חגי פרק ב׳

מי בכם הנשאר — שהיה מן הגולים ועודנו חי:

אשר ראה וגו' — את הראשון אין זה חשוב בעיניו:

הלא כמוהו כאין — יודע אני כי מי שראה הראשון אין זה בעיניו אלא כאין:

כמוהו כאין — הוא ואין שוים הן כמו (הושע ד) והיה כעם ככהן אף כאן כמוהו כאין הוא ואין שניהם שוים:

את הדבר אשר כרתי — תורתי אתם שומרים ורוחי שורה על נביאכם אל תיראו:

עוד אחת מעט היא — משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון ומעט יהא זמן ממשלתה:

ואני מרעיש — בניסים הנעשים לבני חשמונאי:

את השמים וגו' — ויבינו ששכינתי שורה בבית זה ויביאו תשורת זהב וכסף כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון:

לי הכסף ולי הזהב — ובידי להביא לאשר חפצתי בו:

גדול יהיה — רב ושמואל חד אמר בבנין וחד אמר בשנים ששני בית ראשון ארבע מאות ועשר ובית שני ארבע מאות ועשרים:

שאל נא את הכהנים תורה — שמא שכחו בגלות הלכות קודש וטומאה וטהרה:

בשר קודש — בשר טומאת נבילה או שרץ:

ואל הנזיד — תבשיל:

לא יטמא — נחלקו בה רב ושמואל חד אמר אישתביש כהני דבעי מנייהו רביעי בקדש ואמרו לו טהור וחד אמר לא אישתביש כהני חמישי בקודש בעי מינייהו:

ונגע בכנפו — לא נגע בשרץ עצמו אלא בבגד שהוא ראשון:

היקדש — היסתאב:

אם יגע טמא נפש — מת עצמו:

יטמא — שהמת אבי אבות הטומאה וחמישי לטומאת שרץ רביעי הוא לטומאת מת:

כן העם הזה — כמו שאתם טועים בזו כן אתם טועים בכמה הלכות:

ואשר יקריבו שם — אם לא יתנו לבם ללמוד:

ומעלה — שנים שעברו:

מטרם שום אבן אל אבן — מטרם חזרתם לשוב ולהוסיף על יסוד שיסדתם בימי כורש ובטל עתה שימו לבבכם לעסוק בבניין ובלימוד צרכי כהונה:

מהיותם בא אל ערמת עשרים — מהיות לכם מארה משולחת במעשיכם כאשר עד הנה שהיו מעמידים כרי הראוי למוד מתוכו כ' סאין ולא היה מוצא אלא עשרה:

בא אל היקב — הוא בור שלפני הגת והיין יורד לתוכו:

לחשוף חמשים פורה — לשאוב ממנו חמשים מדות שמודדין בהם יין בגיתות ושמם פורה:

לחשוף — למלאות כמו לחשוף מים מגבא (ישעיהו ל׳:י״ד) וכן חשפי שובל (שם טז):

והיתה עשרים — לא שנשתלחה ביין מארה יותר מן הדגן אלא שאדם טועה באומד מדת היקב לפי שהוא עמוק אבל הכרי עומד לפניו ובמשנת אבות דרבי נתן שנינו טעם למה לא אמר ביין מדה מועטת כמו שאמר בדגן כגון לחשוף עשרים וחמש פורה והיה עשרה למדך שהיין מדה יתיר' לעולם וכשהיין לוקה סימן רע לעולם ולפי שהיין צריך להיות הרבה מנה בו מניין יותר:

אשר יוסד היכל — שהתחילו עתה בשנייה להוסיף על יסוד הראשון שבנו בימי כורש:

העוד הזרע במגורה — עדיין לא זרעתם בשנה זו והאילנות עדיין לא חנטו פירותיהן ומעתה תזרעו בזמן ברכה כי בבניין הבית יבא ברכה במעשה ידיכם:

והשמדתי חוזק ממלכות הגוים — מלכות פרס שהיא מושלת עכשיו על כל העולם יפלו ביד מלכות אחרת לסוף ל"ד שנה לבניין הבית כמו שאנו שונין במסכת עכו"ם:

ושמתיך כחותם — כלפי שנגזר על יכניה אביו חי אני אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני משם אתקנך (ירמיהו כ״ב:ל׳) ואומר שם כתבו את האיש הזה ערירי למדנו שהועילה לו תשובתו ונולד לו זרובבל והושם כחותם:

מי בכם הנשאר מן זמן הגלות והחורבן, שהוא ראה את הבית הראשון ויראה שכבוד הבית הזה כאין נגד הראשון:

(ד-ה) ועתה חזק זרובבל, מזה תראו כי אתם צריכים חיזוק להתחזק בעבודת ה', ושעור הכתוב ועשו את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, (ומ"ש כי אני אתכם הוא מאמר מוסגר), ר"ל חזק ועשו דבר התורה והמצוה שע"ז כרת עמהם ברית בצאתם ממצרים, כמ"ש ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם, ואז יגדל כבוד הבית הזה על הראשון, ובאר זה במ"ש כי אני אתכם ורוחי עומדת בתוככם כי גם עתה אני אתכם כמו שהייתי אתכם בעת יצ"מ, (בתנאי שתשמרו דברי התורה כמו ששמרתם אז) ורוחי עומדת בתוככם גם עתה, שהגם שאין הרוח מתעורר לעשות נסים ונפלאות בגלוי ואין הרוח מתהלך בתוככם, בכל זאת היא עומדת ונמצאת בכח מוכנת לפעול:

כי כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא — שיעור הכתוב מעט היא עוד אחת. רוחי העומדת בתוככם היא מעט עתה ואין בכחה לפעול גדולות ולהרעיש ברעש גדול, ולכן צריך עוד אחת, ר"ל עוד רוח אחת, היינו תוספת הרוח, ע"י שהעם יתלבשו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה', שעי"ז יתוסף הרוח ויהיה לרוח ורעש גדול, אשר ירעיש בו את השמים ואת הארץ, והמליצה בזה, שרוחו עומדת היא רוח הנבואה ששב עתה אל האומה ועמדו מבניהם נביאים האחרונים שנבאו ברוח ה', רק היא מעט, כי הדור אינו זכאי שתתמיד הנבואה ורוה"ק, וצריך עוד רוח אחת שילוה אליה מטוב המעשים, ואז ירעיש את השמים היינו כל סדרי הטבע כי יתן אותות ומופתים בשמים ובארץ בים וביבשה:

והרעשתי את כל הגוים, ואז יבואו האותות שצריכים לבא קודם הגאולה האמתית שירעשו כל הגוים ויתקבצו למלחמת גוג ומגוג, עד שאח"כ יבאו חמדת כל הגוים מנחה לה', ומלאתי את הבית הזה כבוד, כי אז יהיה הוא הבנין האחרון המקוה שיהיה בנוי בראש ההרים ינהרו אליו כל הגוים:

לי הכסף, שאז יכירו כולם כי לי הכסף ושהכל שלי, ויביאהו לירושלים אל בעליו אדון כל, ואז.

גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון כי יהיה הוא הבית האחרון שלא יחרב עוד ובמקום הזה אתן שלום, ולא יהיה ביניכם שנאת חנם שהוא היה באמת הגורם לחורבן בית שני, לפ"ז כל מאמר זה הוא תנאי, אם יבא עוד רוח אחת, והוא אם יעשו את הדבר אשר כרת עמם בצאתם ממצרים, אז יהיה הוא הבית האחרון שאין אחריו בית, ויהיה גדול מן הראשון, וכשלא נתקיים התנאי כי לא שמרו ברית ולא היה שלום במקום, כי נתרבו הפריצים והכתות ושנאת חנם, לא נתקיים היעוד אז, עד שיבנה הבית האחרון בקץ האחרון שאז יתקיימו היעודים האלה, ועי' בבאור המלות:

שאל נא את הכהנים תורה, צוה לשאול להם שאלה תוריית שעפ"ז יברר להם שעוד לא הטהרו והתקדשו למדי עד שיחול עליהם הענין האלהי הגדול המקוה שיחול בבית ובאומה באחרית הימים:

הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, היינו בשר קדש ממש שנתקדש לגבוה, בשר הקרבנות ונגע בבשר הנמצא בכנפו אל הלחם או אל הנזיד וכו' היקדש, האם הדבר שנגע בבשר קדש מקבל את הקדושה להיות קדוש כמוהו, ויענו הכהנים ויאמרו לא, כי מ"ש כל אשר יגע בבשרה יקדש, פי' מה שנבלע בבשרה מבשר החטאת יקדש מפני שנתן בו טעם וטעם הוא כעקר כמש"פ חז"ל, לא אם נגע מבחוץ:

ויאמר חגי אם יגע טמא נפש שהוא טמא מת.

בכל אלה אם מקבל טומאה — וע"ז ענו כדין שמקבל טומאה:

ויען חגי ויאמר ע"פ השאלה והתשובה הזאת א"ל תוכחת מוסר בשלשה פנים, א] כן העם הזה שהם הכהנים וכן הגוי הזה שהוא כלל האומה, הם דומים כפתרון השאלה הזאת שאם יתקרבו ויגעו בקדושה לא תתדבק הקדושה בם, ובעת שיתקרבו אל הטומאה תיכף תתדבק בם ויהיו טמאים כמו הטומאה שהתקרבו אליו ובאו בחברתו, ב] וכן כל מעשה ידיהם, כמו שבמשל הזה אם יגע חול בקדש לא יקדש כמוהו רק אם יבלע בבשרו ויכנס בו הקדש אל תוכו לא אם נגע מבחוץ, כן הקדושה לא תתדבק אל האדם רק אם תבלע בו ותכנס אל תוכו, ר"ל אם יתפסנה בלבו ובנפשו הפנימית לא אם תגע בו מבחוץ, שהגוף החיצוני אין לו קורבה עם הקדושה שהוא ענין נפשי, אבל הטומאה תדבק גם אם תגע מבחוץ על הגוף כי היא יש לה שייכות עם הגויה, וכן כל מעשה ידיהם באשר אינם עושים רק בידים החיצונים ואינו מעשה לבבם ונפשם, ולכן טמא הוא, יתדבקו בטומאה לא בקדושה, ג] ואשר יקריבו שם טמא הוא, אחר שאין מקריבים לפני ה' בקדושה שיהיה קרבן נפשי בכונה הראויה, רק יקריבו שם, שמלת שם מציין המקום הרחוק הגשמיי שיקריבו על האבנים קרבן גשמי בהמיי, ממילא טמא הוא, כי הטומאה של גוייתם ואדמתם תדבק בקרבנם, ובזה הראה להם כי עדן לא התקדשו להדבק אל הקדושה ולבנות מקדש ומזבח רוחני בלב ונפש אשר עליו יעלו את נפשם עולה לה':

ועתה שימו נא לבבכם, מלבד מה שירצה שישימו לבבם להתבונן על הנהגת ה' שיתנהג עמהם מהיום הזה והלאה שהתחילו לבנות המקדש שתשתנה הנהגתו לברכה ולטוב, רמז ג"כ שישימו לבבם בהיכל ה', שישתדלו שהלב ימצא בהיכל ה', ר"ל שלא יהיה הבנין ועבודת המקדש אך פעולת הגוף רק שיהיה מעשה הלב והנפש, ובטרם תשימו אבן אל אבן לכונן הבנין תשימו לבבכם בהיכל ה', כי בנין האבנים בלא הלב לא יהיה בו קדושה, שהקדושה לא תדבק בפעולות חיצונות שהם כנוגע אל הדבר בחוץ, כנ"ל:

מהיותם, מביא ראיה ממה שראו עד הנה שמי שבא אל ערמת עשרים לא מצא רק עשרה כי היה בו קללה, וכן:

הכיתי אתכם בשדפון ובירקון ובברד — ומדוע היה זה? מפרש (הכיתי) את כל מעשה ידיכם ואין אתכם אלי, מה שהיה רק מעשה ידיכם אלי ואין אתכם בהמעשה. ר"ל שהיו רק פעולות חיצוניות רק מעשה ידים ואתם בעצמכם לא הייתם אלי, ר"ל שעשיתם מעשה בלא כוונה, גוף בלא נשמה, מקדש אבנים בלא לבבות, לכן הכיתי ושלחתי מארה במעשה ידיכם:

שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה שימו לבבכם, ר"ל השגיחו ועיינו בדבר אשר למן היום הזה ומעלה, אשר למן היום שיסד ההיכל לא יהיו עוד מעשים חיצונים בפועל לבד רק שימו לבבכם שיהיה הבנין בכונת הלב, ואז תראו.

העוד, ר"ל האם יהיה עוד כדבר הזה שהיה עד הנה אשר הזרע (אשר הוא עתה במגורה ומוכן לזריעה) לא נשא פריו, כמו שהיה עד הנה שלא נשא פריו, לא לבד זרע הארץ, כי זה היה כולל מן זרע הארץ עד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית שגם העץ לא נשא פריו, ותראו העוד יהיה הדבר הזה, לא יהיה כן מעתה, כי מן היום הזה אברך וכולם ישאו פרים:

ויהי דבר ה' שנית, שביום כ"ד לחדש הגיעהו הנבואה שני פעמים ביום אחד:

אמר אל זרובבל, כי באשר שיצמח צמח לבית דוד תלוי בזמן שתגיע הגאולה האמתית, וצריך שיקדם לה מלחמת גוג ומגוג, ובזמן בית שני לא מלך מלך מבית יהודה וזרובבל נקרא פחת יהודה לא מלך וראה הנביא שאז לא הגיע זמן התיקון כי לא זכו הדור ההוא לזה ע"פ מעשיהם, הודיע אל זרובבל שבכ"ז דבר ה' לא ישוב ריקם ובא יבא בעת מן העתים, זכו אחישנה לא זכו בעתה, ואז אני מרעיש את השמים ואת הארץ, כמ"ש למעלה (פסוק ו') עוד אחת מעט היא ואני מרעיש, ובאר לו מה יהיה הרעש הזה, שהוא.

והפכתי כסא ממלכות, ועי"כ והשמדתי חזק ממלכות הגוים היינו ערי מבצר שלהם וחיילותיהם, ומפרש שזה יהיה ע"י חרב איש באחיו שיהיה במלחמת גוג ומגוג, כמ"ש (יחזקאל ל"ח כ"א) חרב איש באחיו תהיה:

ביום ההוא, אז יצמח צמח לבית דוד, ואז אקחך (ר"ל הזרע שיקים ממנו או שהוא עצמו יקום בתחיה) ושמתיך כחותם, שהוא יהיה תכלית הבריאה וחותמת, וכחותמו של הקב"ה שהוא אמת וקיים לעד, כי בך בחרתי מצד הבחירה שבחר בדוד עבדו ובזרעו: