יחזקאל פרק ז׳

בא הקץ — שאמרתי ונושנתם בארץ והשחתם וגו' העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון (דברים ד׳:כ״ה) ונושנתם בגי' תתנ"ב והם נשתהו בה תת"ן ד' מאות ומ' משנכנסו לה עד שנבנה הבית ות"י שנים עמד הבית:

רעה אחת רעה — רעה שלימה ומיוחדת למעלה מכל הרעות והוא חורבן הבית:

הנה באה — טעמו באל"ף הוא לשון פועלת:

באה הצפירה — טעמו למעלה בבי"ת והוא לשון פעלה כבר באה הצפירה כמו בא ושקע מאור השחר והתפארת בא:

ולא הד הרים — ולא לאישתיזבא במצדי טוריא והד לשון צעקת הכרזה לקום לברוח אל ראשי ההרים כמו הידד השבתי (ישעיה יז) וענו עליו הידד (ירמיה כא) השמעת קול נושא משא ענבים אל הגת וטועני הקורה:

מקרוב — במהרה:

הנה היום — הנה בא היום:

הנה באה — הרעה:

יצאה הצפירה — עלה השחר של יום הרעה:

צץ המטה — להכות אתכם:

פרח הזדון — נתגלה נבוכדנצר הרשע:

החמס קם וגו' — החמס אשר בידכם הוא קם עליכם למטה רשע לשחתכם:

לא מהם — כך אמר הקב"ה למשחית אינך זקוק להשאיר נפש מרשעי ישראל כי אין טובה יוצאת לא מהם ולא מבניהם ולא מהמונם:

ולא נה בהם — אין בהם נוהה אחרי מגעגע ונותן לב אלי כמו וינהו כל בית ישראל אחרי ה' (שמואל א ו) ולשון ארמי הוא ואיתנהיאו לפולחנא ל' תאוה וגעגועין ומנח' חברו לשון יללה וכן וינהו כל בית ישראל פירש לשון יללה ואין בתיבה רק ה"א יסוד:

והמוכר אל יתאבל — אע"פ שדרך המוכר שדהו להיות עצב אל יתעצב כי סופכם לגלות:

כי המוכר אל הממכר לא ישוב — כשיגלה בגולה לא ישוב ויראה עוד השדה שמכר ולמה יתאבל:

ועוד בחיים חיתם — כל ימי חייהם לא ישיבו אל מקומם:

כי חזון אל כל המונה וגו' — ארי נבייא מתנבן על כל אתרגושתהון למיתב בתיובתא ולא תייבין:

ואיש בעונו חיתו — כל אחד מהם חיתו ונפשו דבוקה בעונו:

לא יתחזקו — לא יחזקו לבם על יצרם הרע לשוב לתורתם:

תקעו בתקוע — כשיבוא עליהם הצר הכינו עצמם למלחמה ואין יוצא להלחם:

כיוני הגאיות — דרך היונים להקבץ בגאיות והומות שם והיו הומים אל ההרים אשר ינוסו שם איש בעוונו כיוני הגאיות אשר כולם הומות:

תלכנה מים — מזיעת אימה:

לנדה יהיה — לשקוץ יהיה להם:

וצבי עדיו — של הקב"ה אשר לגאון שמהו להם הוא בית המקדש שנקרא גאון עוזם כמה שנאמ' (לקמן כד) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם הם גלולי תועבות עשו בו ע"כ וגו':

את צפוני — את המקום שהייתי צפון שם ביניהם:

עשה הרתוק — שלשלת אות הוא שילכו בגולה אסורים בזיקים:

משפט דמים — חייבי קטול:

רעי גוים — רעים שבעכו"ם ואכזרים:

ונחלו — ויתנחלו לאחרים:

מקדשיהם — בתי היכל הבמות שהיו נועדים שם ל' בית זמונם:

קפדה בא — כמו (ישעיהו ל״ח:י״ב) קפדתי כאורג חיי לשון כריתה:

הוה על הוה — מאורע על מאורע הויה אחר הויה ומנחם חברו לשון שבר:

ותורה תאבד מכהן — הרגילים בהוראה כמו שנאמר ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳):

לאדמת ישראל קץ, כפל הדבר ר"ל שני קצוות, ומצייר כאילו ישראל הם קצה האחד והאומות הם הקצה השני, ומבאר שהפורעניות שבא אז לעולם בא בשביל ישראל, אם מצד שהם היו הסבה שבעבור עונותיהם בא הרעה, אם מצד שהם היו התכלית שבא הרעה והתחילה באומות כדי שיוכו ישראל לבסוף עפ"ז אמר שהקץ בא לאדמת ישראל ר"ל בסבתם ובשבילם, שעל ידיהם בא הקץ על ארבע כנפות הארץ, ואחר שבא על ארבע כנפות הארץ יחזור לבסוף עליהם שזה הוא תכלית הרעה, וז"ש עתה הקץ עליך, ושלחתי אפי בך שאינו ענין טבעי רק השגחיי ע"י אף ה', ושפטתיך ר"ל שיענישם מצד שני השקפות, א. בהשקף על תכונת נפש החוטאים, אם השתרשו החטאים במדות נפשו ותכונותיו עד שנפשו ומחשבותיו מלאים ממזימת החטא ואינם מקריים מצד התאוה לפי שעה וז"ש ושפטתיך כדרכיך, ב. בהשקף על כמות החטאים עצמם ורבוים, וז"ש ונתתי עליך את כל תועבותיך :

ולא תחוס המאמרים מקבילים, כי יש הבדל בין חמלה ובין חוסה, החס לא ישחית את הדבר מצד שישיג ממנו צורך ותועלת, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, והחומל לא ישחית מצד שהדבר עצמו טוב ויפה ואין ראוי להשחיתו, (כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר לזבוח אל לה' לקרבן), ומבאר שלא יחמול מפני שהדבר טוב ויפה, כי דרכיך עליך אתן שדרכי הנפש נשחתים ואין ראוים מצד עצמם כי משחתם בהם מום בם לא ירצו, וגם לא אחוס מפני תועלת שאשיג ממך כי תועבותיך בתוכך תהיינה שכולם רעים וא"א שיצמח ממך צורך ותועלת:

כה אמר ה' רעה אחת הודיעם כי משונה הרעה הזאת מכל הרעות שבאו עד הנה, כי עד הנה לא נחתם גז"ד, ועתה שנחתם גז"ד יש ג' הבדלים, א. שעד עתה לא באה הרעה בפעם אחת כי תחלה נלקו בממון ואח"כ ביסורים, כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אולי ישובו, ועתה רעה אחת שבא תיכף עונש הגוף, ב. עד עתה בא הרע לתכלית טוב ר"ל כדי שישובו בתשובה ושלא תבא הרעה, ועתה רעה אחת רעה ר"ל שהרעה היא רעה היינו לתכלית רע, ג. עד עתה לא באה הרעה תיכף רק הזהירם תחילה והמתין אולי ישובו, ועתה הנה באה תיכף:

קץ בא מבאר כי אינה כיתר רעות שבאו לתקן את העם שישובו בתשובה ויתקיימו, רק היא קץ וכליון, בא הקץ הקיץ ידמה במליצתו יום המיועד להרעה כיום שלם מחובר מלילה ויום, וכבר עברה הלילה שבה ישן הקץ והכליון כי לילה עת שינה, ועתה הקיץ הקץ משנתו אליך, ר"ל שהגיע אשמורה האחרונה שהקיץ הישן ומתעורר לפעול פעולתו, והנה באה עד כי באה הצפירה, שגם כל הלילה חלפה ובא אור השחר, מוסיף בא העת שיצא לפעלו, קרוב היום מהומה שכבר נכון היום, מהומה ולא הד הרים ר"ל שבא בין היום והזמן ובין המהומה, והמהומה אינה הד הרים כדרך דבר הבא ממרחק שטרם יתקרב ישמע קולו מבין ההרים ע"י קול ההד, ויודעים תחילה שבא ויכינו א"ע להמלט על נפשם, אבל פה לא נשמע קול הד מן ההרים רק פתאום באה עד עיר מושב:

עתה מקרוב ר"ל שבא הדבר פתאום בין בזמן, שעז"א עתה, בין במקום שעז"א מקרוב, ר"ל ממקום קרוב, פתאום אשפך חמתי, לא בהדרגה לאט לאט, והנמשל כי מה שיסבב ה' ע"י המערכת י"ל משך בזמן עד שיתחייב הדבר מן המערכת, ומה שבא ע"י אויבים י"ל משך במקום עד שיבא האויב מארץ רחוקה, אבל פה בא בהשגחה פתאום, ויש הבדל בין אף ובין חמה, שהחמה היא החמה הפנימית, והאף היא חיצוני, ואם בא האף בלא חמה לא ימהר לענוש רק ישים גבולים בזמן ובמקום אולי ישובו בתשובה, אבל אני אשפך חמתי וכליתי אפי ושפטתיך וכו', כנ"ל (פסוק ג') כדרכיך ר"ל שיהיה העונש מכוון נגד החטאים וכמדתם, ובזה תכיר כי העונש לא בא ע"י אמצעי רק כי אני ה' מכה :

הנה היום, עתה מצייר היום בעצמו, כבר בא היום שהוא אחר עלות השחר, וכבר יצאה הצפירה שהוא עמוד השחר יצא והתרחק כי כבר הוא באמצע היום, צץ המטה תמורת עמוד השחר צץ המטה המכה, שהוא חיל כשדים, ובכ"ז פרח הזדון גם הזדון פורח ואינם שבים בתשובה:

החמס עצמו קם להיות למטה רשע שעון החמס שעשו הוא עומד ליסרם ולענשם, עד שלא ישאר שארית לא מהם ולא מהמונם ובכ"ז ולא נוה בהם אין בהם איש ינהה לבבו לשוב בתשובה:

בא העת אשר הקונה אל ישמח בעבור שהתעשר, והמוכר אין צריך להתאבל כמו שיבאר בפסוק שאח"ז מפני שילכו כולם בגולה ומדוע בא העת הזאת? משיב כי חרון על כל המונה מפני עונותיהם:

כי מבאר מדוע המוכר אל יתאבל כי לא יפסיד במה שמכר כי בל"ז המוכר לא ישוב אל הממכר, כי תהיה הארץ שממה, אבל עוד ירויח במה שמכר כי עי"ז עוד חייתם בחיים שע"י שמכר שדהו ויצא מן הארץ נשאר בחיים, וגם מי שמכר והיה בארץ מדלת העם השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים, אבל את בעלי השדות והעשירים הכה בחרב, כי חזון הנבואה שנבאו הנביאים על כל המונה החזון הזה לא ישוב אחור, ובוא יבא עליהם, ומהו החזון? איש ואיש, אשר בעונו חייתו שנפשו נקשרה בעונו, שחי חיי העון והפשע, לא יתחזקו לקראת האויב (גם יל"פ שאומר הלא חזון וחזות קשה נבאו על כל המונה ומדוע לא ישוב כל איש מדרכו הרעה, והלא כל איש חייתו תלוי בעונו שע"י עונו יאבד חייו, ומדוע לא יתחזקו לשוב בתשובה?):

תקעו הלא כבר תקעו בשופר והכינו הכל לקראת האויב, ומדוע אין איש הולך למלחמה? למה יתחבאו בבתיהם? משיב, כי חרוני אל כל המונה ואנכי הסבותי את כלי המלחמה אשר בידם:

החרב, שואל למה לא ילכו למלחמה, הלא הגם שהחרב בחוץ, הלא גם בבית הדבר והרעב ומה ירויחו בשבתם בית, והלא טובים חללי חרב מחללי רעב, והגם שאשר בשדה בחרב ימות, הלא גם אשר בעיר רעב ודבר יאכלנו וטוב יותר שימותו מות גבורים?:

ופלטו, גם פליטיהם אשר יפלטו הן הם היו על ההרים כיונים המצוים בגאיות ובקעות שאין רגילים בהרים, ועי"כ כולם הומות, שואל מדוע היה זה? משיב איש בעונו שכ"ז היה ע"י עונותיהם:

כל אינם יכולים להלחם כי כל הידים תרפינה, ולא לברוח כי כל ברכים תלכנה מים :

וחגרו שקים לקונן על רוע מעשיהם, וכסתה אותם פלצות על ידי הפורעניות, ואל כל פנים בושה בעבור עונותיהם, ובכל ראשיהם קרחה לאבל על הפורעניות:

כספם בחוצות ישליכו כי לא יוכלו לשאתו בגולה, וגם זהבם שלא ישליכו אותו לנדה יהיה שמי שימצא אצלו זהב יהרג, ומבאר כי כספם וזהבם לא יוכל להצילם מן האויב, וגם לא יסיר מהם הרעב כי נפשם לא ישבעו על ידו, ואף מעיהם לא ימלאו שהוא פחות מן השביעה, ומבאר הטעם כי מכשול עונם היה שע"י רוב הזהב והכסף נכשלו בעונות כמ"ש וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:

וצבי מבאר איך חטאו ע"י הזהב, שזה היה בשתי ענינים, א — שצבי עדיו של הזהב זאת שמו להם לגאון ותפארת, שכל גאונם היה ע"י צבי עדיו, ע"י חמדת הזהב ועדי עדיים, ב. כי צלמי תועבותם ושקוציהם עשו בו בהזהב שעשו ממנו ע"ז, על כן נתתיו להם לנדה מדה כנגד מדה:

ונתתיו, שיבואו זרים על ארצם ויבוזו את הכסף, ויש הבדל בין בז ושלל שהנשאר אחר שנפלו הבעלים במלחמה נקרא שלל, ומה שהאויב בוזז ולוקח ביד חזקה נקרא בז, הזרים יבואו ויבוזו את כספם, והשלל הנשאר שלא יבוזו זרים יקחו רשעי הארץ, וחללוהו ובזה יחללו הגאון והעדי הזה (כמו וחללו יפעתך לקמן כ"ח):

והסבתי, חשב כסדר, תחלה חשב מה שהיה בסוף ימי המצור, כמ"ש תקעו בתקוע, החרב בחוץ וכו', ואח"כ חשב מה שהיה עת נבקעה העיר וברח צדקיהו וחילו, ועז"א ופלטו פליטיהם וכו', ואח"כ כספם בחוצות ישליכו, כי האויבים בזזו הכל, וזה היה בחדש הרביעי, ואח"כ והסבותי פני מהם שנדדה השכינה מן ההיכל, וחללו את צפוני שיחללו בית קה"ק ובאו בה פריצים לקחת כלי המקדש וחללוהו ויוציאום לחולין כמ"ש חז"ל בעבודה זרה שכיון שבאו בה פריצים יצאו מקדושתם:

עשה הרתוק, אח"כ יעשו שלשלאות להוציא הנשארים אל הגולה, כי מלאה הארץ משפט דמים שהרצח היה מצוי בארץ, והעיר ירושלים שלא היה שם רצח מ"מ מלאה חמס עד שנתחייבו כליה בעבור רצח וחמס:

והבאתי אחר שיגלו אביא הרעים והפחותים מכל הגוים והם יירשו את בתיהם ויתישבו בארץ, והשבתי גאון עזים שיושבתו מלכיהם ושריהם וכן תופסק הכהונה, ועז"א ונחלו מקדשיהם כי היו נוהגים כמנהג עע"ז שהכהנים היו מקדשים את העם שכל שנגע בהם היו קדוש כמ"ש (לקמן מ"ד) ולא יקדשו את העם בבגדיהם, ושם (מ"ו כ') לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם, כמ"ש אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיהו ס״ה:ה׳) המקדשים האלה עתה יתחלל קדושתם:

קפדה בא, לעומת מ"ש עשה הרתוק שכולל ג"כ שלשלאות של קשר הסבות של הרעות, אמר כי בא הקפדה שהוא קשר השלשלת הזאת, שיהיו החוליות והפרקים קשורים אחד באחד, רעה ברעה חברתה, עד שאם יבקשו שלום ואין, כי הוה על הוה תבא, שלא יהיה שלשלת הרעות בדרך הטבע שיבואו הסבות והמסובבים זה אח"ז, רק הרע ההוה ומתחדש יבא על חברו, זה על זה לא זה אחר זה כמנהג העולם, וכן השמועה תהיה אל שמועה, עת ישמעו צרה מתרגשת ישמעו תיכף שמועה מצרה אחרת, ובקשו ואז יתחילו לבקש חזון מנביא, תחת שעד עתה לא שמעו לדברי הנביאים, ותורה שעורו ( ובקשו ) תורה ( אשר ) תאבד מכהן, ( ובקשו ) עצה ( אשר ) תאבד מזקנים ר"ל שאחר שלא ימצאו חזון יתחילו לבקש עצת התורה שהיא אחר החזון, ואח"כ יבקשו עכ"פ עצה מזקנים שייעצו אותם ע"פ שכלם כי הזקנים בחנו תולדות הימים, וגם התורה והעצה תאבד אז, וגם לא יוכלו לסמוך על הנהגת המנהיגים אותם, כי המלך יתאבל כי תופסק מלכותו, וגם הנשיא שמינה נבוכדנצר עליהם ילבש שממה לבוש הנשיאות שלו תהיה השממה כי כל הארץ שממה תהיה, ועי"כ ידי עם הארץ תבהלנה ולא ידעו מה לעשות, מדרכם אעשה אותם כל זה יהיה כפי מדת דרכם הרע, ואשפטם במשפטיהם כפי המשפט הראוי להם בדין ובמשפט מדה כנגד מדה עד שיכירו וידעו כי אני ה' :