שמואל ב פרק כ״ב

ביום הציל ה' אותו — לעת זקנתו, לאחר שעברו עליו כל צרותיו ונצול מכולם:

ומכף שאול — והלא שאול בכלל היה, אלא שהיה אויבו ורודפו מכולם כיוצא בו (לעיל ב ל): תשעה עשר איש ועשהאל, כיוצא בו (יהושע ב א): לכו ראו את הארץ ואת יריחו וכיוצא בו (מלכים-א יא א): והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה (מלכים-א יא א):

סלעי ומצודתי — לשון חוזק הם, 'סלע' כמשמעו, 'מצודה' היא מצודת יערים, שקורין פליישאי"ן בלע"ז ועל שם הנס שנעשה לו בסלע המחלוקת (שמואל-א כג ח), והמצדות בחורשה:

ומפלטי לי — מפלטי עם צבא ישראל במלחמה, ופעמים שהוא מפלט לי כשאני לבדי, כגון מן ישבי בנוב (לעיל כא יז):

צורי — לשון סלע, שהסלע מחסה לעוברי דרך, מן המטר והרוחות, אבריאמ"ש בלע"ז:

אחסה — לשון כיסוי, שהייתי מתכסה לעזרה:

משגבי — סומכני:

ומנוסי — שהייתי נס אליו לעזרה:

מהולל אקרא ה' — כתרגומו ; בקראי לו אהודנו, לפי כי מאויבי אני בוטח שאושע ויתכן לפתור אקרא ואושע, לשון 'הוה':

אפפוני — הקיפוני:

משברי מות — כתרגומו: כאתא דיתבא על מתברא, כן שם מושב האבנים שהאשה יולדת שם:

נחלי — גייסות שוטפות כנחל:

חבלי — כתרגומו: משרית, כמו (שמואל-א י ה): חבל נביאים:

קדמוני — באו לפני:

בצר לי אקרא ה' וישמע וגו' — כך דרך לשון הווה, מדבר לשון עבר ולשון עתיד בפעם אחת:

ויתגעש ותרעש — לא על נסים שאירעוהו נאמר, אלא על נסים שנעשו לישראל, וראש המקרא מחובר על סופו:

כי חרה לו — 'כי' משמש כאן בלשון 'כאשר', וכן פתרונו, וכשחרה לו מפני מכעיסיו, נתגעשה ונתרעשה הארץ, ומוסדות השמים רגזו ורעשו:

עלה עשן באפו — כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו, וכן (תהלים יח ט): עלה עשן באפו. וזהו כל לשון חרון אף, שהאף נוחר ומעלה הבל:

ואש מפיו תאכל — מגזרת דבר פיו, תאכל אש ברשעים:

ויט שמים — להנקם מאויביו, ממצרים ומפרעה:

וישת חשך סביבותיו — לסוכה, כענין שנאמר (שמות יד כ): ויהי הענן והחשך, מפסיק בין מצרים לישראל:

חשרת מים עבי שחקים — מאין היה החשך, עבי שחקים היו, שהן חושרין מים על הארץ:

חשרת — לשון כברה הוא, שהוא נופל על הארץ דק דק (תענית ט ב) וכן הוא אומר באגדות הרבה: חושרין אותו בכברה. ויש לפתור 'חשרת', לשון 'קשר', שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים, כמו 'וחשוריהם' האמור באופני המכונה (מלכים-א ז לג), שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד:

מנגה נגדו — שלא תאמר בחשך הוא שרוי, אלא הנוגה לפנים מן המחיצה, ומאותו נוגה אשר לפניו, בערו גחלי אש, שנשתלחו חצים על מצרים:

יגלו מוסדות תבל — שנבקע התהום, כשנבקע ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם (ילקוט שמעוני רמז קסא):

מנשמת — מכח נשיבת רוח אפו:

כי אמצו — כאשר אמצו:

כצדקתי — כשיצאו אחריו למדבר וסמכו על הבטחתו:

עם חסיד תמים נבר — כנגד שלשה אבות, ששלם הקב"ה גמול צדקתם לבניהם:

ועם עקש — פרעה:

תתפל — לשון נפתל ועקש, ובספר תהלים (יח כז) כתוב: תתפתל. דבר אחר: ישלח ממרום יקחני. על עצמו אמר, כשהיה נחפז ללכת מפני שאול בסלע המחלקות והיה קרוב להתפש, ומלאך בא אל שאול לאמר: מהרה ולכה כי פשטו פלשתים: וישב וגו' כצדקתי. שלא הרגתיו בכרתי כנף מעילו:

אמרת ה' צרופה — ברורה, מבטיח ועושה:

ויתר תמים דרכי — מכל מכשול, ומכל חטא, ומכל מסוכן, עד כי היה שלם וכבוש:

ונחת קשת נחושה זרעתי — ונדרכה קשת נחושה על זרועי, שיש בי כח לדרכה, קשתות היו תלוים לדוד בביתו, והיו מלכי האומות באין ורואין אותן, ואומרים זה לזה: אתה סבור שהוא יכול לדורכן, אין זה אלא ליראנו, ודוד שומע ונוטלן ומכתתן לפניהם. ודריכת קשת לשון חית היא, וכן תהלים חציך נחתו בי:

וענתך תרבני — הגדלת לי מדת ענותנותך:

תרחיב צעדי — כשאדם מדבק רגליו זו בזו, הוא נוח ליפול, וכן הוא אומר (משלי ד יב): בלכתך לא יצר צעדך:

קרסולי — עקבי:

ישעו ואין מושיע וגו' — הרי זה מקרא מסורס, ישעו אל ה' ולא ענם, ואין מושיע, כמו (ישעיהו יז ז): ישעה האדם אל עושהו, כמו יפנה. ומנחם חברו עם (בראשית ד ד): וישע ה' אל הבל, ופתר בו לשון עתירה, ונופל הלשון על המעתיר ועל הנעתר, כמו (שם כה כא): ויעתר יצחק לה', ויעתר לו ה', אף כאן 'ישעו ואין מושיע' נופל על המתפלל, וישע ה' נופל על הלשון, על מי שמתפללין לפניו:

ארקעם — ארמסם, והרבה יש בספר יחזקאל: (ו יא): ורקע ברגלך (כה ו): ורקעך ברגל:

מריבי — מדואג, מאחיתופל, ושאול, והזיפים:

תשמרני לראש גוים — צפנתני לכך ומדרש אגדה ; אמר דוד: רבונו של עולם, הצילני מדינו של ישראל, שאם אטהו או ארדה את ישראל בעבודתו, אני נענש, אלא לראש הפלישתים תשימני, והם יעבדוני, ועליהם לא אענש:

יתכחשו לי — מחמת יראה, יאמרו לי כזבים:

לשמוע אוזן ישמעו לי — אפילו שלא בפני, יגורו מפני, למשמע אזניהם לסור אל משמעתי:

בני נכר יבולו — ילאו, לשון (ירמיהו ח יג): והעלה נבל פלישטירונ"ט בלע"ז:

ויחגרו — לשון פסחים:

ממסגרותם — מקושי יסורי מסגר שאני מייסרן בהם:

חי ה' — העושה לי אלה:

וידבר דוד המזמור הזה כולו סידר נעים זמירות ישראל בספר תהלותיו (מזמור י"ח) ובפירושנו לספר תהלותיו. בארנו דבריו כיד ה' הטובה עלינו. אך למה הוצג גם כאן, ולמה באו פה שנויים רבים וחלופים בתיבות ובאותיות. צריכים אנו לשמוע לדברי מהרי"א חבר השירה הזאת בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו, ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה ה' מצילו מצרה היה משורר השירה הזאת, וזה שכתוב ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול בכל פעם שניצול שר לה' כדברים האלה, ובספר הזה לא נכתבו מזמירות דוד ותשבחותיו רק השירה הזאת שהיא כוללת וששר אותה תמיד, ודוד המע"ה לעת זקנותו קבץ ואסף כל תהלותיו בספר מיוחד לצורך הנהגת המתבודד, שישפוך שיחה לפני אל על כל הפרטים שיצרך איש איש בימי חלדו, ימצאו מזמור או תפלה יתפלל בה, ויש בה סגולות נפלאות כי חברה ברוח הקדש ככתוב בס' שמוש תהלים, וגם המזמור הזה כתב שם שנית שיתפלל אדם אשר סבבוהו מצוקות רבות וניצול מהם כדוד, ואולם יען שנעשה לצרכי המתבודד תפלה לעני כי יעטוף, שינה ענינים רבים באופן שיתכנו לצרכי היחיד, וע"ד זה מצא השר מהרי"א טעמים נכונים לכל החלופים שבאו פה מבספר תהלות, עיין עליו כי אין להוסיף על דבריו, ופירוש המזמור היקר הלז כתוב אתי בספר תהלות כי שם מקומו, ולא אכפלהו פה שלא לצורך, לשכנו תדרשו ובאתם שמה אם יהיה אלהים עמדי: