מלכים ב פרק ג׳

ויהורם בן אחאב — אף פרשה זו, בשביל להגיד נס של מישע מלך מואב שנעשה על ידי אלישע נכתבה כאן, שמנה באליהו שמונה נסים, ובאלישע ששה עשר, לקיים פי שנים ברוחך אלי, וכתבן כולם זו בצד זו, כך ראיתי בשלושים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו דרבי יוסי הגלילי, וחציית ירדן של אלישע כשתים דשל אליהו:

רק לא כאביו וכאמו — שהוסיפו את הבעל, להכעיס:

רק בחטאות ירבעם וגו' דבק — וכן כל מלכי ישראל, מדאגה שלא תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלו לרגל, לכך עבדו את העגלים:

נוקד — מרי גיתין:

אילים צמר — דיכרין דרעיא, עם צמרם:

דרך מדבר אדום — כי גם מלך אדום ילך עמנו:

לתת אותם וגו' — שימותו בצמא:

אשר יצק מים על ידי אליהו — בהר הכרמל, וביציקתו נעשו אצבעותיו כמעיינות מים, עד שנתמלאה התעלה, וראוי הוא ליעשות לנו נס על ידו במים (ילקוט שמעוני רמז ריד):

אל כי קרא ה' וגו' — בבעו לא תדכר חובין רשעתא ההיא, בעי עלנא רחמין, ארי זמין ה' וכו':

קחו לי מנגן — מפני הכעס נסתלקה שכינה ממנו:

גבים גבים — בורות מלאים מים:

ונקל זאת — ועוד נס זה נקל ומועט בעיני ה', והוסיף להפליא אתכם נס אחר, ונתן את מואב בידכם:

וכל עץ טוב תפילו — אף על פי שנאמר (דברים כ יט): לא תשחית את עצה, כאן התיר לכם, שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר (שם כג ז): לא תדרוש שלומם וטובתם, אלו האילנות הטובים שבהם:

החלקה הטובה — שדה זרועה, קומצ"י בלע"ז:

ויהי בבקר כעלות המנחה — המים התחילו לירד מן השמים בבקר בארץ אדום, וכעלות המנחה באין שוטפין ובאין לאותו הנחל, לפי שאמר לא תראו רוח ולא תראו גשם, במדרש רבי תנחומא:

על הגבול — על הספר, שקורין מרק"א:

אדומים כדם — כן דרך המים, כשהשמש זורחת עליהם בבקר, מאדימות:

מנגד — מרחוק, והם לא ראו באותו הנחל מים מעולם, לפיכך היו סבורין שהוא דם:

והערים יהרוסו — היו הורסין:

ישליכו איש אבנו — שהיו נוטלין האבנים מן החומות, עד השאיר כל אבני הקירות בקיר לעמוד על חרסית שלהן הוא הטיט, כלומר שלא היתה עוד אבן בחומה, ואחרי זאת ויסובו הקלעים ויכו את הנשאר בחלקה, שלא נשברה החומה, והפילוה:

ויקח את בנו הבכור — בפסיקתא דפרשת שקלים נדרש: ששאל את עבדיו מה טיבה של אומה זו שנעשה להם נסים כאלה, אמרו לו: אביהם אברהם בן יחיד היה לו, אמר לו הקב"ה הקריבהו לפני, ורצה להקריבו להקב"ה, אמר להם: אף אני בן בכור יש לי, אלך ואקריבנו לעבודה זרה:

על החמה — חסר וא"ו, שהיה עובד לחמה:

ויהי קצף גדול — שנזכרו עונותיהם, שאף הם עובדין לעבודה זרה, ואינן ראויין לנס:

ויהורם, זה היה בעת שבא אלישע לשומרון, כי במות אחזיה לוקח אליהו ואז בא אלישע ואז היתה המלחמה:

(ב-ג) ויעש במה שדבק בחטאת ירבעם שהיה מפני יראת נזק וזה שכתוב לא סר ממנה, ולא כאביו וכאמו שהיו עושין להכעיס:

ומישע שהיה נוקד צאן לתכלית זה, כי השיב שכל שנה ושנה היה נותן מס הזה ולכן אמר לשון השבה וכן הלשון בדברי הימים ב' (כ"ז ה') ובמות אחאב פשע בימי אחזיהו כנ"ל (א' א'):

ביום ההוא שבא אלישע:

כמוני כי בעת פשע מואב התחבר עם העמונים ומקצת יושבי שעיר ולחמו על יהושפט ונפלו (כמבואר בדברי הימים כ' עיי"ש), ולכן אמר כמוני כמוך, כי גם בי התגרו:

ויאמר, מלך ישראל שאל ומלך יהודה השיב שיעלה דרך מדבר אדום כי אדום היה תחת רשות יהודה (כנ"ל א' כ"ב מ"ח ובדה"ב כ"א ח') ורצה שמלך אדום ילך גם כן עמהם:

ומלך אדום, הוא הניצב מלך, כמ"ש ומלך אין באדום, ויסבו באמת היה להם דרך קרוב אל מואב שהיתה במיצר ארץ ישראל, והם סבבו סביב הר שעיר דרך המדבר בדרך שסבבו ישראל בהכנסם לארץ, ושם לא היה מים גם בימי משה וגם עתה:

ויאמר אהה כי קרא ה' ראה שהסכיל עשו במה שנטה מדרך הקרוב והישר, וראה שה' נתן בלבם עצה נבערה למען יפלו, כי מדרך הטבע לא היה להם לבחור דרך עקלתון, וגם ידע שאם לא היה קורא מלך יהודה לעזרה לא היה הולך דרך אדום, שאדום לא היה תחתיו, וזה בעצמו שקרא ה' לשלשת המלכים שמזה נסבב שילכו בדרך המדבר הוא סבה מה' להאבידם, כי על מואב היה יכול ללכת בעצמו והיה מנצחם בלא עזרת שני המלכים:

(יא-יד) השאלות — למה הזכיר שיצק מים, מאין ידע שיש אתו דבר ה', ואמר אותו תחת אתו, מז"ש מה לי ולך, ומה התשובה אל כי קרא ה', ומ"ש לו לולי פני יהושפט וכו' למה בזה אותו ללא צורך:

האין רצה שהנביא יתפלל אל ה' על המים ויגד להם דרכם, ויען וכו' פה אלישע שיצק מים על ידי אליהו ועל ידי יציקה זו הוריד את הגשם והוא מלומד בנס כזה להוריד המים ולהציקו על צמא:

ויאמר אז אמר יהושפט כי הוא לא לבד שיתפלל כי בהכרח יש אותו דבר ה', (כתב אותו תחת אתו, רצה לומר ממה שיש אותו רצה לומר שנמצא פה מבואר שיש אתו דבר ה') כי תלמידו של אליהו לא ילך לחנם אל המחנה אם לא בשליחות וירדו ממרכבתם לכבודו, ויהושפט פי' שלבש בגדי הדיוט בל יתהדר לפני הנביא בשגם בעת צרה לכן לא אמר ומלך יהודה:

מה לי ולך רצה לומר הנה תפלת הנביא לא תועיל רק למאמינים בה' ובנביאיו שבזה יש קשר בין הנביא ובין האיש אשר הוא מתפלל בעדו לא כן אתה לך אל נביאי אביך, ויאמר לו אל, רצה לומר הדבר הזה אינו טבעי רק השגחה כי קרא ה' ובזה עליך לבטל את הגזירה ובשגם שאינו עלי לבד רק לשלשת המלכים :

ויאמר כי לולי כי מתנאי חלות שפע הנבואה על הנביא הוא בשהוא בין אנשים צדיקים ואנשי הרוח, כמ"ש והתנבית עמהם, ואם הוא בין רשעים זה מונע השפע מלירד עליו, אמר, הנה אתה סבה לשלא אשיג שפע הנבואה, רק הלא יהושפט פה והוא בצדקתו יעזר שתחול הנבואה והדבר שקול, ולכן צריך עוד איזה פעולה להזדמנותה שהוא הניגון, מה שאין כן אם לא היה יהושפט לא היה הניגון מועיל, ואם לא היה הרשע פה לא היה צריך לזה, וזה שכתוב ועתה קחו לי מנגן :

גבים חפירות צוה לחפור חפירות שיתמלאו מן המים שיבואו שמה, כמו באו על גבים (ירמיהו י״ד:ג׳):

השאלות — מה רצה באמרו ונקל זאת בעיני ה' וכי יעלה על הדעת שבעיניו יפלא כל דבר:

ונקל רצה לומר כי הטובה הנסיית שיעשה ה' לצורך עם או אדם אחד ובהכרח תבא אליו בעצם וראשונה לא בשניה ובמקרה, ואחר שהמים האלה היו בשביל ישראל היה צריך שירדו פה שהוא מקום הצורך לא בארץ אדום, עד שידמה שעקר המים באו בשביל ארץ אדום להשקותה, וישראל קבלוה במקרה, ע"ד כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כמש"פ שם, ואין לומר שבזה יגדל הנס במה שלא יראו רוח וגשם ואעפ"כ ימלא הנחל מים, לז"א כי בהפך היה הנס יותר גדול אם היה הגשם בא במקום ההוא שלא היה מטבעו לגשם, כי היה מדבר וצמאון, לא כן בארץ אדום היה הגשם רגיל, ושיפוצו נחליו חוצה הוא דבר מורגל, לכן אמר שבאמת נקל זאת בעיני ה' נס הזה הוא דבר נקל וקרוב לטבע, ומה שבחר ה' בדרך זה ולא בנס יותר גדול שיהיה הגשם במקום ההוא, הוא מטעם שעל ידי כן ונתן את מואב בידכם שזה התכלית אצלו, עד שהמים לא יהיו רק אמצעיים אל התכלית הזה לכבוש את מואב ושימצאו בידכם בקל וכמו שהיה, ואחר שהנס אינו מבוקש לעצמו רק לתכלית דבר אחר לא יחוש אם יהיה קרוב אל הרגיל, בשגם יש בו עוד ענין, שישראל לא היו ראוים לשני נסים בפעם אחד שהוא הגשם וכיבוש מואב, ואם היה הגשם בא בנס גדול, היה זה מגרע כחם ולא היו כובשים את מואב כי לא היתה זכותם מספיקה רק לנס אחד, ולכן בחר שהמים ימצאו בנקל בדרך הטבע, וזה שכתוב ונקל זאת בעיני ה' ועל ידי כן הנס שהיה ראוי לעשות להם היה מה שכבשו את מואב, וזה שכתוב ועל ידי כן ונתן את מואב בידכם :

ויהי לדעת חכמינו זכרונם לברכה פי' ויהי (דבור זה של אלישע) בבקר, (שאז נבא והגשם התחיל בארץ אדום), וכעלות המנחה (מנחת ערב) והנה מים באים אז הגיעו המים אל הנחל והמפרשים פירשו כעלות המנחה מנחת הבקר:

וכל מואב שמעו (מכבר כי זה גדר השם הקודם אל הפעול שאינו מקפיד על הקדימה בזמן), ויעמדו מכבר:

וישכימו (לדעת חכמינו זכרונם לברכה היה זה בבקר שאחריו, ולפי המפרשים שמ"ש כעלות המנחה הוא מנחת הבקר היה באותו בקר תיכף):

החרב נחרבו מענין חרב שלחמו זה בזה בחרב:

ויכו אחר שנסו רדפו עד ארץ מואב והכו בה (במדינה עצמה) והתמידו להכות את מואב, ועל זה אמר והכית את מואב:

והערים יהרסו בלי הפסק, עד השאיר רצה לומר הרסו כל הערים רק קיר חרשת היה מבצר גדול שהקיר בנוי מאבנים גדולות ובקיר חרשת נשארו אבניה רצה לומר אבני החומה שלא יכלו להרסה ולכבשה מחוזק האבנים (ושם היה מלך מואב) ויסבו הקלעים באבנים גדולות שקולעים להרוס החומה ויכוה רצה לומר הכו בקלעיהם להרסו:

השאלות — למה היה קצף על ישראל על שהעלה מלך מואב את בנו על החומה מה חטאו ישראל בזה:

וראה מלך מואב שהיה בפנים כי לא יוכל לנצח מן החומה כי חזק המלחמה ושיכבשו החומה ולכן לקח ושלף חרב (כי מן החומה לחמו בחצים וקשת) ורצה להבקיע אל מלך אדום שמלך אדום ומחנהו עמד בצד אחד והיה חלוש נגדו ורצה להבקיע לתפוס את המלך עצמו ולא יכלו לתפשו רק תפסו בנו הבכור, ולקחהו ויעלהו וישרפהו על החומה לנקום ממלך אדום (ועל זה אמר על שלשה פשעי מואב וכו' על שרפו עצמות מלך אדום לסיד) ומזה נתעורר קצף ממחנה אדום על ישראל, שחרה להם שישראל לא עזרוהו בעת נבקעו מן החומה ולחמו נגדו שהניחוהו ללחום לבדו, ועל ידי כן לא נסעו מעליו כי נעשה קצף בין שלשת המלכים זה לפי הפשט, ודברי חכמינו זכרונם לברכה ידועים: