקרים: מודה במקצת, שומר הכופר במקצת, כופר בפיקדון שנמצא בידו, ושומר המשלם דמים. לכל מקרה כתבו מה מעורר חשד, איזה הסבר חלופי מציעה הגמרא, ומה מאפשר או מונע את ההסבר.
שבועת הטלית מגינה על החלוקה, ונוסחה שומר על ההבחנה בין טענת הבעלות לבין מה שבית הדין נותן. בהמשך למדנו שאין לדלג מחשד ממוני למסקנה על שבועת שקר: יש לבדוק השתמטות, ידיעה והוראת היתר. סוף העמוד מסביר תפיסה מוטעית של איסור חימוד, ולא מתיר נטילת חפץ תמורת תשלום.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
מדוע אין פוסלים כל רועה של בהמות אחרים מכוח מקצועו בלבד?
הסברים ותרגומים מקוריים: בוני התלמוד. הציטוטים נבדקו מול נוסח הגמרא באתר; ההסברים והתרגולים לא עברו הגהה רבנית ואינם פסיקה הלכתית.
