במדבר פרק י״ג

שלח לך אנשים — למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:

שלח לך — לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:

על פי ה' — ברשותו, שלא עכב על ידו:

כלם אנשים — כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:

ויקרא משה להושע וגו' — התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

עלו זה בנגב — הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח:

את הארץ מה היא — יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אכלוסין ויש ממעטת אכלוסין:

החזק הוא הרפה — סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם:

הבמחנים — תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה:

הטובה היא — במעינות ותהומות טובים ובריאים:

היש בה עץ — אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו:

בכורי ענבים — ימים שהענבים מתבשלין בבכור:

ממדבר צן עד רחב לבא חמת — הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גאם, הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד מקצוע מערב, כמו שצוה משה עלו זה בנגב, דרך גבול דרומית מזרחית עד הים, שהים הוא גבול מערבי ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי על שפת הים עד לבא חמת, שהוא אצל הר ההר במקצוע מערבית צפונית, כמו שמפורש בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי:

ויבא עד חברון — כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא נסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון:

שבע שנים נבנתה — אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול, אלא שהיתה מבנה בכל טוב על אחד משבעה בצוען ובא להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעלה בכל ארצות כמצרים, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען היא המעלה שבארץ מצרים ששם מושב המלכים, שנאמר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים:

זמורה — שוכת גפן ואשכול של ענבים תלוי בה:

וישאהו במוט בשנים — ממשמע שנאמר וישאהו במוט איני יודע שהוא בשנים, מה תלמוד לומר בשנים, בשני מוטות הא כיצד, שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכונו, כשם שפריה משנה כך עמה משנה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, (יהושע ד ה) והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, והקימוה בגלגל. ושקלום רבותינו משקל כל אחת ארבעים סאה. וגמירי, טונא דמדלי אנש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסיעין אותו להרים:

וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום — והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום, הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה, אלא שגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך:

וילכו ויבאו — מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה:

וישיבו אתם דבר — את משה ואת אהרן:

זבת חלב ודבש הוא — כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקים בסופו:

בצרות — לשון חזק, ותרגומו כריכן, לשון בירניות עגלות, ובלשון ארמי כריך עגול:

עמלק יושב וגו' — לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים כדי ליראם:

על יד הירדן — יד כמשמעו, אצל הירדן, ולא תוכלו לעבור:

ויהס כלב — השתיק את כלם:

אל משה — לשמוע מה שידבר במשה צוח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כלם לשמוע גנותו, אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו:

עלה נעלה — אפלו בשמים והוא אומר עשו סלמות ועלו שם נצליח בכל דבריו:

ויהס — לשון שתיקה, וכן (זכריה ב, יז) הס כל בשר, (עמוס ו, י) הס כי לא להזכיר כן דרך בני אדם הרוצה לשתק אגדת אנשים אומר הס:

חזק הוא ממנו — כביכול כלפי מעלה אמרו:

אוכלת יושביה — בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקדוש ברוך הוא עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו:

אנשי מדות — גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה, כגון גלית (שמואל א' יז, ד) גבהו שש אמות וזרת, וכן (שמואל ב' כא, כ) איש מדון, (ד"ה א' יא, כג) איש מדה:

הנפילים — ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש:

וכן היינו בעיניהם — שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים:

ענק — שמעניקים חמה בקומתן:

שלח לך אנשים כבר בארתי (בפ' מקץ) כי יש שני מיני מרגלים, [א] העם המבקשים להם מקום לשבת שולחים תחלה תרים לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, [ב] אחר ששבו התרים והודיעו להם שמושב הארץ טוב לפניהם והסכימו לרשת אותה ולכבשה אז שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, היינו שירגלו את המקומות שאין הארץ מבוצרת שם כ"כ לכבשה משם, הראשון נקרא תר והשני נקרא מרגל, כי התר מבקש את הטוב והמרגל מחפש את הרע ואת ערות הארץ, ויש הבדל בשליחותם, [א] את התרים ישלחו כל העם כי להם נוגע הדבר, ואת המרגלים ישלח שר הצבא כי הדבר נוגע לו לדעת מאיזה מקום ילחים על הארץ ויכבשנה, ולרוב יעלימו תשובת מרגלים אלה מן העם לבל יגלה סתרי המלחמה וסדריה שהם דברים המשומרים בסוד בין ראשי הצבא, [ב] אם כמה שבטים ישלחו תרים לראות את הארץ הטובה היא אם רעה אז כ"א מן השבטים שולח איש מיוחד מבני שבטו ואין שבט אחד סומך על שליח שבט אחר, כי יצויר תהיה הארץ טובה לפני שבט אחד ורעה לשבט אחר, למשל ארץ מקנה היתה טובה לפני בני ראובן ובני גד, וארץ ששם חוף אניות טובה לפני שבט זבולון אשר על חוף ימים ישכון. וכדומה, משא"כ אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, ישלח שר הצבא מרגל אחד בעד כל השבטים, [ג] שאם שולחים ע"ד לתור את הארץ אם טובה היא או רעה שולחים נשיא השבט והחשוב שבהם שעליו יסמך לבם ויאמינו בדבריו ובמדעו לדעת הטוב לפניהם, לא כן אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ שולחים אנשים פחותים, שלכן מרגלים ששלח יהושע שהיה שליחותם לראות את ערות הארץ שלחם יהושע לא העם, ושלחם בשתיקה כמ"ש מרגלים חרש, כי זה נוגע לשר הצבא לבדו, ושלח רק שנים אנשים, לא איש אחד לשבט, ולא הודיע שמותם כי אין נ"מ מי היו. והנה מבואר במשנה תורה (דברים א') כאשר אמר להם משה ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, שמזה מבואר שהיה דעתם לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ מהיכן קל לכבשה, לא תרים לראות הטובה היא אם רעה, כי באשר אמר להם עלה רש חשבו שיכבשוה ע"י כבוש ותכסיסי מלחמה ובזה צריך לשלוח מרגלים לראות מקומות שאינם מבוצרים ושקל לכבוש משם, ובעיני משה הוטב הדבר באשר חשב ג"כ שיהיה הכבוש בדרך הטבע כי לא ירבה ה' נסים בחנם, אבל ה' גלה לו שא"צ לשלוח מרגלים על דרך זה, כי לא יכבשוה בדרך הטבע שבדרך הטבע עז העם היושב בארץ וא"א לכבשם, רק שיהיה הכבוש נסיי ע"י ה' וכמ"ש להם אח"ז אתה עובר את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וכו', ר"ל ומכל זה תדע שא"א לכבשם בדרך מלחמה טבעיית, רק וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, ולפ"ז א"צ לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ כי אין מעצור לה' להושיע בכל מקום שיכנסו שמה, רק באשר ידע ה' שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכמ"ש וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וע"ז התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, לא מרגלים לראות את ערותה, ועז"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען שהתר הוא המבקש לראות טיב הארץ לא חסרונותיה, ובאר הטעם כי אשר אני נותן לבני ישראל שהכבוש יהיה על ידי בדרך נס לא בדרך מלחמה וא"כ א"צ מרגלים רק תרים, ואחר שהשליחות יהיה לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, א"כ צריך שכל שבט ישלח תר מיוחד מצדו לראות אם טובה היא לפני בני שבטו ועז"א איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו וכן צריך שהשליח יהיה איש גדול במעלה שבני שבטו יסמכו עליו, ועז"א כל נשיא בהם ר"ל כל אחד מהם יהיה נשיא ונכבד שבשבטו, וגם אמר תשלחו בל"ר כי השליחות לראות טיב הארץ הוא נוגע לכלם לא לשר הצבא, והגם שמשה שלחם היה השליחות לצורך הכלל:

וישלח אותם ספר כי משה שלח אותם על פי ה' שהבטיחו שיהיה הכבוש בדרך נס ע"י ה' ולא היה צריך למרגלים רק תרים, ומצד זה היה בזה שני דברים, [א] כלם אנשים ראשי ב"י לא אנשים פחותים, [ב] ואלה שמותם למטה ראובן וכו' שכל שבט שלח שליח מיוחד כנ"ל:

אלה שמות מבאר כי שמותם אלה שהיו לכבוד ולתפארת בשהיו נשיאי העם, זה היה מצד ששלח משה כי כבוש נסיי כזה יצוייר רק אצל משה שאם היה הוא נכנס לארץ היה הכבוש ע"י ה' לא ע"י מלחמה, שלא יצויר זה אצל יהושע שהוא נצרך לתכסיסי מלחמה וכמ"ש חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ לא היו צריכים למלחמה, וגם ר"ל שזה היה מצד ששלח משה לפי דעתו שהיה השליחות לתור את הארץ לא לרגל אותה כמו שרצו ישראל. ויקרא משה ספר כי אחר ששליחות הזה היה לתור את הארץ שהוא שליחות של מעלה שבחרו לזה נשיאי העם קרא את יהושע בשם המעלה יהושע לא בשם התולדה הושע, כי שם יהושע יחד לו משה מצד שעלה לגדולה להיות משרתו ותלמידו והיה קורא אותו בשם זה בכל עת שהשתמש בו לענין מעלה וחשיבות, וגם כי אחר שהבטיח ה' שיהיה כבוש נסיי ויכנסו בדרך ישר שהוא דרך הנגב כמ"ש עלו זה בנגב, ושם ישב עמלק כמ"ש עמלק יושב בארץ הנגב, ואם היו נכנסים אז היה העת למחות את זכר עמלק שע"ז נצטוה יהושע כמ"ש ושים באזני יהושע והיה אז השם שלם והכסא שלם כמ"ש חז"ל. היה צריך שיעשה זה ע"י יהושע שבא משבט אפרים כמ"ש חז"ל, לכן קורא אותו בשם יהושע שנמצא בו ג' אותיות משם הוי"ה ב"ה:

וישלח אחר שספר שמענין שמות האנשים שהיו נשיאי השבטים נודע שהיה השליחות לתור לא לרגל, ספר עתה שכן פרט להם בפירוש בעת ששלח אותם שמשלחם לתור את הארץ לא לרגל, וזה שאמר וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען לא לרגל, וברר זה מפרטי הדברים שצוה אותם בעת השליחות [א] שאמר עליהם עלו זה בנגב הגם שנודע ששם המקום היותר קשה לכבוש כי עמלק יושב בארץ הנגב ואם היו הולכים לרגל את ערות הארץ היה להם לכנס במקום אחר ולבקש איזה מקום שקל יותר לכנס משם אל הארץ, וכן אמר להם ועליתם את ההר וההר היה ג"כ המקום היותר קשה לכמש כמ"ש בספר יהושע:

וראיתם, [ב] שצוה להם לראות את הארץ ואם היו הולכים לרגל מקום הנוח לכבוש משם לא היה צריך שיכנסו אל תוך הארץ, רק לרגל גבולי הארץ סביב לידע מאיזה מקום נוח לכבוש, ולמה להם לעבור אל תוך הארץ, [ב] הדברים שצוה אותם לעיין עליהם כלם היו רק לתור את טיב הארץ לא לרגלה, והנה צוה להם לתור ג' דברים וכולם היו רק לראות הטובה היא אם רעה, [א] וראיתם את הארץ ואת העם שהוא לראות טבע האקלים ואוירו לענין החיים והבריאות, וזה ישוער בהשקף על הארץ בצירוף יושביה, כי ידוע שיש ארץ שאוירה טוב לפני אנשים גבורים ולא לפני אנשים חלושי המזג, למשל מדינת אפריקא יתקיימו בה הכושים שמזגם חם וינזקו בה הלבנים שמזגם רך ואין יכולים לסבול החום הגדול, וכן יש מדינה שאוירה חזק ופירותיה שמנים מרוב החום והלחות ולא יתקיימו בה רק אנשים חזקים לא אנשים חלשים אשר לא יוכלו לסבול חריפות האויר והחום ושמנות המזונות ופירותיה, ובפרט כשבאים לשם מאקלים אחר, וזה לא יודע רק בשיעריכו יחוס הארץ טבעה ומזגה ואוירה בערך יחוס העם חזקם וחולשתם רבוים או מעוטם, וז"ש וראיתם את הארץ ואת העם ר"ל תעריכו יחוס שניהם זל"ז, ואמר את הארץ מה היא ר"ל טבעה ומזגה חם או קר יבש או לח, ואת העם היושב עליה מלת עליה מורה אוירה החיצוני וטבע האקלים הפועל על חיי האנשים ובריאותם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב:

ומה הארץ אשר הוא יושב בה היא בחינה שניה לראות איכות הארץ לישיבת בני אדם שיש ארץ שבריאה בטבעה ואינה טובה לישוב מחסרון המים והמעינות כמ"ש כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, או אם מלאה צורים וסלעים בלתי נעבדת ונחרשת, וכ"ז שייך לישוב הארץ כמ"ש אשר הוא יושב בה, ועם זה יראו אם טובה לבנות בה בנינים וזה יודע מבנין הערים ואיכותם אם יש בה ערים גדולות ומבצרים או פרזים ישבו בשאין להם אבני גזית או שהם עניים מלבנות להם כרכים מוקפים חומה וזה ג"כ עדות שלא נמצאו ביניהם דברים יקרים שייראו בעבורו שימא רגל זרים לארצם, וע"כ יושבים פרזים לבטח כי לא יחרידם אויב:

ומה הארץ בחינה ג' לראות הארץ עצמה לענין התבואה והפירות ומרעה המקנה השמנה היא אם רזה וגם אם יש בה עצים עצי פירות ואילני סרק לשרפה ולבנין שזה מתנאי טוב הארץ [ומהרי"א כתב מפני שבמצרים היו חסרים עצים שא"מ לרוב לחותה לא תגדל עצים], ועכ"פ מבואר שכל הבחינות שצוה להם לעיין עליהם הם רק לתור את טיב הארץ לא לרגל, כי כ"ז לדעת אם טובה הארץ לשבת בה, ולדעת כ"ז צריכים ללכת בתוך הארץ לא אצל הגבולים לבד, וע"כ צוה ג"כ שיתחזקו ויקחו מפרי הארץ להראות פריה לשולחיהם, ואמר שיתחזקו ולא ייראו פן ירגישו בם יושבי הארץ כי ה' אתם, ובפרט שהימים ימי בכורי ענבים ודרך כל הנוסעים לשאת אתם ענבים ולא יתראו עי"כ כמרגלים:

ויעלו ספר כי בעליתם שמרו פקודת משלחם ויתורו את הארץ כדרך תרים לא כדרך מרגלים, והראיה כי הלכו ממדבר ציון נגבה שהיא במקצוע דרומית מזרחית עד רחוב לבא חמת שהיה במצר הצפוני ר"ל במקצוע צפונית מערבית, נמצא שלא הלכו אצל הגמלים לבד כדרך המרגלים רק עברו את כל הארץ מדרום לצפון וכמו שפרש"י כדרך התרים:

ויעלו ובחזרתם שחזרו מצפון לדרום באו בחזרה לנגב, ויבא עד חברון שבחברון לא הלכו כלם ביחד רק בא כל אחד לבדו, והטעם שבכ"מ שהלכו לא מצאו לא ענקים ולא ערים בצורות ולכן הלכו כלם ביחד ולא חשו פן ירגישו בהם שהם מרגלים, כי בערי הפרזות לא יקפידו על אורחים הבאים לחשדם כמרגלים, שמרגלים לא ילכו לרגל רק את ערי המבצר לרגל שם את המבצרים וכלי הנשק ומספר אנשי החיל והגבורים, ולכן הלכו ביחד, אבל כאשר רצו לכנס בחברון ששם היו ענקים וערים בצורות כמ"ש (יהושע י״ד:י״ב) ועתה תנה לי את ההר הזה וכו' כי ענקים שם וערים גדולות ובצורות, פחדו שיחשדו אותם למרגלים וע"כ לא נכנסו לשם ביחד, ועז"א ויבא עד חברון בלשון יחיד שבא כ"א בפ"ע, ובאר הטעם כי שם אחימן ששי ותלמי וגם שחברון שבע שנים נבנתה וכו' והיתה עיר בצורה ושם יש פחד שיתנם למרגלים. עכ"פ מבואר שמה שאמרו המרגלים שראו ענקים וערים בצורות לא היה כולו אמת כי רק בחברון נמצאו ענקים, וע"ז דייק ואמר ושם אחימן ששי ותלמי, אבל במק"א לא ראו ענקים, וגם מ"ש שראו ערים בצורות לא היה זאת רק בחברון, ולא תאמר כשם שחברון היתה עיר בצורה כך בצרו עריהם בכ"מ, עז"א וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים ואז ישבו שם זרעו של שם והם כוננו שם עיר מבצר, וזה היה בימי קדם, אבל הכנעני שכבשו את הארץ מבני שם לא היה דרכם לשבת במבצרים:

ויבאו עד נחל אשכל אחר שיצאו מחברון שוב התחברו יחד והלכו ביחד כי לא היה פחד עוד כי היו ערי פרזות, ובאו בחזרתם עד נחל אשכול ושם היה סוף מהלכם, ולכן כרתו משם זמורה למלאות מ"ש להם ולקחתם מפרי הארץ ופירושו שכרתו זמורה שלא נמצא עליו רק אשכל אחד ובכ"ז הוצרך לנשאו במוט בשנים, ומבואר כי עד עתה הלכו כפי שליחות משה לתור את הארץ לא לרגל, כמ"ש אח"כ וישובו מתור הארץ, וכן אמר כמספר הימים אשר תרתם את הארץ, כי עד עתה לא מצאו שום טענה להוציא דבה, וגם בהיותם בחברון ששם ראו ענקים וערים בצורות, מ"מ אחר ששם הלכו אחד אחד לבדו לא נתאספו עדיין להשלים עצתם אל הרגול והוצאת דבה, עד שהתקבצו יחד בנחל אשכל ושם דברו ביחד מן הענקים וערים בצורות שראו בחברון אז פרח הזדון וגמרו ביניהם להוציא דבה, כמ"ש במשנה תורה ויפנו ויעלו ההרה ויבאו ער נחל אשכול וירגלו אותה שמ"ש ויפנו, היינו בעת שפט מדרכם לשוב לביתם ואז ויבואו ההרה הוא חברון, כמ"ש תנה לי את ההר הזה (יהושע י״ד:י״ב) ומשם באו עד נחל אשכל ואז וירגלו אותה, ר"ל אז הסכימה דעתם אל הרגול והוצאת דבה, וכן אמר (במדבר ל״ב:ח׳) כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ [ר"ל לראות הטובה היא אם רעה לא לרגל] ויעלו עד נחל אשכל ויראו את הארץ [ר"ל שעד שם ראו את הארץ ולא הסכימו לרגל] ויניאו את לב בני ישראל ור"ל ואח"כ הסכימו אל הרע ויניאו את לב ב"י, ומזה מבואר שלא היה זה מצד טעותם שנדמה להם באמת שכן הוא רק מפני רשעתם שהסכימו לאמר על רע טוב:

למקום ההוא באר לבל תטעה שלכן נקרא מקום ההוא בשם נחל אשכל מפני ששם גדלו אשכולות גדולות, וא"כ אין ראיה מגודל האשכל במקום הזה שכן הוא בכל הארץ, לז"א כי נהפוך הוא ששמו נחל אשכל ניתן לו עתה מצד שב"י כרתו האשכל משם, כי באמת האשכולות שם לא היו משונים מאשכולות של כלל הארץ:

וישובו מתור הארץ הוא כמ"ש (בפסוק כג) שכל הארבעים יום שמרו פקודת משה והיו תרים לא מרגלים, ורק מקץ ארבעים יום שהגיעו לנחל אשכל שבו מתור הארץ, וגמרו במחשבתם להיות מרגלים ולהוציא דבה:

וילכו ויבואו ספר כי תחלת דבריהם היו טובים והיה תשובה על מה שנשלחו ועז"א וישיבו אותם דבר שהתשובה הוא על דבר שנשלחו שהיה כדי לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, ובאשר שליחות זה יצא מכלל העדה לא משר הצבא לבד כנ"ל לכן אמר וישיבו אותם דבר ואת כל העדה שזה יצדק על מה ששלחם לתור את הארץ, כי על הרגול לראות ערות הארץ אין התשובה שייך אל העדה רק אל שר הצבא, ויראום את פרי הארץ כדי שכלם יראו בעיניהם שהארץ טובה:

ויספרו לו אמנם הוסיפו גם דברים אחרים דרך ספור [ולא דרך תשובה כי ע"ז לא נשלחו] והיה הספור לו, ר"ל למשה לבדו שזה נוגע רק לשר הצבא. ויאמרו באנו אל הארץ עתה מפרש, נגד מ"ש וישיבו אותם דבר אמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו ר"ל מצד הענין ששלחתנו שהיה לתור את טיב הארץ, נשיב לך כי ארץ זבת חלב ודבש היא:

אפס עתה מפרש מ"ש ויספרו לו, שהוסיפו ספור לומר אולם אליה וקוץ בה, ויש לנו לספר מענין שלא נשלחנו ע"ז אבל זה שולל כל הטוב שראינו, כי עז העם מלת עז מורה שקשה לכבשם בין מצד העם בין מצד הערים שהם בצורות, בין מצד גבוריהם היוצאים בראשיהם שהם ילידי הענק, ולא זאת לבד כי גם אי אפשר שנעבור את הגבול, כי אם נרצה לכנס אליה מצד דרום, הנה

עמלק יושב בארץ הנגב ואם נרצה לכנס בצד צפון שם ההר שיושב החתי והיבוסי והאמורי, ואם נרצה לכנס מצד מזרח או מצד מערב הכנעני יושב על הים במערב ועל יד הירדן במזרח. והנה דבר זה אמרו רק דרך ספור ורק למשה, ובכ"ז ממה שאמרוה במעמד כל העם והודיעו מחשבתם הרעה במלת אפס ששולל הטוב שדברו קודם, נודע מחשבתם שהיה כונתם להפחיד את העם:

ויהס כלב ראה שעי"ז יתהוה צעקה בין העם ורצה להשתיק אותם, וייחד ג"כ דבורו אל משה כמו רעיו שדברו זאת אל משה, אבל כונתו היתה להשתיק את העם, ואמר כגומר את דברי חבריו שבכ"ז הגם שעז העם עלה נעלה ונעבור את הגבולים וגם וירשנו אותה את הארץ עצמה, כי הגם שהם גבורים יכול נוכל לה כי כחנו עז מכחם:

והאנשים מצד שעלו עמו ויודעים הדבר כמוהו השיבו שלא לבד שלא נוכל לרשת את הארץ כי גם לא נוכל לעלות אל העם אף לעבור את הגבולים. והנה דבור המרגלים ותשובת כלב הכל היה אל משה לא אל ב"י כי מה שנוגע מענין הכבוש שייך לשר הצבא כנ"ל, והם ידעו שמשה לא שלח אותם ע"ז לרגל את הארץ, וידעו שמשה ישיב להם שהכבוש לא יהיה באמת בדרך מלחמה רק יהיה נסיי ע"י ה' וכמו שנזכר במשנה תורה שמשה השיב להם כן באמת כמ"ש (דברים א' כט) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם, ובזה לא יוכלו לכפור שיש יכולת ביד ה' להוריש לפניהם גוים גדולים ועצומים מהם, ובפרט שיהושע וכלב הכחישו גם הנחה זו מ"ש שכח יושבי הארץ רב מכחם, והם העידו שכח ישראל גדול יותר גם בדרך מלחמה, ותרי כמאה, והרי הדבר שקול, וחששו שישראל יאמינו למשה וליהושע וכלב, לכן התחכמו להוציא דבה על הארץ בדבר שנשלחו עליו והוא בטובת הארץ עצמה וז"ש:

ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה הוציאו דבה לא מצד הרגול שע"ז לא נשלחו רק מצד מה שתרו לבקש טובת הארץ שע"ז נשלחו, ולכן אמר אל בני ישראל כי לשון הרע שספרו תחלה מצד הרגול דברו אל משה שזה שייך אל שר הצבא, אבל דבה זו שהי' מצד מה שתרו זה שייך אל כלל ישראל לא אל שר הצבא, ועז"א הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ר"ל שהודעה זו שנאמר עתה הוא מצד שעברנו כדי לתור אם היא טובה לישוב. והנה בעת ששלחם משה לתור נתן להם ג' בחינות, והבחינה הראשונה היתה וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, שפרשתי שצוה שיבחנו מזג האקלים ואוירו אם טוב לבריאות הגוף וזה יבחנו בצירוף הבחינה על הארץ עם העם היושב עליה, שיש ארץ שהמזג שלח היא חריף וחד ולא יתקיימו רק אנשים גבורים חזקי הגוף לא אנשים חלשים, וע"ז השיבו שבבחינה זו זו מצאו שהיא אוכלת יושביה היינו שמרוב החום וחריפות המזג לא יתקיימו בה אנשים פשוטים רק אנשים עצומים וחזקי הגוף, וכל האנשים הפשוטים תאכל אותם הארץ היינו חריפות אוירה ומזגה, שלכן כל העם אשר ראינו בתוכה הם רק אנשי מדות גבהי קומה וחזקי הגוף שרק הם מתקיימים שם ואנשים הפשוטים לא נמצאו שמה כי אכלה הארץ אותם, וא"א שיתקיימו בני ישראל שם, וזה כוונו ג"כ במ"ש וזה פריה ופי' חז"ל כשם שפירותיה משונים כך אנשיה משונים שמן גודל הפירות ודשנותם בררו חריפות המזג שלא יצמחו בה רק פירות משונים ולא יתקיימו בה רק אנשים משונים:

ושם ראינו את הנפילים הנפילים הם קטנים מענקים, הם היו מזווג ענקים עם בנות האדם שהעוברים טפלים מן הרחם קודם זמנם כמ"ש חז"ל והם קטנים מענקים שנולדו מזווג ענק עם בנות ענקים. והנה בכל מדינה ימצאו ענקים ונפילים לפי ערך אנשי המדינה, מדינה שאנשיה ננסים יהיו אנשים הבינונים כנפילים וגדולי הקומה כענקים, אבל בארץ ההיא שאמרו שכל העם הם אנשי מדות וגבהי הקומה א"כ הנפילים שבארץ ההיא הם ענקים במדינה אחרת, וז"ש שהנפילים שם הם בני ענקים של נפילים סתמיים, ועפ"ז ירדנו בעינינו כמה מדרגות, כי גם נגד גדולי הקומה אנתנו ננסים וכ"ש נגד נפילים וכ"ש נגד הנפילים אשר שם שהם כענקים, ובערך זה ונהי בעינינו כחגבים, אבל בעיניהם לא היינו אף כחגבים רק כן, [כן הוא הנפרד מן כנים, כמ"ש בישעיה במ"ש ויושביה כמו כן ימותון], כמו כנה, היינו בעיניהם ככנימה וכנה שהיא פחותה מחגב וע"כ לא שמו עלינו לב: