עזרא פרק ו׳

באדין — אז כאשר הגיע המכתב ליד דריוש:

שם טעם — צוה המלך הדבר:

ובקרו — ובדקו בבית הספרים שהאוצרות מונחים שם בבבל:

והשתכח באחמתא — ונמצא מכתב של מגילה אחת שם באחמתא כן פתרו אנשי הפתרון שהוא כלי העשוי לאגרות ולגליונים ולספרים והעמידוהו מגזרת חמת מים והאל"ף אשר בתיבה אינה עיקר כיתר המלין אשר בשאר ל' ארמית:

בבירתא — באותה בירה אשר במדי המדינה:

וכן כתיב — וכן היה כתוב בתוכה זכרון שלה:

בית אלהא בירושלים — בבית אלהים בירושלים מה יהא עליו הבית יבנה:

אתר די דבחין — שהוא מקום שזובחים שם זבח:

ואושוהי מסובלין — וכותליו יהיו מיוסדין, כמו ואושיא יחיטו (לעיל):

רומיה אמין שתין — רום הבית ששים אמה וששים אמה רחבו:

נדבכין — ל' כתלים וקירות הכתלים היו של אבן גלל, גלל מרמר"א בלע"ז:

ונדבך — וכותל של עץ חדש מבפנים כענין בנין הבית אשר בנה שלמה:

ונפקתא — והוצאה לצורך הבית ולשאר דברים אשר לבית תנתן להם מבית המלך:

ואף מאני — ואף כלי הקדש של בית האלהים של זהב וכסף אשר נבוכדנצר הוציאם מן היכל שבירושלים והוליכם לבבל:

והיבל — אשר הוליך:

יהתיבון — ינתנו:

ויהך — ילך כל המעשה הזה להיכל אשר בירושלים למקומו:

ותחת — ויהי מונח בביתו של הקב"ה:

כען תתני וגו' — זו היא תשובה אשר השיב דריוש אל תתני ושתר בוזני:

די בעבר נהרה — לצד ארץ ישראל שהוא עבר הנהר לאותן שבבבל:

רחיקין הוו מן תמה — רחוקים תהיו משם מבנין בהמ"ק שלא תרפו ידי עושי המלאכה:

דך — זה:

פחת יהודיא — שלטוני היהודים יעשו דבר זה:

ולשבי יהודיא — ולזקני היהודים אני מצוה:

בית אלהא דך — בית אלהים זה:

ומני שים טעם — וממני יהיה צווי זה:

למא די תעבדון — לאותו בנין המלאכה אשר תעשון עם זקני היהודים האלה לבנות ביתו של הקב"ה:

ומנכסי מלכא — מנכסי המלך יהיו עושים הבנין הזה:

די מדת עבר נהרה — מן המס של עבר הנהר אשר למלך, מדת מס כמו מנדה בלו והלך (לעיל ד') אספרנא. מהרה יבנה הבנין אספרנה אישפלונטמנ"ט בלע"ז:

נפקתא תהוא מתיהבא — הוצאה תהיה ניתנת לאנשים האלה אשר לא יתבטלו ממלאכתן:

ומה חשחן — ומה שיהיו חוששין:

ובני תורין — בני בקר ואילים וכבשים לעולות לאלהי השמים:

וחנטין — לסלתות ומלח לקרבנות. ויין לנסכים. ושמן למנחות כאשר יאמרו הכהנים אשר בירושלים יהי נתון להם דבר יום ביומו:

די לא שלו — בלא דיחוי שנ"צ דישטורבי"ר בלע"ז:

די להון — למען אשר יהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים ויהיו מתפללים על חיי המלך ובניו:

ומני שים טעם — וממני שים צווי ושימת דבר אשר כל אדם אשר ישנה דבר זה יתנסח. יחרב עציו מביתו שיחרב ביתו, יתנסח כמו ונסחתם מעל האדמה (דברים כ״ח:ס״ג):

וזקיף יתמחא עלוהי — ועץ לתלותו יהא גבוה עליו שיתלה על העץ:

וביתה נולו יתעבד — וביתו יעשה אשפה על כך:

נולו — ענין טינוף ומחראות:

ואלהא די שכן שמיה — והאלהים אשר שכן שמו שם:

ימגר — ימגר ויפגר כל אותו מלך וכל אותו עם אשר ישלח ידו להחריב ולהשחית ביתו זה של ה' אשר בירושלים:

שמת טעם — שמתי ציווי דבר זה אשר יעשה הבנין מהרה עד כאן תשובתו של דריוש:

כנמא — כאשר נאמר:

אספרנא עבדו — מהרה עשו:

ושבי יהודיא — וזקני היהודים היו בונין ומצליחין במלאכתן כנבואת חגי וזכריה ובנו ויסדו את הבנין מן צווי של אלהי ישראל ומרשות כורש מלך פרס הראשון אשר הוחל יסוד הבנין בימיו ומרשות דריוש זה מלך פרס:

וארתחששתא — הוא דריוש ונקרא ארתחששתא ע"ש המדינה והמלכות כי כל מלכי פרס היו נקראים כך כאשר כל מלכי מצרים נקראים פרעה:

ושיציא — ביתה דנה וסוף תשלום בית זה היה עד יום שלישי לחדש אדר שהיא שנת שש לדריוש המלך ונמצא בנין הבית היה ד' שנים:

והקריבו לחנוכת — הקריבו לחנוכת בית זה קרבנות הללו והוראת שעה היתה:

והקימו כהניא בפלוגתהון — שהיו הכהנים חלוקים בעבודתם ולוי' במשמרות':

את הפסח — עכשיו עשו ישראל את הפסח בי"ד בניסן זה הבא אחר אדר זה שהושלם הבנין בו:

ולהם — ולעצמם:

וכל הנבדל — הם הגרים שנבדלו מטומאת העבוד' כוכבים לידבק בישראל:

והסב לב מלך אשור עליהם — והקב"ה הסב לב מלך אשור על ישראל היושבים בממשלתו בארץ אשור להחזיקם ולסייע במלאכת הבנין:

השאלות — (א – ב) איך אומר שחפשו בבית ספריא בבבל ומצאו במדי:

אדין אז נתן דריוש המלך פקודה ובקשו בבית הספרים שהגנוזים מונחים שם בבבל ומצאו בתיבה בבירה שבמדינת מדי מגלה אחת, וכן כתוב בה לזכרון, נראה כי עיר המלוכה היה תחלה בבבל ושם היו מונחים כל ספרי הפקודות של המלך, וכן המכתב ששלח כורש על אודות הבנין [שהיה נוסחו כל ממלכות הארץ נתן לי ה' כמ"ש בראש הספר] זה היה מונח בבבל, ובימי אחשורוש שינו את כסא המלוכה מבבל לשושן כמ"ש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, כמ"ש בפירושי שם, ונאבד אז מכתב זה [ויכול להיות כי המן האגגי שהיה המשנה האביד את המכתב הלז שהיה לטובת היהודים] ולא נמצא בבבל, והיה מהשגחת ה' שנמצא בעיר הבירה שהיא עתה במדי, מגלה קטנה שכתוב בה זכרון מהפקודה הזאת, [שזה נשאר במדי כמו שהיה שם ספר הזכרונות דברי הימים כמ"ש בפירוש מגלת אסתר שזה לא היה ביד המן] ושם נכתב לזכרון בקיצור:

שבשנת אחת לכורש המלך, נתן המלך פקודה, א] שבית ה' בירושלים יבנה והוא רשות לבנות הבית, ב] אתר שיזבחו שם זבחים, ג] ואשוהי מסובלין, שיסודות הבית יהיו חזקים לסבול הבנין, ד] הגביל מדת הבית וגם זה היה בהשגחה שלא שינה מדתו מכפי הראוי ולא היו יכולים לבנותו כמו שכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, ה] שיהיו.

שלשה שורות של אבני שיש ושורה של עץ חדש, שלפי דברי חז"ל היה זה כדי שאם ימרדו ישרוף אותו באש, ו] שהוצאת הבנין יהיה מבית המלך, ז] שמוציא כלי ה' ומסר לידם:

כען, עתה, אתם תתני וכו' רחיקין הוו מן תמה תהיו רחוקין מן הבנין הזה שלא תשבתו ידי עושי המלאכה אחר שי"ל רשות עליו מן כורש, כדת פרס ומדי אשר לא יעבר, לכן שבקו לעבידת בית אלהא דך. ואתם לא תתערבו בדבר, כי פחת היהודים ולשבי יהודאי עליהם הדבר מוטל שיבנו אותו על מקומו, כ"ז דבר מצד הפקודה הראשונה של כורש, שהוא לא צוה שיעזרו אותם בבנין רק שלא יבטלום מעבודתם והם יבנו, וכפי פקודה זאת עליכם מוטל שתעמדו מרחוק לא לעזר ולא להשבית המלאכה, אבל.

ומני שים טעם, אני נותן פקודה חדשה נוסף על פקדת כורש, שלפי פקודתי לא די במה שתהיו רחוקים ושתהיו בשוא"ת, כי אני מצוה שלא די במה שלא תשביתו את המלאכה, כי אתם מחויבים עוד לעזור אל המלאכה בקום ועשה, ועז"א למה די תעבדון עם שבי יהודיא אלך אתם צריכים לעשות עמהם לעזרם למבנא בית אלהא דך, וכן אני מצוה כי מנכסי מלכא די מדת [מן מס מנדה] של עבר הנהר, אספרנא נפקתא תהוא מתיהבא, שיתנו להם ממס זה ההוצאה במהרה [כי בפקודת כורש היה כתוב שההוצאה תהיה מבית מלכא, אבל לא נתן להם במהרה, ואני מצוה שתנתן מן מס עבר הנהר ושינתן תיכף], די לא לבטלא כדי שלא יתבטלו ממלאכתם ע"י חסרון ההוצאה:

השאלות — (ט – יב) תחלה אמר שיהיו רחוקים מן תמן משמע שלא יתערבו כלל, ואח"כ אמר די תעבדון עם שבי יהודיא שיעזרום בבנין, ולמה שלש ומני שים טעם ג' פעמים:

ומה חשחן, עוד הוסיף על פקודת כורש, שגם הוצאת הקרבנות וצרכי העבודה ינתן להם [שזה לא נזכר בפקודה הקודמת], ור"ל מה שיצטרכו בני בקר ואילים וכבשים לעולות לאלהי השמים חטים מלח יין ושמן כמאמר הכהנים שבירושלם ינתן להם יום ביום בלא דיחוי, כדי שיקריבו לאלהי השמים ויתפללו על חיי המלך ובניו:

ומני שים טעם, גם הפקודה הזאת היא ממני [כי לא נמצאת בפקודה הראשונה של כורש] שמי שישנה דבר זה יעקרו עץ מביתו וממנו יעשה עץ לתלותו עליו על פתח ביתו וביתו יהיה למחראות:

ואלהא, אמנם אם איזה מלך ואומה [שאין לי כח עליהם] ירצה להשחית הבית הזה, יכריתהו ה' השוכן שם, אנא דריוש, ר"ל חוץ מפקודת כורש שיבנה, אני הוצאתי פקודה שיעשה במהרה, וזה כולל אם שהבנין יבנה במהרה, אם שתתני וחברוהי יודיעו פקודתו מהרה בלא עיכוב, ועז"א שאדין, ר"ל אז כל עומת ששלח דריוש כדברים האלה עשו כפקודתו ועשו במהרה כאשר צוה:

ושבי יהודיא, ושכללו מטעם אלה ישראל וכו' ר"ל שהיה השגחה מעוטפת בטבע שהיה מטעם אלהי ישראל ענין השגחיי, אבל לא נס נגלה רק מטעם המלכים שנתן ה' כזאת בלבם, כמ"ש ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יב"נ אלא שגרם החטא, ומ"ש כורש ודריוש וארתחששתא לדעת חז"ל בר"ה הוא שם אחד, וכן פירש"י שארתחששתא הוא דריוש ונקרא כן ע"ש המלכות, וכן מ"ש [למעלה ד' ז'] ובימי ארתחששתא פירש"י שהוא כורש, שכ"ה דעתך חז"ל, אולם הרז"ה בפ"ק דר"ה כתב, זה העולה בידנו לפי מדרש חכמים, אבל הפי' הנכון לפי הפשט מ"ש מטעם כורש ודריוש וארתחששתא שלשה מלכים היו, כורש המתחיל, ודריוש המשלים בנין הבית וסמוך ליה ארתחששתא בונה חומות ירושלים, וכבר נפלו שיטות ודעות שונות במנין מלכי פרס ושמותם, ואין בזה דבר ברור:

ושיציא, וסוף הבנין היה בג' אדר שנת שש למלכות דריוש, נמצא נמשך הבנין ד' שנים וששה חדשים [עי' חגי א' ט"ו]:

ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה, כבר פי' הקדמונים מ"ש הבית הזה, כי אם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד ביהמ"ק מן השמים כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבא והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל, ולע"ע עשו חנוכת הבית הזה, שמלת דנא מורה שמצפה על חנוכת בית אחר, והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר, כמבואר שם, והם המשיכו חנוכה שלהם עד כ"ג אדר שהם כ"א יום, ואם היו זוכים היה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים, ויען שבימים האלה חל פורים שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה שהיתה גדולה משמחת הפורים:

והקריבו, קרבנות אלה מה שהקריבו שעירי חטאת בצבור אינם עפ"י הדין רק הוראת שעה ע"פ הנביאים, כמו שמסיק בגמרא בהוריות ובתמורה:

והקימו כהניא בפלגתהון, הכהנים נתחלקו לכ"ד משמרות שכ"א יעבוד בשבוע אחרת, וכל משמר מתחלק לז' בתי אבות שכ"א יעבוד ביום אחר, אבל איזה עבודה יעבדו זה נעשה ע"פ גורל, אבל הלוים נתחלקו עוד יותר, שראשי בתי האבות יקבעו לכ"א איזה עבודה פרטית יעבוד, כמבואר ברמב"ם [פ"ג מה' כה"מ הלכה מ'] עי' בכסף משנה שם, ועל זה אמר על הלוים במחלקותהון שהם נתחלקו יותר מן הכהנים איש על עבודתו הפרטית:

כי הטהרו הכהנים והלוים כאחד, לעומת מ"ש עזרא בדה"ב [כ"ט ל'] כי הלוים ישרי לב להתקדש מהכהנים, אמר שעתה הטהרו כאחד, ולא תאמר שנשארו גם כהנים ולוים טמאים, עז"א כולם טהורים, לכל בני הגולה שחיטת הפסחים היה ע"י הלוים כמ"ש ג"כ בדה"ב [ל' ט"ז] ושם [ל"ה, ו' י' י"א], וספר בשבחן שהקדימו פסחי ישראל קודם פסחי הכהנים שהם זריזין, ופסחי הכהנים קודם לשל עצמם:

וכל הנבדל, הם הגרים, כמ"ש בקדושין דף ע':

מלך אשור, מלך פרס שמלך גם על אשור, ושם היו השרים והפחות שמשלו בכל עבר הנהר תמיד צוררי ישראל, ועתה גם מלכות אשור, ר"ל כל שרי המלוכה, היו עליהם לטוב וחזקו ידיהם, וכמו מ"ש דניאל [ח' כ"א] מלך יון שפי' מלכות יון: