נחמיה פרק י״ג

כל ערב — כל תערובות העכו"ם כמו וגם ערב רב עלה אתם (שמות י״ב:ל״ח):

ולפני מזה — ומקודם לכן:

קרוב לטוביה — אותו אלישיב הכהן היה קרוב לטוביה חברו של סנבלט ונתן שם הכהן כליו של טוביה:

ויעש — אלישיב:

לפנים — שם היו נותנים קודם שבאתי לירושלים:

מצות הלוים — מתנות הראויות ללוים:

ובכל זה — ובכל המעשה הזה באתי אל המלך וחזרתי לבבל:

נשאלתי — שיתן לי רשות לעלות לירושלים ולחזור:

ואומרה — צויתי לטהר ויטהרו הלשכות וגומר:

מניות — מנות:

לא נתנה — שלא נתנו ישראל שם המתנות ועל כן ברחו והלכו להם אנה ואנה לשאול מתנותיהם ולא היו עוסקים כל כך בעבודתם:

ואקבצם — קבצתי את הכהנים והלוים להעמידם על משמרתם בעבודתם וכל ישראל היו מביאים להם שם מתנותם:

כי נאמנים — היו לחלוק המתנות ביניהם:

הערמות — אלומות של תבואה:

ואעיד — העידותי בהם שלא לעשות:

ביום מכרם ציד — ביום שהיו מוכרים מזון וציד, ציד כמו ויתן להם צידה לדרך (בראשית מ"ח):

והצורים — סוחרים של צור מביאים דגים למכור:

ויהי כאשר צללו — כאשר נטו הצללים של ערב שבת בשערים צויתי לסגור דלתות העיר שלא יפתחו עד אחר שבת שלא יבואו הרוכלים בעיר למכור סחורתן כדי שלא יחללו ישראל את השבת על ידיהם:

וילינו — והיו לנים הרוכלים והסוחרים ביום השבת מחוץ לירושלים פעם א' ושתי פעמים כדי שיבואו בני ישראל לפתוח השערים ולקנות מהם בשבת:

ואומרה אליהם — התריתי באותם הרוכלים:

אם תשנו — אם תוסיפו לעשות פעם שנייה:

מן העת — מן אותו יום והלאה לא באו ביום השבת:

הושיבו נשים — אשר נשאו להם נשים של עכו"ם:

חצי מדבר — הרבה מבניהם היו מדברים לשון אשדודי' כאמותם:

ואכה — נתתי להם מלקיות להלקותם כדי להוכיחם ולהזכירם:

גם אותו החטיאו — כל שכן שתהיו חוטאים ע"י נשיכם של עכו"ם וזהו שנאמר בסמוך ולכם הנשמע וגו' בתמיה כלומר שלמה מלך ישראל נמצא חטא על ידי נשי' של עכו"ם ואתם נשאתם נשים של עכו"ם להיות חוטאין:

ומבני יוידע — חתן לסנבלט אחד מבני יוידע חתן לסנבלט צורר היהודים והברחתיהו מעלי למען לא יהיה רגיל בירושלים בשביל חתנו לראות את העיר ואת מוצאיה ואת מובאיה:

זכרה להם — הטובה אשר עשו:

בעתים — לעתים היו כורתים עצים למערכה:

ולבכורים — שהיו מביאים בכורים בפרק אחד לכל דבר ודבר קבעתי זמנו:

ביום ההוא, זה היה ביום שיזכור למטה שהשליך כלי טוביה שהיה גם עמוני, והוא היה חתן ומחותן לשרי העם שהתחתנו עמו כמ"ש למעלה (ו' י"ח), ואז צוה לקרא בספר משה, היינו ספר משנה תורה שאמרו משה ששם באה אזהרה זאת:

כי לא קדמו — ר"ל שאם היו יראים מפניכם באמת (וי"ל אמתלא על ששכרו אח"כ את בלעם) הי"ל לקדם אותם בלחם ובמים ולבקש מהם שלום וברית, ואם לא קדמו בלחם כי לא היו יראים מפניהם למה שכרו את בעלם, ולא תאמר שהלא לא הועילה קללת בלעם ומה בכך, עז"א ויהפך אלהינו את הקללה, ולולא זאת היתה קללתו מזקת:

ויהי, אז הבדילו כל ערב, היינו הגרים העמונים והמואבים שנתערבו ביניהם, ואף דאנן קיי"ל שעתה נתבלבלו האומות וכל דפריש מרובא פריש, כמ"ש ר' יהושע במס' ידים ומבוא בברכות (כ"ח) י"ל שאז היו עדיין עמונים ידועים ביחוסן (כי עקר הבלבול הוא מנבוכדנאצר כמ"ש התוס' במגילה דף י"ב וביבמות דף ע"ו) וזה היה אחר החורבן והיו עדיין מן האומות האלה שלא נתערבו:

ולפני מזה, באר מה שהסב שיקראו באותו יום במשנה תורה, מפני שאלישיב הכהן היה לשכתו קרוב אל לשכת טוביה, כי עשה לטוביה לשכה גדולה אצל לשכתו ושם באותו לשכה היו נותנים לפני זה את המנחה וכו', ובאותו עת חדלו לתת תו"מ והיתה הלשכה ריקה ונתן הכהן לטוביה לגור שם:

ובכל זה, וזה היה בעת שלא הייתי בירושלים שאז נעשו הפרצות האלה, ולקץ ימים, ר"ל שהמלך קראו וצוה שיעמוד אצלו זמן מוגבל וכאשר כלה זמן המוגבל נשאלתי מן המלך, ר"ל לקחתי מאתו רשות לשוב, ואבוא לירושלים ואבינה ברעה שעשה אלישיב לטוביה, היינו בעבור טוביה, לחלל את המקדש:

וירע לי מאד ואשליכה ובאשר קרובי טוביה והשרים התרעמו על נחמיה בזה, צוה אז לקרוא בתורה ולהראות להם שטוביה אסור לבוא בקהל:

ואמרה ואשיבה שם כלי האלהים, כי בלשכה הזו היו תחלה הכלים והמנחה והלבונה כנ"ל פסוק ה' ואלה השיב למקומם, ורצה להשיב לשם גם המעשר והתרומה שהיו שם כנ"ל, ומזה נודע לו שאין העם נותנים תו"מ וז"ש.

ואדעה כי מניות הלוים היינו המנות לא נתנה, הלשון יחיד מוסב על מצות נתינה, ויברחו, ועי"כ עזבו הלוים את משמרותיהם וברחו לעסוק בעבודת שדותיהם:

ואקבצם, קבצתי את הלוים והעמדתים על משמרת עבודתם ואז התחילו כל ישראל לתת מעשרות כמקדם:

ואוצרה, הוא יוצא אף שהוא מקהל כמו שיש פעלים רבים שאין משפטם לבא רק בבנין הקל והם פעמים עומדים ופעמים יוצאים, [דלא כהרד"ק]:

זכרה, הנה יספר כי שלשה דברים שקבלו ע"ע בשבועה [למעלה י'] והם הבאת המעשרות, שמירת השבת, פרישה מנשים נכריות. כולם עברו עליהם בעת שיצא נחמיה מירושלים, והוא החזיר כולם על מכונם, ויען שבפעם הראשון קבלום על ידי עזרא או מעצמם, ולא נתיחס לנחמיה עתה אחר שהופרץ הדבר והוא גדר גדר עמד בפרץ והחזיר הדבר לתקונו, בקש שהזכות הזה תחשב לו לצדקה כאילו הוא היה העושה הכל מתחלתו, וז"ש על זאת, היינו בעבור זאת שגדרתי גדר תזכור כלל המעשה כאילו עשיתי אני לבדי:

בימים ההמה, זה נפרץ ג"כ בעת שהלך מירושלים, דורכים חשב מן החמור אל הקל, דריכת גתות איסור סקילה, ומביאים הערמות ועומסים, י"ל שהעמיסו בע"ש והביאו בשבת ועברו על שביתת בהמתן, ואעיד ביום מכרם ציד שקבעו את השבת ליום השוק, והעיד בם ביום הקבוע להם למכירת ציד ומזון שלא ימכרו באותו יום:

והצורים, ועי"כ באו תגרים עממין והתישבו שם ומוכרים בשבת כי לא חשו על איסור מקח וממכר שלא נזכר בתורה:

ואריבה, וע"כ רב את השרים שלא מיחו בדבר והקולר תלוי בצוארם:

כאשר צללו שנטו הצללים בערב שבת אחר חצות לא יבא [מלת ואומרה מוסב גם לכאן], ואומר שלא יבא משא, שלא יפתחו הדלת לכנס מי שנשא משא:

וילינו, כך שיצאו בני העיר ויקנו מהם דברים קטנים ויכניסום לעיר בהחבא:

ואומרה, צוה שבשבת ישמרו הלוים את השערים, ואמר שזה מקדושת השבת שהשומרים יהיו הלוים שהם טהורים יותר ונזהרים מכל רע והם ישגיחו יותר על קדושת השבת:

גם, עתה ספר כי עברו על הדבר השלישי שקבלו בשבועה כי נשאו נשים נכריות:

ובניהם חצי, שעורו, מדבר חצי אשדודית שדברו לשון מעורב חצי יהודית וחצי אשדודית, ועי"כ לא הכירו שום לשון לא לדבר יהודית ולא לדבר בלשון עם ועם, כי היה לשונם מעורב משתי לשונות, לשון אביהם ולשון אמם:

ואריב ואח"כ ואקללם ואח"כ ואכה מהם הוסיף בעונשים:

הלא, מפני שבתורה נאמר הטעם כי יסיר את בנך מאחרי, אמרו הם שמובטחים שלא יסורו מן התורה על ידי הנשים הנכריות, ע"ז השיב להם הלא גם שלמה אמר אני אחטא ולא אסור, והוא הגם שהיה נקל יותר שלא יסור, אם מפני גדולתו שלא היה מלך כמהו, אם מפני צדקתו כי אהוב לאלהיו היה ובכ"ז לא עמד בצדקתו והחטיאו אותו, וא"כ הנשמע לכם, איך נשמע מה שאתם אומרים שלא יסור לבבכם, ועי"כ תרצו לעשות את כל הרעה הגדולה הזאת שעי"כ תמעלו באלהינו על ידי שתושיבו נשים נכריות:

ואבריחהו, כי לא יכול להכותו שהי' אלם ועז"א אחר שלא יכולתיו להכריחו בחזקה יענשהו אלהים, על גאלי הכהונה על שעי"ז נגאלו ונפלט בין מן הכהונה שלא יכהן במקדש, ובין מן ברית הכהונה שאבד יחוסו, כי בניו נעשו זרים:

וטהרתים, אחר שטהרתים מכל נכר העמדתי משמרות:

ולקרבן, אחר שהחזיר על מכונו כל מה שקבלו עליהם בשבועה למעלה סי' י', ושם נשבעו גם על קרבן העצים [שם פסוק ל"ה] ועל הבכורים [שם ל"ז], תקן גם זה, ועז"א זכרה לי אלהי לטובה כנ"ל [פסוק י"ד]: