בדף ד ע״א נבחן כיצד בונים חיוב שבועה מתוך הודאה ועדות, ואילו הבדלים יכולים לערער את הבניין. אחר כך נברר אם אמירת ״הילך״ משאירה הודאה במקצת, וכיצד משנת שניים אוחזין משתלבת במחלוקת.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
תֹּאמַר בְּעֵדִים, שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע.
הדף נפתח בהמשך פירכה על לימוד מעד אחד. עד אחד מחייב שבועה על אותו סכום שעליו הוא מעיד. בדינו של רבי חייא, שני עדים מחייבים תשלום על מקצת התביעה, והשבועה המבוקשת היא על היתרה שהנתבע כופר בה. לכן כוח העדות לחייב שבועה בתחומה אינו מוכיח מעצמו כוח לחייב שבועה מחוץ לתחומה.
אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אָתֵי מִגִּלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד.
רב פפא מציע ללמוד מגלגול שבועה שמתחיל בחיוב של עד אחד. כאשר כבר קיימת שבועה, אפשר לצרף אליה עניין נוסף במסגרת דיני גלגול. נמצא שיש מסלול שבו עד אחד מוביל לשבועה גם על עניין שלא העיד עליו. כך התשובה פוגשת בדיוק את נקודת הפירכה הקודמת: הפער בין תחום העדות לתחום השבועה.
מָה לְגִלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד, שֶׁכֵּן שְׁבוּעָה גּוֹרֶרֶת שְׁבוּעָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים – דְּמָמוֹן קָא מְחַיְּיבִי!
הגמרא מבחינה בין הרחבת שבועה לבין יצירת שבועה חדשה. בגלגול כבר יש שבועה ראשונה, והיא גוררת שבועה נוספת. שני עדים, לעומת זאת, מחייבים ממון על החלק שהוכיחו, ולא שבועה ראשונה. לכן עדיין חסר גשר מן החיוב הממוני אל השבועה על היתרה.
פִּיו יוֹכִיחַ. מָה לְפִיו שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה – עֵד אֶחָד יוֹכִיחַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּמְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה. מָה לְעֵד אֶחָד, שֶׁכֵּן עַל מַה שֶּׁמֵּעִיד הוּא נִשְׁבָּע, תֹּאמַר בְּעֵדִים – שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע! פִּיו יוֹכִיחַ.
״פיו יוכיח״ מפנה להודאה במקצת: ההודאה מחייבת ממון על חלק אחד ושבועה על היתר. כנגד זאת נטען שלהודאת בעל דין יש ייחוד, שכן אין הכחשת עדים מבטלת את חיובו מכוח הודאתו. עד אחד משיב על הפירכה הזאת, מפני שאפשר להכחישו ובכל זאת הוא מחייב שבועה. כאשר חוזרים ומקשים ששבועתו של עד אחד מוגבלת למה שהעיד, ההודאה משיבה שוב. כך שני המקורות תומכים זה בזה במקום להעמיס את כל הבניין על מקור יחיד.
וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵן בָּאִין, וְנִשְׁבָּע. אַף אֲנִי אָבִיא עֵדִים, שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵם בָּאִין – וְנִשְׁבָּע.
״וחזר הדין״ מסכם את חילופי ההוכחות כבניין של הצד השווה. אין לכל אחד מן המקורות את כל תכונותיו של האחר. המשותף להם הוא שחיוב השבועה נוצר בתוך מסגרת של טענה וכפירה, בצירוף הודאה או עדות המחייבת. רבי חייא מבקש לכלול במסגרת זו גם עדים המעידים על מקצת התביעה. אין כאן קביעה שכל טענה וכפירה מחייבות שבועה, אלא לימוד מן המנגנונים המסוימים שנבחנו.
מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן. תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁכֵּן הוּחְזַק כַּפְרָן.
כעת הפירכה מכוונת לתכונה המשותפת לשני המקורות. במודה במקצת ובעד אחד לא הוכח בשני עדים שהנתבע כפר בשקר. במקרה של רבי חייא, שני עדים סותרים את כפירתו ביחס לחלק מן החוב. המקשה מניח שהבדל זה פוגע בנאמנותו להישבע, ולכן אין להעתיק אליו את חיוב השבועה מן המקורות.
וּבְעֵדִים מִי הוּחְזַק כַּפְרָן! וְהָאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.
הגמרא דוחה את ההנחה שכל כפירה שהוכחשה בעדים פוסלת את הכופר. רב אידי בר אבין בשם רב חסדא מבחין בין כופר במלווה, הכשר לעדות, לבין כופר בפיקדון, הפסול לעדות. בהלוואה אפשר לפרש את הכפירה כניסיון לדחות את התשלום עד שיהיה כסף, ולא כהחלטה לגזול לצמיתות. פיקדון אינו כסף שנמסר לשימושו, ולכן כפירה בו אינה מוסברת באותו אופן, כאשר מתקיימים התנאים המוכיחים את כפירתו הפסולה. ההבחנה מתחברת לדיון במסכת על השתמטות ועל היחס בין חשד ממון לחשד שבועה, ומסירה את הפסילה הגורפת שהוצעה כאן.
אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן אֵינָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה!
הגמרא מנסחת פירכה אחרת על הצד השווה. הודאת בעל דין ועד אחד אינם כפופים לתורת הזמה במתכונת החלה על שני עדים. הזמה תוקפת את נוכחות העדים במקום האירוע, באמצעות עדות שהיו במקום אחר. לכן המקשה מציע שלשני המקורות יש יתרון משותף: אין בהם אותו מסלול מיוחד לערעור העדות ולענישת העדים. אם יתרון זה מהותי, אין ללמוד מהם על שני עדים.
הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי חִיָּיא תּוֹרַת הֲזָמָה לָא פָּרֵיךְ.
התשובה היא שרבי חייא אינו מקבל תורת הזמה כפירכה ללימודו. עצם האפשרות לפסול עדות בהליך מיוחד אינה מוכיחה שכוחה חלש כל עוד היא עומדת. לכן ההבדל שהוצג אינו עוצר לשיטתו את בניין הצד השווה. בשלב זה הלימוד לדינו הראשון נשאר עומד, אך הראיה ממשנתנו עדיין טעונה בדיקה נפרדת.
אֶלָּא דְּקָאָמַר וְתַנָּא תּוּנָא מִי דָּמֵי? הָתָם לְמַלְוֶה אִית לֵיהּ סָהֲדֵי, לְלֹוֶה לֵית לֵיהּ סָהֲדֵי דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, דְּאִי הֲווֹ לֵיהּ סָהֲדֵי לְלֹוֶה דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי – לָא בָּעֵי רַבִּי חִיָּיא לְאִשְׁתְּבוֹעֵי, הָכָא כִּי הֵיכִי דַּאֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי – אֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִשְׁתַּבְעִי!
הגמרא עוברת מן הדין עצמו לטענה ״ותנא תונא״, שמשנתנו תומכת בו. בדין ההלוואה יש למלווה עדים על מקצת החוב, וללווה אין עדים הפוטרים אותו מן היתרה. אילו היו ללווה עדים שאינו חייב את היתרה, רבי חייא לא היה דורש ממנו שבועה עליה. בשניים אוחזין, לעומת זאת, האחיזה יוצרת ״אנן סהדי״ לטובת כל אחד במידה מקבילה. אף על פי שיש בסיס ראייתי לשני הצדדים, שניהם נשבעים. לכן המבנה הסימטרי של המשנה אינו מוכיח את דין ההלוואה הא־סימטרי.
אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר ״וְתַנָּא תּוּנָא״ – אַאִידַּךְ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיתְּמַר, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״ וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִישִּׁים זוּז, וְהֵילָךְ״ – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא – ״הֵילָךְ״ נָמֵי כְּמוֹדֶה מִקְצָת הַטְּעָנָה דָּמֵי.
הגמרא מעבירה את ״ותנא תונא״ למימרה אחרת של רבי חייא. התובע דורש מנה, והנתבע מודה בחמישים ואומר ״הילך״. רבי חייא מחייב שבועה על החמישים הנותרים. טעמו הוא שהעמדת הסכום המודה בו לרשות התובע אינה מבטלת את מבנה ההודאה במקצת. נקודת המוצא נשארת התביעה הכוללת: חלקה נענה בהודאה וחלקה בכפירה.
וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּתָפֵיס – אֲנַן סָהֲדֵי דְּמַאי דְּתָפֵיס הֵילָךְ הוּא, וְקָתָנֵי: יִשָּׁבַע.
כעת מובאת משנת שניים אוחזין כראיה לדין הילך. החלק המוחזק נחשב זמין למחזיק באופן המקביל ל״הילך״, ולא רק כחיוב עתידי למסור לו ממון. למרות זאת המשנה מחייבת שבועה. רבי חייא רואה בכך תמיכה לכך שזמינות החלק המוכר אינה מסלקת את חיוב השבועה. בהמשך יתברר כיצד הוא משתמש בראיה אף ששבועת המשנה היא תקנת חכמים.
וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר ״הֵילָךְ פָּטוּר״. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ ״הֵילָךְ״, הָנֵי זוּזִי דְּקָא מוֹדֵי בְּגַוַּיְיהוּ – כְּמַאן דְּנָקֵיט לְהוּ מַלְוֶה דָּמֵי. בְּאִינָךְ חֲמִשִּׁים הָא לָא מוֹדֵי, הִלְכָּךְ לֵיכָּא הוֹדָאַת מִקְצָת הַטְּעָנָה.
רב ששת חולק וקובע שהילך פטור משבועת מודה במקצת. החמישים שהנתבע מעמיד לתשלום נחשבים כאילו המלווה כבר מחזיק בהם. לכן הם יוצאים מחשבון התביעה שנותרה לעניין שבועה זו. על החמישים האחרים הנתבע כופר בכול, ואין בתביעה שנותרה הודאה במקצת. המחלוקת היא אפוא על גבולות התביעה: רבי חייא משמר את המכלול, ורב ששת מוציא ממנו את החלק שכבר זמין לתובע.
וּלְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! אָמַר לְךָ רַב שֵׁשֶׁת: מַתְנִיתִין תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא.
הגמרא מקשה על רב ששת ממשנתנו, המחייבת שבועה למרות המבנה המקביל להילך. תשובתו היא ששבועת המשנה נובעת מתקנת חכמים. לכן אין להסיק ממנה שחיוב כזה קיים מן התורה. התשובה מפרידה בין שני יסודות בבניין: תנאי שבועת מודה במקצת מן התורה, ותקנה המסדירה את הסכסוך שבין שני האוחזים.
וְאִידַּךְ? אִין תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא. וּמִיהוּ, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִדְּאוֹרָיְיתָא ״הֵילָךְ״ חַיָּיב – מְתַקְּנִי רַבָּנַן שְׁבוּעָה כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִדְּאוֹרָיְיתָא ״הֵילָךְ״ פָּטוּר – מְתַקְּנִי רַבָּנַן שְׁבוּעָה דְּלֵיתָא דִּכְווֹתַהּ בִּדְאוֹרָיְיתָא?
הגמרא מסבירה כיצד רבי חייא משיב להבחנה הזאת. גם הוא מודה ששבועת המשנה היא תקנת חכמים. אלא שלשיטתו התקנה בנויה כעין חיוב שבועה מן התורה, ולכן היא מתיישבת עם חיוב בהילך. אם הילך פטור מן התורה, הוא שואל, כיצד תיקנו כאן שבועה שאין לה דגם תורני מקביל מבחינה זו. זהו ביסוס מחודש לראייתו, ולא טענה ששבועת המשנה עצמה היא מן התורה או הכרעה סופית במחלוקת.
מֵיתִיבִי:
״מיתיבי״ פותח קושיה מתוך מקור תנאי. זהו סימן מעבר מבירור הסברה לבחינתה מול מקור בעל סמכות. בדף שלפנינו עדיין לא מובאים דברי המקור, ולכן אין לקבוע מתוך מילה זו לבדה את פרטי הקושיה או את פתרונה. כאן מסתיים שלב הלימוד שלנו, כשהמחלוקת עומדת לפני מבחן נוסף.
בנו תרשים בעל שני ענפים: חיוב שבועה כשעדים מעידים על מקצת, וחיוב שבועה בהילך. בכל ענף סמנו את המקור, את הקושיה ואת התשובה; ליד משנת שניים אוחזין כתבו מדוע היא אינה מוכיחה את הדין הראשון וכיצד רבי חייא משתמש בה לדין השני.
הלימוד לחיוב שבועה בעדות על מקצת עומד כאן באמצעות הצד השווה, אך הראיה ממשנתנו מועברת לדין הילך. במחלוקת הילך השאלה היא אם הסכום המועמד לתשלום נשאר חלק מן התביעה לעניין הודאה במקצת. הדף מסתיים בפתיחת קושיה ממקור תנאי, שתוכנה יובא בהמשך.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
מדוע גלגול שבועה של עד אחד אינו מספיק לבדו להוכחת דינו הראשון של רבי חייא?
הסברים ותרגומים מקוריים: בוני התלמוד. הציטוטים נבדקו מול נוסח הגמרא באתר; ההסברים והתרגולים לא עברו הגהה רבנית ואינם פסיקה הלכתית.
