בראשית פרק כ״ד

ברך את אברהם בכל — בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה:

זקן ביתו — לפי שהוא דבוק נקוד זקן:

תחת ירכי — לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפלין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה:

ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי — ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:

מבית אבי — מחרן:

ומארץ מולדתי — מאור כשדים:

ואשר דבר לי — לצרכי, כמו (מל"א ב ד) אשר דבר עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם עלי עלוהי עליהון, שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם, אלא אלי אליו אליהם ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי ולו ולהם:

ואשר נשבע לי — בין הבתרים:

ונקית משבועתי וגו' — וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא:

רק את בני וגו' — רק, מעוט הוא בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני, סופו לחזור:

מגמלי אדניו — נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים:

וכל טוב אדניו בידו — שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם:

ארם נהרים — בין שתי נהרות יושבת:

ויברך הגמלים — הרביצם:

אתה הכחת — ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי לכנס בביתו של אברהם ולשון הוכחת בררת, אפרוביש"ט בלע"ז:

ובה אדע — לשון תחנה, הודע לי בה:

כי עשית חסד — אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:

בתולה — ממקום בתולים:

ואיש לא ידעה — שלא כדרכה, לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקיה מכל:

וירץ העבד לקראתה — לפי שראה שעלו המים לקראתה:

הגמיאיני נא — לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז:

ותרד כדה — מעל שכמה:

עד אם כלו — הרי אם משמש בלשון אשר, אם כלו, דיספקון, שזו היא גמר שתיתן כששתו די ספוקן:

ותער — לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה (עבודה זרה ה ז) המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה (תהלים קמא ח) אל תער נפשי, (ישעיה נג יב) אשר הערה למות נפשו:

השקת — אבן חלולה ששותים בה הגמלים:

משתאה — לשון שאיה, כמו (ישעיה ו יא) שאו ערים, תשאה שממה:

משתאה — משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד כגון משתאה מגזרת שאה, (ישעיה נט טו) משתולל מגזרת שולל, (שם נט טו) וישתומם מגזרת שממה, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו (איוב יח כ) על יומו נשמו אחרונים, (ירמיה ב יב) שמו שמים, (דניאל ד טז) אשתומם כשעה חדא, כך תפרש לשון שאיה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהיה וגוברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח ה' דרכו. ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה:

משתאה לה — משתומם עליה כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא, וכמו (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו:

בקע — רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת:

ושני צמידים — רמז לשני לוחות מצמדות:

עשרה זהב משקלם — רמז לעשרת הדברות שבהן:

ויאמר בת מי את — לאחר שנתן לה שאלה, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקדוש ברוך הוא דרכו:

ללין — לינה אחת לין שם דבר והיא אמרה ללון כמה לינות:

בת בתואל — השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

מספוא — כל מאכל הגמלים קרוי מספוא כגון תבן ושעורים:

בדרך — דרך המימן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התבה ונקודים בפת"ח מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר:

לבית אמה — דרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה:

וירץ — למה וירץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:

על הגמלים — לשמרן, כמו (לעיל יח ח) והוא עומד עליהם, לשמשם:

פניתי הבית — מעבודה זרה:

ויפתח — התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים:

עד אם דברתי — הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, כמו (לקמן מט י) עד כי יבא שילה, וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כי משמש בארבע לשונות, והאחת אי, והוא אם:

ויתן לו את כל אשר לו — שטר מתנה הראה להם:

לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני — אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך:

אלי לא תלך האשה — אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עלה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך:

ואבא היום — היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה:

גם אתה — גם לרבות אנשים שעמו:

הכיח — ברר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא ברור דבר:

טרם אכלה — טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הוה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר ויכול לכתוב כמו טרם כליתי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו (איוב א ה) כי אמר איוב, הרי לשון עבר, (שם) ככה יעשה איוב הרי לשון עתיד ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב (שם) אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך:

ואשאל ואשים — שנה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה, ועדיין אינך יודע מי היא:

על ימין — מבנות ישמעאל:

על שמאל — מבנות לוט שהיה יושב לשמאלו של אברהם:

ויען לבן ובתואל — רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו:

לא נוכל דבר אליך — למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון לפי שנכר שמה' יצא הדבר, לפי דבריך שזמנה לך:

וישתחו ארצה — מכאן שמודים על בשורה טובה:

ומגדנות — לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל:

וילינו — כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד:

ויאמר אחיה ואמה — ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:

ימים — שנה, כמו (ויקרא כה כט) ימים תהיה גאלתו, שכך נותנין לבתולה זמן שנים עשר חדש לפרנס את עצמה בתכשיטים:

או עשור — עשרה חדשים ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואם לא תרצה תן לנו מרבה מזה:

ונשאלה את פיה — מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה:

ותאמר אלך — מעצמי, ואף אם אינכם רוצים:

את היי לאלפי רבבה — את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה (לעיל כב יז) הרבה ארבה את זרעך וגו' יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת:

מבוא באר לחי ראי — שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה:

יושב בארץ הנגב — קרוב לאותו באר, שנאמר (לעיל כ א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר (שם טז יד) הנה בין קדש ובין ברד:

לשוח — לשון תפלה, כמו (תהלים קב א) ישפוך שיחו:

ותרא את יצחק — ראתה אותו הדור ותוהא מפניו:

ותפל — השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו ואתרכינת הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו (פסוק יד) הטי נא כדך, ארכיני, (ש"ב כב י) ויט שמים, וארכין, לשון מטה לארץ, ודומה לו (תהלים לז כד) כי יפל לא יוטל, כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:

ותתכס — לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר:

ויספר העבד — גלה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו:

האהלה שרה אמו — ויביאה האהלה ונעשית דגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:

אחרי אמו — דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו:

שאלות — למה הקדים שאברהם זקן ושה' ברכו. למה השביע את העבד ולא ליצחק. ולמה השביעו במצות מילה. ולמה בחר בבנות חרן יותר על בנות הכנעני:

ואברהם זקן — ספר מה שהגיע את אברהם להשביע את אליעזר שזה ע"י שאברהם זקן וה' ברך, כי לפעמים ידחה אדם נשואי בנו בשיאמר עוד חזון למועד, אבל אברהם היה זקן (וכבר אמר ואברהם ושרה זקנים, אז היה תחלת ימי הזקנה, ועתה היה סוף ימי הזקנה שיתחילו ימי השיבה, וירא פן יקדימנו המות) ולפעמים ידחה אדם נשואי בנו עד יכין לו פרנסה כמ"ש הכן בחוץ מלאכתך וכו' והדר ובנית ביתך, אבל אברהם היה מבורך בכל:

ויאמר אברהם — ובאר הטעם שהשביע את העבד, באשר ידע כי במותו ישמע יצחק לעצתו בדבר זה, א] שהוא זקן ביתו וכולם מתנהגים בעצתו. ב] שמושל בכל אשר לו עד שיוכרח יצחק לשמוע לקולו, שים נא ידך באשר ע"י מצות מילה נתקדשו באות ברית וחלה האלהות עליהם כמ"ש להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, וזה תלוי בשישמרו יחוסם כמ"ש כשזרעך מיוחסים אחריך, וע"כ לא רצה שידבק זרעו בבנות כנען הארור שהם ערלי לב ולא יצליח הגפן רק כשיבריכוהו במינו לא ענבי הגפן בענבי הסנה, וע"כ הזכיר בשבועתו אות ברית:

ואשביעך — כי ע"י מצות המילה נעשה אלהי הארץ, שזה היה כריתת הברית להיות לך לאלהים, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, שהיו מושחתים במדותיהם, וכבר כתב הר"ן שהמצות והעברות שבתורה הם על שני פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש במדות ובמעשים, ומהם שיעשו רושם רק בנפש באמונות, ואותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות והכילות והזמה ודומי', שהם יעשו רושם בנפש מצד שהם עברות ובגוף לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות, כי כמו שבאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעוס יעשה דם לבו רותח, ואותם המדות יחייבו המזגים הגופיים וזה ימשך לבנים, וזה רוע אנשי כנען, אמנם הדברים שעושים רושם בנפש לבד והם אמונות הכוזבות לא יתפשטו בבנים, לכן בחר באנשי בית אביו, הגם שהיו להם אמונות כוזבות, כמ"ש אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו, לא נשחתו במדות, ואמר אשר אנכי יושב בקרבו אפילו בעלי בריתו ענר אשכל וממרא שישב בקרבם, וגם שחשב אברהם שלכן שלחו ה' אל הארץ הזאת לתקן מדותיהם, שכפי שראה ה' השחתתם שלח את אברהם שישב ביניהם להשיבם למוטב, ומזה עצמו הוכיח שהם רעים מאד עד שהוצרך לשלחו שישב ביניהם בל יושחתו לגמרי:

כי — אחר שהשביעו שלא יקח אשה מבנות כנען, השביעו עוד שמחויב ללכת אל ארצו ומולדתו ולהשתדל לקחת אשה, שתהיה ראויה אליו מצד שהוא בנו ויורש כל הברכות והמתנות האלהיות, ומצד שהוא יצחק והוא צדיק וקדוש גם בעצמו, ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים: השאלות מ"ש אולי לא תאבה ללכת אחרי היל"ל ללכת אל הארץ הזאת. ומז"ש ההשב אשיב והשבה לא יצדק רק במי שהיה שם ויצא וחזר. ולמה הזכיר לו מ"ש לו ה' לזרעך אתן את הארץ. ומ"ש ואם לא תאבה ונקית משבועתי הוא דבר שא"צ לאמר כלל: מ"ש הקרה לא יצדק בדבר שנעשה לתכלית מועיל. ואיך עשה סימן הזה. ומה אם הנערה שיאמר לה הטי כדך ותעשה כן לא תהיה ממשפחת אברהם. ואיך נתן הנזם על אפה טרם ידע שהיא ממשפחת אברהם. ומ"ש והאיש משתאה לה מחריש. מה נתחדש לו חדשות הלא כבר ראה שהיא משקה לגמליו:

ויאמר אליו אולי — ר"ל הלא בלכתי לשם יהיו שני ריעותות. א] שתלך עם עבד. ב] שתצא מבית אביה לארץ מרחקים, ועז"א אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. וזאת שנית שתלך אל הארץ הזאת, ובזה יהיה הפשר שיצחק יצא לשם, ושם ישא אותה לאשה וישב עמה כמה שנים, ואח"כ ישוב עמה לארץ הזאת כמו שהיה ביעקב, וז"ש ההשיב אשיב ר"ל שאשיב אותו לשם ע"מ שישוב אח"כ עם אשתו לא"י:

השמר לך — הודיע שה' שהוציא אותו מארץ מולדתו הוציא אותו ואת זרעו משם, וכאשר יתישב יצחק שם יהיה דומה כאלו היה שם, (כי היה בכח אביו ויצא בכח אביו) ויצא משם ושב לשם נגד רצון ה' וכמו שיבאר:

ה' אלהי השמים — שה' מצד שהוא אלהי השמים ומשדד מערכת השמים, מצד זה לקחני מבית אבי, ששם הייתי תחת המערכה ואברם אינו מוליד, ובא"י איני תחת מערכת השמים, כי היא ארץ אשר ה' דורש אותה, והנה לקחני מבית אבי, ולא תאמר שרק אותי לקח משם לא את זרעי, כי אשר דבר ונשבע לזרעך אתן את הארץ הזאת, וא"כ גם להם נתיחדה הארץ, ואחר שכ"ז נעשה בהשגחתו, הוא ישלח מלאכו שליח ההשגחה שהיא תבא אל יצחק:

ואם לא תאבה — ר"ל שאז א"א שהיא לא תרצה לצאת אל הארץ הזאת, כי כשהיא בת זוגו של יצחק בודאי תצא אל הארץ, רק שיוכל להיות שלא תאבה ללכת אחריך, שהגם שתאבה בארץ הזאת לא תרצה ללכת עם עבד, אז ונקית משבעתי זאת, ר"ל השבועה השנית מ"ש ולקחת אשה לבני (לאפוקי השבועה הראשונה שלא יקח מבנות הכנעני ממנה לא ינקה). רק את בני לא תשב שמה גם באופן זה, כי בתחלה אמר פן תשיב את בני שמה היינו שישאר שם איזה שנים, כי זה תשובה עמ"ש אליעזר שלא תרצה ללכת אל הארץ הזאת, שאז יצטרך יצחק לגור שם כמה שנים, ועתה שמדבר על אופן שתרצה לצאת אל הארץ הזאת רק שלא תאבה ללכת אחריך, שתרצה שיצחק יבא לקחת אותה לארץ כנען ולא יצטרך להיות שם רק יום אחד, הזהירו גם ע"ז רק את בני לא תשב שמה אף על יום אחד:

ויקח העבד — הנה אברהם לא השביעו רק שילך אל ארצו ואל מולדתו ליקח אשה משם, היינו שיקח אשה מעיר חרן, ולא הקפיד שתהיה דוקא ממשפחתו, שעקר היה בעיניו שלא תהיה מבנות הכנעני, ובזה היה שליחות העבד שיחקור אחר אשה הראויה ליצחק, היינו שתהיה יפ"ת וטובה בשכלה ובמדותיה, ויותר מזה לא בקש כי אברהם לא רצה שיהיה אביה עשיר או שר וגדול, כי ה' ברך אותו בכל, רק אליעזר ירא שלא תרצה האשה ללכת עם עבד ותרצה שבעלה יבא לקחת אותה לא ע"י עבד. והיה מחכמתו א] שלקח עשרה גמלים, וכל טוב אדוניו שיראה עשרו וכבודו, וכי הוא המושל בבית אדוניו שבזה תתרצה ללכת אתו:

ויברך — זאת שנית הסכים שיקח אשה מבנות עניים, וע"כ הבריך הגמלים אצל הבאר שלשם יבואו השואבות, וזה מבואר שהעשירים אין שולחים את בנותיהם לשאוב מים כי יש להם עבדים ושפחות, ויש בכ"מ חוטבי עצים ושואבי מים בשכר, רק העניים שולחים את בנותיהם לשאוב ושיער כי מי ששולח בתו לשאוב מים ובפרט שהבאר חוץ לעיר הוא לא יחשוך את בתו מלכת לארץ אחרת לקחת איש עשיר וגדול כיצחק, ולא ירע בעיניו מה שהולכת עם עבד, אחר שאינה חוששת על כבוד והולכת לעת ערב בין משאבים, ואחר שאז אינו מבקש מן הנערה רק שתהיה יפת תואר וטובה במדות, ע"ז בקש מה' שיופיע עזר ההשגחה לזה בסימן שעשה לעצמו בזה:

ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא — המקרה הוא דבר הבלתי מחויב מסבות הרגילות, וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות, כמ"ש ויגידו לו את כל הקורות אותם, כי לא היה ראוי שיתנם למרגלים והיה זה מקרה, משא"כ במרגלי יהושע שהיה ראוי שיחשבו אותם למרגלים, אמר ויספרו לו את כל המוצאות אותם, וכן פה בבחינה שתצא הנערה שתשיב שתה וגם גמליך אשקה הוא מקרה בבחינת עצמו, אבל כל עומת זה יהיה זה אות נאמן שהוא השגחיי ושי"ל מקרה היינו שע"י שה' אלהי אברהם ר"ל משגיח עליו בהשגחה מיוחדת יהיה הוא המקרה ומסבב מקרה זאת, וזה יבורר ע"י שני אותות. א] שיזמין המקרה הזאת לפני אליעזר שהוא שם זאת לסימן. ב] במה שזה יהיה היום, שעל ידי שתזמין מקרה זאת בעת הזאת ובמקום הזה שזה מציין במ"ש, לפני, היום, יתברר שאתה הזמנת מקרה זאת, ואם שידמה לנו שהוא מקרה הוא באמת פועל השגחיי, ובזה תעשה חסד עם אדני אברהם, שהחסד הוא ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ:

הנה אנכי — דעתו היה שבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר את היפה שבכולם ואליה יאמר שתשקהו מים, ואחר שיבחר מהן את היותר יפה בתואר ובמראה הלא יצטרך לדעת ג"כ טוב מדותיה, וזה יבורר ע"י שתאמר שתה וגם גמליך אשקה שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במדות בענוה ובנדיבות וברחמנות, וזה מצד ארבע בחינות. א] הנה אנכי נצב על עין המים וראוי שהנערה תאמר הלא אתה עומד על העין ולמה לא תשתה מן עין המים שלפניך. ב] שבנות אנשי העיר יוצאות, והלא תאמר למה תרצה דוקא שאשקך אנכי שכבר שמתי הכד על שכמי, לך אל נערה אחרת שעוד הכד בידה ותתן לך מים:

והיה הנערה (ר"ל הנערה שתמצא חן בעיני מצד יפיה) אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה, זה. ג] שאשאל דוקא שהיא תטה הכד שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותי, והלא ראוי שתכעס ע"ז ותאמר הט אתה את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי. ד], שתאמר אלי שתה וגם גמליך אשקה, שזה סימן על חכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה האיש הזה בודאי יש לו איזה כאב בידיו, שלכן אינו יכול לשאוב מן העין ולא להטות הכד בעצמו, ועפ"ז תחשוב אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כ"ש שאין לו כח לשאוב להגמלים, ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע"ח להשקות גם הגמלים. אותה הוכחת ר"ל מצד שאני עשיתי זאת לסימן ולהוכחה שהוא הזווג של יצחק, יתברר בהוכחה וברור שהיא זווג של יצחק, ובמה שזה עדות שהיא גומלת חסד בהכנסת אורחים שזו מדתו של אברהם, א"כ בה אדע כי עשית חסד עם אדני, להכניס בביתו אשה יראת ה' עושה צדקה וחסד:

ויהי — והיה בהשגחת ה' שבאותו רגע הנה רבקה יוצאת מביתה לשאוב מים, והיה בזה ענין השגחיי, כי רבקה לא יצאה מימיה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר ולו עבדים ושפחות שואבות מים, ועז"א והנה רבקה יוצאת, מלת הנה מורה על דבר חדש, וספר מה שיצאה עתה היה מצד אשר ילדה לבתואל, וע"כ עורר אותה מלאך ה' שתצא כדי שיהיה זווג יצחק ממשפחתו, כי היא היתה משפחת יצחק, אם מצד אמו כי בתואל הי' בן מלכה, שמלכה היתה אחות שרה, אם מצד אביו, כי היתה אשת נחור אחי אברהם, והחדוש השני היה, מה שהיה כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה הפעם הראשון אל הבאר היה ראוי שתקח אתה אחת מנערותיה, שהם ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה:

והנערה טובת מראה — זה טעם שבחר בה אליעזר לבקש שתשקהו מים כי היתה היפה מכל הבנות שיצאו אז, וספר שעד עתה איש לא ידעה, ויציאתה עתה היה השגחיי שמן השמים הכריחו אותה לצאת, ובבואה שמה לא שמה לב לשום דבר (הגם שזה פעם הראשון שבאת שמה והיה רק לטייל) רק ירדה העינה ותמלא כדה:

וירץ — והנה נתקיים הסימן בכל פרטיו שהורידה כדה על ידה ולא א"ל שהוא ישתה מן הכד שעל שכמה, וכן שאמרה לשאוב גם לגמליו כנ"ל:

ותמהר — הנה יש הבדל בין עין ובין באר. שהעין הוא המקום שמשם נוזלים המים מעומק האדמה, ולפני המעין יחפרו באר גדול שלשם יזלו מי המעין, והמים ששואבים לשתיה שואבין מן העין ששם המים צלולים וקרים יותר, ומה שישאב להשקות הבהמות, ישאבו מן הבאר שאין המים צלולים כ"כ, לכן כתוב ויברך הגמלים אל באר המים, והוא נצב על עין המים, שמשם שאבו מים לשתיה, וכן כתיב ותרד העינה, משא"כ לשתית הגמלים כתיב ותרץ אל הבאר:

והאיש משתאה לה — שעדיין עלה בלבו שיוכל להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו מתן או אגורת כסף עבור טרחה, ובזה אין ראיה מזה שהיא נדיבה ובעלת חסד, שבהפך יהיה זה אות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה' דרכו, שזה יראה בסוף מעשיה:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה שאין מבקשת ממנו שום דבר, אז ויקח האיש נזם זהב וכו', והמפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, ולדרכי לא קשה מידי, כי אברהם לא צוה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, וע"כ נתן לה תיכף המתנות:

ויאמר בת מי את — שאלה זאת לא היה לדעת אם היא ממשפחת אברהם, שלא עלה על לבו כלל שיזדמן שתצא בת ממשפחה זאת לשאוב מים, שידע שמשפחת אברהם הם עשירים ואין שולחים בנותיהם למים, רק שאל לדעת שם אביה וגם אם יוכל להתאכסן שם:

ותאמר — על השאלה בת מי את, השיבה בת בתואל, ומפני שנחור הוליד גם מפילגשו אמרה בן מלכה, ר"ל בן הגבירה, ונגד השאלה הב' אמרה גם תבן, וגו':

אשר לא עזב — כי חוץ ממה שנתקיים הסימן שעשה לו ראה שנזדמן מה שלא ביקש כלל, שנערה זו תהיה ממשפחת אברהם, ובפרט שיציאתה לשאוב מים היה שלא כדרך הרגיל רק ע"י השגחת ה', וז"ש אנכי בדרך, שלא התכונתי כלל אל בית אחי אדוני ובעודי בדרך בלתי חושב כלל לבוא אל הבית הזה נחני ה' לשם בהשגחתו:

ויהי — ר"ל מה שרץ לבן היה מפני שני טעמים. א] ויהי, ר"ל זה היה ע"י שראה את הנזם :

ב] כשמעו את דברי רבקה — שהוא עבד אחי אביו, וחשב שהעבד הוא שליח אברהם לתת מתנות גדולות למשפחתו, ואם לאחותו נתן מתנות כ"ש שיתן אליו, ויבא אל האיש, ר"ל שמה שלא הלך אחריה לאכסניה חשב שיוכל להיות מפני שרוצה ללכת מכאן לדרכו, אבל הלא מצא אותו עומד על הגמלים, או מפני שחושב שאיש אחד יאספהו אל ביתו, ובזה היה צריך שיבא העיר ושם ימתין עד שיאספו אותו והוא עומד על העין, ולא נשאר לאמר רק שממתין שם עד יהיה להם עת לפנות הבית, לכן אמר ואנכי פניתי הבית:

ויבא וכו' — יספר צדקתו. א] שהיו הגמלים זמומים שלא לרעות בשדה אחרים. ב] שלא אכל ואף לא רחץ רגליו עד שפתח הגמלים ונתן לפניהם לאכול, כמ"ש אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו:

לא אוכל — בא להראות להם שלא בא רק לעשות שליחותו, ואם לא ימלאו בקשתו לא ילחם במנעמיהם:

עבד אברהם אנכי, ר"ל הגם שאברהם י"ל עבדים רבים, אני עבד המיוחד של אברהם העומד לפניו ומושל בכל אשר לו, וזה אמר להראות חשיבותו:

וה' ברך ברכה למעלה מן הטבע עז"א ברך מאד, ומפרש נגד ג' דברים שהאדם מוצלח בהם, כמ"ש את כבוד עשרו ורוב בניו ואת אשר גדלו המלך, נגד הגדולה אמר ויגדל, נגד העושר אמר ויהי לו צאן ובקר, נגד הבנים אמר ותלד:

ותלד — בא לספר חשיבות יצחק. א] שנולד מן הגבירה שעז"א שרה אשת אדוני. ב] שילדה בן המתיחס לאברהם בנוי ובחכמה ובטוב המדות, שעז"א בן לאדוני. ג] שנולד בנס שעז"א אחרי זקנתה, ומצד זה הוא חביב בעיניו מאד. ד] ויתן לו את כל אשר לו הן הברכה הן העושר:

(לז — עד גמירא) הנה יש שנוים רבים בין ספור אליעזר ובין מה שהשביעו אברהם. וכן בהענין שהיה אצל הבאר כמו שבארתי בפנים. ולמה האריך בפרשה זו לכתוב שנית דברי העבד. וחז"ל אמרו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים, והוא פליאה רבה מאד, שכל האריכות הזה יראה לכאורה שאין בו צורך כלל:

וישבעני אדני — הנה התורה האריכה לספר דברי אליעזר להראות איך דבר דבריו בחכמה ודעת ולהודיע בזה מעלת בית אברהם איך גם עבדו היה חכם ונבון דבר, וכמ"ש יפה שיחתן של עבדי אבות והוא שנה כמה דברים ממה שהיו כדי להוציא מגמתו אל הפועל. א] הנה אברהם לא הקפיד כלל שתהיה האשה ממשפחתו, רק שתהיה מארצו ומולדתו כמ"ש אל ארצי ואל מולדתי תלך. והיה עקר האזהרה שלא יקח מבנות הכנעני, אף שלא ימצא אשה בארצו כמ"ש למעלה, וזאת לא יכול להגיד להם, שלא היה הדבר נכנס באזניהם כלל, והיו שואלים וכי אפשר שלא נמצא אשה טובה אחת מאלף גם בארץ כנען ויש נשים רעות גם בארם נהרים, ולכן אמר להם שאברהם לא מאס כלל בבנות כנען, נהפוך הוא שבאם לא ימצא אשה ממשפחתו, יקח מבנות כנען שהיא ארצו עתה, רק שנותן הקדימה למשפחתו מצד אהבת הקרובים, וע"ז במ"ש שלא יקח אשה מבנות כנען לא אמר אשר אנכי יושב בקרבו, רק אשר אנכי יושב בארצו, שפירושו בהפך, אף שאני יושב בארצו ויש להם משפט הקדימה על בנות ארצות אחרות אף על בנות ארץ מולדתו, בכ"ז יש לבית אביו קדימה אליהם מצד הקירבה, וכן אברהם אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, והוא אמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ר"ל בית אבי קודמים, ואם לא ימצא בבית אביו יקח ממשפחתו, ולא אמר כי אל בית אבי תלך רק אם לא שהוא תנאי בשלילה הקודמת, שלא תקח אשה מבנות כנען אם לא תלך אל בית אבי, שאז יש לך רשות לקחת מבנות הכנעני:

ואומר — גם בזה שנה מ"ש אל אברהם אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, שהם שני טעמים כנ"ל, והוא אמר רק ללכת אחרי, שאף שתאבה ללכת אל הארץ הזאת רק לא תאבה ללכת עם העבד פטור מן השבועה, וכן לא אמר ה' אשר לקחני מבית אבי שנראה שמואס בבית אביו וארץ מולדתו וזה סותר למ"ש שרוצה אשה מהם, ור"ל שה' ישלח מלאכו אתך עד שתהיה חשוב בעיניהם מפני מלאך ה' אשר יתן אותך לחן ולחסד, וכפל אז תנקה מאלתי, והיית נקי מאלתי, ר"ל שבאם תבוא אל משפחתי תנקה מאלתי שהשבעתיך ללכת אל משפחתי, ואם לא יתנו לך והיית נקי מהשבועה השנית, שלא תקח אשה מבנות כנען, כי אז תוכל לקחת לו אשה מבנות כנען:

ואבא היום — גם בספור זה שנה כמה דברים בחכמתו, שלפי מה שעשה הוא האות אין בו שום זרות, כי היה מוכן לקחת כל אשה שתשיב לו שתה וגם גמליך אשקה, כי לא הקפיד שיהיה ממשפחת אברהם, אבל לפי ספורו עליהם שלא היה לו רשות לקחת רק ממשפחת אברהם, א"כ הסימן שלו היה ענין נסיי, שרצה להבחין אם הזווג הוא מאת ה' באם שהאשה שתאמר לו כן תהיה ממשפחת אברהם, והלא יוכל להיות שהאשה שידבר אליה ותאמר שתה אדוני אינה ממשפחת אברהם, וא"כ היו שני תנאים שיזדמן שתצא אשה ממשפחת אברהם, ושיבקש ממנה מים, ושהיא תאמר שתה אדוני שזה ענין השגחיי, וע"ז אמר אם ישך נא מצליח, ר"ל שזה הבחינה שהיא ענין השגחיי כראוי לאברהם, שכל עניניו מושגחים מה', וע"כ לא אמר ובנות אנשי העיר יוצאות, כי לא הוצרך לבנות אנשי העיר רק למשפחת אברהם, ואמר והיה העלמה, שעלמה מציין בריאות הגוף והוא שם הכבוד יותר מנערה, שלא גלה להם שהיה רוצה בבנות עניים, ואמר היוצאת לשאוב, שזה יהיה סימן לו אם עלמה נכבדה תצא לשאוב, שאין דרך שעלמה תשאב מים שזה יעשו נערות הבזויות, ובזה יכיר שהיא מבית אברהם ויצאה בהשגחת ה' ואליה יאמר, וידרוש הסימן שעשה לו, ולא אמר כי עשית חסד עם אדוני כי לפי דבריו אם לא יתכוין הסימן יקח מבנות כנען ששם יתחתנו עמו גדולי הארץ:

ואשאל אותה — באמת נתן לה הנזם והצמידים קודם ששאל בת מי היא, כי לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם כנ"ל, אבל לפי מה שא"ל שרצה דוקא ממשפחת אברהם הוכרח לומר ששאל תחלה ואחר כך נתן:

אשר הנחני בדרך אמת — בספור הראשון אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, כי יש הבדל בין חסד ובין אמת, שדבר הנוהג מנהג הטבעי הוא בכלל אמת, כי זה כאלו הבטיח ה' שיהיה כן, והדבר שהוא למעלה מן הטבע דבר הנסיי וההשגחיי, יתואר בשם חסד כמבואר אצלי בפי' הנ"ך בכ"מ. והנה אברהם לא צוה לו שיקח אשה ממשפחתו דוקא, רק שתהיה האשה מארץ מולדתו, וכבר אמרו שזווג ראשון מכריזים עליו קודם יצירת הולד, והוא קצוב מאת המזל השולט בעת היצירה כמו שפי' רש"י ז"ל בסוטה, ואברהם היה אצטגנין גדול וידע כי זווגו הוא בחרן, ואם היה לוקח אשה מחרן עפ"י עזר ה' שימצא בת זוגו המוכן לו שם, הוא אמת, כי זה הובטח מראשית היצירה, אבל מה שראה שנזדמנה לו אשה ממשפחתו, שזה לא ידע אברהם ע"י אצטגנינות, א"כ הוא ענין נסיי והשגחיי, ע"ז אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו, כי נוסף אל האמת גם חסד, שהוא ענין נסיי למעלה מן המזל, ועז"א שם, אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני, כי לא כוון בשליחותו לשם וכמש"ש, אולם לפניהם שאמר ששבועתו היתה שיקח דוקא ממשפחתו, א"כ ראה באצטגנינות שבת זוגו הוא ממשפחתו ואינו חסד למעלה מן המזל רק אמת שנקצב כן בעת יצירת הולד, אמר אשר הנחני בדרך אמת:

ועתה — בכ"ז הגם שהדבר נכון מעת התולדה הלא האדם בעל בחירה ויכולים למחות בדבר ומצדם הוא חסד ואמת, אמת מצד שהוא גזרת ה', וחסד מצד שלא יבטלו הדבר ע"י בחירתם, לכן אמר אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני, וגם שהחסד הוא מה שיתרצו לשלוח את רבקה ע"י העבד ולא ירצו שיצחק יבא לראותה תחלה, ובקש שיגידו תיכף הן או לאו, כי אם לא יתרצו תיכף, לא חל עליו השבועה כנ"ל, ובזה יפנה על ימין או על שמאל, ר"ל שאז רשות בידו לקחת אשה מבני ישמעאל או גם מבנות הכנעני כנ"ל:

ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר — אמרו לו אחר שדבר זה היה ענין השגחיי ובדרך נס, שנזדמן שתצא רבקה ושתשקה הגמלים כנ"ל, ואם כן הוא כולו השגחיי ולא כדבר התלוי במזל שלפעמים ישונה ע"י הבחירה, כי אין הבחירה שלטת נגד פעולת ה' בהשגחה מיוחדת, א"כ הגם שלא היינו מסכימים ע"ז, לא נוכל לדבר רע, כי מוכרחים אנו לזה, וממילא לא נוכל גם לדבר טוב כי אנו מוכרחים לזה לא בחיריים, ומהראוי היה שיענה בתואל שהוא האב שתלוי ברצונו לקבל קדושי בתו ולאמר הן או לאו, אבל כפי דברו שאין תלוי בדעתו כלל, כי דבר זה נגמר ע"י ההשגחה, מספר רבותא, שגם לבן שהיה שואל בתרפים ולא היה מאמין, בכ"ז האמין בדבר הזה, ובכ"ז היה בזה גם רמאות כמו שיתבאר, שלכן הקדים לבן לענות קודם בתואל, ואמרו לו הנה רבקה לפניך שא"צ דעתנו כלל, והסכימו שהוא יקח אותה, מאחר שדבר ה', ר"ל שנעשה ע"י דברו ופקודתו שאין יד אנוש שלטת לשנות דבר ה':

ויהי — ועפ"ז השתחוה לה' לאל גומר עליו ולא נתן תודה לאביה אחר שאמרו שאין הדבר נעשה עפ"י רצונם רק עפ"י גזרת ה', ולכן לא נתן מתנות לאביה כפי המנהג בימים ההם כמו שעשה יעקב ללבן, כי לא מידו נעשה הדבר רק מיד ה', רק לרבקה נתן מתנות שהם היו במקום הקדושין, ולאחיה ולאמה לא נתן מתנות רק מגדנות ופרי מגדים מטוב א"י:

ויאכלו — זה היה סעודת אירוסין, ופה אמר והאנשים אשר עמו ולמעלה אמר לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו, שמבואר אצלי תמיד שעמו מורה על השווי ואתו מורה על הטפל, ותחלה אמר שהעבד היה עקר והאנשים טפלים לו כמ"ש עבד אברהם אנכי וכמש"ש, ופה ספר שבעת האכילה לא נהג שררה בעצמו נגד אנשיו ואכלו כולם בשוה, כמ"ש כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וכ"ש כאן:

ויאמר אחיה ואמה, באשר חרה להם שלא נתן להם מתנות כאשר קוו תחלה רצו לעכב שלא תלך תיכף, והגם שתחלה אמר אביה קח ולך שמורה שמסכים שתלך תיכף, ולכן שתק אביה עתה, רצתה אמה לעכב כי אמה של כלה היא המכינה צרכי חופתה, וכמ"ש בכתובות (דף ד') ומת אביו של חתן או אמה של כלה, ואחיה היה מליץ של אמה, ובפרט למ"ש חז"ל שאביה מת היה לאמה טענה שתתעכב עוד ימים, ר"ל ימים הרבה עד שתכין צרכיה, וחז"ל אמרו שימים היינו שנה ולמדו שנותנים לבתולה י"ב חודש. ובמדרש הביאו הרא"ם ימים אלו ז' ימי אבלו של בתואל או עשור י"ב חודש, ר"ל אם היה כתוב ימים לבד הייתי מפרש ז' ימי אבלות, אבל שכתוב או עשור מוכח שמ"ש ימים היינו שנה, והוא י"ב חודש, וכמוהו תמצא בספרא בכ"מ לפי פירושי, עמש"ש בפ' צו בפסוק ומכנסי בד יהיו על בשרו ובפ' אחרי על אל הקודש מבית לפרוכת, ובחנם נדחק הרא"ם בזה, והיה מערמתם שהגם שתחלה אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, כי שמעו מן העבד שאם לא תרצה ללכת אחריו יקח מבנות כנען, עתה שכבר נתקדשה, רצו שימתין פה איזה ימים עד שיכינו צרכי חופתה כמנהג:

ויאמר אלהם אל תאחרו אתי — כבר התבאר אצלי בפי' הנ"ך שהמאחר הוא המאחר זמן הקבוע וזה הבדלו מן מהמה, בושש, ר"ל אחר שה' הצליח דרכי שתיכף בבואי נזדמנה רבקה לפני דרך נס, מבואר שלא לבד שגוף הזווג הוא מאת ה' כי גם הזמן הוא קבוע מאת ה' כמ"ש הקרה נא לפני היום וכמש"ש, ואם אתעכב פה הנכם מאחרים זמן הקבוע מאת ההשגחה:

ויאמרו — ואז רצו לעשות עכוב ע"י רבקה בפרט לחז"ל שמת אביה וצריך לשאול פיה, והיה השאלה אם תלך עם העבד כי חשבו שתשוב שרוצה שאחיה ומשפחתה ילוו אותה, ובזה ימצאו עילה להתעכב עוד, ותאמר אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים (רש"י מדברי חז"ל במד'), וכבר פי' המדקדקים שיש הבדל בין אלך ובין אלכה בה"א שאלכה בה"א מורה על עתיד בקשיי ואלך מורה עתיד החלטיי, אלך בכל אופן כמ"ש בזה במק"א:

וישלחו — מעתה התחילו ללוות אותה, ותחלה הלכו כולם רגלי, והדין הוא כשהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב, מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל היא ברשות הבעל, ובעת יצאו ללוותה היתה עדיין ברשות האב, והלכה רבקה ומניקתה בצד אחד ואליעזר בצד אחר אחריה, כולם רגלי, והם לוו אותם והיתה עדיין ברשות האב:

ויברכו — ואז ברכו אותה ברכה שקודם החופה כמ"ש חז"ל, וכבר ידעו מברכה שנתברך לאברהם בעת העקדה והרביתי את זרעך וכו' וירש זרעך את שער אויביו, שברכה זו נמסרה ליצחק, אך אפשר שיקח עוד אשה אחרת, ע"ז אמר את היי שברכה זו תתקיים בה, וע"ז דייק מלת את:

ותקם — ואז קמה ותרכבנה על הגמלים, והעבדים הלכו רגלי קודם להם, כי היתה עדיין ברשות האב, ולכן נקרא בשם איש, ואז מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל, שעז"א ויקח העבד את רבקה שלקחה לרשותו ומעתה נקרא בשם עבד, כי מעתה נכנסה לרשות יצחק שהוא אדוניו, כי אברהם נתן לו העבדים במתנה, ועז"א ויקח העבד את רבקה וילך:

ויצחק — והנה נזדמן שבבואם קרוב אל בית יצחק יצא יצחק לקראתם, כי יצחק בא אז מדרכו שהיה רגיל לבוא בכל יום מבאר לחי ראי, כי באר לחי ראי היה בין קדש ובין ברד (כנ"ל ט"ז י"ד), ואמר (למעלה כ"א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור שהוא ברד (כמ"ש למעלה ט"ז ז') על העין בדרך שור, ושם נתישב יצחק בארץ הנגב, ויען שהבאר הזה היה מקום קדוש בעת ההיא ע"י שנתראה שם המלאך היה יצחק הולך לשם בכל יום אחר חצות להתבודד שם, ולחז"ל התפלל שם בכל יום תפלת המנחה וישב לביתו, ועז"א ויצחק בא מבוא (ר"ל ממה שהיה רגיל לבא תמיד) באר לחי ראי, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ומ"ש והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק הוא מאמר מוסגר לפרש מ"ש שהיה בא תמיד אל באר לחי ראי, שזה היה מפני שהוא יושב בארץ הנגב, שהבאר נמצא שם והיה יוצא תמיד לפנות ערב, ר"ל בעת תפלת המנחה לשוח בשדה, היינו להתבודד שם ולשפוך שיחו לפני ה', שהתבאר אצלי כי שיח הם הדבוריים המחשביים הנפלטים מן הרעיון בעת המחשב, והונח גם על ההתבודדות, והגיון הרעיון של הנפש בעת התפלה, והיה שופך שיחו בשדה אצל הבאר וחוזר לביתו, וראה את הגמלים ואת העבדים, ראה כי הלכו רגלי אצל הגמלים:

ותשא — אליעזר לא ראהו עדיין רק רבקה שישבה על הגמל שהוא גבוה ראתה אותו, ותפל נטתה א"ע לצד הארץ אל העבד שהלך אצל הגמל כתרגומו ואתרכינת כמו שפירש"י:

ויבאה — ר"ל שבכ"ז לא לקחה תיכף לאשה עד שהביא אותה תחלה אל אהל שרה לראות איך תתנהג שם, וראה שם שהיא דומה לשרה אמו בצדקתה, ועז"א האהלה שרה שהסמיכות לא תבוא עם ה"א הידיעה, ובא לרמז שראה שהיא דוגמת שרה אמו וכפירש"י, וכן בת"א והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה, ואז לקחה ותהי לו לאשה: