בדף זה נבחן את יסודות דברי רבי חייא: עדים המעידים על מקצת התביעה מחייבים שבועה על השאר. נבנה את הקל וחומר, נבדוק כל פירכה, ונראה מדוע כוח ראייתי אינו תמיד כוח לחייב שבועה.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ. וְהַאי דְּלָא אוֹדִי – אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתְּמֵט מִינֵּיהּ, סָבַר: עַד דְּהָווּ לִי זוּזִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמִי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ, אֲבָל הַעֲדָאַת עֵדִים, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן קַל וָחוֹמֶר.
הדף ממשיך את ההסבר מדוע מודה במקצת חייב שבועה: הוא רוצה להודות בכל, אך דוחה חלק מן התשלום עד שיהיה לו כסף. זו אינה קביעה שכל נתבע כזה דובר אמת, אלא הסבר לכך שכפירתו יכולה להיות השתמטות ולא ניסיון לגזול לצמיתות. לכן אפשר להטיל עליו שבועה שתביא אותו להודות, בלי להניח שמי שכפר בממון בהכרח יישבע לשקר. לעומת זאת, כשאדם כופר בכל ועדים מחייבים אותו במקצת, אין לנו אותה תשתית של הודאה מרצונו. משום כך היינו עלולים לפטור אותו משבועה, ורבי חייא זקוק לקל וחומר כדי לחייבו. זהו הרקע לדינו מן הדף הקודם, שהובא לצד משנת שניים אוחזין: חיוב השבועה כאן טעון בניין עצמאי.
וּמַאי קַל וָחוֹמֶר? וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה?
הגמרא שואלת מהו הקל וחומר ומציגה את נוסחו הראשון. פיו של הנתבע מתואר כמי שאינו מחייבו ממון, ובכל זאת הודאתו במקצת מחייבת שבועה על השאר. שני עדים מחייבים ממון, ולכן מוצע שכוחם יכלול גם חיוב שבועה על יתרת התביעה. ההנחה היא שכוח גדול יותר להטיל חיוב כספי מעיד גם על כוח לחייב שבועה. כעת צריך לבדוק הן את נכונות ההשוואה והן את הקשר בין שני סוגי הכוח.
וּפִיו אֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן?! וְהָא הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי!
הגמרא תוקפת את הנחת היסוד: כיצד אפשר לומר שפיו אינו מחייב ממון? הודאת בעל דין כמאה עדים, ולכן הודאה בחוב בהחלט מחייבת תשלום. הביטוי כמאה עדים מדגיש את תוקף ההודאה נגד המודה, ולא ספירה של עדים בפועל. אם מדובר בחוב רגיל, אין לעדים היתרון שנוסח הקל וחומר ייחס להם. הקושיה אינה מבטלת את שבועת מודה במקצת, אלא דורשת לתקן את בסיס ההשוואה.
מַאי ״מָמוֹן״ – קְנָס. וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ קְנָס, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה! עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ קְנָס, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה!
הגמרא מתקנת את המונח ממון: כאן הכוונה לקנס, ולא לחוב רגיל. הודאת אדם אינה מחייבת אותו בקנס, ואילו עדות יכולה לחייבו בקנס. למרות מגבלה זו, הודאה במקצת חוב רגיל מחייבת שבועה על השאר. לכן מוצע שוב קל וחומר: עדים, שכוחם רחב יותר בתחום הקנס, יחייבו גם שבועה. אין כאן שבועה על קנס עצמו, אלא שימוש בדיני קנסות כדי להשוות את כוח ההודאה לכוח העדות.
מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ קׇרְבָּן, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן!
הגמרא מצביעה על יתרון בכיוון ההפוך: פיו יכול לחייבו קרבן, ואילו עדים אינם מחייבים אותו קרבן במקרה הנידון. הכוונה תתברר מיד בעדים האומרים שאכל חלב והוא מכחיש אותם. אם להודאה יש כוח מיוחד בתחום הקרבן, אין לתאר אותה בפשטות כמקור חלש יותר. ייתכן שכוח מיוחד זה קשור גם ליכולתה לחייב שבועה. זו פירכה לקל וחומר: אין צורך להוכיח שהמסקנה שגויה, אלא די להראות שהדירוג בין המקורות אינו חד־כיווני.
הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדִים מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר.
הגמרא משיבה שרבי חייא סובר כרבי מאיר בעניין חיוב קרבן על פי עדים. רבי מאיר לומד בקל וחומר שעדים יכולים לחייב קרבן גם כשהאדם מכחיש את המעשה. לפי שיטה זו, היתרון שיוחס לפיו אינו יתרון בלעדי. לכן הפירכה מקרבן אינה מפילה את הקל וחומר של רבי חייא. התשובה תלויה בשיטה מסוימת, ואינה טוענת שכל התנאים מסכימים לה.
דִּתְנַן: אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.
מובאת משנה המאמתת את המחלוקת שעליה נשענת התשובה. שני עדים אומרים לאדם שאכל חלב, כלומר שומן האסור באכילה, והוא אומר שלא אכל. רבי מאיר מחייב קרבן חטאת, וחכמים פוטרים. מדובר בחיוב קרבן על אכילה בשוגג, ולא בחיוב הנובע מכל אכילת חלב בלי הבחנה. המשנה מספקת את מקור שיטת רבי מאיר, אך נימוקי שני הצדדים יתבררו במהלך הבא.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קׇרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״ – יִפָּטֵר.
רבי מאיר מנמק שעדים מסוגלים להביא אדם לידי מיתה, כאשר מתקיימים תנאי החיוב, ולכן ודאי יוכלו לחייבו בקרבן הקל ממנה. חכמים משיבים שהאדם היה יכול לומר שאכל במזיד, ואז היה פטור מחטאת. טענה כזאת אינה מכחישה את עצם האכילה שעליה העידו העדים. לכן כוחם להוכיח מעשה אינו מבטיח כוח להוכיח את השגגה הנדרשת לקרבן. הפטור מקרבן אינו זיכוי מן האיסור, ותשובת חכמים חושפת הבדל בתנאי החיוב ולא רק הבדל בחומרת העונש. בסוגייתנו די בכך שרבי מאיר מחייב, כדי להבין כיצד רבי חייא יכול לדחות את הפירכה הקודמת.
אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ אָשָׁם! אָשָׁם הַיְינוּ קׇרְבָּן.
מוצעת פירכה חדשה: פיו מחייבו אשם, ולכן אולי עדיין יש להודאה יתרון על עדים. בהקשר הממוני מדובר באשם הבא בעקבות כפירת ממון בשבועה והודאה לאחריה. הגמרא משיבה מיד שאשם הוא קרבן, ולכן החלפת שם הקרבן אינה יוצרת כאן הבדל חדש. במסגרת התשובה שכבר ניתנה על פי רבי מאיר, פירכת הקרבן כבר טופלה. כדי לערער מחדש על הבניין צריך להצביע על יתרון שאינו חזרה על היסוד הקודם.
אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ חוֹמֶשׁ. הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר – מְחַיֵּיב לֵיהּ חוֹמֶשׁ מִקַּל וָחוֹמֶר.
כעת הגמרא מציעה יתרון ממוני מיוחד: פיו מחייבו חומש במקרה המתאים של כפירה בשבועה והודאה. לכאורה, גם אם עדים מחייבים קרבן, עדיין אין מכאן שהם מחייבים את תוספת התשלום הזאת. התשובה מייחסת לרבי חייא את דרכו של רבי מאיר גם כאן. כשם שבמסגרת זו עדים מחייבים קרבן בקל וחומר, כך הם מחייבים חומש בקל וחומר. לכן גם החומש אינו נשאר יתרון בלעדי של הודאה לפי ההנחות שעליהן נבנה הלימוד.
אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה.
הגמרא עוברת מהיקף החיובים ליציבות המקור המחייב. הודאת בעל דין אינה נתונה להכחשה ולהזמה כפי שעדות נתונה להן. הכחשה מציבה עדות סותרת על המעשה, ואילו הזמה קובעת שהעדים היו במקום אחר בזמן המדובר. אין הכוונה שכל הודאה חסינה מכל בירור, אלא שמנגנוני ערעור העדות האלה אינם פועלים בה באותה צורה. לכן להודאה יש יתרון מבני שעשוי להסביר את כוחה לחייב שבועה. לפירכה זו אין כאן תשובה, והגמרא תעבור לבסיס לימוד אחר.
אֶלָּא אָתְיָא מֵעֵד אֶחָד: וּמָה עֵד אֶחָד שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה – עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה!
במקום ללמוד מהודאת בעל דין, הגמרא מציעה ללמוד מעד אחד. עד אחד אינו מחייב תשלום מכוח עדותו לבדה, אך הוא מחייב את הנתבע שבועה כנגד עדותו. שני עדים מחייבים תשלום, ולכן מוצע שילמדו מהם גם חיוב שבועה על השאר. המקור החדש נמנע מן היתרון הייחודי של הודאה בהכחשה ובהזמה, שכן כעת משווים עדות לעדות. עם זאת, עדיין צריך לברר אם השבועה של עד אחד ממלאת אותו תפקיד כמו השבועה בדינו של רבי חייא.
מָה לְעֵד אֶחָד שֶׁכֵּן עַל מָה שֶׁהוּא מֵעִיד הוּא נִשְׁבָּע,
הגמרא מקשה שבעד אחד הנתבע נשבע על הדבר שעליו העד מעיד. אם העד מעיד על חוב מסוים, השבועה מתמודדת ישירות עם אותה עדות. בדינו של רבי חייא, לעומת זאת, החלק שהוכח בשני עדים חייב בתשלום, והשבועה נדרשת על החלק שלא הוכח. לכן כוחו של עד אחד לחייב שבועה בתחום עדותו אינו מוכיח שעדים יכולים לחייב שבועה מחוץ לתחום עדותם. הדף מסתיים בפירכה זו; אין להסיק שהקל וחומר מעד אחד כבר הושלם או שדינו של רבי חייא נדחה.
שרטטו טבלה בעלת ארבע עמודות: מקור הלימוד, יתרונו של המקור, תשובת הגמרא, ומצב הלימוד לאחר התשובה. מלאו אותה מן ההודאה ועד לעד אחד, וסמנו במפורש איזו פירכה נשארת פתוחה בסוף הדף.
הקל וחומר מהודאה עומד בפני פירכות שונות, אך ההבדל בהכחשה ובהזמה מחייב מעבר למקור אחר. גם הלימוד מעד אחד נתקל בהבדל יסודי: שם השבועה נוגעת לעדות עצמה, ואילו אצל רבי חייא היא נוגעת לשאר התביעה. הדף מסתיים בבדיקת היסוד הזה, ולא בהשלמת ההוכחה.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
מה תפקיד ההסבר ״אשתמוטי הוא דקא משתמט״?
הסברים ותרגומים מקוריים: בוני התלמוד. הציטוטים נבדקו מול נוסח הגמרא באתר; ההסברים והתרגולים לא עברו הגהה רבנית ואינם פסיקה הלכתית.
