חבקוק פרק א׳

המשא אשר חזה — מטל נבואתא מה שנשא וקבל ברוח הקדש:

עד אנה ה' — צופה היה ברוה"ק שעתיד נבוכדנצר למלוך בכיפה ולהיות מיצר לישראל כענין שנאמר בנבואתו כי הנני מקים את הכשדים וגו' ועל זאת היה מתאונן ומתפלל:

אזעק אליך חמס — אזכיר לפניך חמס העשוי לי ואינך מושיע:

און — ביזה וחמס:

ועמל תביט — עמל זה אתה מביט ואינך עוזר:

ויהי ריב ומדון ישא — וזה נבוכדנצר הנושא ריב ומדון הווה ומתקיים ומצליח.

ויהי — ויתקיים אותו אשר ריב ומדון ישא כן תרגום יונתן:

על כן תפוג תורה — על זה שישראל רואין הצלחתו שלו תפיג ותעבור תורה מהם וישמעו לו וישתחוו לצורה בבקעת דורא:

ולא יצא לנצח משפט — הדת לאמיתו:

מכתיר — סובב כמו (תהילים כ״ב:י״ג) אבירי בשן כתרוני:

לא תאמינו כי יסופר — זאת לכם אשר אני מקים את הכשדים העם אשר לא היה כדאי להבראות כמו שנאמר (ישעיה כג) זה העם לא היה הם אחד משלשה דברים שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם ועתה יקום ויהיה מר ונמהר לרוץ וללכת למרחבי ארצות כל הגוים:

ממנו משפטו ושאתו יצא — ממנו שופטים ממנו מלכים המטילין משא ואימה על הכל. משפטים יושטיצי"א בלע"ז:

ופשו פרשיו — רבו פרשיו:

לחמס יבוא — לשלול ולבוז:

מגמת פניהם — לשון הגמיאיני נא (בראשית כד) יגמא ארץ (איוב לט) רץ במרוצה לשעה קלה כברת ארץ כאלו גמא ושתה הארץ שלפניו ואף כאן מגמת פניהם גמיאת שאיפת פניהם דומה לרוח הקדים עזה שברוחות כן תירגם יונתן:

והוא במלכים יתקלס — מתלוצץ בהם וכל לשון קלסה ל' דבור הנדברים בו יש לטוב יש לרע פרלרי"ץ בלע"ז:

משחק — כמו שחוק כמו משמר מסתר:

לכל מבצר ישחק — אם אויבו במבצר חזק ישחוק לו:

ויצבור עפר — עליו ברוב חיילותיו כל אחד נושא משא עפר והרי היא לפני החומה תל גבוה ונלחמים בה על העיר והיא שפיכת סוללה כי כולן מתורגמות ויצבור עלה מליתא ואף היא ל' מילוא שהיה בעיר דוד הוא תל גבוה ונלחמים בה שעל ראשה מגדל בנוי ושיפועו משפע לצדדין וסביבות מרגלותיו חומה נמוכה להחזיק העפר מליפול:

אז חלף רוח — אז בראותו דרכו צלחה רוח חולפת ועוברת עליו רוח אשמה ומהו הרוח זה כחו לאלוהו הכח הזה הוא נותן לאלוהו ואמר אלהי עשה לי כל החיל הזה:

אמר הנביא ואתה למה תחריש לכל זאת הלא אתה מקדם אלהי קדושי וכו' וזה שכתוב לא נמות אחד מתיקוני סופרים שבמקרא הוא שכינה הכתוב וכן (מלאכי א׳:י״ג) והפחתם אותו וכן הרבה המפורשים בספרי ולפי תיקון הסופרים זה פירושו הלא אתה אלהי מקדם קדושי אל תתני למות בידו:

ה' למשפט שמתו — ידעתי כי לא העמדתו לזה אלא לשפוט את המורדים בך ומכל מקום כל זה למה יתקיים הלא

טהור עינים אתה מראות ברע:

והביט — כמו ולהביט אל עמל:

צדיק ממנו — שהוא מסמא את עיני צדקיהו:

ותעשה אדם — לפני נבוכדנצר הפקר כדגי הים שכל הרוצה לצוד צודה מהם:

כלה בחכה העלה — כל האדם זה נבוכדנצר העלה בחכה שלו:

יגורהו — לשון אגרה בקציר (משלי י) נהרסו ממגורות (יואל א):

יזבח לחרמו — לעכו"ם שהוא אומר שהיא כובשת הכל לפניו:

בהמה — כמו בהם בשבילם:

בריאה — שמנה:

העל כן יריק חרמו — יש תמיהות הרבה המתקיימת כמו הנגלה נגליתי דעלי (ש"א ב) הרואה אתה (שם ב טו) אף כאן הנראה בעיניך שעל כן הוא מצליח כל שעה שיריק חרמו על הכל ולצוד ציד, יריק כמו (תהלים לה) הרק חנית, וירק את חניכיו (בראשית יד) מזדיין בחרמו:

המשא, יתאונן תחלה על הצלחת בבל, וישיג תשובה ע"ז, הודיעו לו חורבן בבל ומפלתה בימי בלשאצר:

עד אנה ה' שועתי שאני צועק לישועה ולא תשמע, ואם תאמר שאין אנו ראויים לישועה, הלא אזעק אליך חמס, ואני מבקש משפט על החמס של מלכות בבל, שבזה ראוי שתושיע מצד המשפט והיושר, כמ"ש למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ומ"מ ולא תושיע :

למה, טוען שנית על מה שה' מראה לו בנבואה הצלחת בבל, למה תראני און ואיך עמל תביט אתה, שע"י שתראני זאת בנבואה מבואר כי זה נעשה בהשגחתך, ואיך אפשר שאון ועמל כזה יצא לפועל על ידך, ויותר מזה כי שוד וחמס לנגדי ר"ל שאיני רואה בנבואה אחרית הרשע וכליונו רק אני רואהו תמיד לנגדי והצלחתו תמשך ימים רבים, ויהי ריב, ועי"כ יתהוה ריב נגד דרכי ה', וגם מדון ישא, עי"כ נושאים מדון ודין ודברים נגדך, שבני העולם יש להם נגדך ריב ומדון. ומפרש מהו הריב.

על כן, בני העולם טוענים נגדך לאמר, הלא על כן תפוג תורה, שעי"ז תפסק התורה שהיא מלמדת עקרי האמונה ושה' משגיח ושופט צדק, ועתה יכחישו בפנות התורה ממך שרואים שהרשע מצליח והצדיק אובד, וכן לא יצא לנצח משפט, גם המשפט הנימוסי בין אדם לחברו הגם שהשכל מחייבו (וא"א שיפוג מן הלב כי מוסדות המשפט קבועים בלב האדם בטבע) בכ"ז לא יצא מכח אל פועל המעשה, כי רשע מכתיר את הצדיק, ר"ל גם הצדיק שרוצה לעשות משפט לא יוכל לעשותו, כי הרשע הוא המכתיר את הצדיק, ר"ל שהוא המלביש אותו כתר ועטרה שהצדיק השופט הוא קבוע לשפוט מאת המלך הרשע שהוא נתן עטרת הנשיאות בראשו, וצריך הוא להתנהג כפי חוקי הרשע ומשפטיו שהם עוות ועקול הדין, על כן יצא משפט מעוקל. שגם המשפט שהוא מיושר בפנימיותו וקרוב אל היושר צריך להיות מעוקל בחיצוניותו, להפיס דעתו של הרשע המכתירו שאינו רוצה במשפטים ישרים, כ"ז דברי הריב והמדון שנושאים העולם על ההשגחה ועל הנהגת ה':

ראו, אחר ההוצעה הזאת מתחיל לספר גוף הענין שעליו צועק חמס, ויספר בשם ה' שהוא הקים אותם להרעיש הארץ ולהרגיז ממלכות, ואומר, ראו בגוים והביטו ושימו לב על הדבר, והתמהו תמהו, ומפרש ראו בגוים והביטו פעל פעל בימיכם ר"ל שלא תאמרו שא"א לכם לראות הדבר מפני שעדיין לא יצא מכח אל הפועל, על זה אמר כי פעל פעל שכבר בא לידי פעולה, ולא תאמרו שלא היה בזמנכם, כי הוא בימיכם, וא"כ תוכלו לראות ולהביט, ונגד מ"ש והתמהו תמהו מפרש כי לא תאמינו כי יסופר, אם היו מספרים לכם דבר כזה לא הייתם מאמינים כלל כי הוא דבר היוצא מדרך העולם, ולכן כשתראוהו בעיניכם תתמהו ותתפלאו:

כי הנני מקים את הכשדים שיקומו משפל מדרגתם למשול על גוים, הגוי המר והנמהר ר"ל שלפעמים יתרומם גוי אחד ע"י חנופה וחלקלקות שימשוך עמים תחתיו בדברים רכים, אבל הם גוי מר ואכזרי, ולפעמים יתגבר ע"י שכלו ותחבולות, אבל הם גוי נמהר שעושה הכל בלא עצה ותבונה, ובכ"ז הוא ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו ר"ל שדרך כובשי ארצות ללכת לארך הארץ ממזרח למערב בארץ השייך לאקלימא שלו, אבל הוא הולך למרחבי ארץ מצפון לדרום שאינו מאקלים שלו, ולפעמים ילך על ארץ שיש לו עליו איזה טענת ירושה מאבותיו אבל הוא רוצה לרשת משכנות לא לו, שאין לו שום טענה עליהם:

איום ונורא הוא, האימה בא מצד גודל הדבר עצמו, והמורא הוא שמתיראים מרעתו, והוא איום מצד עצמו ונורא מצד הרעות שעושה, ומפרש ממנו משפטו ושאתו יצא, נגד מה שאמר שנורא הוא אומר שממנו משפטו יצא, ר"ל שהוא אינו נוהג לפי חקת המשפט הקבועים, שיש משפטים קבועים בין העמים והמלכים שאין למלך או לעם להתגר מלחמה על עם אשר לא חטא כנגדו וכ"ש אם הוא נכנע תחתיו, והם נימוסים קבועים לכל העמים אבל הוא לא יביט על משפטי המדינות וחקיהם, רק יקבע לו משפטים כפי רצונו להסיר גבולות עמים ולהרעיש ארצות וע"כ מתיראים מפניו, ונגד מ"ש שאיום הוא מצד עצמו, אמר כי ממנו שאתו יצא, כי יש עם המתגבר ע"י עזרת עמים ומלכים אחרים אשר כרתו עמו ברית והוא אינו איום כ"כ אחר שכחו תלוי בכח העמים העוזרים אותו, אבל הוא שאתו יצא ממנו בעצמו ואינו צריך לעזר עם אחר:

וקלו סוסיו הם קלים במרוצתם יותר מנמרים שהם קלי המרוץ מאד — וגם חדו מזאבי ערב, שהם חדים ופראים יותר מן הזאבים הנמצאים ביער מעורב שהם פראים מאד, וסוסים כאלה יתיראו הפרשים לרכוב עליהם ובכ"ז פשו פרשיו, רבו הרוכבים על סוסים האלה, והגם שפרשיו מרחוק יבואו והם עיפים מרוב הדרך, בכ"ז לא ינוחו מדרכם רק יעופו כנשר חש לאכול, שתיכף בבואם ילחמו ויכבשו וישללו שלל:

כלה לחמס יבוא, שאין תכלית מהלכו לרשת כבוד ולמלוך על ארצות שכבש, שאם היה הולך לתכלית זה לא היה מחריב הארצות, וכן לא היה שב תיכף לארצו כי היה מתעכב בכל מדינה שכבש להנהיג שם תכסיסי מלכותו, אבל הוא תכלית מהלכו רק לחמס, ולכן מגמת פניהם קדימה ישוב תיכף אל המזרח, דהיינו אל מדינתו שבבל היתה במזרח לארצות שכבש ולכן יאסוף כחול שבי, אינו מניח העמים לשבת בארצותיהם רק לוקחם עמו לשבי אל ארצו:

והוא במלכים יתקלס, גם למלכים שכובש או שיכנעו תחתיו לא יחלק כבוד רק יתקלס לבזותם, ורוזנים שהם שרי העצה הם משחק לו, כדבר שהוא לשחוק בעלמא, כי איננו צריך לא לרוזנים לבקש מהם עצה ולא למלכים שיהיו בעזרתו, וגם אינו מתירא ממבצרים של אויביו, כי לכל מבצר ישחק, שע"י ריבוי חיילותיו יצבר עפר וילכדה ע"י סוללה שעושה נגד המבצר, וא"צ לו לצור על המבצר ימים רבים:

אז חלף רוח, הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה יחלוף הרוח בו לפרקים, ואח"כ יעבור הרוח בו בקבע, עד יאשם ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב זו כחו לאלהו, שיחשוב שע"ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע"ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע"י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע"ז, כמ"ש (דניאל ה׳:כ״ג) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו' ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי"ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר"ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי' הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה' על שלות הרשע, וה' יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע"י שחלף רוח ואשם:

הלוא, הנביא מתפלל אל ה' אומר אליו.

הלא אתה אלהי קדושי, הלא אתה ה'! מקדם לא נמות (שמתו) למשפט שמתו ר"ל הלא מה ששמת את הרשע הזה להיות שבט אפך ליסר גוים, בעת ששמתו מקדם לא שמתו כדי שנמות, רק שמתו למשפט, שלא מנית אותו להמית את כל בני האדם ולהשמיד ולהכרית, רק שמתו למשפט ולהוכיח, ולהחזיר את הרשעים בתשובה ולהעניש את החוטאים, אבל לא שנמות כולנו על ידו באין חמלה כמו שהוא עושה, (כמ"ש הוי אשור שבט אפי וכו' והוא להשמיד בלבבו וכמש"פ שם) הנביא אומר הלא אתה ה' מקדם מצד שאתה אלהי קדושי, ורוצה אתה שנהיה קדושים ולא נמוש מתורתך עד שלכן הכינות את הרשע להרעיש גוים וממלכות, בכ"ז לא נמות לא על הכונה שנמות על ידו, רק ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו, בעת שיסדתו, ר"ל עקר יסוד השליחות ששלחתו היה להוכיח שע"י מוראו יקבלו תוכחה ויכירו עונשי ה' וישובו בתשובה, וגם אחרי שלא קבלו תוכחה. בכ"ז לא שמתו כדי שנמות כולנו (כמו שהוא עושה שהורג הכל באין הבדל), רק שמתו למשפט, שישפטו הרשעים על ידו על חטאתיהם ויקבלו ענשם. אבל לא שימית את כולם כצדיק כרשע:

טהור (טענה שניה) מצד ההשגחה ומצד מדת צדקו — והמאמרים מקבילים טהור עינים מראות ברע למה תביט בוגדים, ר"ל הלא מצד הרשע עצמו שהוא בוגד אין ראוי שתשגיח עליו להצליחהו באשר עיני השגחתך טהורים מראות ברע ומהשגיח עליו לטובה, והבט אל עמל לא תוכל למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, הלא זאת נגד מדת הצדק שהרשע יבלע את מי שהוא צדיק ממנו, והוא עמל גדול ונגד היושר והמשפט, ואיך תחריש ע"ז, הלא הביט אל עמל לא תוכל, ואיך תביט בעמל גדול כזה ותחריש ולא תושיע:

ותעשה (טענה ג'), ואם נאמר שכ"ז נעשה בלא השגחתך וידיעתך, כי מסרת את בני האדם אל המקרה והסתרת פניך מהם, ע"ז טוען הכי אפשר שתעשה אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, ויותר מזה כי הוא כרמש לא מושל בו כי בעד הדגים יגין הים עכ"פ וצריך חכה ותחבולות אבל הרמש נלקח ביד ביבשה, וכן יצודם בקלות:

כלה בחכה העלה, החכה בו יצודו הדגים הגדולים, והחרם בו יצודו הדגים הבינונים ודרך לפרוש חרמים רבים לצוד בם דגים רבים, והמכמורת פורשים על פני המים עצמם עד שכל הדגים הנכנסים לתוכו אין יכולים לצאת ועי"ז אוספים דגים הרבה בפעם אחד, ומצייר שתחלה כבש מדינות מיוחדות אחת אחת ובכח גדול כמעלה בחכה, ואח"כ יגורהו בחרמו, אגר את המדינות הקטנות מהם המפוזרות בקל יותר כאוסף ע"י החרם, ואח"כ ויאספהו במכמרתו, אסף כל העמים בשבי כאוסף כל דגי הים הקטנים ע"י המכמורת, על כן ישמח ויגיל על רוב הצלחתו:

על כן נדמה לו שעשה הכל בכחו, ולכן יזבח לחרמו נדמה כדיג שחושב שהחרם והמכמורת הם הנותנים לו פרנסתו ומיחס להם אלהות ומזבח ומקטר להם, וכן מיחס כ"ז לכחו ולכוכב הצלחתו ולהם יזבח ויקטיר, ובמליצה מציין בזבוח הריגת גוים רבים, ובקטר תבערת הערים ושריפתם, יחריב אנשים וערים כדי שיוכל לצודד גוים אחרים תחתיהם, כי בהמה (ר"ל בהחרם והמכמורת) שמן חלקו ומאכלו בריאה, כי יש מאכל בריא שאינו שמן, ומאכל שמן שאינו בריא לגוף, אבל חלקו שמן ובריא:

העל כן, מסיים תמיהתו, אחר שאתה למשפט שמתו, ושעל ידו יוכר כחך להעניש את הרשעים, והוא לא כן ידמה רק מיחס הכל אל כחו ומכלה ומאבד רבים, וא"כ הכי העל כן יריק חרמו? וכי לתכלית זה ראוי שיצוד גוים רבים ושתמיד לא יחמול להרוג גוים? ומצייר אותו כצייד שמריק ומשליך הדגים הנמצאים בחרמו כדי שיצוד אחרים כן יריק ויהרוג את השבי והמלקוח שנפל בידו כדי שיצוד גוים אחרים ויושיבם תחתם, ולכן יהרוג גוים תמיד כדי להושיב אחרים תחתיהם: