תהלים פרק פ״א

על הגתית — כלי שיר הבא מגת:

הריעו — בר"ה:

כנור נעים עם נבל — ר' חייא בר אבא אומר הוא נבל הוא כנור, ורבי שמעון אומר נימין (ויתידות) יתירות שבין זה לזה למה נקרא שמו נבל שהוא מנבל כל מיני זמר:

בחדש — בחדוש הלבנה:

בכסה — יום מועד קבוע לכך וכן (משלי ז׳:כ׳) ליום הכסא יבוא ביתו למועד הקבוע:

כי חק — הוא לישראל מאת הקב"ה לתקוע באותו היום והוא יום המשפט להקב"ה:

עדות ביהוסף שמו — בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים:

שפת לא ידעתי אשמע — מפורש במס' סוטה שלמדו גבריאל שבעים לשון:

מדוד — מעבודת עבדות לבשל קדירות כדרך שאר העבדים:

מדוד — קדירה כמו (שמואל א ב׳:י״ד) והכה בכיור או בדוד:

בצרה קראת — לי כלכם קראתם מצרת עבודת סבלות מצרים ואחלץ אתכם:

אענך בסתר רעם — אתה קראתני בסתר ביני ובינך ואני עניתיך בקול רעם הודעתי גבורות ונוראות בפרהסיא:

אבחנך על מי מריבה סלה — ואע"פ שגלוי ובחון לפני שאתם עתידים להמרותי במי מריבה, כך שנויה במכילתא:

שמע עמי — אחרי שכל זאת עשיתי לך כדאי אתה לשמוע לי:

הרחב פיך — לשאול ממני כל תאות לבך:

ואמלאהו — ככל אשר תשאל אמלא:

בשרירות לבם — במראית לבם כמו (לעיל ה') למען שוררי:

לו עמי שומע לי — עדיין אם היו רוצין לשוב לי ולשמוע אלי:

כמעט אויביהם אכניע — בשעה מועטת הייתי מכניע אויביהם:

אשיב ידי — אשיב מכתי מעליכם לתת אותה עליהם ואז:

משנאי ה' יכחשו לו ויהי עתם — פורענות' לעול':

ויאכילהו — לישראל:

ומצור — השביעם דבש כשהלכו בדרכיו כענין שנאמר (דברים ל״ב:י״ג) ויניקהו דבש מסלע:

למנצח, הוסד בר"ה, וכפי הנראה היה אז ג"כ עת בצורת, ובר"ה התפללו על הגשמים ונענו:

הרנינו, חג זה נבדל מכל המועדים במה שמתריעים בו בשופר, והשופר סימן חרדה תמיד, והיה דרך להריע בשופר בתענית גשמים או על כל צרה, כמ"ש במס' תענית, ובעת ההיא לא היו מנגנים ומזמרים בכלי שיר, אבל בר"ה שהלוים משוררים בבהמ"ק וגם מריעים בשופר, עד שתרועת השופר לא יחרידם כמ"ש (נחמיה ח׳:י׳) אכלו משמנים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר הרנינו לאלהים מצד שהוא עזנו, תרננו בשיר, וגם הריעו בשופר מצד שהוא אלהי יעקב, וצוה לתקוע ביום זה, ומפרש (ג-ד) שאו זמרה ותנו תוף, לשיר בשיר, וגם תקעו בחדש שופר שבא השיר ותרועת השופר ביחד, ובאר שנמצא ביום זה ג' סימנים מובדלים, א. בחדש שהוא חג ביום שהירח מתחדש בו, ב. בכסה, שהוא יום המוכן למשפט, ג. ליום חגנו שהוקבע ליום חג ומועד:

כי חק, אין לנו לדרוש טעם על מצוה זאת של תקיעת שופר, כי לישראל הוא חק, שהוא דבר שאין לו טעם רק חקה מאת ה', אבל הוא משפט לאלהי יעקב, ה' יודע טעמו ואצלו הוא משפט ולא חקה, וגם רמז שהוא יום משפט לאלהי יעקב, שמצד שהוא אלהי יעקב ומשגיח עליהם הכין יום משפט לבחון בו את מעשיהם ולדון אותם איש כדרכיו:

עדות ביהוסף שמו, יען שענין יוסף שיצא מבית האסורים היה ג"כ בר"ה, כמ"ש חז"ל, ואז היה ג"כ הדין על הרעב והשובע, שע"כ חלם פרעה ביום ההוא את חלומו, אמר שכבר שם ה' עדות זה ביהוסף שהוא שופט ביום ההוא על הרעב והשובע ועל כל עלילות מצעדי גבר, כי בצאתו על ארץ מצרים, אז אשמע שפת ( מי ) שלא ידעתי אותו שאמר לאמר הסירותי מסבל שכמו, ר"ל שאז שמע שפרעה אמר כן שיצא לחירות, וזה היה בר"ה, אולם לא פרעה היה המדבר, כי אני אשמע אז שפת לא ידעתי, היינו שהאל הבלתי נודע אמר כן, שהגם שבגלוי דבר פרעה זאת, בהסתר יצא דבור זה מאת ה', שהוא הוציאו לחירות והוא אמר הסירותי מסבל שכמו, וכמו שהיה בימי קדם ביוסף כן היה גם עתה, כי בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם, שגם עתה שהיינו בצרה מפני הרעב, וה' ענה אותנו בסתר, ואמר "בצרה קראת ואחלצך": והוציא גם אותנו לחירות מן הצרה ביום זה כמו שהוציא את יוסף, וגזר ג"כ על השובע אחרי הרעב כמו שגזר בימי יוסף, וכמו ששם היה עניית ה' בסתר, כי בגלוי היה נראה שפרעה הוא העונה, ועניית ה' היה נסתר תחת רעם שרים ותרועת מלך, תחת רעם דברי פרעה, כן תשועת ה' עתה נגלה ע"י רעם, שבאו רעמים ומטר שהוא ענין טבעי, ותחת קול הרעם שהוא בגלוי, נסתר עניית ה' על התפלה, שענה אותנו בסתר בקול הרעם והמטר ואמר לנו "בצרה קראת ואחלצך", אבחנך על מי מריבה, קרא מי הגשמים שירדו בשם מי מריבה, שהם המים אשר רבו בני ישראל אל ה', ופה היה המים שרב ה' והתוכח עם בני ישראל, כמו שיבאר הריב והוכוח הזה, ובמים אלה שעצר את הגשמים בחן אותנו אם נשמע בקולו, כמו שיבאר סלה נשלם הענין:

(ט-יא) שמע עמי ואעידה בך, אתרה בך שאם תעבוד ע"א לא ירדו הגשמים בעתם, כמ"ש פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ומפרש ומהו ההתראה, ישראל אם תשמע לי שלא יהיה בך אל זר אז הרחב פיך ואמלאהו, מבאר מ"ש אבחנך על מי מריבה, שה' בחן אותם ע"י המים ועצירת גשמים, והתרה בם ואמר, שאם תשמע לי אתה ישראל, ולא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לע"א, (אחר שאנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים שמאז יחדתי אתכם לחלקי ואין לכם לעבוד לכוכב או גלגל), אז תרחב פיך ואני אמלא אותו כל טוב, כן התרה ה' בם על ידי המים, (שלכן קראם מי מריבה) ובחן אותם אם ישמעו לקולו בזה:

(יב-יג) ולא, אבל ע"י שישראל לא שמע לקולי ועבדו ע"א, עי"כ אשלחהו בשרירות לבם, שלחתיו מעל פני והסירותי השגחתי מהם, (וע"כ לא ירד המטר ההשגחיי בעתו), ובכ"ז הם ילכו במועצותיהם, ולא שבו אלי:

לו, ובכל זאת הדבר תלוי בידם והלואי ישמעו לי מעתה, וילכו בדרכי, אז כמעט, שישמעו לי, ר"ל תיכף שיתחילו לשמוע מעט לדברי ה', אז אויביהם אכניע, שהם אויביהם בלב ועל צריהם המצירים להם בפועל אשיב ידי, לכלותם פעם אחר פעם:

משנאי, שיעור הכתוב על צריהם אשיב ידי ועל משנאי ה' אשר יכחשו לו (אשיב ידי) שאז אכלה צוררי ישראל ואת משנאי ה' אשר יכחשו מציאות ה' והשגחתו, ויהיה עתם לעולם ר"ל יבא עת פורעניותם שבו יכלו לעולם:

ויאכילהו, ואת ישראל יאכיל (ה' הנזכר בכתוב הקודם) מחלב חטה ואשביעך דבש גם מצור, שגם הצור היבש יזוב דבש ונופת מרוב הברכה, כמו וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור: