ירמיה פרק נ״א

לב קמי — כשדים בגימ' דא"ת ב"ש, רוח משחית את רוח מלך פרס ומדי שהוא משחית, רוח טלנ"ט בלע"ז:

וזרוה — ונפצוה:

ויבוקקו — וירוקנו:

אל ידרוך — הדורך הרי זה מקרא קצר אל אשר אני אומר שם ידרוך הדורך קשתו:

ואל יתעל בסריונו — אל ירפא:

כי לא אלמן — לא שכחו מלנקום נקמתו:

כי ארצם — של כשדים:

נוסו — ישראל מתוך בבל:

כוס זהב — היתה בבל עד הנה ביד ה' לשכר בה את כל הארץ יין החימה:

על כן יתהללו גוים — נשתכרו ונשתטו:

נגע אל השמים משפטה — גבה פורענות' עד אל השמים:

הוציא ה' את צדקותינו — נזכרנו לפניו לזכות ובאו צדקות אבותינו לפניו:

הברו — ל' נקיון:

השלטים — אשפות שהחצים נתונים בהם:

גם זמם ה' — זה ימים רבים:

גם עשה — את מזימתו דרך המקרא לדבר שני גמין זה אחר זה ועל ידי האחרון בא הראשון:

בא קצך — קץ שלך:

אמת בצעך — מדת חמסך ל"א אמת בצעך מדת סופך כמו כי יבצע:

בנפשו — אינשימישימו"ש בלע"ז:

כי אם — לשון באמת:

מלאתיך אדם — אמלינך משריית עממין דסגיאין כזחלא:

וענו עליך הידד — וירימון עלך בקלהון:

נבער כל אדם — העושה פסל לאלוה:

נסכו — לשון מסכה:

בעת פקודתם — כשיפקוד הקב"ה עליהם ועל עובדיהם:

ושבט נחלתו — יעקב הנזכר למעלה בראש המקרא:

מפץ אתה לי — עד הנה העמדתיך לי למשחית ולמפץ את האומות שגזרתי עליהם גולה:

ושלמתי לבבל — אחרי כל זאת שאגמור נקמתי על ידו בעובדי כוכבים:

קדשו — זמנו:

טפסר — לשון חיל (או ל' אדון):

סמר — הריצי"יר בלע"ז כמו תסמר שערי בשרי (איוב ד׳:ט״ו):

ותחול — לשון חלחלה:

נשתה — קפצה כמו גיד הנשה (בראשית לג) שנשה ממקומו:

כגורן עת הדריכה — הרי היא עתה מלאה כגורן בעת שדשו תבואתה שהיא מלאה חטין:

עוד מעט — ותתרוקן ותדמה לגורן בעת תחלת הקציר שהיא ריקנית:

חמסי שארי — צעקת חמסי ומזונתי אשר אכלו שארי:

נערו — ל' חמור נוער:

בחומם אשית את משתיהם — אכוין שיהו משתיהן בעת החום כדי שישתכרו:

למען יעלוזו וישנו — וירדמו:

שנת עולם — שנת עולמית וכן עלתה שם מתוך משתה ושכרות נחרבו ונהרגו ונלכדה העיר כמו שנ' (בדניאל ה׳:ב׳) בלשאצר אמר בטעם חמרא וגו' (שם) אשתי חמרא וגו' (שם) ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא וג' (שם) ודריוש מדאה קביל מלכותא:

ככרים — כבשים, (וי"ת) כתורין:

ששך — בבל בגי' דא"ת ב"ש:

עלה על בבל הים — חיל גדול כמו הים:

על בל — על עבודת כוכבים של בבל:

את בלעו — שהושפלו כל יושב הארץ תחתיו:

ולא ינהרו — ולא יאספו וכן ונהרו אליו כל הגוים (ישעיהו ב׳:ב׳) כמימי נהרות כולם ההולכים אל הים:

בשמועה הנשמעת בארץ — השמועה הזאת של בלשצר שנהרג:

ובא בשנה השמועה — באותה שנה עצמה תבוא השמועה שחרבה בבל מאליה מן השמים שנאמר (שם יג) והיתה בבל צבי ממלכות תפאר' גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה:

ואחריו בשנה — השניה:

השמועה — הטובה לכם כה אמר כורש מלך פרס (עזרא א׳:ג׳) מי בכם מכל עמו:

ומושל על מושל — דריוש המדי מלך שנה אחת ובשנה השנייה כורש הפרסי:

גם בבל — היתה לנפול בה חללי ישראל:

גם לבבל — יפלו חללי כל ארצה:

פליטים מחרב — ישראל שגלו לתוכה שפלטו מחרב נבוזראדן:

כי שמענו חרפה — שהיו כשדים אומרים ומחרפים אותנו לאמר יד אלהינו רמה שהחרבנו את ביתו:

יאנק חלל — יצעק חלל כשהורגים את האדם בחץ או ברומח והוא גונח כשמוציא הרומח הוא האנקה:

וכי תבצר — לשון מבצר חוזק:

מאתי יבואו שודדים לה — מאתי מן השמים הגבוהים ממנה יבואו לה השודדים:

נתן שאון קולם — נשמע קול צעקתם:

תתערער — לשון חפירה ל' ערו ערו עד היסוד (תהילים קל״ז:ז׳):

בדי ריק — בהרבה ריק שיבא עליהם:

שר מנוחה — רב תקרובתא על ידו היו רואים את פני המלך המביאים לו תשורה:

על בבל עיר המלוכה, ואל ישבי לב קמי (כשדים בא"ת ב"ש), רוח משחית שהאויב לא יכוין להנאתו רק להשחית בל ישאר שארית:

וזרוה, יסובבו אותה סביב כזר, וירוקנו את ארצה כי היו עליה מסביב, שבאם רוצים שישאר שארית אין מקיפים רק מג' רוחות כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים כדי שיוכלו לברוח מרוח הרביעית, אבל הם היו עליה מסביב:

אל, ר"ל אעיר רוח משחית אל דורך אשר ידרוך קשתו, ואל המתעלה בסרינו ואח"כ לא יחמל, גם אל הבחורים והגבורים, ויחרימו כל צבא בבל, אף אלה שלא מצאו מזוינים בכלי זיינם:

ונפלו חללים בארץ, ואשר יסתרו בחוצות הצרות ידקרו אחריהם ברמחים:

כי, זה יהיה מעט מה שהרעו לישראל, א — שישראל לא אלמן מאלהיו ויריב ריבם, ב. יען ארצם של כשדים מלאה אשם מה שחטאו נגד קדוש ישראל שהיא קדושת המקדש, ומה שהשתמשו בכלי המקדש שלכן נהרג בלשאצר:

נסו, עפ"ז מצוה לעמים אחרים אשר בתוכה שינוסו, פן ידמו ויכרתו בעונה כי עת נקמה היא לה', א. מצד הנקמה, ב. מצד הגמול כפי מה שעשו והרעו:

כוס זהב בבל, א — היו דומים ככוס זהב שהוא מתכות חזק, ב. שהיו ביד ה' שבט אפו, ג. שהיא משכרת כל הארץ עד שגוים שתו מיינה ונשתכרו ונתהללו בשגעון:

פתאם נפלה בבל שה' הניח את הכוס מידו ונפלה ותשבר, הילילו, תחלה הילילו כל העמים עליה כי היו חוסים בצלה, קחו צרי כי רצו לעזרה:

רפאנו, יאמרו זה לזה כי לא נרפאתה, לכן עזבוה ויתפרדו עוזריה מעליה, כי נגע ר"ל מפלתה תהיה בין מצד כוכבה ומזלה בשמים ובמערכת, בין מצד ההשגחה האלהית שמיוחס לשחקים שהם נשאים משמים:

הוציא, אבל ישראל יאמרו שזה היה ע"י שה' הוציא את צדקתינו והגיע זמן שיריב ריב ישראל, לכן באו ונספרה בציון וכו':

הברו, אתם החצים שאו אבר וכנף ועופו אל השלטים למלאותם, ימליץ שהחצים יעופו בעצמם אל השלטים, העיר ה' את רוח מלכי מדי ונתן בלבם כי מזמתו על בבל להשחיתה, ושמה שרוצה להשחיתה הוא מצד נקמת ה' על דבר כבודו, ועל נקמת היכלו ששרפו הבהמ"ק כ"ז נתן ה' בלב מלכי מדי, (ר"ל שכן פתר דניאל לבלשצאר את הנראה וזאת נודע למלכי מדי, ועי"כ השחיתו את בבל):

אל חומת בבל שאו נס להלחם אל החומה, החזיקו המשמר בל יפלו הגבורים על המחנה מן החומה, ואח"כ הקימו שומרים רבים בכל סביבות החומה שלא יברח האיש והכינו הארבים להכרית את הבורחים והמתחבאים, כי גם זמם מה שזמם כבר עשה ויצא לפועל:

שכנת על מים רבים והיו באים לתוכה תבואות וסחורות רבות, בא קצך כפי מדת בצעך שעשקת את כל האומות:

נשבע שימלא אותך אדם כילק להשחיתך:

(טו-יט) עשה ארץ, פסוקים אלה באו למעלה י' ושם פרשנום, ר"ל אז יכירו הכל כח ה' שהוא ברא כל המציאות ואת השגחתו שניכר ע"י גבורת גשמים, ויכירו כי אין ממש בע"א וה' שהוא חלק יעקב הוא יוצר הכל, והוא יריב ריב ישראל:

מפץ יאמר לישראל אתה מפץ של כלי מלחמה על ידך אשבר ואפוצץ כי מלחמה היינו בבל שהיתה כלי מלחמתו של ה', ונפצתי בך גוים ר"ל לאומי בבל ומלכותיהם:

ושלמתי ר"ל שלכן אנפץ את כל אלה כדי לשלם להם את כל רעתם אשר עשו בציון, ואחר שישברו על ידכם אתה המפץ אצלי שבעבורך אנפצם ככלי יוצר:

הנני אליך הר המשחית של בבל, וגלגלתיך לא יהיה עוד משכנך בין הסלעים כי תהיה הר שריפה:

ולא יקחו ממך אבן לפנה שלוקחים אבן יקרה ומוצקת (הנמשל שלא יקימו ממך מלכות) ואף לא אבן למוסדות שהיא פחותה מאבן פנה (ר"ל אף לא ממשלה קטנה ושיהיה בך יישוב):

(כז-כח) שאו נס יספר בפרטות איך נקבצו עליה כל מלכי גוים הקרובים והרחוקים:

כי קמה כי בפעם הזאת יחריבו אותה חדלו להלחם בשדה המלחמה, ישבו במצדות וגם שם נשתה גבורתם ולא ילחמו גם במצודה עד שהציתו המשכנות ונשברו בריחי המבצר:

רץ לקראת רץ ירוץ ר"ל שכל הנאמר בפסוק הקודם ירוץ רץ לקראת רץ להודיע, שהראשון יודיע שחדלו להלחם וישבו במצודות ויבא רץ כנגדו להודיע כי נשתה גבורתם והציתו משכנותיה, ואח"כ יבא מגיד לקראת מגיד להגיד למלך בבל כי נלכדה עיר המלוכה בקצה, ויבא מגיד לקראתו להגיד, כי המצדות שסביב בבל נלכדו וכו', שהוא גמר הכיבוש ושאנשי המלחמה נבהלו ואין לוחמים עוד:

כי כה אמר ה', בת בבל היתה דומה כגורן בעת הדריכה ר"ל בעת שהדריכה את כל האומות כמו שדורכים התבואה היתה דומה כגורן מלאה תבואה ועוד מעט יבא לה עת הקציר ויקצרו גם אותה:

אכלני, מאמר בת ציון, נ"נ אכלני שהרג אנשי בימי יהויקים, והציגני כלי ריק שהגלה גלות יכניה, ואח"כ בלעני כתנין שבזבז כל אשר להם, ואח"כ הדיחני לגמרי בגלות צדקיהו:

חמסי, בת ציון עיר המלוכה תצעק חמס על עיר המלוכה בבל, וירושלים שהוא בני העיר ואנשיה יצעקו חמס על כשדים, בבל אכלה שארה ובשרה שהיא המלוכה והבהמ"ק, וכשדים שפכו דמה, וכל אלה מבקשים דין וצועקים חמס:

לכן הנני רב את ריבך על החמס, ונקמתי על הדמים ששפכו, והחרבתי כי לבסוף נחרבה לגמרי והיתה תל עולם:

יחדו, ר"ל בו בלילה שאגו ככפירים והתעוררו כגורי אריות, כי אז נצחו את דריוש ובלשצאר עשה לחם לכל שריו:

בְּחֻמָּס, ואז נשתכרו בכלי קודש, ונהרג בלשצאר:

אורידם, וחזרו הפרסים והרגו את שריו וגבוריו:

איך, א — איך נלכדה ונכבשה, ב. איך היתה לשמה הלא כל הגוים באו אליה לסחורה והיו נכנעים תחתיה:

(מב-מד) עלה, אחר כך עלה הים והחריבה פעם ג' ועריה היו לשמה וגם החומה נפלה:

צאו, כבר נזכר נ' ח', נ"א ו', ופה, נגד ג' פעמים שנחרבה:

ופן, ר"ל אני מצווכם שתצאו פן, ירך לבבכם בשמועה הראשונה של החורבן הראשון, ובא בשנה השמועה, ר"ל בשנה הזו תבא השמועה הזאת שנית, כי תוחרב שנית, ואחריו בשנה ר"ל שנה שאחריו (תבא) השמועה פעם שלישית, וחמס בארץ מושל על מושל, והחמס אשר יהיה בארץ הוא ימשול על המושלים, ר"ל שהמושלים בה לא יוכלו לעצור בעד החמס כי החמס ימשול עליהם ויהיה תקיף מהם:

(מז-מח) לכן הנה ימים באים ופקדתי בהשגחה, וגם שאביא הרעה מסכים עם הטבע עד שירננו על בבל שמים וארץ, ר"ל שגם המערכה בשמים ותהלוכות הטבע בארץ יחייבו מפלתה כי מצפון יבאו השודדים שכן תחייב המערכה:

(מט-נ) גם בבל לנפול ר"ל אחר שבבל מוכנת שיפלו בה חללי ישראל וחללי כל הארץ, לכן אתם, פלטים מחרב הלכו אל תעמדו בל תפלו שם חללים, זכרו מרחוק את ה' לשוב אליו, וירושלם תעלה על לבבכם לשוב לירושלים:

בשנו הבושה היא מה שמתבייש מעצמו, והכלימה היא מאחרים, והחרפה היא על דבר, והכלימה תצוייר שמכלים בחנם, אומר עד עתה בשנו מאד כי שמענו חרפה, כי היה הגלות והחורבן על מעשינו הרעים, וגם אח"כ כסתה כלמה פנינו, שאחר שנתכפרו עונינו עדיין היינו לכלימה, כי באו זרים על מקדשי ה', שתחלה היה ע"י עונינו ואח"ז החזיקו בכלי המקדש ושתו בהם וזה הכלימה:

לכן, משיב ה' שלכן יפקוד על בבל, והיתה הפקידה על חילול כלי המקדש כמו שפתרו דניאל:

כי תעלה בבל השמים ר"ל אף שיצוייר שתהיה במערכה טובה מצד הוראת המערכת, מאתי יבאו שדדים ואשדד המערכה:

(נד-נה) קול זעקה וכו' כי שדד ה' שיהיה בהשגחה:

כי בא על בבל שודד וכו' וזה יהיה מחמת כי אל גמלות ה', והוא שלם ישלם, ויש הבדל בין גמול לתשלומין, הגמול הוא לפי התפעליות השנאה, והתשלומין הוא כפי המעשה, שישלם בין מצד האיבה בין מצד המעשה שעשו:

והשכרתי, כי היה בלילה שנשכרו בכלי קדש:

חמות בבל וכו' ויגעו עמים להעמיד החומה ולאמים לכבות את האש וייעפו ולא יכלו להושיע: