עזרא פרק ג׳

ויגע — כמו והגיע:

החדש השביעי — הוא חדש תשרי ובני ישראל אשר היו בערים מה עשו ויאספו כולם כאחד לירושלים:

ויכינו המזבח על מכונותיו — כדי להקריב עליו קרבנות שהרי היו יראים מעמי הארצות שלא יקנתרום ושלא ילשינום למלך ובנו המזבח לעלות עליו עולות למען ישמעו ויבינו העמים בדבר אשר עשהו ע"פ המלך ועל כן ימנעו מלקנתרם לבניין הבית:

לבקר ולערב — תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים:

ועולת יום ביום במספר — קרבנות החג במספרם כמשפטם:

ואחרי כן — ולאחר הסוכות היו מקריבים קרבנות בכל יום לבקר ולערב:

ולחדשים — ולראשי חדשים היו מקריבים קרבנות של ראשי חדשים:

ולכל מועדי ה' — ולשאר מועדות קרבניהם:

ולכל מתנדב — ולכל אותם המתנדבים נדבותיהם היו מקבלים הכהנים אותם להקריבם ומיום אחד בתשרי התחילו להקריב קרבנות ועדיין לא נבנה יסוד הבית:

לצידונים ולצורים — בני צור וצידון שהיו אומנים לבנות הבית:

אל ים יפוא — דרך הים היו מביאי' אותם:

כרשיון — כאשר היה רשות המלך עליהם לבנות הבית, כרשיון לשון רשות מגזרת רשה שהרי מן אבה יאמר אביון ומן צבה יאמר צביון ומן חזה חזיון ומן רעה רעיון מן חבה חביון ומן רשה יאמר רשות כמו מן ענה ענות ומן שבה שבות ומן ראה ראות ומן זנה זנות נמצאו רשות ורשיון באין ויוצאין מגיזרה אחת לפי שער הדקדוק ולשון א' הם, ומנחם חברו ל' ארשת שפתינו ולא דקדק בגיזרתו ואעפ"כ שני פנים הללו קרובים זה לזה במשמעותם:

בחדש השני — הוא חדש אייר:

מהשבי — כל אותן שבאו מהשביה לירושלים:

ויעמידו — העמידו הלוים המשוררים לנצח ולומר שירה לפני הבונים בשעת בניין יסוד הבית:

לנצח — שני נצוחות הללו הם ניצוחי שירה כמו למנצח (בנגינות) מזמור לדוד (תהילים ד׳:א׳):

ויעמוד ישוע — עמדו ואמרו שירה ביחד סביב עושי מלאכ' יסוד הבית:

ויסדו — משקל חזק מן יסוד כמו ויסדו טירותיהם כן וישבו מן ישב ויסדו מן יסד, ומשמעותן ויסדו וישבו, במשקל חזק בשתי יודי"ן אחת פעולה וא' של יסוד ופתרונן היו מייסדים מיישבים:

ויסדו הבונים — והבונים מייסדים את יסוד היכל ה', בשעה שהיו מנצחים בשירתם והעמידו הכהנים מלובשים בגדי כבוד וחצוצרו' בידיהם לתקוע בהם:

והלוים בני אסף — היו משוררים:

במצלתים — כמו (תלים קנ) צלצלי שמע כלי שיר הם:

על ידי דוד — שהיו מנצחים ומשוררים שירות והודיות של דוד מלך ישראל:

ויענו — לשון עניית זמר כמו ותען להם מרים (שמות טו):

ובהודות — ובהודיו':

כי טוב — להודות לה':

וכל העם — שאר עם ישראל:

על הוסד — כל השמחות הללו היו עושים על בנין היסוד אשר הוסד בבית ה':

ביסדו — ביסוד שלו מן שם דבר של יוסד ומן יסד יאמר ביסדו, כמו מן חדש בחדשו מן קדש בקדשו:

זה הבית — כשהיו רואין בניין בית זה היו בוכין מתוך שהיו זוכרים אותו בניין גדול של בית ראשון:

ורבים — אשר לא ראו בניין בית ראשון היו שמחין ומריעין בשמחה בקול גדול מרוב שמחתן שיצאו מגלותן:

ואין העם מכירים — אותן השומעים לא היו מכירים קול תרועה של שמחה מפני קול בכי העם שהרי העם השמחים היו מריעים תרועה גדולה וקול הבכי נשמע יותר ויותר עד למרחוק:

ויגע, כמו הגיע, ובא בקל לאמר שכמעט נגע החדש התאספו, כי הקדימו איזה ימים קודם לכן, להיות שם בר"ה ומועדים שאחריו:

ויבנו להעלות עליו עולות, כפי הנראה דייק הכתוב שרק עולות הקריבו לא יתר קרבנות, וכן מבואר בכתובים [ג' - ו'], ומזה משמע כדעת הראב"ד בפ"ו מה' בהב"ח, שקדושת המקדש בטלה בזמן החורבן, וכדעת ר"ש בפי"ד דזבחים שבבמת צבור גם הצבור לא היו רשאים להקריב רק פסחים וחובות הקבוע להם זמן שיש כמוהם בנדבת יחיד, והיינו תמידים ועולות שמקריבים בחג לפי שגם היחיד מתנדב עולה ומקריבה. אבל חטאות ואשמות כגון שעירי הרגלים לא קרבו בבמה גדולה, וכן ביוה"כ לא הקריבו לא שעירים ולא פרים וכמ"ש התוס', וכ"ש חובות יחיד שלא הקריבו, וכן לא מנחות דאין מנחה בבמה, ובזה באו הכתובים כפשטן שלא הקריבו רק עולות לבד:

השאלות — (ג – ו) על מה בא הטעם כי באימה עליהם מעמי הארצות? למה כפל ושנה שהקריבו עולות שמשמע שלא הקריבו חטאת המוספים שצריכים להקריב בר"ח ומועדות, ולמה?:

ויכינו המזבח על מכונותיו — כמ"ש ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה, א' העיד על מקום המזבח, ומ"ש כי באימה עליהם, הוא טעם מדוע המתינו עד התאספו העם כולו, ולא עשו מזבח עד עתה מפני שיראו שעמי הארצות ישביתו אותם בהיותם אנשים מעטים:

ועולות יום ויום במספר, י"ד כבשים בכל יום, כמשפט דבר יום ביומו, פרי החג, שבכל יום פוחת והולך:

שעזרא נתעכב בדרך ארבעה חדשים, והיה צריך להם להמתין בהליכת השליח וחזרתו, ומבואר שגם כבשי עצרת לא הקריבו, דאע"ג דאיכא שלמי נדבה, לא דמי, דעצרת הוי ק"ק ושלמים קדשים קלים, וכמ"ש התוס', אולם למ"ד דמקריבים אע"פ שאין בית, צריך לדחוק שמ"ש עולות לאו דוקא:

השאלות — (ז) למה אמר כרשיון כורש עליהם שהוא למותר?:

כרשיון כרש, כי עצי הלבנון היו שייכים למלך ולא היו יכולים לקחת עצים משם בלא רשות המלך כמבואר בנחמיה [ב' ח'], והם שלחו להביא עצים משם לא לקנות בכסף, מפני שבמכתב כורש היה כתוב ונפקתא מבית מלכא תתיהב כמבואר לקמן [ו' ד'], ואחר שצוה שיהיה הוצאת הבנין על הוצאותיו היו יכולים לקחת כרשיון כורש עליהם:

השאלות — (ח – ט) למה אמר שתי פעמים לנצח על מלאכת בית ה' לנצח על עושי המלאכה, ותחלה משמע שכל הלוים היו ממונים ע"ז:

הבאים מהשבי, לירושלים, לנצח, לומר שירה בעת הנחת היסוד כמ"ש בפ"י:

בני יהודה, אמר זה להבדיל כי גם מבני חנדד היה מי ששמו קדמיאל כמ"ש נחמיה י' י', לנצח הוא להשגיח על עושה המלאכה, כי על נצוח השיר היו משתתפים כל הלוים כמ"ש בפסוק הקודם:

מלובשים, בבגדי כבוד, כן פירש"י, וזה לדעת הרמב"ם פ"ח מה' כלי המקדש שלא הותר לכהנים ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, אבל לשטת הראב"ד שם יל"פ שהיו מלובשים בבגדי כהונה, וגם להרמב"ם י"ל שלבשו בגדי כהונה לצורך עבודת התמיד ולהפך בצינורא, והיו מותרים לילך בו כל היום כמ"ש בחבורי ארצות החיים [סימן י"ח] והכהנים לא היו תוקעים בחצוצרות רק בימי המועדות, כמ"ש הרמב"ם [ה' כה"מ פ"ג], והיה זה הוראת שעה שחשבוהו כמועד מפני רוב שמחתם, על ידי דויד בשירות ותשבחות שיסד דוד:

ויענו בהלל ובהודות, ההילול הוא על שבח הבורא, וההודאה היא על הטובה, ומפרש בהלל כי טוב שזה ההילול שהוא טוב מצד עצמו, ובהודות כי לעולם חסדו על ישראל, והעם הריעו בהלל לה' ולא בהודאה כי רבים היו בוכים כמו שיאמר:

השאלות — (יב – יג) למה אמר שאין מכירים תרועת השמחה כי העם מריעים תרועה גדולה, שזה סותר את עצמו:

אשר ראו, מלת ראו נמשך גם למטה, ומלת בעיניהם נמשך גם למעלה, ושיעורו אשר ראו הבית הראשון [בעיניהם] וראו ביסדו זה הבית בעיניהם, היו בוכים כמ"ש [חגי' ב'] מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אותו עתה וכו'. ורבים בתרועה, י"ל עפמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תרומות מטעם שקדושת יהושע בטלה וקדושת עזרא לא בטלה, מפני שקדושת יהושע היה ע"י הכיבוש וכשנכבשה מהאויבים בטל הכיבוש ובטלה הקדושה, אבל קדושת עזרא שהיה ע"י חזקה לא בטלה, ורבים היו בוכים על שראו שבונים ברשות כורש וכפי פקודתו שגבל מדת הבנין וענינו כמ"ש [לקמן ו'], ואם היו זוכים היה נעשה להם נס בימי עזרא כמו בימי יהושע בן נון כמ"ש חז"ל [ברכות ד'] וע"ז בכו, ורבים שמחו עי"כ שבזה תהיה קדושתו עולמית ולא תתבטל, וז"ש.

ואין העם מכירים שקול תרועת השמחה, הוא בסבת קול בכי העם, שמזה בעצמו שאלה בוכים על שהם בונים תחת רשות כורש ע"ז עצמו שמחו רבים המבינים התועלת הזה, זאת לא הכירו ההמון רק הריעו תרועה גדולה, וזה דרך דרש. ובפשוט יאמר ששני הקולות בין קול השמחה בין קול הבכי לא הוכרו ע"י התרועות של השופרות שנשמע עד למרחוק והם החרישו את כל הקולות האחרים: