בראשית פרק כ״ה

קטורה — זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה שלא נזדוגה לאדם מיום שפרשה מאברהם:

אשורם ולטושם — שם ראשי אומות ותרגום של אנקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא. שפרש למשרין, לשון מחנה. ואם תאמר שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית, הרי לנו תבות שאין בראשם אל"ף ונתוספה אל"ף בראשם, כמו (עמוס ז ז) חומת אנך, שהוא מן (שמואל ב' ד ד) נכה רגלים, וכמו (מלכים ב' ד ב) אסוך שמן שהוא מן (רות ג ג) ורחצת וסכת:

ולטושם — הם בעלי אהלים המתפזרים אנה ואנה ונוסעים איש באהלי אפדנו, וכן הוא אומר (ש"א ל טז) והנה נטושים על פני כל הארץ, שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו:

ויתן אברהם וגו' — אמר ר' נחמיה ברכה דיאתיקי, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם (לעיל יב ב) והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק:

הפילגשים — חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר היא קטורה נשים בכתבה, פילגשים בלא כתבה, כדאמרינן בסנהדרין (כא א) בנשים ופילגשים דדוד:

נתן אברהם מתנת — פרשו רבותינו שם טמאה מסר להם דבר אחר מה שנתן לו על אודות שרה ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם שלא רצה להנות מהם:

מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים — בן מאה כבן שבעים, ובן שבעים כבן חמש בלא חטא:

יצחק וישמעאל — מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם:

ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו' — נחמו תנחומי אבלים דבר אחר אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו:

בשמתם לתולדתם — סדר לידתן זה אחר זה:

בחצריהם — כרכים שאין להם חומה, ותרגומו בפצחיהון, שהם מפוצחים לשון פתיחה, כמו (תהלים צח ד) פצחו ורננו:

ואלה שני חיי ישמעאל וגו' — אמר רבי חייא בר אבא למה נמנו שנותיו של ישמעאל, כדי ליחס בהם שנותיו של יעקב מן שנותיו של ישמעאל למדנו ששמש יעקב בבית עבר ארבע עשרה שנה כשפרש מאביו קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפרש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר (להלן כח ט) וילך עשו אל ישמעאל וגו', כמו שמפורש בסוף מגלה נקראת (מגילה יז א):

ויגוע — לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים:

נפל — שכן, כמו (שופטים ז יב) מדין ועמלק וכל בני קדם נופלים בעמק כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן הוא אומר על פני כל אחיו ישכן (לעיל טז יב), עד שלא מת אברהם ישכן, משמת אברהם נפל:

ואלה תולדות יצחק — יעקב ועשו האמורים בפרשה:

אברהם הוליד את יצחק — על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה המנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:

בן ארבעים שנה — שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנלדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנלד יצחק עד העקידה שמתה שרה שלשים ושבע שנה, ובת תשעים היתה כשנלד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, שנאמר (כג א) ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק שלשים ושבע שנים ובו בפרק נלדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה:

בת בתואל מפדן ארם אחות לבן — וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם:

מפדן ארם — על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון (שמואל א' יא ז) צמד בקר, תרגום פדן תורין ויש פותרין פדן ארם כמו (הושע יב יג) שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:

ויעתר — הרבה והפציר בתפלה:

ויעתר לו — נתפצר ונתפייס ונתפתה לו, ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא וכן (יחזקאל ח יא) ועתר ענן הקטרת, מרבית עלית העשן, וכן (שם לה יג) והעתרתם עלי דבריכם, וכן (משלי כז ו) נעתרות נשיקות שונא, דומות למרבות והנם למשא אינקריישימינ"ט בלע"ז:

לנכח אשתו — זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת:

ויעתר לו — לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה:

ויתרוצצו — על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות:

ותאמר אם כן — גדול צער העבור:

למה זה אנכי — מתאוה ומתפללת על הריון:

ותלך לדרש — לבית מדרשו של שם:

לדרש את ה' — שיגיד לה מה תהא בסופה:

ויאמר ה' לה — על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקודש והוא אמר לה:

שני גוים בבטנך — גיים כתיב, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:

ושני לאמים — אין לאום אלא מלכות:

ממעיך יפרדו — מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתמו:

מלאם יאמץ — לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים:

וימלאו ימיה — אבל בתמר כתיב (להלן לח כז) ויהי בעת לדתה שלא מלאו ימיה כי לשבעה חדשים ילדתם:

והנה תומם — חסר, ובתמר תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע:

אדמוני — סימן הוא שיהא שופך דמים:

כלו כאדרת שער — מלא שער כטלית של צמר המלאה שער פלוקייד"א בלע"ז:

ויקראו שמו עשו — הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:

ואחרי כן יצא אחיו וגו' — שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין:

בעקב עשו — סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה המנו:

ויקרא שמו יעקב — הקדוש ברוך הוא דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב:

בן ששים שנה — עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת שלש עשרה שנה וראויה להריון ועשר שנים הללו צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה והתפלל עליה ושפחה לא רצה לשא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:

ויגדלו הנערים ויהי עשו — כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודה זרה:

ידע ציד — לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:

איש שדה — כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות:

תם — אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו מי שאינו חריף לרמות קרוי תם:

ישב אהלים — אהלו של שם ואהלו של עבר:

בפיו — כתרגומו בפיו של יצחק ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:

ויזד — לשון בשול, כתרגומו:

והוא עיף — ברציחה, כמה דתימא (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי להורגים:

הלעיטני — אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו, כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו (שבת קנה:):

מן האדם האדם — עדשים אדמות, ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, לפיכך קצר הקדוש ברוך הוא חמש שנים משנותיו, שיצחק חי מאה ושמונים שנה וזה מאה שבעים וחמש שנה, ובשל יעקב עדשים להברות את האבל ולמה עדשים, שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם (ועוד מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר. לפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים שהם עגלים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה כדאמרינן במועד קטן (כא ב) אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחלה, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל וכו'):

מכרה כיום — כתרגומו, כיום דילהן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה:

בכרתך — לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא:

הנה אנכי הולך למות — (מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטל אותה ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות וענשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:

ויבז עשו — העיד הכתוב על רשעו שבזה עבודתו של מקום:

ויסף אברהם — כמו שהעץ יש בו עלין וקליפה וגרעינין ופרי, כן במין האנושי ימצא הלב והפרי שהוא מובחר האנושי שבעבורו נשתל כל האילן ובעבורו נקרא כל היצור, אבל הפרי מעטה נגד העלין והקליפות, שהם כלל בני אדם גוים ולאומים שצריכים בהכרח לחיות חיים הארציים ואגודתו על ארץ יסדה בעבור הפרי והלב והסגולה מבני אדם, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה, ושקול זה כנגד כל העולם כולו כמ"ש חז"ל בפ"ק דברכות, וריב"ז כשראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני, ובזה מספר שכן אברהם עם מה שהוליד את יצחק ונתן לו בת זוגו שמהם יצא הלב והסגולה, והוציא ג"כ עלים וקליפות שיהיו שומרים לפרי, ויש קליפה הקודמת לפרי כטבע התולדה שתחלה יצאו הסיגים ואח"כ הכסף הנקי, ולבעי רחמי אתכליא על עליא, ובערך זה היה ישמעאל שנולד קודם יצחק, ויש קליפה המאוחרת לפרי ובערך זה היו בני קטורה, ועז"א במדרש אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, אולם יודיע כי אלה לא יתיחסו אל אברהם לעקר והיה רק תוספת אל העקר, וז"ש ויוסף אברהם:

ותלד לו — מבארם בשמותם שנעשו גוים גדולים למלא פני האדמה להיות צוותא אל הלב והסגולה, אם בישוב הארץ אם לצורך המלאכה והאומניות, שעז"א ובני דדן היו אשורים ולטושים, שהוא ע"ש מלאכתם כמ"ש בפי' ד"ה והיו י"ג ראשי אומות, שמספר י"ב או י"ג היה בכל אחד מבניו, וסיים כל אלה בני קטורה, ר"ל לא נתיחסו לאברהם רק היו בני קטורה:

ויתן אברהם — באשר עקר תולדתו היה יצחק לכן הבדילו מיתר בניו. א] במה שנתן לו את כל אשר לו בין נכסיו בין הברכה והבכורה והצלחת הנפשיית, ולבני הפילגשים שהם בני הגר וקטורה נתן מתנות, וחז"ל דרשו ששם טומאה מסר להם, ר"ל שנתן דבר שאין ראוי להחזיקו רק לתתה לאחרים, כי ידע שהם יהיו תחת המערכת ומסר להם השמות המושלים על המערכה ומוציאים כח מן המזל והכוכב, וזאת שנית ששלחם מעל יצחק בנו שלא יהיה להם חלק בירושת הארץ, ושלא יעמדו אחרי מותו קטטות בינם ובין יצחק, והגם שנראה שישמעאל לא נשלח כמ"ש ויקברו אותו יצחק וישמעאל כבר פי' הרי"א שע"י בני קטורה נכנע גם ישמעאל תחת יצחק כי הבין שאין לו יתרון על יתר בני הפילגשים:

אשר חי — ר"ל כי השנים שאין עובדים את השי"ת אינם נקראים שנות חיים כי בם לא חי חיי האדם רק חיי הבהמה, ואברהם לא הכיר את בוראו תיכף ובעת ההיא לא חיה החיות האמתי ויודיע שאחר שהכיר את בוראו ושב בתשובה תיקן גם הימים הראשונים עד שנוכל לאמר שחי בכל ימי שני חייו, וכן אמר באדה"ר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, להורות שכאשר שב בתשובה תיקן כל ימי חייו:

ויגוע וימת — הגויעה מציין אפיסת כחות הגוף, והמיתה מציין פרוד הנפש מן הגוף, והאסף אל עמיו מציין שוב הנפש אל עמה ואל מקום מולדתה שהם הנפשות והשכליים הנפרדים אל צרור החיים, שנשתלחה מהם אל עם נכרי שהם עולם הגופים, ועתה יאספוה אל עמה, ואמרו חז"ל שגויעה ואסיפה לא נאמר רק בצדיקים הנאספים אל מחיצות הרוחנים, ובישמעאל נאמר ויאסף אל עמיו, כי עשה תשובה כמ"ש חז"ל ובא אל מחיצת הצדיקים:

ויהי אחרי מות אברהם — שכ"ז שהיה אברהם חי היה הוא עקר הבית וכל עסקיו נקראו על שמו ומברכתו התברכו, אבל אחרי שמת נכנס יצחק במקומו בכל העסקים והוצרך לברכה מיוחדת, וכבר כתבתי (למעלה כ"ד ס"ב) שיצחק ישב אצל אברהם בארץ הנגב והיה הולך לבאר לחי ראי להתפלל שם, ועתה נתישב אצל הבאר שהיה מקום קדוש אצלו:

ואלה תלדת — כי מישמעאל יצאו י"ב אומות ונשיאים עליהם, ואמר ואלה שמות בשמותם לתולדותם ואלה שמותם בחצריהם, שלרוב בעת שנעשו אומה שלמה ישנו שמם לשם אחר, אבל בני ישמעאל גם אחר שנתברכו וכ"א מבניו נעשה אומה בפ"ע ונשיא מושל עליהם לא שנו את שמם, עז"א ששמותם אלה היה לתולדותם, ר"ל שם הלידה, וכן אלה שמותם בחצריהם בעת שהתרבו וישבו בחצרות וטירות ובעת שנעשו שנים עשר נשיאים נשארו שמותם כמו שהיו:

שאלות — מ"ש יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק הוא כפול מבואר, למה האריך בספור יחוס רבקה שכבר ידענוהו מפרשה הקודמת מאין ידע יצחק שהיא עקרה ולא הוא:

ואלה תולדת — לעומת מה שאמר בתולדות ישמעאל אשר ילדה הגר שפחת שרה וכן בבני קטורה סיים כל אלה בני קטורה, ר"ל שלא היו סגולה ולב ופרי מתיחסים לאברהם, רק פסולת וקליפות מתיחסים לאמותיהם, ולא יקראו בשם בני אברהם כמ"ש הנודר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל וב"ק, אמר שתולדות יצחק הוא מצד שאברהם הוליד את יצחק, וכבר באר הכוזרי כי לב מין האנושי היה טמון ביחידי סגולה אדם שת אנוש וכו' והשאר כקליפות, ועתה רצה ה' להוציא לצורף כלי שדור שלם יהיה כולו לב וסגולה, הוצרך לזקק הזרע להסיר הבדיל והסיגים, והיה הזקוק הראשון בישמעאל ששאב הזוהמא ואחריו הזקוק השני בעשו, וכמו שזהב הנמצא באדמה נמצא עליו קליפת עפר וצונמא המקיף אותו והוא דבוק בו רק דבוק שכני, דוגמא זה היה ישמעאל וע"כ נולד מאשה אחרת, ונמצאו עוד סיגים שמתערבים בזהב ודבקים בו דבוק עצמי אשר לא יוסר רק בהתוך תוך כור כן היה עשו שסיגיו היו טמונים ביצחק ממוזג ומעורב, וסיגים האלה נצרפו ונזדקקו בבטן אחת:

ויהי יצחק — אילן סרק ותפוח יערי גדלים בכ"מ ומבלי עבודה, אבל אילנות המובחרים נושאי פרי חמד צריכים עבודה ומקום נבחר ועת מיועד והכנות רבות, וכן טרם שיולד הפרי הנבחר מטתו של יעקב היה צריך הזמן שהמתין עד היותו בן ארבעים שנכבה רתיחת דמו ונשלם שכלו כדי שיוליד בדומה מצד צורתו הנשלמה ב] בקחתו את רבקה בת זוגו שהיתה מוכנת להולדת הזרע הנבחר. ג] שהיתה בת בתואל מפדן ארם ממשפחתו ומקום מולדתו, כמו שהצומח לא יפרה רק בארצו, ואם ישתלהו בארץ רחוקה עוד נשאר בו טבע ארצו, וכן אם ירכיבהו באינו מינו ישונה ענינו וטבעו, כן האדם לאדם, וע"כ הקפיד שיהיה ממשפחתו ומולדתו, והזכיר שהיתה אחות לבן, שגם זה היה השגחיי, שעי"כ ברח יעקב אל לבן לקחת בת זוגו משם, וחז"ל אמרו שספר שעמדה בין רשעים ולא למדה ממעשיהם, ור"ל שע"י ג' דברים יושחת האדם. א] ע"י רוע אבותיו, עז"א בת בתואל. ב] ע"י רוע מקומו, עז"א מפדן ארם. ג] ע"י רוע החבורה, עז"א אחות לבן:

ויעתר — הלידה בבני אדם שיוליד מינו שתולה בטבע כמו ששתול בטבע הצומח והחי להשאיר מינו, אולם שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קדש הלולים, הוא נגד הטבע וצריך לזה עזר אלהי, וע"כ היו אמותינו עקרות כי שיצא מן הקליפה פרי קודש אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כח אלהי, שזה יתעורר ע"י התפלה להאציל נשמה קדושה בת אלהים אשר תעש חיל, והגם שיצחק כבר היה מוכן לזה מעת העקדה כמש"ש, רבקה לא היתה מוכנת לזה, ועז"א כי עקרה היא, וספר איך הוכנה ללידה זו. א] ע"י הרבות בתפלה שעז"א ויעתר שמורה על הרבוי. ב] שהיתה התפלה מיצחק שהוא כבר הובטח על בנים מעת העקדה והתפלל שהבנים יהיו ממנה, ג] לנכח אשתו שע"י שהמקבל עומד נוכח המשפיע, יוכן יותר לקבל ההשפעה, כמ"ש אמרתי אלי יצא יצא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו כמש"ש, וע"כ ויעתר לו ה', וחז"ל אמרו שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו':

שאלות — מה היה הרצוץ הזה, ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל פירוש. מה התשובה שני גוים וכו'. וכי בעבור זה יחוייב הרצוץ:

ויתרצצו הבנים בקרבה — כמו שהאדם נברא מורכב מגוף ונפש, כן ברצות ה' להעלות את האדם למדרגה גבוהה יותר מכלל בני אדם שהוא חי מדבר, ורצה שתמצא אומה שתחול עליה נפש יותר נעלה וגבוה, שתהיה מוכן אל הנבואה והקדושה והדבוק האלהי, זה דור דורשיו כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, עד שהיה מין המדבר לערכה כערך החומר נגד הצורה כמו שהוא ערך החי נגד המדבר, לזה יצאו עשו ויעקב להיות דוגמא אל הכלל, זה לעומת החומר וזה לעומת הצורה, וכמו שראוי שהצורה תמשול על החומר מצד מעלתה וכן רב יעבד צעיר, וכמו שהחומר קודם לצורה בזמן ואחרון במחשבה, כן יצא עשיו קודם ליעקב ומוכן שיעקב ימשל בו, וכמו שבראשית ימי האדם ימשול החומר ואחר כך תמשול הנפש כן וידו אוחזת בעקב עשו, וכמו שהאדם לאדם אם יזכה תמשול הנפש על הגויה ובהפך ימשול הגוף על הנפש, כן אם יזכה יעקב ימשול על עשו ואם לא ימשול עשו, ולזה כמו שהנפש והגויה הם במריבה ונגוד תמיד מלדה ומבטן ומהריון, כן התרוצצו הבנים בעודם בבטן אמם. והר"ן בדרשותיו דרוש ג' כתב שהיה ההתרוצצות מפני שעשו ויעקב היה טבע כל אחד מנגד לחברו לגמרי, שעשו היה אדמוני מורה על רתיחת דמו וכלו כאדרת שער מורה על רוב עשניותו והיה גובר בו האדומה והשחורה, וע"כ היה איש יודע ציד מצד האדומה, ואיש שדה בורח מן הישוב מצד השחורה, ויעקב הי' בהפך לבן לא אדמוני ואיש חלק קרוב אל השווי בלחותיו, והדברים המתנגדים בטבעם כ"א יקומם נגד חברו, וע"כ היו מתרוצצים כי להתנגדות טבעיהם השקט לא יוכלו, והיה בזה זרות גדול לפי שהתאומים יתדמו תמיד בתארים ומדות ותכונות ומזגים לפי השתוות מולידיהם ובזמן ובמערכת תולדותם, וכ"ז מורה שלא היה זה מצד הטבע רק שחודש בזה רצון אלוה להורות על אשר יהיה באחרית הימים ששני האחים יתקוממו תמיד זה על זה, ואמר ויתרוצצו הבנים לבל נדמה שהיה ההתרוצצות מצד שלא נשלמה יצירתם היטב, לז"א שהיו בנים מוכנים להיות בני קיימא, כי כלל אצלנו שהעובר במעי אמו לא יקרא בשם בן כמ"ש בס' התו"ה תזריע סי' ד', וכן הנפל לא יקרא בשם בן שמורה שהוא בן קיימא, ומצד זה אמר שם בנים להורות שהיו בני קיימא. וותאמר אם כן למה זה אנכי, רבקה שלא ידעה כי תאומים בבטנה חשבה שסבת הרצוץ הוא מצדה, שהגם שהוכנה ע"י רצון ה' להוליד, מ"מ חסר בבטנה המקום להכיל את הולד. והנה הפעולה הנסיית תכין את החומר אל ענין חדש באופן שיסכים עם הטבע, ואם יפקוד העקרה להוליד, יכין חומרה אל טבע ההולדה והעץ היבש ירטיבהו וישימהו לח ורענן עד שיוכל להוציא פרי, אבל אם חסר הכלי להכיל הולד אז יצטרך לבריאה חדשה, וע"כ חשבה שאין תרופה למכתה, ועז"א וא"כ למה זה אנכי בעולם, ר"ל כי תכלית יצירת האשה הוא להוליד ולהשאיר המין וגם העקרה אין בריאתה לבטלה כי ברצות ה' תפקד להוליד בנים, אבל אם גם אחר שהופיע הרצון שתוליד אין חמרה מוכן להכיל הולד א"כ כל בריאתה לבטלה, ולמה זה אנכי נמצא בעולם, וותלך לדרוש לדעת סבת הדבר:

שני גוים בבטנך — השיב לה שהרצוץ אינו מצדה אך בא להורות את אשר יקרה לילדים האלה באחרית ובא להורות ד' דברים. א] כי שני גוים בבטנך שכ"א יהיה גוי גדול והורה כאלו כבר צר להם המקום לשבת יחדו מפני רבוים. ב] ושני לאמים מבואר אצלי תמיד ההבדל בין גוי ולאום, שגוי מורה על הקבוץ הגדול, ולאום מורה שי"ל דת מיוחד ואמונה מיוחדת, שמלבד הרבוי לא יתאחדו מצד דתם שיתפרדו ע"י דתם זה לה' וזה לעזאזל ופרוד זה כבר התחיל ממעיך שהוא קודם אל בטנך שהולד נקשר תחלה במעי האשה שמציין מקום ששם תצויר הטפה הזרעיית בביצת הרחם, כמ"ש (ישעיה מח), שמראשית יצירתם נכונים לדתות מפרדות זה מזה ואין שנאה כשנאת הדת, ור"ל שתחלה תיכף בלדתם יעמדו מהם שני גוים עצומים, ואח"כ ברבות הזמנים יתהוו שני לאומים, זרע יעקב קבלו דת האמת וזרע עשו קבלו דת עבודת אלילים. ג] אח"כ ולאם מלאם יאמץ, ר"ל חוזק כ"א יהיה נתלה בהחלשת כח השני, כמ"ש לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים, ובענין זה המריבה מוכרחת ביניהם כי לא יתקומם האחד אלא בנפול האחר, וזה היה אחר שירשו כ"א את ארצו, שתחלה היה אדום נכנע תחת יד ישראל, ואח"כ התגבר אדום וזה ימשך עד עת קץ ואז רב יעבד צעיר, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, וזה גורם ג"כ הפרוד שעבודת הרב להצעיר הוא נגד טבע העולם ולא יהיה זה מבלי ריב ומלחמה:

וימלאו — ר"ל אעפ"י שתחלה התרוצצו זה בזה מ"מ אחר שמלאו ימיה ללדת היו תומים ולא התרוצצו עוד, וע"כ נכתב תומים חסר א', ובא להורות שהרצון וההתנגדות הזה לא ימשך רק עד שיגיע זמן הלידה הכללית, שהיא עת הגאולה המכונה בכתבי הקודש בשם לידה, כמ"ש האני אשביר ולא אוליד, שבעת הגאולה יכנע עשו תחת יעקב לעולם:

שאלות — למה היה עשו אדמוני ושעירי, ולמה אחזו בעקב, ולמה אהב יצחק את עשו ורבקה את יעקב:

איך רמה יעקב את אחיו לקחת ממנו הבכורה בנזיד עדשים, ומז"ש ע"כ קרא שמו אדום, הלא נקרא כן בעבור שהיה אדמוני, ומז"ש הנה אנכי הולך למות:

ויצא הראשון — יען שהיה צריך שיעקב יצא טהור ונקי מכל סיג קדוש לאלהיו, שאב עשו הזוהמא תחלה, באופן שעכירת הטפה וגשמיותה נצללה תחלה והיה חומר ומזון לעשו, וע"כ יצא ראשונה כי הקליפה קודמת לפרי, והזך והצלול נשאר ליעקב, וע"כ אמר במדרש שאב דם נדות של אמו, ועוד אומר שרחץ את הסרי' ואת הזוהמא, ואמר שהיה אדמוני וכאדרת שער שאדמוני מורה על הכעס והקנאה וכל המדות הרעות ששרשם מצד האדומה, ומה שהיה כאדרת שער בא מן מותרות המוח שמורה על הפסד שכלו, באופן שהיה נפסד בדעותיו ומדותיו ולא היה מוכשר, לא לקבל האמונה האמתית הנתלה בכח השכל, ולא לעשות צדק ומישרים התלוים בתכונת הגוף וטוב מדותיו, ויקראו שמו באשר סימניו היו מפאת החומר שכבר נגמר בתכונותיו הרעים מלידה, קראו כולם שמו שהוא עשוי ונגמר מפאת חמרו, שעניני החומר יבינו כל:

ואחרי כן וכו' וידו אחזת בעקב — כתב הרי"א שבא להורות ה' דברים. א] שיעקב הוא הבכור ליצירה ולכן אחז בו ומנעו לצאת קודם שע"כ לקח ממנו אח"כ את הבכורה. ב] שיהיו תמיד קשורים זה בזה כשזה קם זה נופל. ג] שיעקב אוחז דברים שהם לאושר הנפש שעשו דש בעקביו. ד] שזרע יעקב יהיו משועבדים ימים רבים תחת עקבות זרע עשו. ה] שממשלת יעקב האמתית תהיה בכלות ממשלת עשו, ומ"ש ויצחק בן ששים שנה פי' שבא להוציא בל יאמרו שהיה עשו אדומי ושחורי מצד מזג אביו, ע"כ יודיע שאביו כבר עברו ימי רתיחת דמו, כי היה בן ששים:

ויגדלו הנערים, וכן פעל המזג שהיה בם מתולדה על הנהגתם, שעשו מצד שהיה אדמוני היה יודע ציד, ומצד שהיה כאדרת שער שנשחת שכלו לא היה יושב אהלים לעסוק בעיון ומושכלות, ויעקב היה איש תם בלתי יודע לרמאות כדרך הצידים, שהצידה כולל גם הרמאות לצוד אנשים בנכליהם, ויושב אהלים להגות בעיון וזה הפך איש שדה:

ויאהב יצחק — אם מפני שחשב שהוא הבכור והוא הראוי לירש המתנות האלהות והוא לא שמע שרב יעבד צעיר, ואם מפני כי ציד בפיו, שהיה מדבר תמיד מגבורותיו בציד, וגם שהיה מרמה אותו בפיו ופושט טלפיו כחזיר, או כחז"ל שהיה מביא לו מן הציד וחשב שמקיים מצות כבוד, כן כתב הרי"א, ורבקה ידעה שרב יעבד צעיר, והכירה יותר את מעשי הנערים, לכן היתה אוהבת את יעקב:

ויזד יעקב — ענין הבכורה שהבכור היה נבדל לעבודת ה' ויתר הבנים היו עוסקים בעניני העולם כמ"ש הרי"א, וגם על הבכור היה מוטל הנהגת הבית לפרנס את אביו ואמו וב"ב כמ"ש הר"ן, ויעקב לא נתאוה הבכורה בעבור שיירש פי שנים או בעבור הכבוד, רק שרצה שהוא יהיה היורש מהברכות האלהיות בענינים הנפשיים וכן בירושת הארץ, באשר ראה שעשו אינו ראוי לזה והוא עצמו התרחק מחיוב שמוטל על הבכור ומאס הבכורה, כמ"ש ויזד יעקב נזיד, שהנזיד למאכל בני הבית נזד יעקב, וזה היה מוטל על עשו ולא רצה להתעסק בה כי היה איש שדה, ובפרט לחז"ל שהיה סעודת הבראה על מות אברהם והוא לא חש להתאבל על מות זקנו רק בא מן השדה. ב] שבא עיף מן הרצח והשוד ואיך יהיה הוא הקדוש או המפרנס את הבית:

ויאמר — ג] התגברות כח תאותו שלא נח מדרכו רק צוה שילעיטנו, ובולמוס רעבתנותו היה גדול כ"כ עד שלא שם לב להכיר המאכל רק קראו ע"ש צבעו שהיה אדום. ד] מ"ש האדום האדום שפי' הלעיטני מן האדום אני האדום הזה, ר"ל הלעט את האדום הזה שכוון על עצמו שהוא אדום ואוהב דם ורצח וכל מראה אדומה, מן המאכל האדום הזה שנאות אל טבעי, ובזה מבואר איך התפאר במה שהוא אדום ושופך דם, ועז"א על כן קרא שמו אדום שהוא עצמו קרא א"ע בשם אדום להתפאר שהוא שופך דם, ושעור הכתובים הלעיטני נא כי עיף אנכי, מן האדום האדום הזה על כן קרא שמו אדום:

ויאמר יעקב — אחר שראה יעקב שאין הבכורה נאותה אליו, אמר מכרה כיום, ר"ל כפי שאתה מתנהג היום ואתה מבזה את הבכורה ואינך רוצה בה, מכרה אותה לי, והיה ראוי מכרה בקמץ חטף כי הוא מגזרת פעול, ואמר מכרה שהוא כעין שם, ר"ל שממילא היא נמכרת לי אחר שאינך מתנהג בה, וזה דומה כמי שרואה אחד שרוצה להשליך כיסו לים ומבקש שימכרהו לו בעד לחם ונזיד עדשים, שאין זה מרמה את חברו רק כמציל מן ההפקר:

ויאמר עשו — השיב לו, הלא הבכורה היא דבר שלא ימצא אדם ממנה שום הנאה בעה"ז, רק אחר המות בעה"ב, עז"א בעת שאלך למות למה זה לי בכורה, ר"ל אני איני מאמין בעה"ב כלל, ודעתי שאלך למות ולא אחיה עוד בעוה"ב, וא"כ למה לי בכורה אשר זה לי בכורה, ר"ל שזה דהיינו המות ומה שאחריו יהיה בכורה, וכמ"ש חז"ל שכפר בתחית המתים:

ויאמר השבעה לי — כי אין קנין חל על דבר שאין בו ממש ולכן רצה שישבע לו, וימכר י"מ שמכרו בכסף מלא, ויעקב נתן לעשו שמעתה הוטל על יעקב פרנסת הבית, וספר שעשו לא התחרט על מעשהו כלל, שגם אחר שאכל בזה את הבכורה, ומזה מבואר שלא מכר את הבכורה מפני שהיה רעב או תאב אל מאכל הזה, שא"כ היה מתחרט אחר שאכל ושתה ומלא רעבונו ותאותו, רק כי הבכורה היתה בזויה בעיניו ושמח על שלקחה יעקב ממנו: